• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

ביקורת ספרות חומות של נייר / מ. קינן

ציורי לשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
במחילה מראש מאורך ה'ביקורת', פשוט אף פעם לא כתבתי את רשמיי ככה במסודר על ספרי מיה קינן בכלל, כך שזה קצת כולל בתוכו גם את כל השאר...קבלו את התנצלותי.


לפעמים קצת קשה לי עם זה שאין תגית כזו ביניים, בין שיתוף לביקורת לביקורת ספרות...
כי אמנם אני רוצה לכתוב את רשמיי אחרי קריאה מעוררת מחשבה של הספר 'חומות של נייר'; ובכן, הוא אומנם קצת ישן, ואחרי בירור קצר בגוגל (כי בעמוד הראשון, יש לציין, לא צויין שנת ההוצאה לאור)
הספר יצא ב- 2010.
ומיה כמו מיה, גם אם נכתב הספר לפני 14 שנה ניתן להתחבר אליו בקלות. על אף שפתאום הגיבורה מעתיקה לשני תקליטורים את השכפול שהיא עיצבה לכיתת החינוך שלה...

הקדמה נחוצה:
זו דילמה מסוימת לכתוב 'ביקורת ספרות' על ספר קצת ישן. כי אם נביט אל הספרים האחרונים יותר של מיה, מן הסתם נשים לב כמה ניתן להשתבח עם השנים (מצד שני איסתרק יצא ב-2008; הדבר צ"ע : ) על כל פנים איזשהו עידוד לסופרים המתחילים - מיה לא נהיתה מיה בבום טראח ושלוש ארבע, ומצד שני גדוּלה לא קטנה לסופרת החשובה - כי אם קראתי ספר שיצא לפני 14 שנה ונהניתי באותה מידה שאני נהנית מספר חדש של הכותבת עד כדי שעלה בי חשק עז לכתוב עליו רשמים, אז...
אבל אולי בעקבות העובדה הזו אני מרשה לעצמי להעלות סקירה על הספר, מן פריווילגיה כזו על ספרים ישנים : )

אישית, הספרים של מיה כובשים אותי הרבה מעבר לכתיבה שהיא לגמרי ברמה, ולעלילות המרתקות, הסוחפות והיצירתיות, אבל אני מאמינה שהרבה מאלה שאוהבים את הספרים שלה מזדהים איתי, כי המסרים של מיה הם חד משמעית הנתיב לפיהם היא כותבת את הספר. וכפי שציינה בראיון שפעם שמעתי ממנה, קודם יש לה מסר; ורק אח"כ, לרוב, היא חושבת על עלילה.
באותו ראיון, אני חושבת שעל במה זו של קהילת כתיבה זו גם הזדמנות לציין: היא אמרה טיפ שמלווה אותי ומעסיק את מחשבותיי עד היום... היא אמרה שהיא אומרת לתלמידותיה בקורס הכתיבה, כשהן שואלות על מה לכתוב; דמיינו לעצמכם שמתקבצות אלפי בנות ישראל מכל הארץ או העולם... באולם אחד! ויש לך 5 דקות לעלות על הבמה בפני כולן, ולומר להן משהו...מה תאמרי? על מה תדברי? על מה תרצי לזעוק את נשמתך? על זה תכתבי סיפור!

>>

ההקדמות האלו לא סתם נכתבו, קודם כל כי יש בהם ממש, לענ"ד. אבל יותר מזה - כי הספר, דווקא, לא הוליך אותי למחוזות מרתקים, לא נתיימר לנסוק אל ממלכת כוזר, אבל לאיטליה הוא גם לא הביא אותי, לא לרוסיה, וגם לא לשכלולי טכנולוגיה מעוררי סקרנות, הוא לא הקפיץ אותי להודו ומצא לי שם תינוקת אבודה, וגם לא החזיר אותי בזמן...
הוא לא המשיל משלים מקבילים המאפשרים לי לעכל את המסר לאט וחודר, הוא לא השליך אותי לעולמות אחרים כדי שאצליח לאכול את המסר במזלג המדוייק ובסכין המחודד בדיוק...
סתם ספר פשוט, על אישה פשוטה, אהממ. סליחה מכבודך, רוחמי. את ממש ממש לא אישה פשוטה, אבל...בהתאם לחברייך האחרים את קצת כן.

