הראיון המלא עם הרב חיים סבתו, מיוחד לפורום כתיבה פרוג...

הנושא בפורום 'כתיבה |עריכה ספרותית | עריכה תורנית |דקדוק ועברית' פורסם ע"י נתן גלנט, ‏12/7/18.

  1. נתן גלנט

    נתן גלנט Moderator מנהל כתיבה ספרותית עיצוב ואדריכלות פנים

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    4,719
    תודות :
    16,326
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    2
    מיקום:
    1
    סוג מצלמה:
    3
    בס"ד

    את הרב חיים סבתו רציתי להכיר עוד מאז שקראתי את ספרו הראשון, ו.. התרגשתי.
    יהודי בר אוריין, תלמיד חכם, וכתוב בחסד עליון, מטלטל ונוגע.
    בסייעתא דשמיא גדולה זכיתי להגשים בחודש האחרון סוג של חלום, ולראיין אותו.
    הוצעו לי בימות נוספות להעלות בהם את הראיון, אך דחיתי אותן בשאט נפש:
    הבימה הראויה ביותר לפרסום הראיון, הינה אך ורק פורום כתיבה - פרוג, כמובן.

    אבימי היה שותף מלא לראיון, והוא שאל את השאלות הקשות, אני עשיתי רק רעש.
    הנה הראיון המלא, לפניכם. תודה רבה לאבימי על.. הכל.



    ראיון עם הרב חיים סבתו | תמוז תשע"ח


    מראיינים – אבימי ונתן גלנט
    הפקה ועריכה: נתן גלנט


    שלום וברכה לרב סבתו. אנו מוקירים ומעריכים את הזמן שאתה מקדיש לראיון.
    נתחיל מהשאלה הכי 'בוערת'.
    מהו מקום הספרות והשירה ביחד וכל אחד לחוד בחיים של בן תורה?



    אפתח כך. אני גם בן תורה, כמוכם, במשך שנים רבות.
    הספרות שלי לא נכתבת מתוך שעשוע וגם לא מתוך כפיה של רצון לחנך ו/או שליחות ללמד, דידקטית.
    היא נכתבת מתוך השראה.

    השראה פירושה שאינני מתכנן לכתוב ספר ואינני מתכנן במה יעסוק הספר, ולא מתכנן מה יקרה לגיבורים. אלא כשיש לי נביעה ע"י התפרצות והתרגשות של דבר שאני חייב להביע - אני כותב. הנביעה הזו היא חלק מהחיים. וכיוון שהחיים שלי הם חיים של תורה ועמידה מול ה' - זה מוכרח לבוא לידי ביטוי גם בכתיבה.

    לא מפני שאני מתכנן לכתוב, אלא מפני שאלה הם חיי...
    החיים שלי סובבים סביב הגמ', הרמב"ן והרמח"ל. כשיש לי איזו נביעה של כתיבה היא נכתבת מתוך אותם החיים של בית המדרש.

    אתמול ראיתי שמישהו מספר שהוא נסע עם ר' שמעון סופר, בקיץ, להרים. פתאום, מרוב יפי הנוף והטבע הרב התחיל לחבר שיר. הוא התמלא כולו בהשראה, פניו נעשו אדומות, התחיל לרקד. התיאור שאותו תלמיד כתב ממש הזכיר לי את אותה התופעה של השראה.

    השראה זאת התפרצות פנימית שמגיעה ממקומות טהורים. מקומות אחרים מהמקומות של החינוך והלימוד והמאמרים וכו', ויש בה יופי פנימי ויש בה סוג של תפילה. לכן, אני לא רואה אצלי סתירה בין כתיבה של סיפור כמו 'כעפעפי שחר' ו'תיאום כוונות' לבין העמידה לפני ה'. אני לא רואה בזה משהו אחר. אני רואה בזה סוג של התבטאות. סוג של התבטאות מתוך העולם שלי.

    כשבן תורה בא לכתוב הוא עומד בפני פרשת דרכים.
    מצד אחד יש את תכנון עלילה. הסופר רוצה לייצר סיפורת מרגשת.
    ומצד שני יש את העניין של "ספרות מגוייסת", שהוא רוצה להנחיל ולחנך ולהעביר מסר.
    איך כן מאזנים?


