זקן [ואינה] לפי כבודו

[stars]

הה!
כמה חיכיתי לזה.
אלף תודות?? מי היה מאמין?!
נו, העיקר לפני שבועיים, בעודי מדשדש במאות הראשונות, הסתכלתי על בעלי ה"אלף תודות ומעלה" בקנאה בלתי מוסתרת בעודי מייחל "מתי כבר יבוא היום" בו אזכה לחנוך בצל קורתי (פרופילי) את תואר האצולה "משתמש מקצוען".
לא חשבתי שאעלה כ"כ מהר לליגת המקצוענים.
'משתמש מקצוען', קורץ לי התואר. ואני מחייך אליו בחזרה בחיוך ש"ג (= שיגעון גדלות).

אני כבר לא מה"צעירים" (במלעיל), כבר לא מה"תמימים" (במלעיל) שבקושי קיבלו הרשאת כתיבה.
אני לא "משתמש רשום" וגם לא "משתמש פעיל".

אני "משתמש מקצוען".
אני מזקני הדור.
אני כבר יכול להביט בעיניים מלאות חכמה וטוב לב על "הדור הצעיר", ולייעץ להם ממרכולתי. לשבר אזנם בהגיגי חכמה, והללו יפערו פיהם בשקיקה ויבלעו בצמא את דבריי.
אני יכול כעת להתהלך בגב זקוף מלא חשיבות, ובצדק. מה?! אלף תודות לא באים ברגל!
אני אומר לכם זאת מניסיוני הרב.

אני מדושן מלוא כובדי. לא, לא כבדותי. כובדי. במלוא ה"כובעד" שלי. ה"כבדות" רק מ ו ס י פ ה ל"כובעד". נו! מה לעשות, משא הדור כבד, יש לאלף את הצעירים בינה, ללמדם ארחות חיים, לסלול להם את הדרך אשר ילכו בה. וניסיונות הדור? אהוי ווהי! (שיעול מלווה באנחה).

ואני גם מתחיל כל משפט במילה "אני", כיאה וכיאות לכבודי הרם. אם אין אני לי מי לי.

עם הזמן אני גם מסגל לעצמי אי אלו גינוני מלכות, רב כיד המלך. זה כולל לבוש, צורת הליכה, ואיך לא? צורת דיבור. כבר לא ניתן לשמוע אותי מדבר בברור, יש להתאמץ להבין את דבריי, יש להטות אוזן קשבת, להסכית אוזן ובעיקר לב, ולהקשיב. רק להקשיב, כי יש הרבה מה ללמוד.
ומכל מקום לא ארבה לדבר עם פשוטי העם, כי-אם עם הנכבדים לבדם, וגם אז יהיו אלו מאמרים קצרים בתכלית, הנאמרים במין נהמה זעופה הנבלעת עמוק בשפמי. הלא זקן שקנה חכמה אני, ואי"ז מכפי כבודי לדבר עם כל צרוע וזב חוטם.

פעמים שאלך בנחת, בהילוך כבד כעופרת, מהלך עקב בצד אגודל, ובעיקר נתמך ע"י צעירי הצאן המשתוקקים למוצא פי. אשב פרקדן, ואקום אט אט, "וינהגהו בכבדות" - צריך להיות בעל הנהגות, למען יראו וילמדו.
ופעמים שארגיז ארץ. עיני לנוכח יביטו, פני חמורות וזועפות יהיו, ופי יהגה אמרות לשון עוקצניות חדות וחריפות הקולעות אל המטרה - היישר אל תוך ליבו של הצורב הצעיר שההין להרהר אחר דבריי. כן, אפילו במחשבה.


כך הייתי ממשיך, אלמלא אותה שעה אומללה בה צדו עיני אי אלו תיבות שהסעירו את רוחי, הרעידו את מיתרי קרבי, הטרידו את מנוחתי ואיימו על שלוות נפשי:
"הי!", אני מכווץ את עיני, "מה כתוב שם? משתמש סופר מקצוען? מה זה? 13,789 תודות???" עכשיו אני כבר פוער את עיני בתימהון.
אני מסתכל אנה ואנה, מוודא שלא רואים אותי, מכשכש בזנבי וחומק לי אל בין הצללים.
שלא יראו אותי ככה מובך.

כעת אני מדשדש לי בתחילת האלף הראשון, מביט בשרי העשרות (אלפי) תודות בקנאה בלתי מוסתרת וברוגז גלוי לעין, ומייחל "מתי כבר יבוא היום" בו אזכה לחנוך בצל קורתי (פרופילי) את תואר האצולה "משתמש סופר מקצוען".
ביקש לישב בשלוה, מיד קפץ עליו רוגזו.