הדמות הראשית חייבת להיות מוצלחת הרי, נכון? אז בזאת דווקא מיה לא הפרה את המוסכמויות, והיא מוצלחת, ומצליחנית, וטובה ושאפתנית...אבל אם בספרים האחרים זה רק שרת את העלילה בדרך אגב, כאן זה היה המוקד. ואם תשאלו אותי לגבי המזלג המדוייק איתו חשוב לאכול את המסר, אז בהחלט יכול להיות שדווקא הרקע הפשוט והיומיומי זו בחירה מוצלחת, רק קצת פחות, איך לומר, פוטוגני, ואם נדייק קצת יותר - קצת גורם לרתיעה ברגע הראשון, אבל רק ברגע הראשון. כי אף אחד, ביננו, לא אוהב שמדברים אל העולם שלו, ועוד איך שלו, עם כל הרגע של 'העולם שלו', ומקצינים אותו לפעמים קצת יותר מדי בשביל החדות כמובן, ומראים חלקים קצת פחות יפים אבל מעוררי מחשבה ואור על החיים - שבשביל זה, האמת, לא אכפת לי לספוג ספר שקצת פחות התחברתי אליו ממעטפותיו האחרות.
כי כמו שכתבתי בהקדמה...המסר היה כאן חד. עוצמתי. חודר. בלתי מתפשר. כמו שמיה יודעת להעביר, להבעיר; מסרים, אמנם כמעט כל פרק בסיטואציה הספציפית שלו היה עם אותו מסר בווריאציה כזו או אחרת, אך גם זו האמנות בין השאר, כי לא היה הרבה מילים. היו הרבה מראות! וזו אחד הדרכים היפות בעיניי, הגם שהן לא תמיד נעימות.

אנחנו מדברים כאן על אישה מוצלחת, בעל אברך מתמיד וירא שמיים. משפחה מקסימה. רקע קצת פחות נעים בעיקר מצד הבעל אבל גם הוא מחליק בגרון. היא מחנכת בכיתה ד', בעוד היא צעירה לימים! בעודה רק עם שני ילדים בינתיים...היא מקבלת הצעה מפתה ומחמיאה במיוחד, להיות ממלאת מקום לחינוך גם לכיתה בשנתון מעל - כיתה ה', והמצליחנית והשאפתנית שלנו לא חושבת ממש פעמיים, וכמובן לוקחת את התפקיד...איך לא?! זה הרי כל כך מרשים, ואיזה כבוד יהיה לה! ואיזו הערצה...וכמובן זו שליחות קודש הרי, מה יש בכלל לומר. וכאן, בעצם, מתחיל הסיפור.
רוחמי היקרה מסתחררת, ומסתחררת, ומסתחררת, עד שבעלה היקר בעת שכרות ביום הפורים מתחנן על נפשה (נכון, גם על נפשו) של אישתו שתצא מחיי השקר. והרי היא כל כך טובה ועושה את הכי ראוי ונכון וטוב, אבל זהו, היא עושה את זה כי זה הכי ראוי ונכון וטוב. וכי כך צריך וכי כך כולם. ובבקשה ד', שתתחיל כבר לחיות חיי אמת.

אולי זה נשמע קצת מדי ברור ורציף ולא מתחבר. אבל זה רק כי זה ספוילר, קחו בערבון.

אבל, ובכן, באמת רצף ה-מראות שמגיעות ומשקפות בזו אחר זו אחר זו, קצת גרם לאמינות הספר להתפקפק בעיניי, כי הרי זה לא הגיוני; דמות שטחית כל כך!
מצד שני, תמיד, כך לימדונו, דרך ההקצנה בספרים היא הדרך הטובה להבעת מסרים, להראיה חד משמעית, כאן זה מעט הפריע לי ואולי רק לי. ואולי... זה יחד עם זה שהמסר היה קצת מדי ברור, אבל יש מצב שזה כי זה לחץ על בלוטות קיימות, נוקבות, ואמיתיות - ללא ספק.

