הנושאים החמים
הנושאים החמים
זווית
לא האמנתי שאני רואה אותו שוב. כבר חשבתי שחיסלתי את התופעה הארורה הזאת. כבר חודש ימים שבכל ערב כמו משוגע אני סוגר את כל החלונות בחדר עם רדת החשכה ומסתגר עם המזגן המיותר שלי, כשבחוץ רוח קרירה מנשבת.
והנה, בלי בושה: אני מנסה לנוח מעט במיטה, והוא עומד לו שם על התקרה ומצחקק: "יתוש קדמך!"
אבל את נאומו הזה כבר שמעתי מזומזם באוזניי עשרות פעמים, ושנתי הטרופה גם כך, נעשקה על ידי תנועות כנפיו המטרידות, אין ספור. לא תכננתי לערוך הלילה חזרה נוספת על מאמר חז"ל הזה, ולכן הורדתי את רגליי ממיטתי והזדקפתי עומד מלוא הקומה. למלחמה!
שיטות הלחימה והאקרובטיקה הנדרשת כבר זורמות לי בדם המצוץ, כך שתוך חצי דקה השולחן ניצב בדיוק במקום, הכיסא על השולחן וכרית הענק מצופה ביריעת פלסטיק בלתי חדירה - על ידיי.
אני יודע, תאמרו אכזריות, תאמרו תנו לחיות לחיות, תאמרו לא נאה ולא יאה... אנא המתינו לי רק דקה, ואחר כך אשמע את כל הטענות והמוסר. עוד רגע אחד, מיד לאחר שתיגמר המלחמה והדם ינוח מזעפו.
כבר אמרנו אקרובטיקה, ואני - אפילו מבלי להסתכל לכיוונו - מטפס ממוקד מטרה ובשקט חתולי, לבל יעז הצורר לפרוש כנפיו ולהשמיע את נאומו מפינה אחרת בחלל חדר השינה.
השולחן מתחתיי ואני על הכיסא, הכרית מוכנה לשיגור, שלוש ארבע ו...
הדלת נפתחת.
מעיף מבט. טוב, זו רק אשתי, והיא כבר מכירה את כל משוגותיי ואפילו קצת מזדהה עם התגייסותי לחיל השמדת היתושים. אבל בכל זאת... גבר בן 30 עומד על כיסא מעל שולחן באמצע החדר...
"שמואל... מה קורה? הרפתקה חדשה של טיפוס על כיסאות ושולחנות בין ארבע קירות?", היא תמיד יודעת איך למוסס את האווירה ולהעלים סומק סורר.
"לא... זה שוב היתושים... כבר נשבר לי מהם... רציתי להסביר לו מדוע לא שווה לו להתקרב יותר לחדר הזה".
"להסביר למי? אני לא רואה כאן כלום... אה, זה? שמואל, אתה לא רואה טוב?! זה גוש אבק! גוש אבק מתנדנד על התקרה! לא יתוש ולא נעליים!"
גוש? אבק? מתנדנד? לאן הוא נעלם הצורר הזה?
"צודקת. סליחה. קצת הזיתי כנראה".
היא יוצאת ואני יורד ממרומי המגדל, מרגיש כמו ילד שנתפס בקלקלתו. או אולי יותר כמו מפקד שהוציא את חייליו בסערה למלחמה שלא היתה.
נשכב חזרה במיטה, ומשום מה מוצא את עצמי מתרגל עוויות ועיקולי גוף: למעלה (אולי מפה זה היה?), ימינה (אולי מפה הוא נראה יתוש?), שמאלה (בעצם זה היה מהזווית הזו, לא?) אחורה... קדימה...
לא האמנתי שאני רואה אותו שוב. כבר חשבתי שחיסלתי את התופעה הארורה הזאת. כבר חודש ימים שבכל ערב כמו משוגע אני סוגר את כל החלונות בחדר עם רדת החשכה ומסתגר עם המזגן המיותר שלי, כשבחוץ רוח קרירה מנשבת.
והנה, בלי בושה: אני מנסה לנוח מעט במיטה, והוא עומד לו שם על התקרה ומצחקק: "יתוש קדמך!"
אבל את נאומו הזה כבר שמעתי מזומזם באוזניי עשרות פעמים, ושנתי הטרופה גם כך, נעשקה על ידי תנועות כנפיו המטרידות, אין ספור. לא תכננתי לערוך הלילה חזרה נוספת על מאמר חז"ל הזה, ולכן הורדתי את רגליי ממיטתי והזדקפתי עומד מלוא הקומה. למלחמה!
שיטות הלחימה והאקרובטיקה הנדרשת כבר זורמות לי בדם המצוץ, כך שתוך חצי דקה השולחן ניצב בדיוק במקום, הכיסא על השולחן וכרית הענק מצופה ביריעת פלסטיק בלתי חדירה - על ידיי.
אני יודע, תאמרו אכזריות, תאמרו תנו לחיות לחיות, תאמרו לא נאה ולא יאה... אנא המתינו לי רק דקה, ואחר כך אשמע את כל הטענות והמוסר. עוד רגע אחד, מיד לאחר שתיגמר המלחמה והדם ינוח מזעפו.
כבר אמרנו אקרובטיקה, ואני - אפילו מבלי להסתכל לכיוונו - מטפס ממוקד מטרה ובשקט חתולי, לבל יעז הצורר לפרוש כנפיו ולהשמיע את נאומו מפינה אחרת בחלל חדר השינה.
השולחן מתחתיי ואני על הכיסא, הכרית מוכנה לשיגור, שלוש ארבע ו...
הדלת נפתחת.
מעיף מבט. טוב, זו רק אשתי, והיא כבר מכירה את כל משוגותיי ואפילו קצת מזדהה עם התגייסותי לחיל השמדת היתושים. אבל בכל זאת... גבר בן 30 עומד על כיסא מעל שולחן באמצע החדר...
"שמואל... מה קורה? הרפתקה חדשה של טיפוס על כיסאות ושולחנות בין ארבע קירות?", היא תמיד יודעת איך למוסס את האווירה ולהעלים סומק סורר.
"לא... זה שוב היתושים... כבר נשבר לי מהם... רציתי להסביר לו מדוע לא שווה לו להתקרב יותר לחדר הזה".
"להסביר למי? אני לא רואה כאן כלום... אה, זה? שמואל, אתה לא רואה טוב?! זה גוש אבק! גוש אבק מתנדנד על התקרה! לא יתוש ולא נעליים!"
גוש? אבק? מתנדנד? לאן הוא נעלם הצורר הזה?
"צודקת. סליחה. קצת הזיתי כנראה".
היא יוצאת ואני יורד ממרומי המגדל, מרגיש כמו ילד שנתפס בקלקלתו. או אולי יותר כמו מפקד שהוציא את חייליו בסערה למלחמה שלא היתה.
נשכב חזרה במיטה, ומשום מה מוצא את עצמי מתרגל עוויות ועיקולי גוף: למעלה (אולי מפה זה היה?), ימינה (אולי מפה הוא נראה יתוש?), שמאלה (בעצם זה היה מהזווית הזו, לא?) אחורה... קדימה...
נערך לאחרונה ב:
