• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

שיתוף - לביקורת הצ'ופצ'יק האפור

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
סיפור ארוך למדי, שהיה מן הראוי לחלקו להמשכים, אבל נדמה שזה היה הורס את האפקט שלו.



אני מניחה את הטלפון על השולחן בדפיקה חזקה. זו הייתה שיחה מהמורה של מירי, העסק לא טוב.

ידי האחת תומכת בסנטר והשנייה משחקת בירקות החתוכים שבצלחת מבלי להרימם אל הפה.
הדמיון מתפרע.
אני רואה את מירי בעוד חמש שנים, בעוד עשר. תמונות מזעזעות. אני יודעת שאלו חזיונות שנוצרים מתוך פחד, שמוחי בודה אותן בלי היגיון.

וכמו תמיד אני הולכת לחלון, לשאוף קצת מציאות.

דרכים רבות יש כשמבקשים להתקרקע, להיאחז בעובדות ללא פרשנות, לחזור למבט ריאלי.
לי יש חלון, זו הדרך שלי לצפות בקיום הרציונלי ולהתמזג בו.

חלוני מכיל כל טוב, שפע של אלמנטים ממשיים ונוכחים. אני מבלה הרבה מול החלון.
במרחק - בניני ענק מלאים ריבועי אור. העץ הגדול מימין חסר עלווה לחלוטין אבל זקוף וגאה כמו נסיך קדום.
זלצמן במרפסת, תולה את הכביסה שלא-תגמר-לעולם. בחצר הבניין מאחורי קוביית בטון גדולה ומכוערת, ילדים מאובקי מכנס משחקים חמש אבנים. העין עוקבת אחרי הברזלים המתעופפים, הפה פעור במקצת, פאץ' הכפלה. תורךָ...
רכב ירוק בהיר יוצא לאט לאט מהחניה, הנהג מסתכל לכל הכיוונים וידו תרה אחרי חגורת הבטיחות.
והכי חשובה, כמובן, היא פיסת השמים שנותרה לי בין רבי הקומות.
הו, אל הוד התכלת הזה, נפשי הולכת שבי, כמהה אל הבלתי-נתפס-בחושים.
זוהי דלת סתרים בין עולמות.
משם, אני מדמה - כתר זהב בראשו, כינור בימינו וחרב בשמאלו - יבא המשיח.
משאית ענקית של תנובה נכנסת לרחובנו הצר, הרכב הירוק בהיר עושה רוורס לאפשר לה לעבור.

מירי תהיה בסדר, כל הילדים משתובבים בנקודה זו או אחרת.
***
דפיקות חלשות על דלת הכניסה תולשות אותי מהחלון. זו נעמה. השכנה מלמעלה. הדפיקות חסרות הבטחון הללו, המתחננות.
נעמה רגישה לגלוטן, היא השקיעה רבות במציאת מזון חלופי ועם הזמן היא התגלתה ככישרון של ממש, המתכונים שלה התפרסמו, והיא החלה להפוך את תחביבה למקצוע, היום היא מנהלת את חברת גלוט־אין, משווקת מוצרים, יועצת, מעבירה סדנאות יקרות, ומוציאה לאור מגזין רב תפוצה.
מדי פעם היא נכנסת אלי למבחן ניסוי קולינרי חדש.

אני פותחת את הדלת ונעמה צועדת אחריי למטבח בידה קערת זכוכית (לא פלסטיק, בחיים לא פלסטיק) מכוסה בנייר כסף.
היא מניחה אותה על השיש, מתרחקת קצת, משלבת ידיים ונשענת על המקרר - המקום הקבוע, התנוחה הקבועה.
ואני יודעת בדיוק מה עומד לקרות עכשיו.
ובכן מה חשבתם, שנעמה עם אלפי מעריצותיה, זקוקה ל'מבינות' שלי על מתכון חדש?! באמת...
הטעימה היא רק כיסוי למטרה האמיתית של הביקור - שפיכת הלב.

נעמה אינה רגישה רק לגלוטן, היא רגישה באופן כללי. היא פגיעה וחלשה ומתפרקת לרסיסים מכל מכה קטנה שהחיים מפילים עליה.

אני זוכרת את הביקור הראשון שלה אצלי. עם עוגת רולדה מדהימה תפוחה ורכה נטולת גלוטן, הממולאת בקרם חלומי שאין בו ולו פירור סוכר. אכלנו אז יחד פרוסות עבות בכפיות קטנות מתוך צלוחיות (זכוכית אלא מה) והמהמנו בשביעות רצון.
כשסיימנו הניחה נעמה את הצלוחית שלה על השיש מבלי להסיר את המבט ממני, ונכנסה למין פוזה שכזו, קפואה עם ראש מוטה שמאלה.
הבטתי בה בשאלה. האווירה הלכה והתקדרה. נעמה לקחה נשימה ארוכה ארוכה שלקראת סופה כתפיה החלו לרעוד. מיהרתי להניח בצד את שארית פרוסת הרולדה בטרם היא צנחה אל הכסא ושפתיה לחשו: "כלום אין לי בעולם הזה, כלום".
קיוויתי שהיא תוסיף, "מלבדך".
היא לא הוסיפה.
היא רוצה לבכות, אבל הבכי לא יוצא.
שתקתי את השתיקות הנכונות, חבקתי באופן הנכון, מילה פה מילה שם.
ואז לקחתי אותה... אל החלון.

"אין לך כלום בעולם?" בחנו שתינו את העולם שבחלון. והמציאות חזרה לתפוס את ההגה, הדברים שנמצאים כאן ועכשיו. כל כך נמצאים. וזה כל מה שיש.
המסך של הצגת החרדות שלה ירד לאט, לקול תשואות חלשות. האורות נדלקו באולם, והממשיות של הרגע הזה החזירה את הנפש המבוהלת לאיזון.
נעמה עלתה הביתה עם הצלוחיות הריקות.
ואני רצתי לארון האסור, לחטוף קובית שוקולד לבן. אחרי הכל העוגה הייתה קצת חמצמצה.

מאז הסיפור חזר על עצמו.
פעם היא מביאה פשטידת בצל ותרד פריכה, והשתפכות נוגעת ללב על חרדה מרוב האזנה לחדשות הרודפות טרגדיה אחרי טרגדיה.
ופעם מרק אספרגוס עם קרוטונים מקמח תירס, ונופלת על כתפי ברוגז עגמומי. היא מתארת את גברת בלייגמן, ה"חברה" המבוגרת שנדבקת אליה ומסבירה לה בהתנשאות מחופשת לרחמים איך היא אמורה לנהל את ענייניה, אגב פגיעה בכל עצב חשוף אפשרי, והוצאה של החשק לחיות.
והכי עצוב זה כשנעמה מספרת על הבדידות שלה.
זה התחיל בלחמניות שום פריכות בציפוי קצח ושומשום שחור, ונמשך במנות גורמה מכל קשת מסורות התרבות הקולינרית בעולם, שאחריהן מגיע הפזמון הנוגה: 'כלום אין לי בעולם, כלום'. נעמה היא גרושה ואם לשני קטנים, וכשהם הולכים לישון בערב, הבית משתתק, החלונות מאפילים, והבדידות הנוראה מזדחלת פנימה, כדי להישאר שם עד הבוקר.
כשנעמה מתארת זאת בקול נשבר, זה מכמיר לב במיוחד. צריך הרבה 'זמן חלון' בשביל לעמעם את המלנכוליה הזאת.

***​

גם היום ציפיתי לתסריט דומה, לא ניחשתי שזה הולך להיות אחרת.

אני מסירה את נייר הכסף ומביטה בצבעים העזים שבקערה. מרחרחת, עוצמת עיניים, ואומרת לאט:
"אמ... קוביות תפוחי עץ גרנד, סילאן, קליפת לימון מגוררת, אמ... יין אדום כמובן. שברי שקדים, ו... ו..."
"ו...?" מחייכת נעמה בהתרסה.
"לא יודעת, בואי נטעם קודם".
אני מוציאה שתי כפות מהמגרה, ואנחנו מברכות וטועמות יחד.
זו הייתה מכה לחושים. הטעם והארומה היו יוצאי דופן. מעיפים את התודעה למקום אחר. בעל כורחי נפלט ממני "ממממ" מסתלסל.
כשנרגעתי קצת גלגלתי את המעדן בין הלשון והחך כדי לחקור אחרי מרכיבים נסתרים.
"פלפל שחור... גרוס?"
"נכון" אומרת נעמה בניגון של הערכה.
"ו... בזיליקום?"
"יפה", קוראת נעמה ורוקעת ברגלה בשמחה.
"ו... ו... יש פה עוד משהו", אני אומרת ולוקחת כף נוספת, "אמממ...."
"בחיים לא תנחשי", זורחות עיניה של נעמה.
"נו, טוב, נכנעת"
נעמה מרימה אצבע ומנופפת בדרמטיות, מכחכחת בגרונה וקוראת: "פרורי גבינת גורגונזולה!"

"פפוו!" אני מתכופפת ויורקת את התכולה לכיור.
"מה קרה?" נבהלת נעמה.
"השתגעת אני בשרית".