אכן יש לציין הדמות לכאורה אמורה להיות מיוצגת שטחית במיוחד, כזו שמתעניינת בדעת הסביבה וככל שיותר, ואין בדל של מחשבה של אמת - שאליה אנחנו דווקא כל כך רגילים מהספרים של מיה...
אז כן יש כאן את הדמויות השפויות שמעלות אור, למרות שישראל הבעל מאד מאד נזהר, אולי קצת יותר מדי...
אבל גם ברוחמי במיומנות מיוחדת יש משהו שניתן להתחבר אליו, על אף הכל, ואולי בגלל. גם כי בסופו של דבר יש בה והיא הרי אישה טובה שרוצה באמת להיות כזו, וגם באמת במיומנות שאין לי איך להסביר, מיה גורמת להתחבר אל הדמות למרות שבעיניי קשה לחבר אותה אל הקוראים, במידה מסויימת.

קטע שקצת הציק לי, רוחמי השתנתה מדי בחדות. הייתי רוצה שמאותו רגע שההבנה התבצבצה במוחה סוף כל סוף נראה את רוחמי ביומיום, יחד עם היומיום של כולנו. שכן חושבים וכן מודעים לפעמים יותר ולפעמים פחות לדעת הסביבה שמשפיעה עלינו כל כך הרבה, וקמים ובוחרים ולפעמים נופלים. ככה בשילוב. לא מדי רע, לא מדי טוב. הייתי רוצה לטעום קצת מהאיזון הזה.

הספר, כמו שאמרתי, קצת כולו מסר, אבל הוא גם מעניין על הדרך ועובר תהליכים יפים ועמוקים ומסקרן, (קראתי אותו באמצע הלילה ולא הפסקתי למרות העייפות! ), ונוגע בנימים חבויים, ובדקויות יפות, בחלקו. אבל כן חשוב לומר שיש הרבה מהחומר של הרוח ששמו מסר...
אבל חשוב לציין, לא בהאכלה בכפית מציקנית, אלא דווקא מסר שמספר את עצמו, ולכן, בעצם, גם כל כך אהבתי את הספר הזה.

הסיטואציות מהם מתבטאת הבעיה וגם בהם רוחמי אט אט משתפרת ומבינה, מתוקות ומיוחדות מאד בעיניי.
כדוגמת חמשת הקוקיות שאמהות הילדות מעטרות את ראשי ילדותיהם בשבת, וישראל אומר שכנראה זו בעיה הלכתית. אבל חמש נשים עושות את זה! חמש נשים זה המון! כך רוחמי. ואם יהיו חמש נשים אחרות שלא עושות את זה? שואל ישראל, בסדר, אז באמת לא הייתי עושה את זה, אומרת רוחמי. והבעיה האחרת שהיא כבר פחות בעיה נתפסת אצל רוחמי כיותר חזק.
כמה שקר שאנחנו בכלל לא שמים לב אליו, והוא עוטף אותנו בסמטאות הכי 'ראויות' לכאורה...

עוד קטע נוקב ואמיתי במיוחד - הוא הקטע של רוחמי כמעט עטה לקבל על עצמה ללמוד גם חומש עם פירוש הרש"ר הירש כמו חברתה בתיה...
כשהדברים הטובים שלנו הופכים למקובלויות ולסחף ולמערכת רשמים...

קטע קצת מוקצן הוא עם חזרתו של ישראל מוקדם הביתה מהכולל, ותירוצים שונים ולקיחת כדור תרופתי לא ברור וכמעט אישור לכל ספוקולציותיה הדרמטיות של השכנה...העיקר שלא תחשוב שהוא חזר סתם כך, כי קצת כאב לו הראש. זה משום מה היה לי קצת יותר מדי. במיוחד כי דווקא כן ייחסתי לרוחמי איזושהי רמה של גבול בעניין... אבל זה בסדר בסופו של דבר, כי רוחמי בכל מקרה היתה קצת קיצונית, בכל עניין שלא נסתכל עליו...

*רוח שרקה פתאום מבין הערפילים, נוסכת ברוחמי פתאום איזשהו הרהור של אמת, רוחמי הודפת אותו דיי מהר בנפנוף של 'מה הקשר?' ואני נאחזתי במילותיה של הרוח והתאכזבתי קשות כשרוחמי הודפת אותה. ואז פתאום שמתי לב, שזה היה בערך הרהור ראשון של אמת מצד רוחמי מתחילת הספר. זה היה לי חסר שכמעט ולא היו כאלו, עד לשינוי, עד להבנה. אבל זו בסופו של דבר היתה רוחמי, ובסוף למדתי לקבל אותה כמו שהיא, והמראה שהיא ייצגה לנו, על כל פנים, היתה בהחלט מעוררת הרהורים...

בתהליך התיקון, סיטואציות שאהבתי שעולות לי - לא לקחת את הילד של מירי לשמור עליו מפני הכתם לידה ה'איום ונורא'... (לא דנה על עצם הרעיון האם הוא באמת נכון אבל התיקון שבו עבור רוחמי היה כואב ומתוק.)

שאלתו של אברום אחיה של רוחמי, הבלתי מתפשרת, לגבי מה תענה רוחמי אם יעליבו מצד החברה את הילדה המיועדת לאימוץ... אויש, רוחמי עומדת שם קצת חסרת אונים מול החברה.

"חשוב שתהיה מסיבה שמחה, מלכי. ואח"כ... גם מסיבה יפה." : )

ישראל הוא דמות שהתחברתי אליה במיוחד. הוא מאזן. ויש בו הרבה טוב, וגם זה שהוא לא נקי לגמרי מוסיף יופי ועומק ממבט אחר...
קצת לא הבנתי את עניין אימוצה של רבקי, כן, לא, ומה שביניהם. אבל את המסר בסופו של דבר, אם רצו להבין אותו – הבינו.
הסבתא היא דמות שלא היתה לי מספיק ברורה, ואולי מספיק שכך.

הספר בכללי מתוק ונוקב ונכון ואמיתי ולא מתפשר.
הוא אומנם נכתב כבר קצת פעם, אך מתאים להיום באופן מדוייק, אפילו עוד יותר מתאים להיום... אומנות! במיוחד גם בעניינים טכניים כשהספר לא יותר מדי מתאר תיאורים שבעוד כמה שנים כבר יראו לנו פחות, גם כשרוצה לתאר אופנה ועידכון הוא מתאר את זה מספיק טוב בשביל להתחבר אז, ומספיק טוב בשביל להתחבר היום אל היומיום שלנו כי שוב כמו שאמרתי הוא הכי לא ספר היסטוריה...
וסתם כך אמיתות פשוטות ויפות ומעוררות מחשבה שנהניתי מהם מאד, וגם כאלה לא כל כך פשוטות ששזורות באומנות וביופי בין דפי הספר בלי קשר דווקא למסר העיקרי.
כמו שתמיד מיה יודעת לעשות היטב.

לסיכום, זהו ספר פשוט לאישה פשוטה, בשביל יום פשוט או לילה, פשוט לקרוא, פשוט להיות. להיות פשוטים לרגע, להאזין לעצמינו.
כמה פשוט - ככה יפה. ואם רוצים באמת, הוא יכול לגרום לנו לא להיות פשוטים בכלל, או אם מסתכלים על זה אחרת, להיפך, להיות פשוטים, להיות אנחנו.

עוד משהו קטן שקצת העיד בעיניי על הישנותו של הספר ואולי זה לאו דווקא בגלל זה...
כי בעמוד האחרון שאני אוהבת לקרוא לפעמים לפני הכל, לא היה מסכת תודות הכתובה בלשון יפה, בדיוק מתוק, ובדברים שניתן ללמוד מהם, על איך לומר תודה ואיך לראות אותה...
קצת היה לי חסר, מודה : )

לסיום נסיים במילות ההקדמה של מיה עצמה.
הספר מוקדש בהערכה לפורצי החומות, שידעו פחד - ויכלו לו.
ואני מוסיפה; וגילו בסופו של דבר שהחומות הן, בסך הכל, חומות של נייר...

תודה מיה, על עונג ועל הרבה מעבר.
על לימוד לדרך חיים טובה יותר.
וכמו שמיה אומרת, כשאתה גומר ספר, המטרה היא, שתרצה להיות טוב יותר.
תודה מיה, כי המטרה הושגה במיוחד, וכבר חשתי בכמה סיטואציות בחיי עד כמה הספר דיבר אליי, וכמה הוא עשה אותי, לפחות, רוצה מאד להיות טובה יותר, ובאמת.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יש אותו בכלל לקניה?
אני ממש אשמח לקרוא...
תמיד שווה לקבל ממיה...
תמיד מדרבן להתקדם עוד צעד...
מחזקת שהיא.
וכמה זכויות שיש לה.
מקנאה.
ברור!!!!
ראיתי אותו בכמה חנויות.
אור החיים בנתיבות ודני ספרים ברמות, אולי עוד, לא זוכרת...
בגלל שהוא דק התלבטתי....
תודה
 

ציורי לשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
האמת שעוד לא קראתי את הספר?
מה אתם אומרים?
מומלץ?
בוודאי שכן.
תוהה אם קראת את ה'רשמים' שכתבתי לעיל, או שחששת מספוילר?!
כי אם קראת ועדיין תהית אם מומלץ, זה קצת חשוד לי;)...
כי מבחינתי, בכל אופן, ואני חושבת שזה דיי הובן ממה שכתבתי, הספר מומלץ בכל פה.
אם כי זה סגנון קצת שונה של מיה.
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

______________________________________________________________________________________________________​


יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________

ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

_______________________________________________________________________________________________________

ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

_______________________________________________________________________________________________________​

בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.

בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

_______________________________________________________________________________________________________​


מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

______________________________________________________________________________________________________​

לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.
סבתא אמרה שהבטחות צריך לקיים, ואני הבטחתי.

כמעט שכחתי מזה, עד שחשבתי לעצמי: הרי יש לי זמן פנוי עכשיו! (מה גם שלא כדאי להסתבך עם סבתא, היא יכולה לבוא אליך לבית רק כדי לבדוק אם הגרביים שלך רטובות [והם יהיו תמיד. מניסיון.].)

למי שלא יודע, או שהוא משום-מה בעל דילי (או שלהבדיל הוא קורא את זה לאחר זמן) אני אגיד שאני כותב את הביקורת הזו בחנוכה. אז כמובן, בדיוק כשהחלתי לכתוב, נחשו מה קרה... הדלקת נרות!
יופי, עכשיו אני צריך להתבטל מעשיית מלאכה! (בהשגחה פרטית ולמזלי, חברי טוב התקשר בדיוק אז, מה שגרם לשיחה ארוכה - עד שכמעט שוב שכחתי מהביקורת - ואז נזכרתי בסבתא...)

אז הנה הביקורת, גברת
@ק. כצן (ואם אתם לא @ק. כצן ובמקרה נתקלתם באשכול הזה, אל תדאגו, אני מרשה לכם לקרוא, רק תשתדלו שלא להפריע לשכנים. גם הם פשוט באמצע לקרוא...):

מידע כללי.

אורך ממוצע:
260 דף.
קהל יעד: נוער / נוער בוגר (וגם מבוגרים, למען האמת.).
ז'אנר: דרמה ופעולה.
הספרים הם כמין משל, הנמשל נמצא בספרי הגדולים, וכתוב בסופו של הספר עם פירוט.


קודיאל - סוד הכתר (ספר ראשון).

ציון ספר (לעומת השאר בסדרה): 10 מתוך 10 (לעומת ספרים אחרים) 7.5.

סקירה בקצרה: עלילה טובה, כתיבה מעולה, ציורים וכריכה נפלאים, עריכה מצוינת. שווה לכל נפש.

סקירה ארוכה:

זה הספר השני של הסופרת שקראתי, כך שכבר הכרתי את סגנון הכתיבה הנדיר הזה (שלמען האמת, הזכיר לי קצת את מ. קינן ואת 'סלמנדרה'). קראתי אותו בגיל הנזכר - כך שגם הוא הגיע בדיוק בזמן.

הספר מספר על נער בשם קודיאל אשר מבוזה על ידי ידידו, עד שביום אחד, בפתע פתאום מתגלה לו כי הוא נסיך (עכשיו משום מה, כמו כל ספר חרדי מצליח, זה מתחיל להזכיר לי טיפה את הארי פוטר...)

קודיאל הנרגש והלחוץ (זה כי לריאוס - האנטגוניסט הראשי ושליט וינדוניה הנוכחי - רוצה בכל מאודו להדיר את קודיאל מהשלטון ודרך אגב גם את השנה מעיניו) מכיר את אִתי ואת דוד אביטוס (למה כל השמות כמעט נגמרים או ב'א-ל' או ב'ס'?) וכן מצטרף עם דוד גרשון למסע רב-תהפוכות כדי להשיג חתימות משליטי ליבוריה. עד אשר הם מגיעים אל ההפי-הנד הטבעי המתממש בחזרת הממלכה לקדמותה

(אל תדאגו, זה לא קורה כזה מהר, בדרך הוא מספיק להיכלא על ידי משרתיו של לריאוס; לפגוש אריות ולעוף על נשרים; לעלות על מגדלים אשר לא רואים להם את הסוף; להתחבר עם בן מלך מפונק ועוד כמה; ללכת בגן ארוך ומסובך; לעבור על גשר צר ומתרועע; להיתקל בצבוע פנים אל פנים. אה, וגם להגיע בחילוץ דרמתי עם סבו הישר אל ארמון האויב...).

