• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת חיבוק, אוזן, ואהבה

איוליס

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
היא הייתה ילדה אחת, תמימה.
ילדה טובה שקמה בבוקר, הולכת לבית הספר, ועושה בדיוק מה שאומרים לה.
ילדה מנומסת שאומרת תודה למורה בסוף השיעור, ומחייכת בשקט.
היו לה זוג עניים שחורות ושותקות,מכוסות בריסים צפופים.
זוג עניים גדולות, שניסו לספר סיפור אחר.
סיפור שההתנהגות היפה שלה לא ספרה.
כי בחוץ אמרנו, היא ילדה טובה עם התנהגות מצויינת, אבל עמוק בפנים, היא ידעה שהיא רעה.
בתוך הלב הקטן והמתוק שלה, התחבא עיגול שחור, גדול, ורע.
היא לא ידעה איך קוראים לו, פחדה מקיומו.
היא לא ידעה שהוא נמצא בעוד הרבה לבבות קטנים של ילדות.
חשבה שהוא קיים רק אצלה, חשבה גם שלא סתם הוא בחר לגור בלב שלה.
היא הבינה שהיא שונה מכולן, מאוד רעה.
בגן שלה סיפרו שיש מידות רעות, והתנהגויות לא מתאימות.
תיארו התנהגות פרועה, מכות, וקנאה, וגם אמרו שבגן שלנו חס וחלילה היצר הרע לא נכנס,
בגן שלה היו רק ילדות טובות, עם לב טוב, ככה הגננת אמרה.
הגננת לא ידעה על העיגול שבלב שלה, אז היא התנהגה אליה כמו אל ילדה רגילה.
היא לא ידעה שהעיגול מבקש שיתייחסו, לא ידעה שהוא צריך מילים טובות והמון יחס כדי לשתוק, להיות קטן יותר, להיעלם.
היא לא רצתה שהגננת תדע, אז היא המשיכה להיות קטנה, ושקטה, המשיכה להיראות ילדה טובה.

בבית הספר היה לה קשה יותר, העיגול גדל, והשתולל, ועשה לה בלגן בלב.
אבל היא לא העזה שמישהו ידע מה קורה לה שם בפנים.
כשחברה פנתה אליה, בקשה לשחק, או לשבת לידה, הוא קפץ מאושר, שכנע אותה להסכים.
אבל היא ידעה שאסור לה, כי כך כולם ידעו עליו, יכירו אותה, יכירו את העיגול האכזר.
אז היא התעלמה ממנו, והנידה ראש לשלילה בשקט עצוב.
החברות התייאשו ממנה, שכחו לנסות שוב.
הן גם לפעמים צחקו, כי מה זה ילדה שיש לה פה, אך, הוא נשאר סגור?
העיגול בכה , וכעס, והיא כל כך פחדה, כי היא נשארת איתו לבד.
כולם נעלמו, אף אחד לא נותן לה יד, לא מציל אותה ממנו.
אף אחד לא יודע שהוא בנתיים גדל וגדל, ותובע ממנה יחס.
יחס שאין לה לתת.

בסמינר הוא כבר היה ענק, היה לו המון כוח והוא לא פחד.
היא הרגישה שלאט לאט הוא מתחיל להידחף לבחוץ.
הוא דרש ממנה דברים לא הגיוניים, כל מה שהיא לא העזה אף פעם.
עכשיו הוא שלט, היא היתה חייבת לרצות אותו, לשמוע בקולו.
פתאום היא דברה בכיתה, בקול, הלב שלה דפק, החברות פתחו פה, אבל הן התרגלו, מהר.
הבעיה שהוא לא הסתפק, הוא רצה שכולם יראו, ישימו לב.
היא ידעה שהוא רע, ושחור, שזו שימת לב שלילית, שעכשיו כולם יודעים שהיא תלמידה רעה, עם יצר הרע חזק.
אבל לפחות עכשיו יודעים שיש אותה.
היא התחצפה למורות, מצאה עצמה המון במסדרונות.
היא בכלל שכחה מהו תקנון, ואיך נראית בת בית יעקב.
היא חשבה שכך טוב יותר מפעם, כי סוף סוף היא לא שקרה, היתה בדיוק כמו שהיא בתוכה, רעה.