אני שוטפת את הפה. נעמה נבוכה מאוד. "מצטערת, כל כך מצטערת, לא חלמתי שבשתים עשרה בבוקר..."
"טעמתי ממרק העוף שהכנתי לצהרים".
"אויש, איזו טיפשה אני, הייתי צריכה לומר לך מראש", הכתה על מצחה באגרוף קמוץ.

תפסתי את ידה. "את לא אשמה, וגם אני לא. לא היינו יכולות לדעת. בואי נשתה משהו ונירגע".
"אולי משהו חם?" שאלה נעמה והוציא מכיס החלוק שלה חופן שקיקי תה צבעוניים. "הנה, לימונית ולואיזה עם ג'ינג'ר ודבש, מתאים לך?"
"מאוד. זה גם יהיה כמו הגעלה לפה שלי".

לגמנו במנוחה מספלי החרסינה.
"אמנם זה היה אסור, אבל הטעם גן עדן ממש, שילוב מהמם. כל הכבוד, נעמה".
"תודה רבה", היא לחשה והניחה את הספל שלה על השיש.
עיניה לא מפסיקות להביט בי. היא ניצבת בתנוחה הזאת, הקפואה, ראש מוטה שמאלה.
היא לוקחת נשימה ארוכה ארוכה ו....
- פורצת בצחוק!

אני לא יודעת איך להגיב. מסתכלת עליה במבט מבולבל שרק גורם לה לצחוק עוד יותר.
היא טופחת על כתפי. "בואי נשב רגע, אספר לך על הסדנה החדשה שאני הולכת אליה".

***​

אני שולפת שני כיסאות ממגדל כיסאות הפלסטיק שבפינת המטבח. היום זה הולך להיות ארוך.

"סדנה לחשיבה חיובית", פותחת נעמה, " כל מוצאי שבת במתנ"ס. אני אומרת לך, זה משנה חיים".
"זה הכול? חושבים טוב - והכול נפתר?!"
"תשמעי", מתלהבת נעמה, "מה תעשי אם כל פעם שאת עוברת ליד הקיר הזה, נניח, את נדקרת במחט שבולטת מהמשקוף? את מתחילה לקחת איתך קופסת פלסטרים, לומדת להתמודד עם כאבים, קונה חולצה ארוגה מסיבי פלדה - או שאת פשוט מפסיקה לעבור ליד הקיר הזה וגמרנו?"
"לא בטוחה שהבנתי", אני אומרת לה ומביטה בשעון.
"בסדנה למדנו להתרכז בדברים חיוביים ופשוט להתרחק ממה שעושה לנו רע. זה מצחיק כמה שזה פשוט, במקום להתיש את עצמך בקרבות עם הבעיות, ולרוקן עליהם את כל האנרגיה, את פשוט עוברת מהצד ומשאירה את כל המשאבים שלך לפיתוח הדברים המשמעותיים והחיוביים בחיים".
"אהה, אם תתעלמי מהבעיות מספיק זמן - הן ייעלמו. מזכיר לי קצת את שיטת בתיה..."
"בתיה?"
"שם חיבה לבת יענה".
"לא. זו לא טמינת ראש כשמגיע אליך טורף", מתרגזת נעמה, "זה לחפש שביל עוקף אחר ביער. איך כתוב בכרזה שעל הקיר בסדנה? 'לפעמים הדרך להתקדם היא לרדת מהדרך'. וזה בדיוק מה שאת בעצמך עושה לי כל פעם עם החלון שלך, לא? להתעלם מהבעיה ולהתרכז בדברים אחרים".
אני רוצה להעמיד אותה על טעותה, אבל היא נלהבת מדי. היא מניחה את שתי ידיה על ברכיי כדי שלא אפסיק אותה וממשיכה לדבר.

"זוכרת שהתאוננתי שמהדורות החדשות מכניסות אותי לחרדה? נו נחשי - הפסקתי לשמוע חדשות, ודי.

"וגברת בלייגמן המעצבנת - איפה אני פוגשת אותה? בגינה ובמכולת. אז הפסקתי ללכת לגינה והחלפתי מכולת. אני קונה עכשיו במינימרקט יעקובי. קצת רחוק, אבל הירקות שם, ואו, כמו נלקחו מציורי הרנסנס".
"גם העגבניות?" אני נדרכת.
"לא, לא. העגבניות גם שם נראות כמו שרבוט של פיקאסו".

נעמה בהיי. היא מדברת בתנועות ידיים מוגזמות והעיניים שלה מבריקות. אבל לי, קטנת אמונה שכמותי, הברק הזה נראה קצת מלאכותי.

"ובלילות, נעמה, מה הפתרון לבדידות? את הולכת לישון בתחנה המרכזית?"
"הרבה יותר פשוט", היא צוחקת. "אני הולכת לישון מוקדם, עם הילדים, וזהו. בזמן השינה לא חשים בדידות. גאוני, אה?"
נעמה מסיימת ונשענת לאחור, בוחנת את תגובתי לגאונות השיטה.
"את לא מתלהבת". היא אומרת אחרי חצי דקת דומייה.
אני קמה ומושיטה לה יד. "בואי". סוחבת אותה אל החלון.

"תזהרי מהמחט", היא קוראת בשובבות כשאנחנו עוברות ליד הקיר.
***
"אמרת ששיטת ההתעלמות שלך היא כמו החלון שלי. ובכן, היא לא", אמרתי לה כשהסטתי את הווילונות מהפתח המלבני הגדול שאורות העולם שבחוץ פרצו ממנו לחדר. חיוורון הבוקר הוחלף בשמש של צהרים, ותחושה של משהו גדול ומוצף בהירות מילאה את הבית.

"גישת החלון אינה בריחה מקשיים, לא התעלמות מבעיות ועקיפת מכשולים. היא מודעות מוגברת, סקירת המציאות בראייה מפוכחת, הכרה בעובדות בלי פרשנות רגשית מדומיינת. זה מיינדפולנס. למעשה זה בדיוק הפוך מבריחה".

על הגגות בערו קולטי השמש באור מסנוור. זלצמן תלתה סדין גדול ונגבה את מצחה בשרוולה. "אתה נפסלת כבר באחדים להחלפות", צועק ילד מלמטה, גבו שעון על הבטון האפור. הקוביה המכוערת הזאת תקועה ממש באמצע שורת הפיקוסים והורסת את יפי הגדר החיה. איזה חוסר טעם, היעדר אכפתיות גמור מצד הוועד.
המשאית של תנובה עדיין עומדת במנוע מגרגר. הנהג שלה נעלם, ובעל המכונית הירוקה השלים עם העובדה שהוא תקוע, והוא מושך שיחה משעממת בטלפון ומעשן. הראש מחוץ לחלון, כדי שריח העשן לא ידבק בריפוד.

"את יודעת את מה הסדנה שלך מזכירה לי? את הצ'ופצ'יק האפור!" אני אומרת לה.
"הצ'ופצ'יק?"
"כן, בואי ואספר לך. נשב עכשיו על הספה בסלון, זה סיפור נחמד. אולי עוד תה?"
נעמה שולפת שקיקים מהכיס: "היביסקוס עם קמומיל ומליסה הולך?"
"הולך".

אנחנו צונחות על הספה. בידינו ספלים מדיפי ריח מוזר, ואני פותחת במעשיית הצ'ופצ'יק האפור.

***
"זה התחיל עם המתקן המשוכלל שבעלי הביא בוקר אחד והבטיח שכשיחזור בצהריים יסביר לי איך משתמשים בו.

"הוא יסביר לי, הבנת? לטפשה עם השתי-ידים-שמאליות. ובטח הוא מפטיר בארמית מתחת לשפמו בלחישה מתנשאת: 'שלא עשני אישה', או דבר דומה.

"ובכן, אני יודעת דבר או שניים על טכנולוגיה ומסוגלת להתמודד עם המתקן המסתורי הזה ולהפעיל אותו לבד.
"הקרטון נפתח, הסרתי את הקלקרים את הניילונים, ושבעה שקיקים קטנים שמכילים חלקי חילוף או משהו, והגעתי סוף סוף לחוברות.

"חוברת אחת צבעונית בעובי שישה סנטימטר, שחציה הראשון כתוב בסינית וחציה השני בדיאלקט אחר של סינית.
"ארבע–חמש חוברות קטנות נוספות, מלאות בתרשימים מסובכים ובהערות בצרפתית, בספרדית ובגרמנית ובעוד שפה מפותלת שנראית כמו מישהו שהתעטש על הנייר בפה מלא מקרוני.
"ספרון זעיר נוסף עטוף בניילון לצד בורג מוזר, שיש להיעזר במיקרוסקופ כדי לדעת באיזה שפה הוא כתוב.
"ולבסוף נייר בודד ומוכתם בעברית עילגת, שמבהיר לקורא הנבון באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי:
"אחת: אין לטבול את המכשיר במים או בכל נוזל אחר. (אוף, כבר מילאתי לו אמבטיה של מיץ גזר.)
"שתיים: אין לסובב את מכוונן הציר הסקולרי המאונך בשעה שפילטר הביטחון התלת זרועי מלא באוויר דחוס.
"שלוש: קרא היטב את כל ההוראות טרם ההפעלה.
"בכל בעיה יש להתקשר ל... כאן מופיע מספר בן עשרים וארבע ספרות שחלקן מטושטשות, מתובל במקפים ובלוכסנים לרוב, בסולמיות ובכוכביות חסרי פשר ובשאר אמצעי הצפנה שנראה שהועתקו מספרי ריגול ישנים.
"ולסיום: 'תודה שבחרתם ב...' וכאן מופיע שם המותג בסינית מנדרינית.