ביקורת הערות, הארות, וכו':

ספר מעולה ואחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בימי חיי, וקראתי הרבה (אני לא מגזים.).

החל מהעלילה המרתקת גם לאחר שנים, ועד לציורים מפִערי-הפה אשר נמצאים בו (שמעתי שבעקבות כך הצייר קיבל חוזה בארגון עולמי, אשריו!) הספר הוא פנינה אחת גדולה (354 עמודים) שחבל לפספס. חובת קריאה.

גם אם אתם לא רוצים לקנות /לקרוא אותו, זה לא יעזור לכם, אני מכריח אתכם. זו יצירה ספרותית בעלת ערך אין-סופי, בין אם רוחני או להבדיל אא"ה גשמי, וכל מי ששכל בקדקודו ולא ריבת תותים לחלופין, צריך להשיג אחד כזה לעצמו. עובדה שאני זוכר אותו כמעט בעל-פה לאחר שקראתי אותו בערך פעמיים בסה"כ.

העריכה, כפי שכתבתי, מצוינת, וניכר כי הושקעה בה מחשבה רבה. הספר נתן לי בדיוק את התחושה המופלאה שהייתי זקוק לה כדי לא לקרוא את הארי פוטר הנזכר (לפחות אז...).

באופן כללי, אין לי ביקורות על ספר זה. אהבתי במיוחד.

סצנות זכורות: התפוח המסוכר. הרב בפלבלה. בתיה התכולים של וינדוניה. הכליאה. החילוץ עם הנשרים. סמל הפרג (!). המגדלור ועוד.



קודיאל - סוד העבד (ספר שני).

הספר הוא המשכו של הספר הקודם, וממשיך קצת אחרי הנקודה שבה הלה התחיל.

ציון ספר (לעומת הסדרה): 4.9 (!) (לעומת אחרים) 5.1.

סקירה בקצרה: ספר נחמד. קצר. דרמה-טיפה יבשה אך כתיבה קולחת שמפצה.

סקירה ארוכה:

את הספר הזה קראתי לאחר שכבר הכרתי (בערך) את בעל החזקה (או הגלידה) אצלנו 'הארי פוטר' (לא מסבירים בדיחות, אבל כאן זה מקרה יוצא דופן, אז אני אסביר שאמרתי את זה כי מדובר בפעם שלישית שהוא מוזכר כאן.).

הספר מתאר את מסעו של קודיאל להבאת אימו ואחיו, שלא מצליח להעריך את מעמדו. סוסים יש בסדרה הזאת, והרבה. במהלך הדרך גם תראו שאיתי - הסדקיק הנצחי - מעט סוטה מהדרך, תרתי משמע. עד הסוף המשמח שגרם לי לתהות למה אין עוד סופרים כאלו במגזר.

ביקורת, הארות, הערות וכו':

הספר טוב כקודמו. כתיבה ועריכה מעולה. שווה לקנות.

אבל יש דבר אחד שעצבן אותי, גברת ק. היקרה.

למה הספר כזה קצר!!! זה לא פר, הוא נגמר מהר מידי!!!
המחיר לא שווה את האורך, אבל כן את העלילה והכתיבה.
דרך אגב, לצייקנים שבינינו, כמוני, הספר נמכר במבצעי חנוכה באור החיים ב28 ש"ח בלבד. רוצו לקנות לפני שהוא יעלה שוב. כדאי לכם.

קטעים זכורים: ההגעה לכפר. הפגישה. הסוסים. שני הדרכים ועוד ועוד.

את הספר השלישי אומנם עדיין לא קראתי, אך מקטעים שפורסמו כאן בפורם, ניכר כי הוא בהחלט מצוין וראוי לתואר 'ספר המשך'. אשמח אם מישהו שקרא יכתוב כאן באשכול ביקורת גם עליו.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה