שיתוף - לביקורת חוטים נסתרים

[אבינועם גולדברג]

בערב קר בבני ברק, הם סחבו אותו עם כיסא הגלגלים אל הגג. והוא יכול היה להביט על גגות העיר ולראות צפורי לילה שטסו בשמיים. לאחר זמן מה ירדה אפלה ופנסי הרחובות נדלקו. הם ירדו בחזרה והשאירו אותו לנוח על הגג.

הוא יכול היה לשמוע זוג מפטפט למטה על המרפסת.
היא הייתה עליזה וצוחקת, קראו לה שושי והיא עבדה במשמרת לילה במעייני הישועה, העלו לה את המשכורת בעשרה אחוזים וזו הייתה סיבה למסיבה. מסיבה קטנה במרפסת עם בעלה החמוץ.
אתמול הם התקוטטו על איזו שטות. והם לא דברו עד עכשיו.
היא סיפרה לו על מה שעברה היום בחדר הניתוחים. הוא הביט החוצה ולא היה ברור אם הוא מקשיב, על כל פנים לא הוציא מילה. אפילו לו הממ.
הרב קלופרניץ פחד נורא מהניתוח - סיפרה לו - כשהביאו אותו לחדר הניתוחים הוא רעד. כשהוא הורדם הוא נשך את שפתיו בחוזקה כדי שלא לפלוט שטויות תחת השפעת החומר. הניתוח באמצ לא כל כך הצליח, דוקטור ג'ייקובס אמר שהוא שתה יותר מדי הרבה, וכל הבטן הייתה כמו בוץ בפנים, הסכין החליקה לו. אתה מי זה דוקטור ג'ייקוב לא?
בעלה שתק.
לא??? שאלה אותו שוב.
אני לא מבין - אמר.
מה אתה לא מבין.
אני לא מבין אותך. אתמול היית... בקיצור אני לא מבין.
מה הייתי אתמול?
הוא שתק
מה הייתי? מה?

הוא קירב את כיסא הגלגלים אל המעקה, לשמוע יותר טוב, האורות של העיר היו מופלאים אך ליבו היה כל כולו מרוכז בקולות שהגיעו מלמטה. המילים שפרצו מבין השפתיים של בני הזוג שעמדו במרפסת מתחתיו היו חזקות מדי, צורמות מדי כדי להתעלם מהן. הוא לא הכיר אותם, היה משהו כואב מאד באוויר, דברים שנאמרים ולא ניתן למוחקם.
הקולות למטה התרוממו מעט והוא הרגיש את הלב שלו מתכווץ, לא בגלל שהוא חש אמפתיה כלפיהם – אלא כי היה בזה משהו מוכר, משהו שהיה בתוכו, רגעים ישנים שבהם מילים יצאו החוצה בלי שליטה, כמו סכינים שלא יודעים איך לעצור.

הם המשיכו לצעוק. המילים חדלו מלהיות מילים ונהפכו לשיר צורם של כאב וכעס. המריבה הזכירה לו את כל הדברים הלא נאמרים בחיים שלו. את השיחות שלא התקיימו, את השאלות שלא נשאלו. דברים שעומדים יצוקים בין בני אדם ואי אפשר לגשר עליהם.

וכשהורידו אותו בזהירות הבייתה. והשכיבו אותו במיטה. שאלו אותו, תרצה כוס תה? להביא לך עיתון? להדליק את הרדיו?
הוא הניע בראשו לשלילה.
רק תשאירו אותי לבד - אמר בקול עצוב.
ואחרי כמה דקות קרא להם וביקש עיפרון ומחברת.
הם נכנסו אליו בבוקר, עם התפילין והתרופות.
והוא עדיין כתב