"אני – יש לי זמן
וסבלנות
ומיומנות
וכושר אבחנה
ויכולת ניתוח.
(אוהו, נעמה, ליכולת הזאת יהיה תפקיד קריטי בהמשך...)

"ראשית היה עליי לקבוע איך מניחים את המכשיר על השיש. על איזה צד?

"על הצד שבו נוריות החיווי – לא, כי אז לא יראו אותן.
"על הצד של הלחצנים – ודאי שלא.
"על הצד של פתח ההכנסה – גם מסתבר שלא.
"על הצד עם הצ'ופצ'יק האפור – לא, כי כך הוא מתנדנד מאוד.
"על הצד שעליו מופיעה מדבקה אדומה: 'יש להרחיק את פתחי האוורור מהקיר 45 אינצ'ים לפחות' – מובן שלא.

"לא נותרה ברירה כי אם להניח אותו על הצד בעל הרגליות הקטנות המצופות גומי. כל הכבוד.


"טפחתי לעצמי על השכם, עד כמה שמפרקיי הנוקשים אפשרו זאת, והמשכתי למשימה הבאה – לגלות מה תפקידו של המכשיר הזה.

"הכנסתי את התקע, לחצתי על הכפתור הגדול ביותר והתרחקתי, כשאני מסוככת על פניי. מאומה לא התרחש.
"התקרבתי אליו שוב, ופתאום נדלקה נורה ירוקה. קפצתי בזהירות לאחור, לא לפני שציינתי לעצמי לזכור את מה שהנורה הזאת מסמלת – דהיינו #17.
"לאחר שתי דקות כבתה הנורה, והיה נראה שהתנאים בשלים לסיבוב נוסף של ניסוי וטעייה.
"העברתי את הידית למצב €°~ ולחצתי שוב על הכפתור הגדול.
"שתים עשרה נוריות אדומות נדלקו. שלוש קבועות והשאר מהבהבות, וקול צרוד החל לגנוח מבפנים במחזוריות.

"לא אלאה אותך, נעמה, בכל פרטי המחקר שלי. אינני כה אכזרית.

"סיכומו של דבר, לאחר שעתיים שבהן נוסו כל הצירופים האפשריים והוכנסו למכשיר שלושה קילו תפוחי אדמה מקולפים,
ערמת צלחות לשטיפה,
דפים סודיים לגריסה,
פולי קפה טריים,
כביסה מלוכלכת,
נסיכת הנילוס קפואה,
זיתים שחורים מגולענים,
זיתים שחורים לא מגולענים,
גלעינים של זיתים שחורים,
חורים של זיתים מגולענים,
גולענים של שחורים לא מזויתים,

(אפשר לקבל כוס מים, בבקשה?)

זהו.

ידעתי כל מה שיש לדעת על המכונה!
ברוך השם.

"הוצאתי את הפקקים מהאוזניים, החזרתי את המטף למקום, פשטתי את סינר האלומיניום וצנחתי מרוצה אל הכורסה.

"מרוצה אמרתי?! ובכן, לא ממש. נשארה תעלומה אחת בלתי פתורה:

הצ'ופצ'יק האפור!

"הוא מזדקר בצורה גמלונית ומקשה מאוד על הגישה לכפתורים, הוא תקוע כמו עצם בגרון. האצבע שלי כבר שותתת דם מהניסיונות לעקוף אותו, שלא לדבר על הנזק האסתטי ועל כך שכל רגע הוא מפיל לי בקבוק אחר על השיש.
"שום תועלת אין בו, בצ'ופצ'יק הזה, רק צער ומכאוב, אֵבל ויגון. אך למרבה המזל הבעיה הזאת איננה בלתי הפיכה.
"הזכרתי כבר את כושר הניתוח שלי? קדימה! מלאת אתגר נערכתי לביצוע הכריתה.

"לקחתי את הסכין האיכותית (זו שהמוכר לחש לי שבנאס"א משתמשים בה, וגם בדאעש) וגם פלייר־פטנט, מסורית פלדה, מפתח שבדי, ג'קסון, בלנדר מקל ופטישון בלגי (סתם הוספתי 'בלגי' להפחיד. זה היה פטישון רגיל).

"טוב, נעמה, אני מניחה שאת מנחשת את ההמשך. שכשבעלי חזר הביתה וראה את המכשיר הגידם הוא החוויר ושאל איפה הצ'ופצ'יק. כשהצבעתי על הפירורים האפורים שעל הרצפה הוא נאחז במקרר כדי לא ליפול.

"מתברר שבלי הצ'ופצ'יק האפור המכשיר היקר הזה יכול רק להיעטף במפית תחרה יפה ולהיות מוצב בפינת הסלון בתור מעמד לעציץ".

***​

כשגמרנו שתינו לצחוק לגמנו את שארית ההיביסקוס, ונעמה הביטה בשעון ושאלה: "אז איך הסיפור הזה מתקשר אליי?"
"אני מבינה שאת ממהרת", אמרתי לה.
"כן, מתקרב הזמן לקחת את הילדים מהגן".
"חבל, רציתי לתת לך נאום שלם.
"רציתי לדבר על בלוטות השקדים, שאינן תכנון לקוי של מבנה הצוואר, מין חומר מילוי שתכליתו היחידה היא לשמש מצע לגידול סטרפטוקוקוסים.
"ועל המעי העיוור, שאינו שריד חסר מטרה, חלילה. ורציתי... נו לא משנה".

"אני דווקא רוצה לשמוע", מחתה נעמה.

"טוב, אגיד בקיצור", אמרתי תוך שאני מחזירה את ספלי החרסינה למטבח ונעמה פוסעת אחריי.
"העידן החדש מלא בתכנים של חשיבה חיובית על כל סוגיה. מלמדים אותך טכניקות שמפחיתות כל דאגה וחרדה ולחץ, ומסבירים לך שזה בעצם המצב הטבעי של האדם (ומשמיעים לך כהוכחה צחוקו של תינוק). ונותנים לך להבין שכל דאגה היא לא רק בלתי מועילה, אלא בכלל היא טעות.
"יופי. אז למה אנשים סובלים, סבלו ויסבלו כל כך?
"למה נוצר מנגנון הבהלה הזה?
"ובכן, 'זה פגם בייצור', הם עונים לך. זה צ'ופצ'יק אפור! השתתפו נא בקורס חשיבה חיובית ותכרתו אותו..."

הסתובבתי לנעמה ואחזתי בכתפיה.
"אז זה מה שאני רוצה לומר לך –

"זה לא פגם בייצור!

"יבין כל יצור כי אתה יצרתו. השם רוצה שנפנה אליו, שנתפלל. זוהי הדרך שבאמצעותה אלוקים שומר אותנו קרוב אליו. מי שהולך לסדנה במקום לסידור מנסר לעצמו את הצ'ופצ'יק האפור".

נעמה בהתה בי בלא אומר.

"גם אם נניח לרגע בצד את הקטע הדתי", המשכתי בתנופת הפתוס שאחזה בי, "מבחינה פסיכולוגית טהורה, להתעלם מהצ'ופצ'יקים האפורים בחייך זו טעות גדולה. עקיפת המכשולים והימנעות ממפגש עם הגורם רק מדחיקה את הבעיה, והיא עלולה לצוץ מחדש בעתיד בצורה חמורה יותר. וגם אם נניח שתצליחי להתחמק ממנה כל חייך – האם לא הפסדת הזדמנות?

"יש מטרה לקושי הזה, יש בו ברכה; הזדמנות לפתח מיומנויות חדשות, לחזק את הביטחון העצמי, ללמוד איך מתמודדים; להתקדם, לצמוח, לקבל אחריות על החיים שלך.

"הטרגדיות שבחדשות יכולות לבנות בתוכך רבדים של אמונה, של הבנת העולם והתהליך האלוקי ההיסטורי.

"ההתנהלות עם גברת בלייגמן תפתח אצלך כישורים חברתיים ואסרטיביות בריאה, ושעות הבדידות יכולות להיהפך לזמן איכות עם... עצמך. כן, את לא לבד, את עם עצמך. זה הזמן ללמוד על העומקים שבתוכך, להכיר את הנעמה שבפנים. אין כמו שעות השקט של הלילה כדי לפענח צפונות נפש".

נעמה נדה בראשה, מהורהרת. "הרבה חומר לעכל", אמרה ולקחה מהשיש את קערת הסלט הגרנדיוזי שלה. "חייבת לזוז".

"הנה לדוגמה", לא ויתרתי, "הרגישות שלך לגלוטן. היית יכולה לעקוף אותה, לאכול כל היום פריכיות אורז ומלפפונים ולפתוח כל חמש דקות את המקרר במבט רעב. אבל את מימשת היטב את הרעיון ש'כל בעיה היא הזדמנות מחופשת' והפכת את גלוט־אין לאימפריה שמביאה לך כסף, הערכה ושגשוג".

נעמה חייכה סוף סוף. היא הסתובבה אליי ונשענה על הקיר, עיניה אורו בתודה. המסר התחיל לחלחל.

"את לא נזהרת מהמחט שבקיר!" קראתי בבהלה מעושה.

נעמה צחקה. "אולי זו לא סתם מחט, זה מזרק. מזרק של מרץ ועוצמה".

הבחורה הפנימה.

***
אחרי שנעמה הלכה לקחתי לי קוביית שוקולד אגוזים מהארון הסגור, להעביר את מרירות ההיביסקוס, והלכתי לעמוד קצת מול החלון שלי.

חלון בהקיץ.

הרחוב מלא בצהלת פעוטות החוזרים מהגנים, ענפי העץ הגדול פונים לכל הכיוונים וכאילו מצביעים: 'תראו, תראו'. ויש הרבה כל כך לראות: צבעים וצורות, חומר ורוח, מנוחה ותנועה. הכבסים של זלצמן נעים בעדינות כמו דגלי שלום; חלונות נסגרים, מזגנים מופעלים, אימהות חולפות מחדר לחדר, אוספות את הילדים לארוחת צהריים.
ומעל הכל, טהרת השמיים זהובי השמש הפורשים כנפי תכלת שקטה על חי וצומח, דומם ומדבר.
"איפה אני אוחז?" שואל ילד משולהב היושב בשיכול רגליים. "אתה בקוגס של קון שני", עונה חברו. "נו, שחק כבר ותפסיק לחלום".
המשאית של תנובה יוצאת סוף סוף מהרחוב, ונהג הרכב הירוק מרים את רגלו מהברקס ולוחץ באנחת רווחה על הגז.
הוא שכח שהרכב נמצא עדיין על רוורס.

הרכב טס לאחור, לעבר הילדים המשחקים בחמש אבנים, ורעש נורא של פגוש מתרסק מחריד את הרחוב.

עצמתי את עיניי.
וכשפקחתי אותן הבנתי כמה חשוב תפקידה של קוביית הבטון האפורה והמכוערת.


אחר כך הדלת נפתחה, ומירי נכנסה הביתה.
חבקתי אותה בחוזקה, נישקתי את ראשה ולחשתי לתוך שערותיה משהו שחשבתי שהיא לא שומעת.
אבל בערב היא אמרה לבעלי בחיוך משתאה:

"אבא, אימא מצחיקה, היא אמרה לי היום שאני הצ'ופצ'יק האפור שלה".
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כתיבה יפה כמו תמיד. צריך רק להתגבר על הפחד מהאורך (יש לזה שם מקצועי?) לקפוץ לאוקינוס ומשם זה זורם הלאה.

המסר מאד יפה ומוסבר היטב.
קצת יותר מדי טוב, בעיני.
למרות שזו הכותרת, אבל המעשיה על הצ'ופצ'יק האפור היתה לי קצת מדי מיגעת.


"אמרת ששיטת ההתעלמות שלך היא כמו החלון שלי. ובכן, היא לא",
כאן, היתה צניחה ברמת העניין. זה משפט בניסוח כזה: הנה הגענו ללימוד.
וזו לא התנגדות להעברת המסר בצורה מפורשת. זה שינוי דק בזרימה ובסגנון שחבל.

בקטנה, התיאור של הרגישות של נעמה והמבט שלה על החיים לבין ההצלחה שלה והתפתחות במתכונים ושיווק מוצרים קצת נוגד.

"אבא, אימא מצחיקה, היא אמרה לי היום שאני הצ'ופצ'יק האפור שלה".
למה היא אמרה לה את זה? לא הבנתי את הפאנץ. (גם אולי לא היה חסר, אחרי קובית הבטון המצילה.



יש הרבה חינניות בסיפור, ומשפטים שהצחיקו.
וגם הרבה חלון, שמזכירים במעורפל עוד קטעים על חלון ומציאות ורחוב.
בסך הכל היה כיף.
תודה.
 

צביה ר.

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
וואו איזה סיפור!! כתוב היטב, שנון, שזור בביטויים ומשחקי לשון, פשוט כיפי.
מאד נהניתי.
לעניין האורך - אכן קצת מייגע, לדעתי אפשר לצמצם קצת (בפרט בשלב המסרים הישירים).
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
סיפור נדיר. מסר מצוין. באמת טיפה ארוך...

"אהה, אם תתעלמי מהבעיות מספיק זמן - הן ייעלמו. מזכיר לי קצת את שיטת בתיה..."
"בתיה?"
"שם חיבה לבת יענה".
למעשה, בת היענה מעולם לא טמנה את ראשה בחול, במחקר שנערך במשך שמונים שנה ועקב אחרי 200,000 יענים, לא נצפתה אפילו יען אחת כזו, מה שהיא עושה זה לברוח מהמציאות (או במקרה שלה, האריה), והמיתוס הנפוץ הוא בכלל תוצאה של הסתכלות על בת יענה אוכלת / מנסה להסתוות. אחלה דוגמה דרך אגב לטיפול רגשי, להסביר לאנשים שהשיטה הנפוצה היא לא אמיתית בעליל.).

(אוהו, נעמה, ליכולת הזאת יהיה תפקיד קריטי בהמשך...)
שבירת קיר רביעי. אל תקשיב לאלו שאמרו לך להפסיק עם זה, תמשיך לכתוב כך מידי פעם, תמיד כיפי ונחמד.

חורים של זיתים מגולענים,
גולענים של שחורים לא מזויתים,
ענק :ROFLMAO:.

מבחינה פסיכולוגית טהורה, להתעלם מהצ'ופצ'יקים האפורים בחייך זו טעות גדולה.
"מודעות עצמית" קוראים לזה, לא? (כמו מה שבת היענה עושה באמת - כפי שכתבתי לעיל.).
 

חני גרשון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
המסך של הצגת החרדות שלה ירד לאט
המשפט הזה היה קצת מורכב מידי. הומור זה חשוב, אבל יש שנינות שתוקע ודורש עצירה... זה מסוג המשפטים האלו.
ובטח הוא מפטיר בארמית מתחת לשפמו בלחישה מתנשאת: 'שלא עשני אישה', או דבר דומה.
לייק!!
שחציה הראשון כתוב בסינית וחציה השני בדיאלקט אחר של סינית
יצירתי בעליל. אהבתי מאוד!

שנראית כמו מישהו שהתעטש על הנייר בפה מלא מקרוני
זה כבר היה יותר מידי. הרגיש מאולץ. כבר היו מספיק בדיחות בשורות האחרונות.
ו שהמוכר לחש לי שבנאס"א משתמשים בה, וגם בדאעש
ברור שבדאע"ש, אחותי. שם גם סכינים חלודות מתקבלות בברכה. אולי צריך להחליף את המילה גם ב'דווקא'.
"זה לא פגם בייצור!

"יבין כל יצור כי אתה יצרתו. השם רוצה שנפנה אליו, שנתפלל. זוהי הדרך שבאמצעותה אלוקים שומר אותנו קרוב אליו. מי שהולך לסדנה במקום לסידור מנסר לעצמו את הצ'ופצ'יק האפור".
זה יותר מידי בוטה.
אף מסר לא נכנס ככה. לא משפיע. מסר צריך להעביר בדרך לא ישירה, וזה משהו שצריך ללמוד אותו, כי הנטייה הראשונית היא לנאום. זה נהיה משעמם.
היא הסתובבה אליי ונשענה על הקיר, עיניה אורו בתודה. המסר התחיל לחלחל
אף מסר לא מחלחל מייד, לעולם. אף אחד לא מקבל כלום מיד, במיוחד לא אחרי אורות כאלו משיטה נוגדת.
צריך להיות אותנטי בחיים.
הרכב טס לאחור, לעבר הילדים המשחקים בחמש אבנים, ורעש נורא של פגוש מתרסק מחריד את הרחוב.

עצמתי את עיניי.
וכשפקחתי אותן הבנתי כמה חשוב תפקידה של קוביית הבטון האפורה והמכוערת.
אהבתי!
וגם אהבתי שהילדים, השכנה והרכב ליוו את כל הסיפור.
יפה מאוד.
מקורי.
מרתק.
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מעולם לא קבלתי כל כך הרבה בקורות ספציפיות על סיפור. אני ממש ממש מודה, כי יש לי הרבה מה להשתפר, וזו מן הסתם אחת הדרכים היעילות. בעזרת השם אמצא זמן בהמשך להתייחס ולדון בבקורות המקצועיות שלם, שוב תודה.
זה הסיפור הראשון שלי שהתפרסם בעיתון, והייתי קצת בלחץ זמן, ובדחף לנפח מספר מילים. ואני מודה שהוא לא מושלם.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

חני גרשון

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מעולם לא קבלתי כל כך הרבה בקורות ספציפיות על סיפור. אני ממש ממש מודה, כי יש לי הרבה מה להשתפר, וזו מן הסתם אחת הדרכים היעילות. בעזרת השם אמצא זמן בהמשך להתייחס ולדון בבקורות המקצועיות שלם, שוב תודה.
זה הסיפור הראשון שלי שהתפרסם בעיתון, והייתי קצת בלחץ זמן, ובדחף לנפח מספר מילים. ואני מודה שהוא לא מושלם.
אחד הדברים שעושים טוב לבנאדם, זה שכשהוא נותן ביקורת אמיתית, עם חשיבה - מקבלים אותו...
את יודעת, מעירים כדי לעזור. הכי קל לכתוב מחמאות.
ואני מאמינה שאוהבים מאוד את הסיפורים שלך. יש להם משהו רגיש, עדין, קצת שובב וחי.
את כותבת טוב. מאוד.
ואת עניין המסרים - תקראי כמה סיפורים טובים שהתפרסמו [לא כאן, כי זה לא במה לעיתון עם סיפורים באורך 1300 מילה] ותנסי לנתח מהם איך נכתבו המסרים. איך שולבו.
זאת עצתי, למען האנושות.
מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ותנסי לנתח מהם איך נכתבו המסרים. איך שולבו.
זאת עצתי, למען האנושות.
מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.
תנסה (הוא בן...).

