מדריך מקצועי המדריך החינמי השיתופי, הכי גדול שהיה!

[נועה לבין (Tamar)]

כבר כמה חודשים שאני פעילה בפרוג, נהנית להגיב ולשתף, אבל יותר מהכול אהבתי את הקונספט של הלמידה.

כל מי שמעלה לכאן קטע שכתב זוכה לביקורת מעמיקה שניתנת חינם מזמנם של האנשים כאן.

אז החלטתי ליזום פרויקט חדש.

בתור בוגרת המון קורסים והתמקצעות בשטח של כתיבה, החלטתי בכל שבוע להעלות לכאן נושא בכתיבה, שאולי שמעתם עליו ואולי לא, ולהסביר אותו. לדון מהו, למה הוא עוזר לנו ודברים מהסוג הזה.

אם אתם רוצים להשתתף במיזם פשוט תגידו שאתם דואגים לנושא הבא.

כי כשחושבים על כל הידע שיש לכולנו ביחד, פשוט יהיה פספוס אם לא נשתף זה את זה.

בהצלחה לכולנו,
נועה לבין.

 

[נועה לבין (Tamar)]

איך מתחילים לבנות סיפור? כשהחדר סביבנו ריק והדף מחכה למילים יפות, השאלה הזאת עולה ומתפוצצת. ומה התשובה שלה? ג'ניפר לי (לשבור א הקרח) עונה במילה אחת.
השראה.
אז מה זאת השראה? אושר חמקמק, נוטים אנשים לקרוא לה. הברקה זו מילתה הנרדפת. יצירה. היא זאת שמתחילה סיפור, היא זאת שמביימת סצנות, היא זאת שמביאה לעולם יצירות בין לאומיות, ודרמות שלפעמים הזוי להיזכר שאנשים כתבו אותן.
ולכולנו יש אותה. לסופרים, לאומנים. ואם לדייק, כולנו צריכים אותה. בלעדיה העט שלנו יבש.
וכשהוא באמת יבש?
נראה שהכל אבוד. המילים חלולות, הטיימינג דוחק, מכונת הכביסה מצפצפת והדף ריק. ואז אנחנו קמים, מסתכלים על הבית בעייפות וסוגרים את המחשב. מחכים שתבוא. ההשראה.
אבל... מה אם נוכל לקרוא לה לבוא? ואפילו יותר מזה: ליצור אותה.
אבל הדבר המדהים באמת הוא שבעזרת המדריך של היום תוכלו לצאת כבר עם רעיון כמעט-מושלם לעלילה!
נשמע הזוי? תראו עד כמה.
כל אדם מקבל השראה בדרך שונה, ולפי התאוריה המקובלת, יש שלושה סוגים של קבלת השראה.
• סוג ראשון: ראיית פעולה עממית
• סוג שני: הקשבה לשיחה של אחרים
• סוג שלישי: שימת לב לתוצאה.
נדבר קודם על הסוג הראשון. אם אתם כאלה, כשתראו אוניה שטה בים, איש הולך ברחוב או ילד שבוכה בגינה, הראש שלכם יתחיל להיפתח. נסו לדמיין את זה. סימני השאלה יצוצו למולכם באותו רגע. לאיפה שטה הספינה? מי משיט אותה ולאיזו מטרה? מה היא צפויה לעבור בדרך ומה יקרה לאנשים שבתוכה? וכן הלאה.

נעבור לסוג השני. הקשבה לשיחות. כן, קצת מביך לדבר על זה, אבל מסתבר שהסופרים הגדולים בהיסטוריה התחילו את הקריירה שלהם מהקשבה חטטנית לאחרים בבית הקפה. אם גם אתם שייכים לסוג השני, כשתשמעו ילדה שמבקשת מאימא שלה ממתק, זוג שמדבר על תשלומי החשמל, או שתי שכנות שנאנחות על מכנסי הילדים שנקרעות כל הזמן, תקבלו השראה, וישר תשאלו את עצמכם: למה השכנות נאנחות על הקרעים? האם הילדים שלהם היפראקטיביים? האם הנשים האלו הן עקרות בית עייפות מהחיים או נשים שקשות יום שחיות על השקל? וכו'.
הסוג השלישי הוא סוג שמקבל השראה מראיית התוצאה. אם אתם מאלה, כשתראו חתונה, ברית או בחור מחכה עם מזוודה לאוטובוס, ישר תתחילו לחשוב: מה היה לפני שהתמונה 'צולמה'. האם החתן והכלה היו רווקים לפני כן הרבה זמן? האם השמלה של הכלה נשכרה מגמ"ח או שולמה בחמישה ספרות? וכו'.

אז אחרי שזיהיתם את סוג ההשראה שלכם, תתחילו לחפש אותה בכל מקום סביבכם. וכשהיא תבוא, כל מה שאתם צריכים לעשות זה פשוט להתמסר אליה. תענו לעצמכם על כל השאלות, ותענו אליהן בצורה הכי מופרעת שאתם יכולים. למה האוניה שטה? כי יש מלחמה איומה בעולם, והיא מובילה חיילים שבויים. לאיפה היא שטה? אולי גם אנשי הצוות באוניה לא יודעים. תמשיכו עם הדמין שלכם בלי לסנן. אולי הגיבור הוא הילד של רב החובל שחלה ונטה למות? כמובן שתעשו את זה בכל סוג השראה שיש לכם. ורק אחרי שתקבלו המון תשובות מעניינות תתחילו לסנן ולבנות סיפור.
נעזרתם במדריך? יש לכם שאלות \ הערות \ דיוקים? ספרו לכולם כאן.
איך לשדרג מכאן, ולהעמיק את העלילה עוד? אולי אתם אלו שתגידו לכולם! תעלו לאשכול הנפרד הודעה שהשבוע הבא יהיה עליכם, ותקבלו עליכם את המשימה בכבוד.
תודה, נועה לבין.

 

[נועה לבין (Tamar)]

הנושא הבא: גופים.

טוב, מי לא יודע מה זה גופים? כל ילד בכיתה ד' יכול לדקלם על גוף ראשון, שני ושלישי. אבל כשזה מגיע לכתיבה, מעטים מהמבוגרים ידעו להסביר גם על גוף שלישי מוגבל וגוף שלישי כל יודע.
אז לפני שנחליט במה להשתמש בספר שלנו, מדריך קצר לכל הגופים והתת-גופים.

גוף ראשון.

מה שמייחד גוף ראשון זה שהגיבור מספר על עצמו. מה שאומר שהוא לא יכול ל"היכנס" למחשבות של אחרים, אלא יכול רק להסיק מה הם חושבים. את הרגשות ואת המחשבות שלו יש לכתוב בלי להוסיף "חשב מומו", כי אין מישהו אחר שיכול לחשוב. וכל המחשבות באות ממנו. כשמספרים סיפור בגוף ראשון, יש לשים לב "להראות" לקוראים את מה שקורה לפי הסדר שהגיבור רואה. ואם הגיבור עכשיו רץ בקצה הרחוב, אי אפשר לכתוב שמעבר לעיקול קבוצת אנשים התגודדה – כי הוא לא רואה את זה. הכול מסופר מתוך הראש שלו.
כשתכתבו בגוף ראשון, יקל עליכם אם תדמיינו שהסיפור הוא כמו יומן שכותב הגיבור, או שיש לו מצלמה נסתרת במשקפיים שדרכו עובר הסיפור.
דוגמה: "קולות רמים נשמעו מעבר לעיקול. הכרחתי את רגליי לרוץ הכי מהר שהן יכולות, עד שיכולתי לראות את האנשים מתגודדים סביב אחי הקטן. 'תעזבו אותו' ניסיתי לצעוק, אבל כל מה שייצא מפי היה בליל נשיפות".

גוף שני

צורת הכתיבה הזאת אמנם אינה שכיחה בספרות, אך היא מוכרת לנו מסוגים אחרים של טקסטים: למשל, ספרי עזרה עצמית והדרכה. בספרי סיפורת, הם יכולים להיות דרך מדהימה לכתוב ספר טראגי, כמו: (לא מצאתי ספר מהספרות שלנו, לצערי, אז לקחתי דוגמאות מספרים מתורגמים.) הספר "ילד מלחמה". הגיבור בו הוא ילד בן שמונה במציאות של מלחמה, שעבר חוויות איומות, והתיאור של החוויות האלה מסופרות מנקודת מבטו, אבל בגוף שני. הצורה הזאת מקנה תחושת הקרבה ומיידיות, ומשרתת פה עוד מטרה: מבטאת את הניכור שלו, את הניסיון שלו להרחיק את עצמו מהן.
לאחר שראינו את ההשלכות של כתיבה בגוף שני, אפשר להצביע גם על יתרון או אפקט מובהק, וגם על חסרון שלה. היתרון הוא שהקורא או הקוראים ממוקמים בתוך הסיטואציה ומרגישים נוכחים ומעורבים בה. והחיסרון הוא שהטכניקה הזאת עשויה להיראות קצת שקופה ומניפולטיבית, ניסיון קצת בוטה ללכוד את תשומת ליבם של הקוראים.
דוגמא: "קולות רמים נשמעו מעבר לעיקול. אתה הכרחת את רגליך לרוץ הכי מהר שהן יכולות, עד שיכולת לראות את האנשים מתגודדים סביב אחיך הקטן. 'תעזבו אותו' ניסית לצעוק, אבל כל מה שייצא מפיך היה בליל נשיפות".

והנה הגענו לגוף השלישי, שמתחלק לשני סוגים.

סוג ראשון, גוף שלישי מוגבל.

כמשתמשים בגוף שלישי מוגבל, העלילה מסופרת כאילו מתוך הראש של הדמות שבחרנו, שבדרך כלל תהיה הגיבור, אבל בגוף שלישי. בדומה לגוף ראשון, כשנעשה את זה, לא נוכל "לראות" את המחשבות של האחרים, לדעת מה הם מרגישים וגם לא נדע – באותה הסצנה – מה הם מתכננים מאחורי הגב של הגיבור. מה כן נוכל לדעת ולספר? מה שהגיבור יודע על אחרים ועל עצמו. וכאן מגיע הבונוס הגדול. כשהכול בא מהעיניים של הגיבור, יכולים לבוא הרבה משחקים. רגשות משתנים (להלן, בהחלפת "קול מספר"), תיאור דמויות משנה עם אינטרפרטציה אישית של הגיבור, והחלפת "קול מספר" בהחלפה של סצנה, וכך להביע בדרך מעניינת ועדינה את הרגשות והמחשבות של כל אחד. (בפרק הזה השתמשתי בזה. שימו לב להבדלים ברגשות של מנדי ורועי.) יש לשים לב כשבוחרים בגוף שלישי מוגבל שלא צריך אף פעם לכתוב "חשב מומו". -כי אם הסיפור מסופר דרכו, המחשבות עוברות ללא פילטר, ממש כמו בגוף ראשון. בור שני שיש לשים לב אליו, שהרבה סופרים נופלים אליו, הוא שהגיבור אף פעם לא יכול לדעת איך הוא נראה, אז אי אפשר לכתוב: "החבורה שעל מצחו הכחילה"...
דוגמה: "קולות רמים נשמעו מעבר לעיקול. הוא הכריח את רגליו לרוץ הכי מהר שהן יכולות, עד שיכול היה לראות את האנשים מתגודדים סביב אחיו הקטן. 'תעזבו אותו' הוא ניסה לצעוק, אבל כל מה שייצא מפיו היה בליל נשיפות".

ספר שמשתמש בגוף שלישי מוגבל – אויב כפול. נמצא בקישור למעלה.

סוג שני: גוף שלישי - מספר כל יודע.

כשכותבים בגוף שלישי כל יודע, אנחנו, ה"מספרים" נמצאים כביכול מחוץ לעולם שעליו אנחנו מספרים, ומסוגלים לשוטט בזמן ובחלל כרצוננו. נוכל לתאר תוך כדי הסיפור את המחשבות והרגשות של הגיבורים, את המצבים הנעלמים מעיני אחרים ואת העבר והעתיד של הדמויות. כשתשתמש ב"מספר כל יודע", נספר את הכול ברמה האובייקטיבית. נדע הכול בוודאות, ולעולם לא נתהה על דבר זה או אחר. (לדוגמה: "ולפתע נכנס לחדר אדם, שכנראה היה חברו של הילד." כמספר כול יודע לעולם לא נשער/נתהה לגבי הדמות, אני מספר כל יודע - אני יודע בוודאות שזהו חברו של הילד, לכן אכתוב: "ולפתע נכנס לחדר אדם, הוא היה חברו של הילד".
דוגמה: "מעגל של אנשים החל להתגודד סביב רמי, שעיניו פלפלו בחוסר אונים. מומו המשיך לרוץ במעלה הרחוב, וקיווה בכל כוחו שיגיע מהר ככל האפשר. הוא נעצר, מתנשף, כשראה את קבוצת האנשים הגדולה. "תעזבו אותו", ניסה לצעוק, אבל בליל הנשיפות שיצאו מפיו התערבלו בקולות הרמים שהיו שם, ואיש לא שמע אותו".

-ספר שמשתמש בגוף שלישי כל יודע – סדרת מרגל להשכרה.

מקווה שעזרתי, ותודה לכם. תגובות והערות – כמובן בנספח, והקישור למעלה.
אם גם אתם רוצים לתרום לכולם מהידע שלכם, כתבו לי בנספח ואשלח לכם הודעה פרטית לסיכום הזמן והנושא.