הנושאים החמים
הנושאים החמים
07:00 בבוקר.
אני באמצע להכין קפה של בוקר.
דפיקות בדלת.
שבע בבוקר? בטח זה משהו דחוף.
אני מציץ, יהודי לא מוכר.
"כן?" אני פותח
והוא בטון חגיגי במיוחד "הלילה בחצות! ההזדמנות הנדירה!"
"על מה מדובר?"
עד מהרה התברר שהוא בא להתרים אותי.
הקשבתי לו בנימוס עוד כמה שניות ואז אמרתי לו "מצטער אין לי עלי כסף".
08:47
אני חוזר מהתפילה, מארגן את הילדים שעוד לא התחלקו למוסדות.
שוב דפיקות.
מציץ מהעינית. אותו אחד אם אני מזהה נכון. הוא רק החליף כובע והוסיף משקפיים.
"מה אפשר לעזו---"
"הלילה האחרון! הזדמנות חד פעמית!"
"כבר אמרתי לך שאין לי אפשרות לתת לך. צר לי"
10:13
מתענג על יום חופש.
מתחיל לארגן את הבית מוקדם לשטיפת יום חמישי.
דפיקות בהולות בדלת בתוספת צלצול בפעמון.
פותח את הדלת.
"שלום וברכה. אני גר פה בקומה למעלה, ורציתי לספר לך ש... הלילה בחצות! זאת חנוכה!!! אפשר לזכות לישועות"
"ר' איד, כבר דפקת פה היום פעמיים אם לא שמת לב. אם הייתי רוצה לתרום לך כבר הייתי עושה את זה מקודם"
12:01
לוגם קפה של צהריים.
שוב דפיקות בדלת.
אוחח. "כן? מה הלילה? אה.. מה הפעם?"
"לא, לא. עכשיו זה משהו אחר. שמעתי שיש לך בן בשידוכים, נכון?"
"מה? מה פתאום? הגדול שלי עוד לא בר מצווה."
"אה, אוקי. אז הבן שלך הזה, אתה בוודאי רוצה להצליח בחינוך שלו, נכון?"
"כן. אבל מה..."
"הלילה זה קורה!!! ליל הניסים והנפלאות!!!!"
"אתה מוכן לעזוב אותי לנפשי???"
13:35
ארוחת צהריים חנוכתית משפחתית.
ילד קטן דופק בדלת.
"אמא שואלת אם אתם רוצים לקבל כסף?"
"לקבל? כסף?"
דמות מרוצה מעצמה צצה מאחורי הילד.
"כן, כן! ישועות בפרנסה. כסף לכולם. זה קורה היום, וזה קורה הלילה".
"תקשיב לי טוב" אני תופס אותו בדש החולצה.
"אני תורם כסף לארגונים שמכבדים את הזמן ואת האינטלגינציה שלי.
אני לא רוצה ישועות. לא רוצה לתרום. לא רוצה לזכות בחיתום של החתימה של הנעילה של הדין. לא רוצה כלום.
רוצה קצת שקט. שלא יחפרו לי ולא ישגעו אותי. לא בדלת ולא בטלפון.
מקווה שהבהרתי את עצמי. כי אם לא, אני מוכן לחזור על זה מעכשיו ועד... הלילה בחצות".
אני באמצע להכין קפה של בוקר.
דפיקות בדלת.
שבע בבוקר? בטח זה משהו דחוף.
אני מציץ, יהודי לא מוכר.
"כן?" אני פותח
והוא בטון חגיגי במיוחד "הלילה בחצות! ההזדמנות הנדירה!"
"על מה מדובר?"
עד מהרה התברר שהוא בא להתרים אותי.
הקשבתי לו בנימוס עוד כמה שניות ואז אמרתי לו "מצטער אין לי עלי כסף".
08:47
אני חוזר מהתפילה, מארגן את הילדים שעוד לא התחלקו למוסדות.
שוב דפיקות.
מציץ מהעינית. אותו אחד אם אני מזהה נכון. הוא רק החליף כובע והוסיף משקפיים.
"מה אפשר לעזו---"
"הלילה האחרון! הזדמנות חד פעמית!"
"כבר אמרתי לך שאין לי אפשרות לתת לך. צר לי"
10:13
מתענג על יום חופש.
מתחיל לארגן את הבית מוקדם לשטיפת יום חמישי.
דפיקות בהולות בדלת בתוספת צלצול בפעמון.
פותח את הדלת.
"שלום וברכה. אני גר פה בקומה למעלה, ורציתי לספר לך ש... הלילה בחצות! זאת חנוכה!!! אפשר לזכות לישועות"
"ר' איד, כבר דפקת פה היום פעמיים אם לא שמת לב. אם הייתי רוצה לתרום לך כבר הייתי עושה את זה מקודם"
12:01
לוגם קפה של צהריים.
שוב דפיקות בדלת.
אוחח. "כן? מה הלילה? אה.. מה הפעם?"
"לא, לא. עכשיו זה משהו אחר. שמעתי שיש לך בן בשידוכים, נכון?"
"מה? מה פתאום? הגדול שלי עוד לא בר מצווה."
"אה, אוקי. אז הבן שלך הזה, אתה בוודאי רוצה להצליח בחינוך שלו, נכון?"
"כן. אבל מה..."
"הלילה זה קורה!!! ליל הניסים והנפלאות!!!!"
"אתה מוכן לעזוב אותי לנפשי???"
13:35
ארוחת צהריים חנוכתית משפחתית.
ילד קטן דופק בדלת.
"אמא שואלת אם אתם רוצים לקבל כסף?"
"לקבל? כסף?"
דמות מרוצה מעצמה צצה מאחורי הילד.
"כן, כן! ישועות בפרנסה. כסף לכולם. זה קורה היום, וזה קורה הלילה".
"תקשיב לי טוב" אני תופס אותו בדש החולצה.
"אני תורם כסף לארגונים שמכבדים את הזמן ואת האינטלגינציה שלי.
אני לא רוצה ישועות. לא רוצה לתרום. לא רוצה לזכות בחיתום של החתימה של הנעילה של הדין. לא רוצה כלום.
רוצה קצת שקט. שלא יחפרו לי ולא ישגעו אותי. לא בדלת ולא בטלפון.
מקווה שהבהרתי את עצמי. כי אם לא, אני מוכן לחזור על זה מעכשיו ועד... הלילה בחצות".