    ספרות יפה איננה מגוייסת למסר. בחמשת הספרים שלי לא מחקתי משפט אחד, לא צנזרתי משפט אחד שמא זה לא יתאים לקוראים שלי, או מהחשש מה יגידו עליי, בתור תלמיד חכם הכותב ביטויים כאלה.


    יש משפט שהרב חושב שהוא לא בהכרח קולע לטעם של הקוראים והוא הוכנס בכל זאת?

    לא יודע, לא חשבתי על הקוראים בכלל, כשאני כותב אני לא חושב בכלל על הקורא.
    הקוראים חשובים לי, אבל אני לא חושב עליהם.
    אני כותב כתיבה של השראה, נביעה פנימית.
    אין סתירה בין העולם הפנימי האמיתי שלי שמתבטא בספרות ובין האני שלי.

    היה סופר מפורסם שמאוד כעס עליי. אמר שלא יכול להיות שאני מתאר בספריי את העולם שלי. לא יכול להיות שבעולם שלי אין משברים. לא יכול להיות שבעולם שלי אין קרעים באמונה, או כשלונות.
    אבל מה אעשה? אני כותב את העולם שלי, את העולם בו גדלתי.


    שאלתי את הסופר - קראת את הספר שלי? הוא אמין בעיניך? אתה מרגיש שהוא מזוייף?
    הוא ענה: יותר מידי אמין, לכן אני שואל...

    כל אחד כותב על החיים שלו.
    אני לא יכול לכתוב על החיים של אחרים, אני לא איש של משברים, לא בחיים שלי ולא באופי שלי. אני לא יכול להמציא משברים.


    הרב הוא איש חינוך ותלמיד חכם, מה יעשו אנשים פשוטים?

    לא בגלל שאני איש חינוך. מאז שאני ילד בן 4 האמונה מילדותי מקשקשת בי כזוג. אני לא רכשתי את האמונה מבחוץ, אני גדלתי איתה. חייתי אותה. חיי התורה אצלנו בבית לא היו בגלל שהלכת ללמוד בישיבה. אבא שלי לא למד בישיבה אפילו יום אחד, אבל הוא היה כל כולו חי חיי תורה, יראת שמיים ומוסר. גדלנו ככה, אלו הם חיינו. להפך, אם הייתי מדבר על קרעים באמונה זה לא היה אמין. זה לא הייתי אני.

    אחרי המלחמה ישבתי עם הרב שגר ידידי זצ"ל שהיינו חברותא ור"מים ביחד, למדנו באותה הישיבה. אנחנו שונים לחלוטין באופי. הטנקים של שנינו נפגעו במלחמה, אחד ליד השני ממש. כשאני אמרתי מה אני הרגשתי, אני אמרתי מה אני הרגשתי. כשהוא אמר מה הוא הרגיש, הוא אמר מה הוא הרגיש. כל אחד אמר מה הוא הרגיש, כל אחד מרגיש לפי האופי שלו.

    האמונה שלי מאוד התחזקה במלחמה, לא נשברה.


    לא היו לרב קושיות, או קשיים בעקבות המלחמה?

    כיוון שאינני נוהג לשקר, אני יכול לספר רק על העולם שלי, זה כואב לי אם הוא נחשב כלא אמין. אני יכול לכתוב רק את האמת שלי. אתה יכול להגיד שיש לי אמונה פגומה, אולי להגיד עליי דברי ביקורת, אבל אני חייב לכתוב את העולם שלי.

    שאלת מה יהיה אם יבוא מישהו שהעולם שלו קרוע, אומר כך: אני לא חושב שהעולם של כולם קרוע.
    שנית, אם יבוא אדם ויגיד: כשאני בא לכתוב על העולם שלי, יש לי בעיה. אני חושש שזה יביא אנשים לכפירה, לדוגמה. אותו אדם יעמוד בפני שאלה. כי יוצא שהעולם הפנימי העמוק שלו - לא מדבר את העולם החיצוני שלו, את התדמית. יש בזה קרע.

    אדגיש: לא כל משבר, חטא או עוון הינו מעיד על אי עמידה בפני אלוקים.

    אני חושב שגם אם אדם מבטא חטאים כבדים הוא לא מבטא בזה כפירה. לפעמים אדם חוטא חטאים כבדים, אבל אם הוא מרגיש את הכאב של החטא, אם הוא מרגיש את הצער של החטא, הוא עדיין עומד בפני ה'.

    כולנו חוטאים, גם אני. כשאני חוטא אני לא מרגיש שאני לא עומד בפני ה', ולו לרגע. אדם יכול לתאר בעיות ומשברים, אבל זה צריך לבטא עולם פנימי שלם של עמידה לפני ה'.

    למען האמת, אני מחכה לקרוא דברים כאלו.

    למשל שולי רנד, הזמר והשחקן. רואים אצלו בשירים ובמוזיקה שלו שהוא מבטא שאלות, בעיות, משברים.
    אבל - הוא עושה את זה מתוך עמידה לפני ה'. עמידה לפני ה' כוללת בעיות, שאלות, קשיים, אין בזה בעיה, כל אחד והאופי שלו.

    אך אם יש לכותב הרהורי כפירה, הספרות שלו תבטא את זה.
    ואם יש לך הרהורי כפירה, האם אתה מעוניין שאחרים יקראו את מה שאתה כותב? זאת שאלה שאדם יצטרך להתמודד איתה, אם זהו עולמו הפנימי.


    כלומר שהסיפורת ושירה, הן פעולות של מיצוי וביטוי של משהו אישי מאוד, של האדם עצמו, ואם יש פה בעיה, או חיבור למשהו - זה יתבטא גם בכתיבה?

    נכון. אתה חושף את העולם הפנימי עד הסוף.
    למשל, מי שיקרא את חמשת הספרים שלי יחשוב שהוא מכיר אותי עד העצם, והוא לא יטעה...


    // הלבנה עמדה בטהרתה. ענן קל לא העיב עליה. מַמתנת היתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה, ככלה שממתנת לחתן שיבוא ויפרוש עליה הִינוּמא קודם שתיכנס לחופה. משעה שעמדה הלבנה לפני המקום ואמרה, אֵין שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, ונזף בה בוראה ואמר לה: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, וקיבלה עליה את הדין, קנתה לה מידת ענווה זו. ומאותה שעה, בכל פעם שהיא מאירה, מאירה אף הענווה שבה, ונותנת לה חן.

    שורות שורות של חסידים היו מרקדים כנגדה. בחורים שבהם לבושי שיראים שחורים, זקֵנים שבהם עטופי קִיטֶלִים לבנים, והקיטלים נראים כתכריכים ומזכירים לו לאדם את יום המיתה, כדי שיקיים בעצמו מה שאמר התנא עקביא בן מהללאל: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. אלו ואלו, לבושי שיראים ועטופי קיטלים, עוצמים את עיניהם, מניעים את גופם, מכוונים בכל כוחם ואומרים: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד כְּנֶגְדִּיךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִגַּע בִּיךְ, כָּךְ אִם יְרַקְּדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדֵּנוּ לֹא יוּכְלוּ לִגַּע בָּנוּ וְלֹא יַעֲשׂוּ בָנוּ שׁוּם רֹשֶם כְּלָל וְעִקָּר, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. ושונים: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, ומשלשים: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. // תיאום כוונות



    אני אותו איש בכתיבה ובישיבה.

    מבקרת אחת, דתית, כתבה: אני לא מאמינה שהסופר הזה יכול להיות ר"ם בישיבה דתית. הוא לא מדבר אל הבחורים, הוא לא מבין אותם, הם זקוקים לדברים אחרים. הבנתי על מה היא מדברת, אך היא לא צודקת. כשאדם מדבר אמת - זה משדר ומורגש היטב. יכול להיות שיש בחורים עם בעיות אחרות היום, אין לי מה לעשות, אני יכול לדבר רק את האמת שלי...


    שאלה בנושא אחר...
    פעם בכמה זמן מגיעה ההשראה? פעם בשבוע? ביום?


    אוהו.. ממש ממש לא...
    אני יכול להגיד לך שאצלי זה הופיע, בממוצע, כל ארבע שנים, בדיעבד.
    לפתע מגיעה לי התפרצות של כתיבת סיפור. אני מרגיש את זה קורה.

    זה מזעזע אותך, מרטיט אותך, מרגש אותך, אתה מרגיש. קראתי על הבן של החתם סופר, שפתאום הוא קפץ על ההר. הוא כתב שיר והתחיל... לרקוד. הבנתי את זה היטב. כשכתבתי את 'תיאום כוונות' הרגשתי שאני מתרומם וקופץ מעל הקרקע. הייתי אז 20 שנה אחרי המלחמה, והרגשתי שאני מתרומם, קופץ על הקרקע.
    למה לא הרגשתי את זה 20 שנה קודם? כי כך פועלת ההשראה.


    לכמה זמן היא מחזיקה מעמד? עד שהרב גומר לכתוב את הספר? איך היא עובדת, ההשראה?

    שאלה יפה. אני מרגיש את ההשראה כשהיא הולכת ומתגברת, וזה דוחף אותי לכתוב.
    יכול להיות שאני אצליח ויכול להיות שלא אצליח. אבל ההשראה היא הבסיס. יש הרבה אנשים שיש להם השראה, אבל הם לא יודעים להביע אותה.
    החוכמה של הלשון, הסיפורת, ההבעה. לא מספיקה בפני עצמה. אתה צריך לגרום לכך שההשראה תדביק את הקורא.
    בשביל זה אתה צריך להכיר גם את האומנות של הסיפור.

    השיטה שאני עובד איתה היא כזו:
    אני כותב סיפור קצר, והוא בעצם הסיפור כולו, אם תמצי לומר.
    כך למשל כל הספר 'תיאום כוונות' מתמקד בפרק אחד שכתבתי בהשראה, הפרק הראשון.
    אחר כך אני יושב ועובר ומפתח. ב"ה זה הולך לי מהר, אני לא עובד על זה.


    במשך כמה זמן הרב כתב את 'תיאום כוונות'?
    בתוך כמה ימים בלבד.

    כמה ימים?!
    כן.

    הספר 'כעפעפי שחר' היה שונה, לעומת זאת.
    כתבתי את הפרקים הראשונים על 'סימן טוב' עוד כשהייתי בחור ישיבה, ואחר כך במשך עשרים שנה לא עשיתי עם זה כלום. פתאום זה התעורר, וכתבתי את שאר הספר. אין בזה כללים.
    הקושי אינו בכתיבה, אלא בהיווצרות שלה.


    איך הרב חווה את כתיבת הספר 'תיאום כוונות'?
    בהשראה.
    חשתי בכל האווירה המדוייקת. חשתי שאני שם, לבוש קסדה, ונכנסים לתא הצריח פגזים...

    כתבתי כתבתי כתבתי, בלי הפסקה. אשתי נבהלה, רצתה להפסיק אותי. אמרה שאני לא נראה טוב, בסוג של טראומה. אכן, הייתי בסוג של טראומה שמה, בתיאום כוונות. בסוג של כתיבה מתוך זעזוע. אח"כ הגיע השלב של סגנון ותיקון, אך כמעט לא הייתי צריך לתקן, ב"ה.


    הרב ישב פעם לכתוב בצורה יזומה?

    כן, אך רק בהרצאות.
    בדיוק אתמול כתבתי קטע על האמונה. ציינתי שלפעמים אדם מרגיש שהוא איבד את הדרך. מרגיש כמו שה שעומד על צוק ועומד ליפול, והוא צועק, ומרגיש: אוי. הלוואי שהרועה ירגיש שאני חסר, שימצא אותי.
    תעיתי כשה אובד, בקש עבדך.

    הקטע ההוא זה סוג של התעוררות. האם אני אעשה עם זה פעם משהו? אינני יודע. הקטע הזה זה פשוט התפרץ לי...
    לפעמים, כשמזמינים אותי לכינוסים או הרצאות, אני כותב באורח יזום. אבל גם אז אני בד"כ משתמש בדברים שכבר כתבתי בעבר, בכל מיני הזדמנויות.

    אני רוצה להדגיש, אני לא רוצה להפחית מעניין הלשון.
    כשאני כותב משפט יפה, זה שווה בעיניי את הכל. משפט כמו 'הלבנה עמדה בטהרתה, ענן קל לא העיב עליה', היופי הזה, בעיניי, הוא עצום.
    נסו לחוש אם הייתי כותב במקום זה כך: 'הירח זרח ושום דבר הסתיר...'

    לא, לא, לאאא...
    המשפט הספציפי הזה שהרב ציטט, זה בעיקר מה שזוכרים מ'תיאום כוונות'.
    היופי הזה.



    // מוצאי יום הכיפורים היה. כך מנהגם של ישראל שמקדשים את הלבנה במוצאי יום הכיפורים. שסימן טוב הוא להם לישראל, שיזדרזו ויתעסקו במצווה תכף אחר שנמחלו עוונותיהם, קודם שיקדימם בעל דבר שמתקנא בהם אותה שעה שטהורים הם ומתאמץ להכשילם. ולא עוד אלא שקידוש לבנה הקבלת פני שכינה יש בו. שכך אמרו חכמים על ברכת הלבנה: אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים, ולפיכך אומרים אותה מעומד. ואין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, והשמחה מהטהרה היא באה, ומוצאי יום הכיפורים כל ישראל טהורים הם, שעמדו כל היום בתפילה, ונתוודו על עוונותיהם, והיו שרויים בתענית, ומנעו עצמם מחמש הנאות של העולם הזה, ונתרחקו מן הגשמיות, ונִדְמוּ כמלאכים, ונמחל להם מן השמים, וכרוז יוצא: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ.

    רוב בתי־הכנסת ממהרים להתפלל ערבית של מוצאי כיפור תכף מששמעו את קול השופר שאחר נעילה, שלא לייגע את המתענים ובהם כמה זקנים וכמה חולים וכמה מעוברות, ואחר ערבית קידשו המתפללים את הלבנה, ונחפזו לבתיהם.
    ואף אנשי בית־וגן בירושלים, שהרבה מהם מדקדקים במצוות ומחמירים בכל מוצאי־שבת ומוצאי יום טוב להמתין עד זמן רבנו תם, אף הם כבר היו בבתיהם אותה עת, שהשעה קרוב לחצות היתה.
    ומי היו אותם חסידים שהלבנה המתינה להם שיקדשו אותה? חסידים אלו חסידי אַמְשִׁינוֹב היו. שחסידי אמשינוב מאריכים בתפילות היום הקדוש, ואינם יכולים ליפרד מדביקות שלו, ומוסיפים הרבה מחול על הקודש.


    כשראיתי אותם חסידים שהם מרקדים, שמחתי. כבר חששתי שהחמצתי החודש את ברכת הלבנה בַּעֲשָׂרָה, איפה עוד אמצא לי מניין בשעה שכזו? ויותר שמחתי שזכרתי מאמר רבותינו, שכל המברך את הלבנה בשמחה, מובטח הוא שלא יארע לו שום נזק אותו החודש. עוד לא הספקתי לומר את הדברים לחברי דוב, שהיה מהלך לצידי, כדי שיכוון לברך בשמחה ובטוב לבב, עד שדחפו אותנו החסידים לתוך הרחבה: חיילים! חיילים! לכו לרבי ויברך אתכם. תכף זזו מתפללים מכאן ומכאן ונעשה כמין שביל בין המון החסידים, והובלנו אל הרבי, האדמו"ר הזקן מאמשינוב, וכל החסידים עומדים צפופים סביב לו. // תיאום כוונות



    לא לזלזל במילים, זה חשוב. אם אכשל במילה, אני נכשל. אם הייתי מלמד ספרות, הייתי עורך מבחן.הייתי מביא קטע או שורה, ודורש: תחליפו מילה במילה אחרת. אם תצליחו - אני נכשלתי...
    אם במקום 'לבנה' תוכלו לכתוב 'ירח', נכשלתי.
    אם במקום 'בטהרתה' - 'נקיונה', נכשלתי.
    המילה היא מאוד חשובה.

    דיברתם על השראה ועל הלשון. יש עוד תחום שלישי, שבו אני... חלש. אני אומר בפירוש גם את המגרעות שלי:
    בניית העלילה. אני לא מומחה בבניית עלילות, זה לא המקצוע שלי. אין לי את הסבלנות שצריכה להיות לסופר. אתה קורא את הסופרים הגדולים, יש להם עצבים, סבלנות וזמן לפתח את הדמות. לי אין.


    דווקא בספר 'תיאום כוונות', הבלאגן מתאים באופן מדהים לעלילה. הא- ליניאריות.

    בשפריר חביון זה פוגע.
    וכן, אני אומר בפירוש: אני לא חזק בעלילה, אני טוב בכתיבה, במשפט, במילה.


    מה שצריך להיות טוב זה בחירת הצבע הנכון של המילה. תדמיין צייר שיש לו לוח צבעים, 100 גוונים של ירוק, והוא רוצה ירוק מסויים לעלה של העץ שלו, ירוק מסויים. כך לכל מילה יש אסוסיאציה.
    כשאני כותב 'הלבנה עמדה בטהרתה' האסוסיאציות הן טהרת מתים, לובן של תכריכים. למילה יש לה צבעים.
    היום בספרות הישראלית יש מעט סופרים שבוחרים את הצבע של המילה, לי יותר חשוב.


    שאלה לסיום, כבוד הרב. ציטוט מהפרק הראשון של 'תיאום כוונות': 'החסידים מניעים את גופם, מכוונים בכל כוחם ואומרים: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד כְּנֶגְדִּיךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִגַּע בִּיךְ.'
    מה זה בּיךְ?


    זאת קריאה ספרדית... חסיד לא מדבר כך. חלאבי מדבר כך, אני קורא ככה. יש פה ערבוב בין המבטא שלי ובין הדמויות של החסידים.

    ואסיים בדוגמא. כתבתי על חברי, בירנבוים. הוא נהרג לצידי בבגדי שבת, לא הספיק להחליף את הבגדים. אמרתי, הוא נהרג בבגדי שבת, ואולי תמיד הוא היה בבגדי שבת.
    הוא היה בחור כזה, תמים, עדין נפש. אבא שלו אמר לי: המשפט הזה הוא יותר מעשרות הספדים שנכתבו עליו. ולא כי אני טוב יותר, אלא כי זה אומנותי. באומנות אתה יכול להביע משהו שאתה לא יכול להביע במילים, גם אם אתה רוצה.

    ועכשיו - אני צריך לסגור את הראיון, החברותא שלי דופק על הדלת, הוא מחכה לי...


    תודה רבה לרב סבתו על הזמן שהקדיש לנו. אנו מעריכים את זה מאוד.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏12/7/18
  2. אשר שרבר

    אשר שרבר משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏31/8/17
    הודעות:
    543
    תודות :
    1,933
    נקודות:
    99
    יאאא כל הכבוד ותודה על הראיון, מרתק ממש.

    לא יפה לא קראתם לי, אבל אסלח..

    זה שאל אבימי, נכון?
     
  3. מכונתכתיבה

    מכונתכתיבה משתמש מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏6/2/17
    הודעות:
    102
    תודות :
    135
    נקודות:
    59
    ראיון מדהים! הספרים שלו באמת עושים השראה...
     
    נתן גלנט ו-איסתרא בלגינא אוהבים את זה.
  4. מוישה

    מוישה משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏2/1/12
    הודעות:
    423
    תודות :
    659
    נקודות:
    99
    עיסוק:
    עריכה והפקת ספרים
    מיקום:
    ירושלים
    מדהים ומרגש!
    ואני כותב את זה כמי שמכיר גם את השיעורים הישיבתיים של הרב סבתו.

    והנה לכם קטע שאותו לא תמצאו בספריו:

    ...אספר לכם מעשה. עודני ילד שמעתי מזקני חכמי ארם צובא דבר שהבהיל את רעיוניי. שמעתי, וזלגו עיניי דמעות. כך שח לי זקן אחד מזקני ארם צובא. בחצר בית הכנסת העתיק עזרא הסופר, גניזה יש. אבל לא גניזה ככל הגניזות היא. שכל הגניזות גניזות מתים הם, וזו גניזת חיים. גניזת מתים כיצד? שדרך העולם שגונזים הם דפים שבלו וכריכות שנתקרעו, או תפילין ומזוזות פסולים או שדיו שלהם דהה, אבל גניזת ארם צובא מיוחדת היא, שחיים נקברו בה. הא כיצד? שמעו דבר חדש. חכם מעיין מחכמי צובא אי אפשר שלא יעשה לו שיטה. ומה היא שיטה? חידושיו על התלמוד, או על הרמב"ם, או על הטור בית יוסף. היה משקע בשיטה שלו את ימיו ולילותיו, את כוחו ואת עמלו, היא הייתה גינתו, בה צמח פריו, והיה חורש בה, ועודר, ומנכש, ומסקל, ומייפה דבר יום ביומו. וכל ימיו מתפלל ומתחנן שיזכהו ה' וידפיס את ספרו, ויראה אור עולם. אם נתמזל מזלו ועבר שם שליח בר אוריין וקרא חידושיו, והנאוהו, היה נוטלם עמו, וצרור מעות שאסף לו החכם הזקן כל ימיו פרוטה לפרוטה שחסך מפתו, ומבטיחו השליח שישתדל וידפיסם באמשטרדם, בקושטא או בליוורנו. אבל אם רואה הוא הזקן שכלו ימיו, ואין לכסף מוצא, ואין שום תוחלת בעולם שיודפס ספרו, היה גוללו באחרית ימיו, טומנו בכד של חרס, שופך עליו נאד דמעות, וגונזו בחצר בית הכנסת הגדול. מי יודע כמה עושר טמון שם.
    כיוון שיודע אני חלק מהיושבים כאן, חושש אני שתיכף ששמעו הם מעשה זה מפי, יקומו מכאן בחיפזון עוד קודם שאחתום דבריי, ילכו ויחרפו נפשם לילך לארם צובא, שפצצות מחריבות אותה בימים אלה, ויבקשו להם את הגניזה של ארם צובא, על כן אוסיף שאין אני ערב לכם למעשה זה. רק מעשה ששמעתי בילדותי קודם חמישים וחמש שנה מספר אני לכם עתה. ולא אמרתי אותו אלא שנלמד מכאן איזה מעשה גדול עשו אנשי חברת מקיצי נרדמים שדובבו את היין הטוב ונענעו אותו, והשקו את כל ישראל, ושמחו לב אלוקים ואנשים...​
    (מתוך הרצאה בכנס לציון 150 שנה ל'מקיצי נרדמים')​

    ומצ"ב עוד משהו מרגש.
     

    קבצים מצורפים:

  5. הלל

    הלל עימוד ספרים מעמד ספרים כתיבה ספרותית עיצוב גרפי

    הצטרף:
    ‏8/2/10
    הודעות:
    1,032
    תודות :
    585
    נקודות:
    134
    מדהים ומחזק!!

    חמרא למרא, טיבותיה לשקייה
     
  6. נתן גלנט

    נתן גלנט Moderator מנהל כתיבה ספרותית עיצוב ואדריכלות פנים

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    4,719
    תודות :
    16,326
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    2
    מיקום:
    1
    סוג מצלמה:
    3
    הראיון היה בטלפון, אני שאלתי על הביך.
    אגב, קיבלתי במייל לא מעט תגובות לראיון.

    איזה יהודי מתוק שהוא, קשה לתאר.
     
  7. קדיתא

    קדיתא משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏31/8/16
    הודעות:
    245
    תודות :
    600
    נקודות:
    99
    נפלא. כל הכבוד על היוזמה.

    סבתו אומר כאן דבר מאוד חשוב:

    אל תחשוב שאם אתה כותב 'לבנה' במקום ירח הפכת לש"י עגנון. בחירה של מילים ושל סגנון באה להביע משהו. אם אפשר לשנות את המילה ל'ירח' והקורא לא יחוש שינוי מבחינה תוכנית, לא עשית כלום. אין שום ייחודיות בכתיבה במילים גבוהות ונרדפות אם הן לא באות לשדר משהו.

    ובאמת הקטע התלמודי הזה שפותח את תיאום כוונות הוא דווקא לא הסגנון הרווח בכתיבתו של סבתו. הוא עושה בו שימוש במקומות מאוד מסויימים. רוצה לומר, כל אלו שחושבים לחקות את סבתו, ומחקים את סגנון הכתיבה, מבלי לחקות את את מה שהוא מביע, לא הבינו כלום. בואו נראה אתכם כותבים פרק אחד פשוט מ'בואי הרוח'.
     
  8. משויטט

    משויטט משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏21/8/16
    הודעות:
    364
    תודות :
    1,887
    נקודות:
    99
    איזה כבוד לנו, נתן ואבימי, ראיון מדהים ומרנין, עם איש דגול שחסרים כמותו בישראל. תודה לכם, ולו.

    הכותרות שהנפקתי לי מהראיון:
    ההשראה - פעם בארבע שנים, המילה - טהורה אחת ממאה גוונים, העלילה הבנויה והמוקפדת - אפשר לשרוד בלי.
     
    נתן גלנט, אשר שרבר ו-אהוב אוהבים את זה.
  9. יואב ברק

    יואב ברק משתמש סופר מקצוען צילום מקצועי פרסום וקופירייטינג איור וציור מקצועי כתיבה ספרותית עיצוב גרפי

    הצטרף:
    ‏14/1/18
    הודעות:
    202
    תודות :
    1,321
    נקודות:
    134
    סוג מצלמה:
    Hero black
    רק עכשיו ראיתי את זה.
    לא מכיר את הכותב, ובלי להכירו אני מעריכו על כתיבתו.
    מלאכה יפה עשיתם.
    רק פלא לי עליך @אבימי שלא פרשת את משנתך על תארי הפועל כמו בקטע הבא:
    או שבכתיבה כזו הכל מותר.
     
    נתן גלנט אוהב/ת את זה.
  10. נתן גלנט

    נתן גלנט Moderator מנהל כתיבה ספרותית עיצוב ואדריכלות פנים

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    4,719
    תודות :
    16,326
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    2
    מיקום:
    1
    סוג מצלמה:
    3
    יש ביקוש לעוד ראיונות?
     
  11. אהוב

    אהוב משתמש סופר מקצוען צילום מקצועי מעמד ספרים כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏28/10/17
    הודעות:
    1,309
    תודות :
    3,928
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    כתיבה, עריכה, ניקוד ועימוד (צילום והסרטות)
    מיקום:
    ירושלים
    סוג מצלמה:
    panasonic tm-900 (מסרטה)
    הן הן!
    הב הב!

    ואם כבר שאלות למרואיינים - תחפרו להם יותר: 'מאין באת? מאין הבאת? טיפים לכותבים מתחילים' וכולי וכדומה, כן על זה הדרך והשביל...

    ייש"כ!
     
  12. נתן גלנט

    נתן גלנט Moderator מנהל כתיבה ספרותית עיצוב ואדריכלות פנים

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    4,719
    תודות :
    16,326
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    2
    מיקום:
    1
    סוג מצלמה:
    3
    אבימי לא הרשה לי, רשע מרושע שכמוהו.
    נתן נתן נתן, תהיה רציני, תהיה רציני.
    הוא הרס את הראיון...
     
    תמר טל, אשר שרבר ו-אהוב אוהבים את זה.
  13. נתן גלנט

    נתן גלנט Moderator מנהל כתיבה ספרותית עיצוב ואדריכלות פנים

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    4,719
    תודות :
    16,326
    נקודות:
    159
    עיסוק:
    2
    מיקום:
    1
    סוג מצלמה:
    3
    מקפיץ.
    אין לפספס!
     
    יבנה המקדש אוהב/ת את זה.