ואז היא גם מצאה חברה.
יחד איתה היה לה קל יותר להשמע לעיגול השחור, כי החברה שלה היתה כמוה, שחורה, כך מבחוץ היה נראה.
העיגול שלה חגג, קפץ, נהנה, סוף סוף הוא נושם לרווחה.
הוא הדף את הגבולות המועטים, והדקים שנותרו סביבו, והציץ לבחוץ, מתפשט על כולה.
יחד עם החברה השחורה היא עשתה המון דברים, שגרמו לעיגול לגדול, להיות יציב, חזק, ושולט.
ההורים שלה היו עצובים, בגללה, להורים שלה בלב היו רק עיגולים לבנים, כך היא היתה בטוחה.
היום היא כולה שחורה, כמו החברה שלה, ככה היא מרגישה.
אבל עמוק בפנים היא מחכה, מחכה שמישהו יבוא וילמד אותה שיש בה טוב.
שהרע הזה, הוא רק עיגול אחד, שחור.
שכמו שהוא גדל, כך היא יכולה להקטין אותו חזרה, היא מחכה שיעזרו לה לכווץ אותו, ואולי אפילו להעלים לגמרי.
רוצה שיאמרו לה שהיא לא רעה, היא אף פעם לא היתה רעה,
היא פשוט כמו כולם, מתמודדת עם היצר הרע.
רוצה שילמדו אותה, איך מתמודדים איתו בצורה הכי טובה.
ואם אפשר היא מבקשת גם,שיביטו בה עמוק, לתוך העניים, יחפשו, ינסו למצוא, אולי קיים בה איזה עיגול ורוד, פצפון.
שיתנו חיבוק, ילטפו, יבטיחו שהוא פעם יגדל, יצבור כוח, ינצח את השחור, יותיר בה רק טוב.
רק תתנו לה, מגיע לה.
חיבוק, אוזן, ואהבה.
 

.חיה פ

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
וואי אני אין לי מילים.
זה יפה, ומרגש, ומיוחד, ונוגע , וכואב!!!!
והכתיבה זורמת, ונעימה, ויפה, ואפילו- יש מסר!!!! (ולא סתם תלונות. או האשמות. כמו רוב הקטעים בסגנון הזה.
פשוט - מ דהים.
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אמרו היא סתם.
היא הייתה ילדה רגילה חייכנית מתוקה.


היא אהבה לשחק להנות בלימודים עם חברות.


היא הייתה אכפתית וטובה נעימה ורגישה.


כזאת שתמיד אמרו להורים שלה שהיא מדהימה.


היא לפעמים התקשה אבל זה לא מה שבלט בה.


עד שיום אחד באו אליה ואמרו לה:


את לא רגילה את מיוחדת צריכה עזרה.


את לא יכולה להישאר כמו כולם את קצת מתקשה.


את צריכה תמיכה יעוץ הבחנה.


וזה כאב לה היא התבישה היא בכתה לאין מי שישמע.


היא רצתה לרוץ לצעוק זה שקר זה לא אמת.


אבל נסגר לה הפה ,המילים ,הבקשות ,הצעקות הרצון החזק של רגילה להיות.


והיא התחילה להאמין לשמועות להרגיש אותם אמיתיות מאימות מפחידות.


היא לא יצאה מהבית שבועות.


היא חשבה שלא רוצים אותה לא אוהבים.


שהיא רק צריכה פסיכולוגים מטפלים אנשים שעוזרים ותומכים.


היא חשבה שחברה זה לא בשבילה , שזה מוצר שאסור בו לגעת.


והיא עם הסטיקר על המצח תישאר לנצח.


והיא בכתה היא חשבה שזה לא יכול להיות אלוקים.


ומאז גם אם עד עתה הוא היה שלה, עכשיו היא את הדלת סגרה.


ועברה תקופה ארוכה בה היא הייתה חבוטה מתוסכלת מדוכה.


ואף אחד לא הכיר אותה כך כי היא השתנתה.


עד שהיא היחליטה שהיא את הסטיקר מסירה מכחישה משלילה.


והיא יצאה למסע ארוך מפרך ומיגע.


לאלוקים היא חזרה בקשה ממנו סליחה ומחילה.


היא התחננה אליו שיעזור לה לגדול , את הסטיקר לשלול.


להנציח את האמת שבה, שמתחבא חבולה.


והם צעדו יחד בשבילים מלאים בורות ותמרורים.


למדו את הדרך את השילוטים את הסימונים הקוים האדומים והלבנים.


למדו גבולות גדרות, לפגוש קשים וכישלונות.


והיום היא חוזרת מהמסע.


בלי הסטיקר הישן .


עם כיתוב חדש על הגב "כאן שחקנית גיבורה"
מישהי שכותבת שירים הרבה.
מישהי שאוהבת לחבר ספוקנים, לחצרר אותם בקול.
מישהי שחולמת לכתוב יום אחד סיפור עם גיבור ורוח.
והיא לא מעיזה.
והיא מפחדת להתחיל להיות בוסר, לשבור ראש בניסוח הולם, תואם לרמה.
בסוף היא ניסתה לכתוב כמה מילים, שורות.
תגידו אתם לפי השורות הללו אם יש לה תקווה.
תגידו אתם אם כדאי לה לנסות.
ליצור לה דמות עם לב פועם
ונשמה.

שם הגברת: ליבי.
גיל: נוטה בין 15 ל- 18 נתון לבחירתכם...


בכלל לא אכפת לה שאמא כעסה נורא כשראתה אותה יוצאת לסמינר עם נעליה החדשות שמגביהות אותה בכמה וכמה סנטימטרים.

היא לא רוצה שיאמרו לה מה לעשות, היא אוהבת את המראה שלה וזהו. שיפסיקו כולם לנסות לגרום לה לעדן יופי, לצמצם אותו בפעולות מעצבנות כמו סגירת כפתור.

לא חשבה לרגע שיש לה מה להתבייש לא בנעליה חדשות, לא בחולצה , לא בעגיליה הנוצצות ולא בשום דבר מכל מה שהווה חלק מהמראה שלה.

היא לא באמת התכוונה שככה יתחיל הבוקר שלה, אבל מה תעשה שהנעליים לא ממש מצאו חן בעיני המרכזת שלא נדבר על פתח הצוואר.

היא מצאה את עצמה ניצבת במסדרון צר המוביל אל חדרה של המרכזת, מחייכת לעצמה מנסה למצוא תרוץ הולם לכל סטיה מהתקנון. משננת מילים פזיזות, מעיזות כי בא לה, מה אפשר לעשות. אף אחד לא יאמר לה מה ואיך לחיות.

ככה היא ליבי, רוצה עושה. לא חושבת יותר מידי. השם שלה יעיד על הר של רגשות סוערים כל כולה לב ורצון בוערים, מחפשים להם דרך לילך בה.

היא יצאה מהחדר מהורהרת. ליבה דפק, הלם, כמו מחפש לעצמו את הקצב הנכון שבו יבחר. היא לא ידעה מה לעשות עם המילים שחדרו לתוך מוחה מחוללות, מערבלות. יצאה משער הסמינר. הגינה חיכתה לה שקטה, בלי טיפת צל. התישבה על הנדנדה הגבוהה בקצה הגינה, היא אוהבת לנדנד רגליים להרגיש ילדה קטנה לרגעים, לשכוח. אבל הפעם הנדנוד לא עשה את פעולתו. המחשבות לא הרפו ממנה היא לא יודעת מה מכל מה ששמעה גרם לה ככה לחשוב פתאום, מה היא בעצם רוצה להיות, איך היא באמת רוצה לחיות.

המרכזת אמרה לה שם, בחדר הקטנטן שלה, כל מיני מילים. הם נאמרו בתקיפות מסוימת, מאד מסוימת היה בהן עוד משהו נוסף היא לא ידעה אם היה זה דאגה או רוך ועדינות. היא לא הכירה את זה, לא זכרה עוד מישהו שגרם לה לחשוב לנסות להבין מי היא בכלל. לא זכרה עוד מישהי שידע לא להיבהל ממנה, ליבי שכמוה, היא אמרה כל מה שרצתה בלי לסנן בלי לחשוב על כבוד.

היא התנערה פתאום קפצה מהנדנדה זה בכלל לא מתאים לה ככה. היא טלטלה את ראשה במרץ כמו מנסה לסלק משם מילים, מחשבות. וכשהיא באה לפתוח בחזרה כפתור עליון שנסגר, להחזיר עגילים שהורדו, ראתה אותה פתאום, את המרכזת יוצאת משער הסמינר, מחייכת לעברה חיוך כמו לוחשת שוב את משפט שאמרה לה "את לא סתם. את ליבי. זוכרת?".

היא כבר לא פתחה כפתור.

עכשיו אחרי שקראתם.
חוסו עליה.
ובמילים עדינות,
המליצו לה-
האם לפעול
או לחדול.
האם
להמשיך לכתוב
סגנון שטבוע בה
או לקפוץ למים
שאין היא יודעת
אם תצליח למצוא בהם יבשה...

תודה שליוויתם אותי בעיניכם עד כה💕
%תמר%
.
"ושוכן איתם בתוך טומאותיהם"



זה רק הוא יכול.

כמו האמא, שיוצאת עם הבת שלה לקנות חצאית ג'ינס עם שסע, כדי שלא תקנה חצאית מיני. מהכסף שלה, כמובן.

זה רק הוא יכול.

כמו ההורים שפתאום הילדה שלהם מעזה לספר להם שכבר שנתיים, ש נ ת י י ם ! יש לה טלפון פרוץ לגמרי, והם, עדיין לא מעכלים, אבל מחבקים. ודואגים בדרכם, גם היא נראית למתבגרת המתוסבכת שלהם קצת עקומה. ולא מוותרים. על השיחות הנוקבות, הכואבות, שחותכות את הלב לאלפי חלקים אפלים בחייה של הבת כלילת המעלות שלהם.

זה רק הוא יכול.

כמו האמא שתלך יד ביד עם הבת שלה לקולנוע, כדי שהיא בנתיים לא תראה ****. ותצחק כשמצחיק. ותתרגש כשמרגש. אבל הכי תתרגש הבת, מהאמא.

זה רק הוא יכול.

כמו שוב, האמא, שהולכת עם הבת שלה לבית קפה שהיא לא סובלת, ותשלם מהכסף שאין לה, רק כדי לדבר איתה. ולשמוע מה שלומה בתוך הסערה הזו.

ורק הוא יכול לכוון,

שפתאום יישמע ברקע יחפים, והבת תזמזם בשקט, אבל מספיק בקול כי שאמא שלה תשמע את 'הזמזום הזה שלא מפסיק, זאת המלחמה שלי. ואני יודעת שהוא לא ישאיר אותי לבד...' ושתיהן דומעות, ומתרגשות. ולא יכולות להפסיק. ומשהו חדש נבנה בניהן, משהו שלא היה קודם.

ורק הוא יכול,

שהאבא יקשיב, ויהיה שם, וידאג, וידאג להיות נוכח יותר, ויקנה לבת שלו ספר קודש, שהיא ביקשה, ויכתוב עליו הקדשה מרגשת כל כך.

זה רק הוא יכול.

לגרום לבחורונת להחליט דווקא עכשיו, לייסד ספריית קודש פרטית משלה, עם ספרי חבד, ורבנו, ותהילים, ועוד כל מיני, אבל הפעם טובים.

זה רק הוא יכול.

ויעשה,

שיום אחד האמא תדפוק בדלת הנעולה, ותגיד לבת שלה, 'בואי נעשה ערב סרט. אני ואת. מהסרטים שלך. רק תבחרי משהו קל לבליעה, בסדר?...' ותביא פופקורן. והבת לא תדע את נפשה. ותבכה, ותתרגש, ולא תדע מה לבחור, אז הן יבחרו ביחד. והבת לא סתם תתרגש, היא תתרגש כי זה ביטוי מאוד משמעותי בשבילה- של אהבה, של קשר, של ביחד, שאותם היא בעצם חיפשה. רק לא ידעה לקרוא לזה בשם.

זה רק הוא יכול,

בכלל, לגרום לה לספר את זה בצורה שהיא תרגיש שזה כמו גייזר מתפרץ. שחייב חייב לצאת החוצה, ובאמת בסוף, להקיא עליהם הכל. וכמה מגעיל זה להקיא, וכמה לא נעים. וכמה מקל, וכמה מנקה את המערכות.

זה רק הוא יכול.

ואין לה מילים להודות לו על הכל.



אשמח לתגובות.
שיתוף - לביקורת בלי פעמון, זהב.
היא הייתה סתם, כבשה בעדר הכבשים של פטר.

היא הייתה כבשה טובה.

אכלה הרבה עשב, עשב ירוק.

גדלה הרבה צמר, צמר לבן.

הייתה סתם כבשה, פשוטה.

בבוקר קמה השכם, הביטה בפטר החסון, עם
העיניים הטובות.

פעתה, רצתה שהיום יביט בה.

אבל לא, כמו בכל יום, פטר ניגש לכבשה
הגדולה. הזאת עם מלא צמר, מסולסל, יפה,
מסודר כיאות.

פטר הניח על הצוואר של המשכוכית
פעמון גדול,
מוזהב,
מרעיש.

היא הביטה בה ב"משכוכית" בקנאה, בהערצה.

רצתה להיות כמוה מושכת, משכוכית.

פטר אהב משכוכיות.

הם היו ממושמעות,טובות.

כולם הלכו אחריהם, הקשיבו לצליל פעמון.

פטר ידע טוב מאד אחרי מי ילכו כולם.

תמיד בחר לעצמו את המשכוכית
הממושמעת, הטובה.

זאת שלא תברח למקומות מסוכנים, שלא
תוביל לעשב לא טוב.

זאת שתלך כשיאמר לה, שתעצור כשירצה.

זאת שאף פעם לא תרצה לברוח לרגע
למקום מענין, רחוק.

הפעמון צלצל לה באוזן.

היא יצאה משער הדיר,
הלכה לה אחרי הצליל, אחרי המשכוכית.

נעצרה כשההיא עצרה,
צעדה כשההיא צעדה,
אכלה כשההיא אכלה,
פעתה כשההיא פעתה,
נמשכה בכל תנועה.

היא גם רצתה להיות משכוכית,
והיא לא הייתה.

היא גם רצתה להוביל, והיא לא.

היא הייתה סתם כבשה פשוטה, אחת מתוך
עדר, לא מובילה, לא מושכת.

הייתה אחת שקמה בבוקר כדי לאכול עשב,
לשתות מים ולומר בקול בההה.

יום אחד רצתה באמת להיות טובה, מושכת.

לא ידעה איך.

תמיד שרצתה עשתה.
תמיד שעניין התענינה.
תמיד לא חשבה.

תמיד הייתה היא,
סתם פשוטה.

לא יודעת להיות משכוכית,
מובילה כזאת.

היא כן עושה טוב,
יש בה
ואבא תמיד אמר לה
"את לא סתם את בת שלי,
את לא סתם את כבשה."

ידעה, היא טובה.
יש בה לב ורצון.
יש בה המון.

אבל כל בוקר,
כשהמשכוכית קבלה על צווארה זהב ומצלצל,
כולם הלכו אחרי צליליה.

היא רצתה גם, דמיינה איך זה ירגיש.

היא תהיה ראשונה, לפני כולם.

היא תהיה קרובה לפטר הטוב.

היא כל כך רוצה שיביטו, שיעריכו,
שלא יראו אותה סתם כבשה.

היא אפילו חושבת שהרצון הזה להיות משכוכית,
גורם לה להיות טובה יותר.

הנה פתאום היא חושבת
על מעשים,
על כוונות,
על הליכה שלה למקומות לא טובים.

הרי איך היא רוצה להיות משכוכית, להוביל,
אם היא עושה שטויות?

היא לא יכולה שכולם ילכו איתה למקומות
האלו.

זה גורלי מידי ולא אחראי, לא משכוכי.

משכוכית זה טוב, לא רע. היא בטוחה בזה.

פטר כל כך נזהר בבחירה שלו.

טוב שהוא לא בחר בה עד עכשיו, היא הייתה
מובילה עדר שלם ליד כביש סואן ומסוכן...
איזה נס...

אבל עכשיו היא חושבת שהיא כבר לא תלך
קרוב לכביש, היא לא תתרחק מהעשב הטוב,
מהעדר.

הרי היא רוצה להיות משכוכית. לא?

וחוץ מזה,
היא חושבת להתייעץ עם המשכוכית.

זה יהיה קשה להגיע אליה כי היא הולכת ראשונה
וכולם נדחפות, רוצות להיות קרובות,
להראות בפני פטר.

אבל היא תנסה להתקרב ואולי תצליח לדבר איתה,
עם המשכוכית.

ואולי, רק אולי, ההיא תגלה לה סודות מקצוע,
איך הולכים ישר וטוב.

היא חושבת שהמשכוכית תדע לענות לה.
היא בטוח חכמה כזאת, כמו שהיא נראית.

היא מקווה שהיא לא תרגיש קטנה מידי ליד
המשכוכית הזו.

זה יהיה לא נעים בכלל.

למרות שהיא יודעת, היא לא סתם,
היא כבשה.

ואמא כל כך אוהבת אותה ואבא יודע כמה היא טובה.

אבל היא מפחדת שפתאום תגלה כמה קטנה שהיא.

בבוקר היא קמה השכם.

מרב התרגשות לא נשמה כמעט.

סידרה ת'צמר יפה, רצתה להראות טוב
שלא יהיה בושות.

הלב שלה דפק מהר, פטר נכנס לדיר,
הניח פעמון מצלצל.

היא הלכה מהר אחרי משכוכית,
נמשכה בצליל ופעמון.

קצת דחפה, נזהרת לא הכאיב.

היא רק רוצה לעשות טוב, לשמוע מילים.

התקרבה למשכוכית, אמרה שלום.

המשכוכית הביטה בה בחיוך,
מלא שינים בוהקות קרנו לעברה.

החזירה חיוך עדין מבויש.

פעמון סנוור לה עיניים ולב.

המילים קצת נתקעו לה,
היא אפילו גמגמה פה ושם.

אבל המשכוכית הקשיבה והיה לה הרבה
מה לומר.

היא ספרה למשכוכית כמה היא מעריכה ורוצה
כמוה להיות טובה, להיות נבחרת.

והלוואי שפטר יניח על ראשה זהב מצלצל,
כתר מנהיגות.

היא גם שאלה איך הולכים ישר וטוב ומהו הסוד.

איך לא מביטים לצדדים, איך לא בורחים,
לפעמים.

איך זה כזה פשוט למשכוכיות להיות טובות,
ישרות, מלאות צמר נקי, צמר שלא נגע
בגדרות תיל, שלא הלך למים עכורים.

צמר לבן,
בוהק,
איך
?

ככל שהיא דברה מהר יותר והרבה, החיוך על
פניה של המשכוכית התרחב יותר ויותר.

היא הרגישה קצת טיפשה. למה המילים שלה
מצחיקות את המשכוכית?

דמעה חצופה כמעט ברחה מהעין.

המשכוכית צחקקה מעט, ספרה לה על חיים בצל פעמון.

על רצון להיות משוחררת בלי יכולת.

על כמה קשים הימים שפעמון מכביד כבר על צוואר.

וכמה שווה הוא הזהב הזה ששומר עליה, מחייב.

כמה היה קשה להשיג פעמון וצליל.

כמה עבדה על זה.

כמה קשה להחזיק חזק בשרשרת הזהב, לא להרפות, לא לברוח, לרגע.

המשכוכית בקשה ממנה לעבוד, לעמול,
"זה קשה"
הזהירה.
"אבל שווה"
לחשה.

היא התבלבלה ממש.

חייכה חיוך מבויש.

אמרה תודה.

הלכה לצד.

פתאום לא הייתה רעבה.
אפילו שבוקר והדשא ירוק מתמיד.

היא רק חשבה הרבה. הביטה בה,
במשכוכית.

ראתה גם כבשה, לא רק מושכת.

ראתה רצונות, לא רק פעמון.

ידעה שעבודה ועמל יביאו אותה לתפקיד.

ידעה שרצון וכמיהה הם רק תחילת דרך,
דרך ארוכה.

היא בטוחה שיהיה לה קשה.
אבל איך המשכוכית אמרה, יהיה גם שווה.

כולם כבר גמרו לאכול.
פעמון צלצל.
הלכה אחריו לדיר.

פטר ניגש אליה.

הופתעה, פעתה בשקט, הביטה בו.

רצתה ללחוש, הבנתי סוף סוף,

אולי אהיה טובה אולי לא, אולי תביט בי אולי לא.

יהיה קשה, בטוח.

אבל שווה להיות טובה גם בלי פעמון וצליל.

היא לא אמרה לו בסוף.

רק פעתה שוב, בשקט.

והוא כמו תמיד
טוב,
ליטף צמר.

הביט בה בעיניים טובות, רחומות.

לקח חליל ביד.
ניגן.
שיר.
"עלה למעלה עלה"
צווה עליה
לגדול.

הביטה בו,
חשה תחושה חדשה,
לא מוכרת,
מעודדת.

כי כוח אז לך,
יש בה כבר כנפי רוח.
בלי פעמון.
וזהב.
אשמח להערות פיסוק וכו'...
פעם ראשונה שאני מפסקת נא להתחשב...

משכוכית-
כנוי לתיש לאיל או לכבשה ההולכים בראש העדר ומושכים אותו אחריהם על ידי צליל הפעמון שעל צווארם.
"הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית – קָנָה (אֶת כָּל הָעֵדֶר)"

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה