הנושאים החמים
הנושאים החמים
בתור עורך תורני, אני רגיל לעבוד בתור 'מתרגם סימולטני' – לוקח קטע מספר בארמית או בלשון הקודש רבנית 'כבדה', ומתרגם את זה לשפה מקובלת ומובנת, שיהיה מובן ונח לקורא הפשוט.
סבור הייתי שתפקיד התרגום מתחיל ומסתיים בין כרכי הספרות הרבנית והתלמודית ותו לא.
משעה שהוצרכתי להקריא ספרונים לילדיי הפעוטים, גיליתי שעלי להמשיך וליטול על עצמי את תפקיד המתורגמן.
משום מה, החליטו כותבי הספרונים, הלכה למשה מסיני, שסיפורי ילדים צריכים להיכתב בחרוזים. לצורך כך, הם ישנו את מבנה המשפט המקובל, יביאו מילים קשות ולא מובנות לילדים (לעתים גם למבוגרים!), ובאופן כללי, ילד – ובפרט פעוט בגילאי שנה שנתיים, לא יכול להבין את פשרם של המילים שבספר. משום זאת ועקב כך, תוך כדי קריאת הסיפור בעיניי, אני מספר אותו לילדיי במילים פשוטות ומובנות, במילים תקניות לחלוטין, אבל כאלו שאנחנו נוהגים לדבר בהן בבית, לא כאלו של בית מרקחת, על מנת ששעת הסיפור תהיה שעה נעימה וקליטה, ולא שעת תהייה ובהייה.
גם מניסיון אישי אני יכול לומר – צרוב בי היטב זיכרון ילדות ישן, שלאחר תחנונים מרובים לאחותי הגדולה, היא מסכימה לקחת ספר ילדים ולהקריא לי מתוכו, ואני יושב ובוהה לידה, כשהמילים חולפות ליד אוזניי בלי הבנה.
יאמרו כותבי הספרונים – מאד חשוב להשתמש במילים גבוהות, בשביל ההתפתחות של הילד, וכו' וכו'.
זה לא מקובל עלי. מותר לילד לשמוע סיפורים מובנים וקליטים, גם בלי לחנך ולפדגג אותו על כל צעד ושעל!
האם אתם הייתם מוכנים שיבוא מישהו לספרייה שלכם, יקח את כל הספרים שאתם אוהבים, ויחליף את כל המילים שבהם למילים כבדות פיוטיות ומליציות, כאלו שצריך דקה או שתיים להבין מה הפירוש שבהם, בשביל ש'יתפתח בכם החוש הלשוני והדידקטי'?
למה אצל הילדים שלכם זה מקובל עליכם?!
אשמח מאד לתגובות.
סבור הייתי שתפקיד התרגום מתחיל ומסתיים בין כרכי הספרות הרבנית והתלמודית ותו לא.
משעה שהוצרכתי להקריא ספרונים לילדיי הפעוטים, גיליתי שעלי להמשיך וליטול על עצמי את תפקיד המתורגמן.
משום מה, החליטו כותבי הספרונים, הלכה למשה מסיני, שסיפורי ילדים צריכים להיכתב בחרוזים. לצורך כך, הם ישנו את מבנה המשפט המקובל, יביאו מילים קשות ולא מובנות לילדים (לעתים גם למבוגרים!), ובאופן כללי, ילד – ובפרט פעוט בגילאי שנה שנתיים, לא יכול להבין את פשרם של המילים שבספר. משום זאת ועקב כך, תוך כדי קריאת הסיפור בעיניי, אני מספר אותו לילדיי במילים פשוטות ומובנות, במילים תקניות לחלוטין, אבל כאלו שאנחנו נוהגים לדבר בהן בבית, לא כאלו של בית מרקחת, על מנת ששעת הסיפור תהיה שעה נעימה וקליטה, ולא שעת תהייה ובהייה.
גם מניסיון אישי אני יכול לומר – צרוב בי היטב זיכרון ילדות ישן, שלאחר תחנונים מרובים לאחותי הגדולה, היא מסכימה לקחת ספר ילדים ולהקריא לי מתוכו, ואני יושב ובוהה לידה, כשהמילים חולפות ליד אוזניי בלי הבנה.
יאמרו כותבי הספרונים – מאד חשוב להשתמש במילים גבוהות, בשביל ההתפתחות של הילד, וכו' וכו'.
זה לא מקובל עלי. מותר לילד לשמוע סיפורים מובנים וקליטים, גם בלי לחנך ולפדגג אותו על כל צעד ושעל!
האם אתם הייתם מוכנים שיבוא מישהו לספרייה שלכם, יקח את כל הספרים שאתם אוהבים, ויחליף את כל המילים שבהם למילים כבדות פיוטיות ומליציות, כאלו שצריך דקה או שתיים להבין מה הפירוש שבהם, בשביל ש'יתפתח בכם החוש הלשוני והדידקטי'?
למה אצל הילדים שלכם זה מקובל עליכם?!
אשמח מאד לתגובות.
). מצוי במיוחד בסדרת ספרונים פופולרית לילדים.