ממליץ לך לקרוא את הספר שלו, באמת, אחד הטובים שקראתי בחיי (ואני לא מגזים, וזה אפילו עוד לא ספוילר לביקורת-ספר שמתעכבת מעט שלא באשמתי...).
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מסר חמוד,

רק לי היה מוזר הנינוחות הארוכה שלה, והשעתיים שהיא שורפת, וכוסות התה?

אה,
וגם השתדלו נא לשים לב
שנשים שמשתמשות בג'קסון, לא יכולות להיות כ"כ בורות במכשירים עם צ'ופצ'יקים אפורים.
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית

ר' יעקב ישראל

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עימוד ספרים
רק לי היה מוזר הנינוחות הארוכה שלה, והשעתיים שהיא שורפת, וכוסות התה?
מיינדפולנס...
(ה'הובי' של @הווה פשוט )

כתוב מצוין כתמיד!
תודה לך על הקטעים שאתה מעלה! (כשאני רואה אשכול חדש של @הווה פשוט יש באוויר תחושה חגיגית של 'סוף סוף יש סיפור/פואמה/מאמר איכותי, לקפה של הבוקר'...)
 

הווה פשוט

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
כתיבה יפה כמו תמיד. צריך רק להתגבר על הפחד מהאורך (יש לזה שם מקצועי?) לקפוץ לאוקינוס ומשם זה זורם הלאה.
ארכנופוביה.
(זה השם לפחד מעכבישים, אבל יכול להתאים כאן

כאן, היתה צניחה ברמת העניין. זה משפט בניסוח כזה: הנה הגענו ללימוד.
וזו לא התנגדות להעברת המסר בצורה מפורשת. זה שינוי דק בזרימה ובסגנון שחבל.
לא כל כך הבנתי

בקטנה, התיאור של הרגישות של נעמה והמבט שלה על החיים לבין ההצלחה שלה והתפתחות במתכונים ושיווק מוצרים קצת נוגד.
צודקת
למה היא אמרה לה את זה? לא הבנתי את הפאנץ. (גם אולי לא היה חסר, אחרי קובית הבטון המצילה.
היא לא אמרה את זה לה. אלא לעצמה בשקט.
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אהבתי מאוד!
החוכמה האמיתית בלכתוב סיפור חכם בעיני זה לשמור על הקלילות שלו, וכאן זה היה בגדול.
אם הקטע על הצ'ופ'ציק האפור היה קצר יותר והמסר היה פחות מונגש בכפית הוא היה חזק יותר לדעתי.
ואולי גם היה כדאי להוסיף מה היה המכשיר, זה היה נותן לי, כקוראת, הזדהות טובה יותר, כי מה שעומד לי בראש זה איזו קופסה לא ברורה (רק אני לא הבנתי מה היה המכשיר, או שאין מכשיר כזה והוא מומצא :unsure: )
הקטע סיום עם מירי בסוף חזק, זה שומר על הסיפור מהודק, כי אחרי כל הסאגה עם השכנה כבר הספקתי לשכוח איך הסיפור התחיל.
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

עוד בוקר אפור
אפור אפור
אפור באותו הגוון של אתמול
ושל שלשום
וכנראה
גם של מחר.

כוס קפה.
בעלי הלך לכולל, הילדים נשלחו.
שאכין ארוחה רק לעצמי?!

הספה כולה שלי
קולטת אותי לאורכה, רמ"ח אברים תשושים.
הקפה יחזיק אותי עד הצהרים.

"זו כניעה, דבורה" לוחש לי המדריך הפנימי שלי (המצאתי לי אחד, ממליצה לכולכם)
"זו כניעה!"

"כניעה?" הלביאה שבי זוקפת אזניים, תוך רגע אני על הרגליים, יד על מותן, זקופה כחייל.
"ברגע זה אני מכינה לי לזניה בולונז או מגש סושי, או לפחות חביתה הגונה".

בשאגה נכנסת למטבח, מדליקה אורות גבוהים, המקרר נפתח בפראות...
אין ביצים!

קשיים רק מחשלים אותי.
נעמה בחופשת לידה, יופי, אקח ממנה.

משפחת אדלר קומה שלישית, נעמה פותחת.
"אפשר לקבל ביצה?" אני מדלגת ברעננות על הגינונים...
"ביצה על הבוקר?" מזדעקת נעמה
"בואי תשמעי מה רוחי הס אומרת על זה"
וכבר היא מחייגת לקו-הבריאות.
אני חוטפת את הטלפון מידה "נעמה, ביצה בבקשה, אחרת הבריאות ש ל ך בסיכון"
.... אין לה.

האדרנלין גואה בי, ביצה אני אשיג! גם אם אצטרך להטילה בעצמי!

הולכים למכולת של אברמוב.
חוזרים עם ביצה.
מקשקשים.
מלח, בצל, מחבת על האש, ו...
אין שמן!

חובטת את הבקבוק הריק על השיש ("התועיל לך חביטה תחת חביתה" שואל המדריך הפנימי, ומקבל גרגור זועף כתגובה) ובסוף משליכה את הפלסטיק המשוסע אל מחוץ לשדה הראיה.

מרימה שני אגרופים קמוצים ומצהירה בקול צרוד "חביתה תהיה, ויהי מה!"

עולה לנעמה לבקש שמן....
אין לה.

לאברמוב...
- יש!

בחזרה למטבח. הנוזל הצהבהב מוטח באכזריות אל השמן המבעבע, ריח הטיגון מתפשט, השרוולים מנגבים נחלים ממצחי.
סוף סוף.
חותכת ירקות, מורחת פרוסות, פותחת אריזות, אם כבר אז כבר...
השלחן ערוך. בחגיגה כמו בחגיגה. מפה, מפיונים, כוס אמיתית מזכוכית.
שוקלת להדליק נרות אפילו. ואולי בקבוק יין לבן...
הטלפון מצלצל:
"מדברים מקופת חולים, להזכירך בעשר ורבע יש לך תור לספירת דם. הבדיקה בצום, תודה".

???

צעקה משונה נפלטת מחזי.
כל גופי רועד מזעם עצור.
אבל...
אינני גולם, אני יודעת מתי יש להכנע.

משליכה את החביתה לאקווריום
(זה בריא להם, יש בזה אומגה 3).
וחוזרת אל הספה, מלמלת מילים מהסוג הנשמע בדרך כלל רק מנהגי מוניות,
כשעוקפים אותם.

צלצול בדלת, נעמה בפתח:
"את יכולה להחזיר לי את הטלפון שחטפת לי?! מהר בבקשה, יש לי תור בעשר ורבע לספירת דם".

!!!

התעוררתי בתנוחה מוזרה על הארץ, נעמה מזלפת עלי מים.
(בעיניים מפלבלות מציינת לעצמי לסייד את התקרה בדחיפות).

"ומה אמרתי לך" לואטת נעמה בתוכחה ספוגת רחמים.
"ביצה על הבוקר, הא...."

.
 תגובה אחרונה 
לא מבטיחה לגמור, אבל אשמח לתגובות, הארות והערות:)

מענדי נכנס אל החדר בצעדים חתוליים, חיוור.
הוא התיישב על הרצפה בדממה.
נעמה החלה לנוד בשנתה והוא עצר את נשימתו.
"ואאאהה" היא צרחה פתאום כשראתה אותו. הוא קם וניגש אליה מהר, מניח לה יד על הפה: "מה את עושה?!". עיניו נקפצו בבהלה, מפוחדות.
"אה מענדי".. היא נשפה בהקלה. "מה, אני אמורה לנחש שמישהו יישב בנוחות ליד המיטה השלווה שלי ויבהה בקיר בעניין בשעת לילה אחר חצות?"
"את יכולה להסתכל מיהו המישהו המוזר שיירצה לשבת בדיוק על הרצפה ליד המיטה הקדושה שלך, ולהסתכל על הנוף בחדר שלך, שידוע שהקיר הלבן שלו נדיר ומרתק, ועוד בשעת חצות, לפני שאת צורחת ככה". הוא ענה, ציני.
פתאום היא ראתה שהוא רועד, בציצית הדקיקה שעליו.
"מה קרה?"
"מה יכול כבר לקרות.." הוא נאנח. מתיישב לאט על המיטה, שומט את ידו מפיה בתנועה זהירה.
"אבא?" בעיניה כאב מפוחד. "שוב?"
הוא הסתכל עליה. בעיניו האפורות, בדממה שעמדה בהם, שרתה ההודאה במלוא נוכחותה.
"מענדי…"
"מה את רוצה? מה אני יכול לעשות?" גבו נמתח בכעס.
היא דמעה בשקט, נשכבת בחזרה במיטה. מתכסה בפוך עד מעל לראש.
"נו באמת נעמה, זה יקרה מתי שהוא, אל תהיי כזאת.." הוא הרגיש רע, אבל הוא לא יכול לסחוב את זה לבד יותר. הפחד מומשי כל כך עד שהוא יכול רק לשלוח יד ולגעת בו. לראות את החושך שבסוף המנהרה.
"מענדי שקט", קולה מוזר כשניסתה לייצב אותו, "אני רוצה לישון".
"את בורחת".
"אני לא, אני.."
"אני יודע מה תגידי, נעמה. שאת רק מעדיפה לחיות נורמלי עד שלא תהיה לך את האפשרות הזאת".
נעמה פתחה את פיה לומר משהו אבל היא הייתה מתחת לפוך, אבל הוא לא ידע. היא הרשתה לעצמה לנצור את פיה בחזרה, לשמור על עצמה מלבה רותחת של אחיה על מה שתגיד.
"זה שאת שותקת, זה לא סוכר את הרגשות אצלי, שתדעי. זה לא שככה אני לא יודע מה את חושבת ורצית להגיד, אבל התחרטת".
"אתה נביא". זה נפלט ממנה.
"נביא זעם", הוא חייך חצי חיוך עקום. "נעמה תורידי רגע את השמיכה מהראש".
"מה?" בחושך לא היה אפשר לראות את עיניה הרטובות, אבל היא ידעה שהן מהבהבות אלפי פעמים במוחו של חד החושים הצעיר.
הוא שתק לרגע. "נעמה.. את יודעת שאני עוד שבוע מתחיל ישיבה ואז אהיה פה רק בלילות, נכון?"
"די אני לא רוצה לחשוב על זה, מענדי". קולה של נעמה לוחש אך צורמני מאוד. כמו אוויר הנפלט מחור זעיר.
ידה של נעמה החלה לרטוט. בן הארבע עשרה הרגיש זאת כמעט על בשרו ממש.
למה הוא לא יכול לשתף מישהו טיפין טיפין בפחדים שלו? ממה מצפה אחותו שקטנה ממנו בדיוק בשנתיים, שיעמוד מול המציאות לבדו ויפלל?
"די נעמה, הכל יהיה טוב, את תראי". הוא ניסה לראות פרצופה מתוך השמיכה.
"אתה סתם מנסה להרגיע אותי", הרטט התגבר ביד שמאל שלה, האוחזת בשמיכה.
יד יציבה לפתה אותה בעדינות. נעמה סגרה את עיניה בחוסר אונים.
"תקשיבי, זה יכול להראות גם הרבה אחרת". הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבקש להאמין. להשלות את עצמו. "אנחנו עוד נשב על ספסל העץ בגינה שלנו, ונראה את אמא צוחקת ואת אבא שמח ועם פרצוף מאושר! נראה גם את התאומות מפטפטות בלי לנשום אפילו בין מילה למילה", הוא נשאב לזה, "ואת דולי הקטן זוחל בין כולנו. כל מה שנעשה זה נישען על הספסל בנחת, וכלום לא יקרה", קולו הפך לכמעט צעקה פתאום והוא פתח את עיניו הבוערות. "את שומעת נעמי?!"
נחירות שקטות ועדינות ענו לו בשלווה. גופה של נעמי התפתל מעט כשהאחיזה בידה התחזקה מעט.
הוא חזר לראות את אפלולית החדר המבעיתה בנחיתה קשה וכואבת. "אוף, נעמי." הוא רטן לעצמו כשהביט בה ישנה. "למה תמיד את נרגעת מהשטויות שלי.. את כבר בת 12, את אמורה להגיד לי שקט כשאני מתחיל לקשקש לך, לא לשכב כמו פתיה ולהירגע. תעזרי לי!" הוא ביקש בתחינה.
החדר המאיים השיב לו גיחוך.
הוא קם מהמיטה באנחה, מניח את ידה הרופסת לצד גופה בזהירות. מקווה שאבא נרגע כבר מהתפרצות החרדה שלו.
מענדי דידה בצעדים בלתי נשמעים כמעט אל החדר שלו שבסוף המסדרון הקצר.
הוא בטוח שהכבשים שיבקר היום שוב יירדמו לפניו. הוא ישאר בגפו מול כולם.
הוא נשכב במיטה, מאזין לדממה הרועשת שסביבו. ורק כשהתחיל לראות אותו מאושר ונרגש בקבלת הפנים בישיבה, עם אמא שלו, הגאה, הוא ידע שהוא כבר נרדם.
עובדה:
הוא חולם.
הי
פעם ראשונה שכותבת בגוף ראשון, ממבט של ילד.
אשמח לביקורת

נולד לי אח.

הרגע אבא התקשר מהבית חולים, הוא היה נשמע עייף מאוד, ונראה לי גם קצת מודאג.

אבל בטח אני סתם מדמיין, כמו תמיד.

עכשיו אני ויוסי נלך לקנות טופים לחלק מחר בכיתה, בדיוק כמו שעשינו כשיונתן ואיתמר ושירה נולדו. כשעליזה נולדה עוד הייתי קטן מדי בשביל לחלק טופים.

אני מתרגש מאוד. מחר בצהריים נלך לבקר את אמא, והיא תביא לנו פרס קטן מהתינוק, אפילו שזה לא באמת מהתינוק, זה מהחנות הגדולה שבבית חולים ואבא ואמא מביאים לנו את זה רק בשביל שלא נקנא בתינוק החדש.

"הי, ישי, מה אתה חולם? תחליט כבר איזה טופים אתה בוחר לחלק לפני שאני קונה מה שאני רוצה!" יוסי דוחף אותי במרפק שלו ואני מתנער, בוחר אתו טופים.

בסוף אחנו לוקחים שלוש חבילות גדולות- שתיים בטעם ענבים והשלישי בטעם תות.

"מה אתה אומר? איך יקראו לתינוק החדש?"

"אני יודע? מה שאבא ואמא יבחרו" אני מושך בכתפיי.

"ברור מה שאבא ואמא יבחרו. השאלה מה הם יבחרו" הוא אומר במנגינה כזאת, כמו שדוד צבי עושה כשהוא לומד.

"אולי נעמה תדע" אין לי כח לחשוב על דברים מסובכים ופילוסופיים(זה מילה של נעמה) כמו לנסות לנחש על מה אבא ואמא יחשבו. יוסי ונעמה בטח יישבו כל היום וכל הלילה עד לברית וינסו לדעת, או להקשיב לאבא ואמא בשיחות שלהם.

כשאנחנו מגיעים לבית נעמה מנסה להשכיב את הקטנים לישון.

"יופי, עכשיו כולם מתארגנים יפה לשינה, ומחר אחרי הלימודים ניסע אולי לבקר את אמא והתינוק בבית חולים. אבל רק מי שיתנהג יפה!" היא מאיימת בקול חשוב של אחות בכורה.

כולנו מתארגנים יפה, הולכים לישון.

אני לא כל כך נרדם, יש לי מלא מחשבות מבולגנות בראש כמו איפה ישימו את הלול של שירה, כי עד עכשיו היא ישנה בחדר הורים ועכשיו צריך לשים שם את העריסה של התינוקי. ומתי אמא תחזור, כי אולי היא תלך לבית החלמה ועוד כל מני דמיונות איך התינוק המתוקי שלנו נראה.
בבוקר אני קם עם מלא כח, ומתארגן מהר מהר לחיידר.

"מי שיהיה מוכן ליציאה עד רבע לשמונה יוכל לראות את התמונה של התינוק שאבא שלח לי בלילה!" מכריזה נעמה תוך כדי שהיא מורחת ליונתן הרבה קטשופ בלחם. מדי הרבה. הוא מתחיל לצרוח שתוריד קצת תוך כדי ששירה מפרקת את הקוקו שנעמה עשתה לה ועליזה ויוסי מתחילים לריב על קובייה הונגרית.

בקיצור, הולך בלגנים.

בסוף כולם מוכנים פחות או יותר, ואנחנו מצטופפים על המחשב לראות את התמונה.

הוא חמוד, קצת יותר מקווצ'ץ' מכל הילדים האחרים שלנו כשהם נולדו. הוא מכוסה בשמיכה גדולה ועבה ורואים לו רק את הראש.

"אני רוצה שכבר נלך לבקר את אמא ונוכל לראות אותו! ונוכל לשים אצבע ביד שלו והוא יחזיק אותנו!" מתלהב איתמר, ונעמה מרגיעה אותו שזה רק רפלקס(ל'ידע מה זה רפלקס) ויאללה, צריך לצאת ללימודים.

"אבל אבא יבוא לקחת אותנו בצהריים לבקר אותו, נכון?" שואל יונתן ליתר ביטחון.

"נראה, אולי" נעמה נראית פתאום קצת לא בטוחה בעצמה או קצת מפוחדת או אולי משהו אחר שאני לא מכיר את המילה שלו.

או שאני מדמיין, כרגיל.

בודקים שוב שלכל אחד יש את השקית עם הטופים לחלק, ויוצאים.

אני ויוסי לוקחים את יונתן ואיתמר ועליזה לוקחת את שירה, כמו תמיד.

"אני מקווה שנלך להרבה זמן לבקר את התינוק" אומר יוסי בתקווה.

"אל תשכח שנעמה אמרה שלא בטוח שהולכים" אני מזכיר לו, מעדיף שלא לקוות סתם.

"היא סתם אומרת. למה שלא נלך? אפילו דיברתי עם אבא היום בבוקר והוא אמר שאמא מרגישה כבר טוב. אבל היא כנראה הולכת לבית החלמה"

"אוף"

אנחנו נכנסים לחיידר, נפרדים ליד הברזים, כמו כל יום.

היום עובר מהר, אני משתדל שלא לעורר בעיות כדי שאבא לא יהיה יותר עייף ממה שהוא מאז שהתינוקי נולד.

כשאנחנו חוזרים הביתה, העיניים של נעמה אדומות מאוד. היא עצבנית ואני מעדיף להימנע מלבקש ממנה לחמם לי שוב את האורז כי הוא יצא קר.

לשם שינוי הקטנים לא נדבקים במצב רוח, אבל יוסי כן. אנחנו מחליפים מבטים מיואשים, ולפי הפרצוף שלו אני מבין שגם לו האורז לא יצא משהו.

"נו, נעמה, מתי הולכים? מתי אבא מגיע לקחת אותנו?"

"לא הולכים לבית חולים היום" היא אומרת בקול כועס כזה.

"אבל למה?" כולנו נדהמים, מה זה אמור להיות?

"ככה. אולי מחר. עכשיו כל אחד שיתעסק במה שבא לו. אני בחדר שלי, ושאף אחד לא יעז להיכנס, שמעתם?!" היא מכניסה מהר את קופסאות האכסון למקרר והולכת לחדר, טורקת את הדלת.

יוסי נאנח "וואי, הבנות האלו" הוא מוציא לשון בצורה מצחיקה וכולנו צוחקים.

"יאללה, מי שם עליה? כולם לסלון, עושים הצגה!" הוא מלהיב את כולם, לא אותי. "נו ישי, אתה בא? בוא נעשה להם את ההצגה הזאת שהמצאנו בחופש!"

"לא רוצה, אני עייף" אני לא באמת עייף, כמובן, אני רק צריך ללכת להקשיב מה נעמה מדברת בטלפון עם חברה שלה. נראה לי זה ישפוך קצת אור על התעלומה, כמו שאומרים ב'החוקרים- ותעלומת המטמון'.

אני הולך בשקט לדלת של החדר שלה, מוריד את המשקפיים כדי שיהיה אפשר להצמיד את האוזן לדלת, ומנסה להקשיב. לא כל כך שומעים, כי היא מדברת בשקט ומהסלון יוסי מציג את הסבא הזקן והכועס עם בובת אצבע. אבל מה שאני מצליח לשמוע שהיא מדברת על התינוקי החדש- גורם לי להרגיש פחד בלב.
זה התחיל כשדינה מהקומה השלישית נכנסה לחדר המורים עם קופסת אוכל. אבל לא סתם קופסה – זו הייתה קופסה שהעידה על השקעה. תיקי ניילון, נייר כסף, וקופסה שבתוכה שלוש שכבות: סלטים, קציצות עוף, ולמטה אורז שנראה כאילו ציירו עליו עם סרגל.

"מה זה, חתונה?" שאלה שלומית.

"לא," אמרה דינה, עם חיוך של מי שניצחה את החיים. "זה פשוט ארוחה נורמלית. את יודעת, לא כל יום חייב לחיות מפיתות עם קוטג'."

שלומית נעלבה, בצדק. גם כי היא חיה בדיוק מפיתות עם קוטג', וגם כי היא כבר בתור למיקרוגל עם הפיתה ביד.

היא הכניסה את הפיתה למיקרוגל ולחצה על 1:30 דקות. המיקרוגל התחיל לזמזם, דינה נדרכה.

"את לא רצינית", היא אמרה.

"מה לא רצינית?"

"את מחממת פיתה לפני האוכל שלי? את יודעת שזה לא חוקי, נכון?"

"איזה חוקי? מה את, יועצת למיקרוגלים?"

"לא", היא אמרה, "אבל זה ידוע שבמיקרוגל, אוכל אמיתי קודם ללחם ריק."

שלומית הביטה בה, מופתעת. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל אפשר היה לראות את החשש שלה מתעורר לחיים.

"מיקרוגל זה קודם כל שירות ציבורי", אמרה שלומית. "ואני הציבור."

"ואני לא ציבור?" דינה ענתה.

"את ציבור, אבל עם קופסה. קופסה דורשת תכנון. אני באתי עם פיתה – אני ספונטנית."

חדר המורים כבר עצר את נשימתו. נשים באו לשתות קפה רק כדי לא להחמיץ את ההתפתחויות.

המיקרוגל צפצף, ושלומית שלפה את הפיתה שלה. "הא, תראי, אפילו המיקרוגל חושב שאני צודק."

דינה, מצידה, קמה בהחלטיות, לקחה את הקופסה שלה וניגשה למיקרוגל. היא פתחה אותו בתנועה דרמטית והכניסה את הקופסה. ואז לחצה על 8:88.

"מה את עושה?!" צעקה שלומית.

"מחממת," היא ענתה.

"אבל זה יותר מדי זמן! את הולכת לפוצץ את זה!"

"זה הזמן המדויק," היא אמרה ברוגע, "להביא את האורז לנקודת ההתפשטות האופטימלית שלו."

ואז זה קרה.

המיקרוגל התחיל לזמזם מופעלת. קולות לא מוכרים בקעו מתוכו – כמו של רובוט קיבל התקף זעם. אנשים התחילו להתרחק, אבל דינה עמדת שם בנחישות, כמו טבחית מהפכנית שמגינה על המנה שלה.

ואז – בום.

המיקרוגל כבה. הקופסה יצאה בשלום, אבל חדר המורים הוצף בריח של שרוף. שלומית הביטה בה בתדהמה.

"את רואה מה עשית?!"

"עשיתי?" היא ענתה, מצחקת, "זו הייתה הפיתה שלך שהתחילה את זה."

בסוף, כולם נשארו רעבים.

המנהלת הכריזה על חוק חדש: חימום רק עד שתי דקות.

ובשבוע שלאחר הגיע, הגיע מיקרוגל חדש – עם מנעול קוד.

"לא ייאמן," אמרה שלומית, לועסת פיתה קרה.

"מה?" שאלה דינה.

"איך הצלחת לשכנע את כולם שהכול באשמתי."

"כי אני לא מחממת לחם," היא אמרה, בחיוך רחב.

הקטע נכתב בעזרת GPT, בעריכתי הנדיבה
אשמח לשמוע מה יש לשפר.

אוצרות

יהודית:

שוב פעם היא בוחנת לנו את האוטו, כאילו היה אתרוג בשוק ארבעת המינים. מה היא רוצה מהסובארו המעוכה שלנו? היא לא נראית שודדת רכבים פוטנציאלית. במחשבה שניה- אף פעם לא ראיתי שודדת רכבים פוטנציאלית, כך שאין לי מושג אם היא דומה לה. בכולופן- אני חושבת שאין לה מה לחפש בשכונה האברכית שלנו. אם כבר לבזבז אנרגיות- שתלך לסביון או קיסריה. על רכבי היוקרה שם, שאני לא יודעת אפילו מה השמות שלהם- היא תרוויח הרבה יותר.

הדלת נפתחת לעגלה אפורה עתיקה למדי. שני בתוכה, חיים מתנשף מאחוריה. "חיים, אתה חייב לבוא רגע דחוף!" אני שוכחת לברך לשלום ולתת לו לנשום שניה. "אתה רואה את האישה הזאת שמתרחקת, זאת שליד האוטו של שולמ- אני לא מאמינה!! גם שם היא נעצרת ובולשת פנימה! אתה רוצה להסביר לי מה גורם לה לבחון את כל הרכבים בשכונה?!"

חיים המסכן לא מבין מה אני רוצה מחייו. "בלשית אשתי נהייתה, אה? אבל לא נראה לי שיש לה מחשבות זדוניות, אולי היא סה"כ רוצה לקנות יד שניה ומחפשת מישהו שמוכר".

אני מניחה אותו לנפשו ומחליטה לבדוק את הנושא עם עצמי. יש פה משהו מעבר. אני בטוחה. אחרת- מה גורם לאישה נורמטיבית שחוזרת מהעבודה מידי יום, לעצור ליד כל רכב מזדמן ולשלוח לעברו מבטים מצמיתים.

ארוחת הצהריים שבישלתי כל בוקר קוראת לי מהכיריים, והיות שאף אחד מבני ביתנו לא אוהב צבע שחור בפתיתים שלו- אני נוטשת את אדן החלון. בכל מקרה המוזרה נעלמה משם, ואת מרים השכנה שמתקרבת לבנין, ראיתי כבר מלא פעמים.



בעבר, שרה:

היא סוגרת את הדלת מאחוריה ונופלת על הספה שמקבלת אותה כמו תמיד. הראש, הראש. שוב המיגרנה הגיעה בעיתוי לא מוצלח. הבוסית הפסיקה לסמפת אותה כמו בהתחלה. היום היא כבר ממש חטפה גערות. "את חייבת ללמוד להתמודד איתה!" כעסה גיטה, כאילו שהיא הלכה לקנות במכולת את ההתקפים הנוראים הללו. "אי אפשר להמשיך עם התירוץ התכוף הזה. או אני או המיגרנה. את מוזמנת להגיש לי את הבחירה שלך עד שני הקרוב. הסברתי את עצמי?" יבואו כל הארגונים ההומניטריים לזכויות אדם ויטפלו בדברים הדחופים באמת. אילולי ידעה שבלי לב פועם אין חיים- מזמן הייתה מפקפקת בקיום האיבר הזה אצל גיטה. נראה לה שזה נעים, כאבי הראש המטורפים הללו? שכיף להרגיש כאילו מליון קורנסים קודחים במוחך עד כדי איבוד השפיות?

הקורנסים המשיכו להלום בראשה עד ששקעה בשינה טרופה וגואלת.

היא קמה אחרי שעתיים כאילו לא היה התקף מעולם. השקט עטף אותה. השקט. הוא היה לה מוזר. השקט שלפני הסערה.

"אוצצצצצצצצצצרררררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

היא הקימה שאגה אדירה ושעתה למטה. בכביש, על שפת המדרכה, חנה האוטו שלה. קופסת פח לוהטת. בתוכו הייתה הדבר הכי יקר לה בחיים. אוצר שלה.



יהודית:

ושוב צהרים. ושוב היא מתקרבת לטווח הראיה שלי. וכמו בכל יום, אני רואה אותה בוחנת את המדרכה. את הרכבים החונים לידה. בהחלטה של רגע, אני נועלת זוג של טבע נאות שאיבדו את צבעם כבר מזמן. יש לי כמה דקות עד שכולם יבואו. אני יורדת את המדרגות שתיים שתיים ונעמדת מצידו השני של האוטו. היא לא מבחינה בי, רק מביטה בחלון, בוהה. מקרוב אני מנסה לפענח את המבט שלה: יש בו עצב, ושני עיניים ריקות. היא עוברת למכונית הבאה. אני מאחוריה. הכפכפים שלי לא הדבר הכי אידיאלי למעקבים, אני מהרהרת. הם מקשקשים על האספלט ובאופן כללי דבר מסורבל שלא מתאים לצעידה חתולית מאחורי נשים מוזרות, ולמרות כל זאת- אין לי את הרושם שהיא שמה לב לקיומי. היא עסוקה במשהו. במה, רבונו של עולם, במה?

פיה ממלמל. אני מתקרבת עוד קצת. "או-צר---" היא מתלעלעת.

אוצר? היא מחפשת אוצר?? היא חושבת שהיא באתר ארכיאולוגי? האוצר המקסימלי שניתן למצוא פה זה חוב לחברת חשמל, או מגבעת עתיקה שידעה ימים יפים יותר.

אני סבה על עקביי בזריזות, באה שוב בכניסת הבנין. 'את לא נורמלית!' עצמי נוזפת בעצמי, משעמם לך בחיים עד כדי לעקוב אחר נשים מעורערות בנפשן?! אמא לשמונה ילדים, בת וכלה במשרה מלאה, תופרת ושדכנית לעת מצוא, שרק נשאר לה להבין לליבם של תימהוניים.

אינטואיציה פנימית אומרת לי שזה לא הסיפור. יש פה משהו אחר. העיניים שלה. היא לא הייתה עוד אחת מאלו שהסתובבו בשכונה. היא לא הזכירה את גאולה הצועקת, את עזרא עם הפרצוף מעורר החלחלה, ואפילו לא את יפה מאכילת החתולים. 'כל משוגע והזן שלו!' התעקש קול בתוכי. 'ורק אל תתחילי לאבחן לי אותה לפרטי פרטים. תניחי אותה לנפשה החולה ותשכחי מהסיפור הזה!'.

קולותיהם של ילדיי, העולים מחדר המדרגות, עוזרים לי לעשות זאת.



השעון מראה ששעת חצות עברה. בהנחה הגיונית שהוא לא משקר, אני מסיימת את המכפלת שמוצרי ביקשו, וטסה למיטה בשיגור ישיר. שניה לפני ששר השינה מכריע אותי סופית, עולה בתוכי תמונה של שתי עיניים עצובות, מחפשות.



"אמאאאאאאאאאא נעלמה לי הנעלללל!!" שמוליק הולך הלוך ובכה ברחבי הסלון, "תחפש מתחת הספה" אני מציעה פתרון בנאלי ויעיל תוך מריחת הסנדוויץ' של רחלי 'גם בקצוות כי אם לא זה חונק לי בגרון'.

שמוליק מצא את הנעל או שהחליט ללכת בנעלי שבת, כך לפי השקט היחסי שהשתרר בגזרה. "נו, ציפי, האוטובוס שלך לא ימתין עד שתכבדי אותו בנוכחותך המרשימה!" אני דוחקת בנערה שלי, העסוקה בהתיפיפות קולקטיבית אל מול המראה. נוחי יוצא עם שני למטפלת, שמוליק ורחלי מייד אחריו. אני פונה להכין את מנת הקפאין היומית שלי. ציפי שפספסה את האוטובוס מתישבת לידי באנחה עם כוס שוקו רותחת, ומדליקה את קל-קו בווליום שלו מבייש את התזמורת הפילהרמונית. "רק עוד עשרים דקות" היא נאנחת בקול נכאים. גם אני.

שתי דקות של שתיקה עוברות עלינו, ותמונה אחת מתחילה להבהב לי בזכרון. "ציפי, אולי יש לך רעיון?"

"רעיון למה?"

"למה יכול להיות שאישה אחת תסתכל בחלונות של רכבים, מה היא יכולה לחפש שם?"

"אממ... אולי היא רוצה לבדוק שלא שכחו שם תינוק?"

תינוק? אני מנסה לשחזר את התנוחה שלה. זה דווקא מתאים. אז מה קשור אוצר?!

בבת אחת נופל לי האסימון. כותרת של עיתון מהבהבת לי באדום צורח. אוצר שניידמן. בת שנה. נשכחה ברכב ביום קיץ לוהט.

שתי דקות נוספות של מחשבה, נוטעות בי רעיון.



בהווה:


עוד יום אפור וחסר תכלית נגמר. שרה משרכת את רגליה בכבדות במעלה הרחוב. מכונית כחולה נראית מצידו השני של הכביש, והיא ממהרת לחצות לכיוונה. מושבים פרומים בקצוות שותקים לה. היא מתעבת שקט. שקט הוא אכזר. הוא מתעתע. המכונית הבאה נצפית באופק ורגליה נושאות אותה לשם. צבע כסוף, דלת אחת עקומה קצת. אם רק הייתה שמה לב לכל הפרטים הטכניים- כבר מזמן היה לה דוקטורט לרכבים. אבל לא. עיניה תרות אחר דבר אחד- מה שלא יחזור עוד. ימיה עוברים בצל מה שהיה ואיננו, בחיפוש נואש אחר היקרה מכל, אוצר אחת קטנה בת אחת עשרה וחצי חודשים. זוג עיניים שחורות, גדולות ותמות, ופה קטן אדום שרק למד לומר 'אמא'. עיניה מרצדות על על הפח האפור, על כסא הנהג וכסאות הנוסעים ואז היא רואה אותה. תינוקת כבת שנה נמה שנת ישרים במושב האחורי.

"ת-י-נ-ו-ק-ת!!!!---------"

"יש פ-ה מישהו באו-טוווו"

ידיה מתנופפות לכל עבר. פיה מתייבש, וטיפות זיעה גדולות נושרות ממצחה.

אישה יוצאת מהבנין הסמוך. לוחצת על כפתור שחור, ומערסלת את התינוקת בזרועותיה.

"בואי" היא מניחה יד על כתפה הרועדת. "חיכיתי לך."



הן יושבות ביחד במטבח החמים. שרה רועדת בלי שליטה. יהודית מחזיקה את ידה, נוסכת בה כוח.

"שום טעות לא גרמה לכך ששני תישאר שם לבדה." פותחת יהודית, קולה רך. "אני השארתי אותה שם בכוונה, חמש דקות קודם לכן. אחרי זה, רק הבטתי בה מהחלון, בדקתי אם את מגיעה."

שרה נועצת בה עיניים תמהות.

"איך קוראים לך?"

"שרה".

"אמא של אוצר."

עווית של כאב חולפת על פניה.

"שרה," לוחשת יהודית, "גם אוצר שלך, זכרונה לברכה לא נשארה שם בטעות. אבא שלה השגיח עליה כל הזמן מחלונו. היה אחראי לה במאה אחוז. שום טעות לא גרמה לה להשאר שם, כי אם- רצונו.

הוא נתן לך מתנה, פקדון יקר לאחת עשר חודשים. את לא מעלת בו. נתת לו את כל כולך. מה שקרה כבר לא היה בידיים שלך.

את אמא של אוצר. את גם אמא של אוצרות נוספים. בת, אחות.

התפקיד של אמא של אוצר- נגמר. אך הקב"ה מניח לפתחך כל כך הרבה אוצרות אחרים להשקיע בהם את הלב.

התפקיד שלך, הוא רק לפתוח להם את הדלת.

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה