היכל הנגינה

[ח.נוי]

המנגינה מתחילה, אביטל עוצמת עיניים ומדמיינת את אבא ואמא יושבים מולה בקהל ומביטים בה, באהבה רבה.
כשהיא מסיימת לשיר, היא רואה את הקהל עומד על רגליו ומריע לה.

"האמת שאחרי רבע הגמר, דאגתי" מספר ברק. "חשבתי לעצמי שלא תוכלי להתעלות על הביצוע של אז. והנה היום הבאת ביצוע הרבה יותר טוב. מסוג הביצועים שיזכרו לנצח. אני חושב שעשה לך טוב ההשתתפות של ההורים שלך, לא? נראה שיש לך הורים מדהימים"

אביטל מסכימה איתו לגמרי. היא מרגישה פתאום כמה היא מתגעגעת אליהם, וכמה היא אוהבת אותם.

"אביטל את קיבלת 480 נקודות, תוצאה גבוהה מאד מאד" מסביר עידו, "נשאר לנו רק את הביצוע של אלה כדי לראות מי מבינכן תזכה לקטוף את התואר: "המנצחת של העונה". לא הולך להיות לאלה קל, הצבת לה רף מאד גבוה ונראה אם היא תוכל לחצות אותו. בינתיים את יכולה ללכת להירגע קצת"

אביטל מודה לכולם והולכת אל מאחורי הקלעים, בסיום הביצוע של אלה היא תקרא שוב לבמה ואז תוכרז הזוכה של העונה.
'לא להתאכזב' היא לוחשת לעצמה 'גם מקום שני זה מכובד מאד. ואם כבר להפסיד, אז טוב שזה לאלה'.

כמה דקות היא יושבת ומנסה לסדר את המחשבות, עד שלפתע היא שומעת את קולו של עידו מכריז:" קהל יקר, מנטורים נכבדים, דבר כזה לא קרה לנו בכל העונות האחרונות. רק קודם בואו נזמין שוב לבמה את המתמודדת השנייה שלנו, אביטל"
אביטל נכנסת לבמה ומנסה להבין מה מתרחש.

"אביטל ואלה, אתן שתיכן הגעתן לניקוד זהה לגמרי. שתיכן זכיתן ב-480 נקודות. ואני עדיין מחכה לשמוע מה אומרים חוקי הפורמט במצב הזה, כיוון שזה דבר שעוד לא קרה מעולם בכל העונות שאני מנחה".

אביטל ואלה מביטות זו בזו בחיוך.

"אוקיי" עידו משתיק את הדיבורים המופתעים באולם. "שתי המתמודדות שלנו ילכו עכשיו אל מאחורי הקלעים, שם הן תקבלנה מן המנטוריות שלהן שיר משותף אותו עליהן לבצע בדואט. יש לכן חצי שעה להתארגן, בעוד חצי שעה אתן תבצענה יחד את הדואט והקהל יכריע מי תהיה הזוכה הגדולה, בינתיים קהל יקר, קבלו להופעה חד פעמית את כל זוכי העונות הקודמות של "קולות"".
אוירה דרמטית פשטה באולם, אך הדרמה האמיתית היתה דווקא זו שהתרחשה מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים.

 

[י. טל]

וואו...
יפה מאוד וגם מדגיש ומרגיש את הקונפליקט בין הרצון האומנותי לבין הרצון האמוני...

 

[ח.נוי]

"טוב" גלית מעשית, "האמת שזה תופס אותי ממש לא מוכנה וזה גם ממש בעייתי. כי כל אחת מאיתנו תרצה שיר שהכי יתאים למתמודדת שלה".
"אהה" מיטל עוברת על רשימת ההשמעה בפלאפון שלה. "אנחנו לא יכולות להתעכב מדי הרבה על בחירת השיר. גם ככה חצי שעה זה צחוק לתת להן להתאמן על שיר".

"אני מציע רעיון כזה" מתערב אייל, המעבד "תפתחו את הנגן, תפעילו בסדר אקראי, ותבחרו את השיר הראשון שיצא. גם אם הוא לא לגמרי מתאים, שתי המתמודדות נמצאות באותו המצב. וגם אם הביצוע לא יצא הכי מושלם, זה יתקבל בסלחנות ביחס לזמן שהן מתכוננות אליו".
"אוקיי" המנטוריות מסכימות לנסות ומיטל פותחת שוב את הנגן, מפעילה באקראיות.

"וואו" היא משגרת שריקת התפעלות, "זה היה רעיון גאוני, לא הייתי עולה על השיר הזה לבד. אבל עכשיו כשאני חושבת פתאום, זה יישב על שתיהן בול!! "טעם החיים", נכון שזה מושלם?"
גלית מנסה לדמיין את השיר על אביטל. "גאוני" היא מצטרפת להתלהבות. אייל מתחיל לעבוד על העיבוד של השיר והן מתרוממות ומתקדמות לאלה ואביטל המתוחות שיושבות בצד השני של החדר, מנסות לעכל את המשימה ההזויה שנפלה עליהן.

"טעם החיים" מכריזה גלית.
מיטל מדליקה את השיר ברקע, להזכיר למתמודדות את המילים והמנגינה.
"לא" עוצרת אותה אביטל כשמתחיל הפזמון. "אני לא שרה את זה".
"למה?" מתפלאת גלית. "זה לא שיר מאד מסובך. זה הגיוני להתכונן אליו בחצי שעה. ואני חושבת שהוא דווקא יכול להוציא אותך ממש טוב. ולהראות את היכולות הווקאליות שלך".
"לא" אביטל נחרצת. "אני לא יכולה לשיר מילים כאלו!"
"מה הבעיה?" גלית מתחילה להילחץ.
"הפזמון הזה... זה... יש בו משפטים מובהקים של כפירה, אני... אני לא מוכנה לשיר דברים כאלו, בשום אופן".

"פעם אחת קרה מקרה כזה של תיקו" מספר אייל, המעבד של התוכנית מיומה הראשון והאדם היחיד כנראה שזוכר את כל האירועים שהתרחשו מתחילתה. "ואז אחת המתמודדות טענה שזה לא הגיוני לשיר ככה, היא נכנסה ללחץ ואמרה שהיא לא מסוגלת לעלות לשיר. ההפקה אמרה שאם אחת מסרבת לשיר, השנייה אוטומטית זוכה"
"מה פתאום?" גלית היסטרית "את הולכת לזכות, אביטל, את לא עושה בעיות. ממתי את כל כך מאמינה?"
"מאז ומתמיד, גם אם עזבתי אני עדיין מאמינה בו. ואני לא מוכנה לשיר כאלו דברים" אביטל החלטית. צוות ההפקה מוזעק לנסות לסדר את העניינים, אבל אביטל תקיפה בעמדתה.

"אוקיי" אומר לה המנהל המוזיקלי "לא תהיה לנו ברירה אלא להכריז על אלה כזוכה".
"מה פתאום?" צועקת אלה. "אני לא מוכנה לזה. אביטל, זה כל כך קריטי?"
"בטח" הקול של אביטל נשנק. "אני לא יכולה לשיר את זה. אני לא יכולה לעשות לו את זה".
"למי?"
"לו" מצביעה אביטל כלפי מעלה. "לקב"ה, הוא אבא שלי. אני לא יכולה לשיר לפניו כאלו דברים".
"אני לא כל כך מבינה, אבא שלך הרי בכלל לא פה?" אלה מרגישה שהיא מבולבלת לגמרי, מה קרה לאביטל?
"אבא שלי לא פה באולם, נכון. ובכל אופן רוחו איתי והתפילות שלו מלוות אותי. אבל יש לי אבא בשמיים, בורא עולם. הוא משגיח עלי כל הזמן ורואה אותי כל רגע ורגע. גם עכשיו, איך אני יכולה לשיר לפניו את השיר הזה?" אביטל נסערת, היא כבר לא מנסה לעצור את הבכי שפורץ ממנה.
"אני לא כל כך מבינה מה הבעיה, אביטל. אבל זה כל כך עקרוני שאת מוכנה להפסיד זכייה בגלל זה?"

"אלה" עיניה של אביטל יוקדות, טון קולה צורמני, אפילו באוזניה. היא חייבת להסביר לאלה, זה המעט שעוד נשאר מהיותה בת יהודייה לבוראה, גם את זה היא תיקח לו? אבל עיניה של גלית כעוסות להחריד והזמן שעומד לרשותן קצר.
"תקשיבי למילים של הפזמון" היא מתחננת לאלה, וגם לגלית, למיטל ולכל מי שעומד סביבן. "אם היו שרים את זה על אבא שלך, אבא שהביא אותך לעולם, דאג לך, אהב אותך ועדיין דואג לך ואוהב אותך. היית מוכנה לזה? זה לא היה כואב לך??"

 

[קופירייטה]

פרק חמוד!

תפתחו את הנגן

נגן כבר לא רלוונטי בציבור הכללי

 

[לאלה]

וואו!
זה מעולה!

 

[פירי]

הכתיבה מעולה!
אבל לא הבנתי למה לוותר מיד על התחרות והזכיה
אפשר פשוט לבחור שיר אחר שאותו היא כן תרצה לשיר?

 

[ח.נוי]

כחלק מהבאג לאחרונה, אני גם לא מצליחה לצטט ובקושי לכתוב הודעות. אז @קופירייטה
נכון, את צודקת
התכוונתי לנגן שבפלאפון, כך קוראים לאפליקציית המוזיקה בפלאפון, לא?

 

[א-ירושלמית]

נראה לי שלא.
בכל אופן, יש כל כך הרבה מקורות השראה לשירים. אפילו יוטיוב, בחיפוש קצר.

 

[ח.נוי]

המנהל המוזיקלי נכנס שוב לחדר.

"מה החלטת אביטל?" הוא מברר.

"אין מצב שאני שרה את זה" היא מודיעה ומליטה את פניה בידיה הרועדות.

"אוקיי, אלה, את היחידה שעולה לביצוע?" הוא מוודא.

"לא" הקול שלה אלה החלטי גם הוא, והעיניים שלה כנות למדי. "אם אביטל לא עולה, אני גם לא עולה. אני לא אתן יד לבגידה של בת באביה".

אביטל מחייכת אליה חיוך דומע, אלה פותחת זוג זרועות ואביטל צונחת לתוכן רוטטת מבכי.

"את בחורה מדהימה" אומרת לה אלה. "את בת נאמנה"

המנטוריות צופות בהן בחוסר אונים, הצוות מתייעץ זה עם זה, מנסה לחשב את צעדיו הלאה.

לאביטל לא אכפת מהמתרחש.

"אני אוהבת אותך אבא" היא לוחשת חרש ומכוונת לאבא בשמיים, ולאבא שבבית. "אני לא רוצה לבגוד בך, אני לא רוצה לאכזב אותך"

"קיבלנו אישור" היא שומעת את עידו מספר לגלית ומיטל, לפני ששולחים אותה לשטוף פנים, להסתדר ולעלות שוב עם אלה לבמה.

"קהל יקר" מכריז עידו. "אחרי דיונים חוזרים, התלבטויות קשות ודרמות רבות, אנחנו רוצים להכריז על המנצחת הגדולה של העונה".

ומול הקהל התמה, שמחכה לביצוע נוסף לפני ההכרעה הסופית הוא מרים את ידיהן של אלה ואביטל וצועק: "המנצחות הגדולות של העונה הן אביטל זוהר ואלה בורובסקי"

הקהל קם על רגליו שנית ומריע.

אביטל ואלה מתחבקות.

הקונפיטי מקיף אותן.

ומתוך הבלאגן והרעש שומעת אביטל קול קטן שאומר לה: "כל הכבוד, ילדה".

היא מתלבטת לרגע האם זה קולו של אביה, או קולה של נשמתה שהתעוררה לפתע מתרדמת עמוקה וכואבת.

 

[ח.נוי]

יום המחרת תפס אותן עייפות ומותשות.

הן נפגשו בבוקר בדרך לראיון ניצחון. כולם ניסו להבין מה גרם לשינוי בתוכנית, ואיך קרה הניצחון המשותף הזה לראשונה. כשהן יצאו מהראיון הציעה אלה לנסוע לאיזה פארק, להירגע קצת, לעכל את מה שעבר עליהן ביממה האחרונה.
אביטל, שהייתה נסערת גם היא, נענתה בשמחה להצעה ולאחר מחצית השעה הן מצאו עצמן בפארק שקט בקצה תל אביב.

אלה נשכבה על הדשא, פורשת את ידיה לצידי גופה.
"אני מותשת" היא אמרה, "אף פעם לא חשבתי שראיונות זה דבר כל כך מתיש, במיוחד כשזה סבב ראיונות".
"כן, זה באמת היה מתיש. והנסיון הזה להסביר כל פעם מחדש מה התרחש שם בחדר. והשאלה הזאת של: "מה בעצם הבעיה שלך לשיר את זה"? ו"מה, את באה מבית חרדי?" לחזור שמונה פעמים על אותו דבר, לראות בכל פעם את העיניים נפערות. כנראה שזה חלק מתהילת הניצחון, אין ברירה" נאנחה אביטל, ממוללת בידה את הדשא הרך.

"הפלאפון שלך לא מצלצל, במקרה?"
אביטל התנערה.
"נכון, תודה" היא הוציאה את הפלאפון הרוטט, מחווירה למראה המספר הרשום על הצג.
"אביטל?" אלה דאוגה.
"אבא שלי" לוחשת אביטל בחוסר אמון. לא יכול להיות שהוא מעודכן שהיא זכתה. עוד לא הספיקה לברר איך הגיעו אליו כדי לצלם אותו שיאחל לה בהצלחה. איך סיפרו לו על התוכנית ועל כך שהיא בגמר. אבל לא יתכן שהוא יודע על הזכייה. אין לו דרך לקבל את המידע הזה. אלא אם כן שוב הפקת התוכנית פנתה אליו. ואם לא, מה קרה שהוא מתקשר אליה פתאום? היא כבר לא דיברה איתו כמה שבועות.

היא לוחצת על קבל שיחה, נושמת עמוקות.

 

[בובה בובה]

רק עכשיו ראיתי אתהסיפור...
וואו.
ספור מחבר...
כבר הספקתי להעביר אותו הלאה!
מחכה להמשך.

 

[ח.נוי]

"אביטלוש?" הקול של אבא כל כך חם, והשימוש שהוא עושה בכינוי הילדות שלה גורם לה לרצות ליפול על כתפיו ולבכות. אתמול היא קיבלה המון טלפונים מפרגנים ומשתתפים. מהשותפות לדירה, מהקולגות בעבודה. מהמתמודדים בתוכנית. אבל היה חסר לה את ההשתתפות של המשפחה. היא ידעה שהם לא יתקשרו, זו היא שהתנתקה מהם, זו היא שלא מדברת איתם, זו היא שחצתה את הקווים. אז למה שהם יתקשרו לפרגן לה על שזכתה בתחרות שהם לא אמורים להכיר בכלל?! אבל משהו ילדותי התעורר בה מבפנים ורצה כל כך לדבר איתם, לשמוע שהם גאים בה. למרות כל מה שהיא מפגינה בחוץ, עמוק בפנים היא עדיין מרגישה ילדה קטנה של אבא ואמא.

"אביטלוש, את איתי?" הקול של אבא קורע את חוט מחשבותיה, היא מתנערת.
"כן אבא, בטח. מה נשמע?"
"ברוך ד' יום יום, איך את מרגישה היום, ילדה שלי?" הוא שואל.

היום? הוא יודע משהו על הזכיה אתמול?
"בסדר, קצת עייפה" היא עונה, מתגברת בכח על הדחף לברר אם הוא שמע משהו, אם הוא יודע שהבת שלו הוכתרה אתמול בתור: "מנצחת העונה".

"זה טבעי שאת עייפה, בטח לא נרדמת בלילה מהתרגשות" משהו קופץ לאביטל בלב. הוא יודע, אבל איך? היא כמעט מפספסת את המשך דבריו של אבא.
"גם לי היה קשה להירדם אתמול, התפללתי עליך שתצליחי, כל כך שמחתי לשמוע שזכית. התפללתי עליך גם שתדעי תמיד להתמודד מול ההצלחה ולהישאר עם 2 רגליים על הקרקע"

אבא משתתק, אביטל מכינה את עצמה להמשך שכל כך צפוי לה שיגיע, אבל אבא ממשיך לשתוק.
זהו? שום מילה לא על זה שזה לא בסדר. שום תזכורת ל"קול באישה ערווה"? שום הסבר על כך שהיא צריכה להיזהר לא לבעוט בקב"ה שנתן לה את הזכיה הזאת ואת הקול הזה?

אבל לא, לשיחה של אבא יש המשך אחר לגמרי.
"אביטל" הוא אומר לבסוף, לאחר שתיקה שנראית לה כנצח, "אני מאד מאד גאה בך"

לא יכול להיות, אין סיכוי שאבא גאה בניצחון שלה. יכול להיות שהוא שמח על כך שהיא שמחה, שטוב לו כשהיא מאושרת, אבל גאווה על הניצחון שלה?

"אה... אבא" היא חייבת להבין. "במה אתה גאה? אהממ... לא נראה לי שהשתתפות שלי בתוכנית שימחה אותך"

אבא שותק שוב ואביטל יכולה לדמיין אותו מהנהן בראשו "זה נכון" הוא מאשר, "אבל הקידוש ד' שעשית אתמול, דווקא מאד שימח אותי"

"אה, זה? אני הרגשתי שזה היה מתבקש, אבל איך אתה יודע על זה? איך אתה יודע בכלל שזכיתי?" אביטל מרגישה שהראש שלה תיכף מתפוצץ מחוסר הבנה.

אבא נאנח. "אני חייב להודות שכשהתקשרו מהתוכנית וביקשו שנשלח הסרטה עם ברכת הצלחה כעסתי ממש. בהתחלה לא הבנתי במה מדובר וביקשתי שיסבירו לי מה זאת התחרות הזאת, ומה בדיוק הבת שלי עושה שם. אחרי שהתוודעתי לרעיון התחרות, רציתי לסרב. הייתי נסער כל כך ואמרתי להם שאני לא מוכן בשום פנים ואופן לשתף פעולה עם דבר שנוגד לגמרי את השקפת עולמי. אחרי שהסתיימה השיחה ישבתי עם עצמי, נרגעתי קצת. והתחלתי לחשוב פתאום על כמה שאני אוהב אותך. לא יכולתי לסלוח לעצמי על כך שברוב כעסי שכחתי שגם לך מגיע להרגיש שמישהו מתפלל להצלחתך. התקשרתי לתוכנית, התנצלתי על התגובה הראשונית, וביקשתי שיתקשרו לעדכן אותי בתוצאות הסופיות. היום בבוקר הם התקשרו לספר לי שזכית, הם שלחו לי הסרטה מאתמול, של מה שקרה מאחורי הקלעים. אני מוכרח לספר לך שפשוט ישבתי ובכיתי במשך קרוב לשעה"

אביטל מרגישה עכשיו שהיא עצמה רוצה לבכות. אבא שלה החזק, בכה?

"כל כך התרגשתי. קראתי לאמא ושנינו צפינו בך עומדת בנאמנות על העקרונות שלך. ועל זה אני גאה בך, בת שלי. ואני רוצה לאחל לך המון בהצלחה בהמשך. ושתזכרי תמיד שאנחנו אוהבים אותך. ואמא מוסרת לך המון נשיקות, אנחנו מתגעגעים אליך"

אביטל מנסה להגיד משהו, לומר לאבא כמה היא מעריכה אותו. שהיא יודעת בכמה מאמצים זה עלה לו, שהאהבה שלו חשובה לה, אבל הבכי חונק אותה.

"אביטלוש, את בסדר?" אבא דואג.
"כן" היא אומרת בין יבבה אחת לשניה. "תודה על הכל, אני אוהבת אותך"
"גם אני, להתראות מותק".

אבא מנתק ואביטל בוהה בצג עוד דקות ארוכות, רוטטת מבכי. אלה מניחה יד על כתפה.

"הוא כל כך דואג לי" אביטל נשנקת. "ואני כל כך מצערת אותו"

העיניים של אלה משדרות המון הכלה והזדהות עמוקה.

"לא" אביטל מניעה ראשה לשלילה, "את לעולם לא תוכלי להבין במה זה כרוך בשבילו. התוכנית הזאת היא כל מה שהוא רואה כמאוס. אני בדיוק מה שהוא לא היה רוצה, ובכל זאת הוא כל כך דאג לי. אבא שלי מעולם לא ראה דברים כאלו, והיום הוא ישב יחד עם אמא שלי והם צפו בי" אביטל מרגישה סומק עולה בלחייה. "אני כל כך מתביישת איך שהם ראו אותי, עם השמלה ההיא, שרה שיר לועזי מול קהל מעורב. איזה בושות! והוא עוד התקשר לומר שהוא גאה בי" היא מליטה את פניה בכפות ידיה, לא מצליחה להירגע.

אלה ישבה מולה וברגישות מופלאה לא אמרה דבר, רק שתקה וליטפה, ליטפה ושתקה.

היא באמת לא מצליחה להבין לגמרי מה בעייתי בעיניו של אבא של אביטל בתוכנית, אבל היא יכולה להבין את גודל ההקרבה ולהתפעל, להתפעל מהאהבה הרבה שהורים מעניקים לילדיהם בכל מצב ובלי תמורה.

 

[אשר שרבר]

למישהו היה זמן לכתוב לנו פרק...
מעולה

 

[ח.נוי]

בערב, ישבה אביטל בדירה עם השותפות שהחליפו חוויות מיום האתמול, ולא פסקו מלהתלהב מהביצועים שלה. היא ישבה איתן והרגישה בעולם אחר. הן היו מאושרות בשבילה, אבל היא הרגישה בתוך הלב שלה חור ענק ושחור.

אחרי ארוחת ערב חגיגית לרגל המאורע, יצאה שיר למשמרת ערב, לילך יצאה גם היא לקניות ואביטל נותרה לבד. המחשבות איימו למוטט אותה, הן הקיפו אותה מכל עבר כל אימת שניסתה לדחוק אותן.

השיחה מאלה הגיעה בדיוק בזמן.
"אביטל? לא דיברנו מלא זמן, אז התגעגעתי. כמעט 5 שעות" כשאלה צוחקת, אי אפשר שלא לחייך.
"רק רציתי לשאול אם יכול להיות שהשארתי בתיק שלך את הארנק שלי. אני לא מוצאת אותו בתיק שלי ופתאום אני נזכרת שדחפתי אותו לתיק שלך בנסיעה. יכול להיות שהוא נשאר אצלך?"
אביטל מחפשת את התיק בחדר ונוברת בתוכו, מנסה לאתר את הארנק של אלה.
"הוא פה" היא מודיעה אחרי חיפוש קצר.
"מזל" אלה נאנחת אנחת רווחה, "נבהלתי שאיבדתי אותו לגמרי, אני ממש צריכה אותו דחוף, יש מצב אני קופצת אליך רגע לקחת אותו? יש לך כוח לראות אותי היום עוד פעם?"
"בטח" ממהרת אביטל לומר. אולי הנוכחות של אלה תקטין את נוכחותן המעיקה של המחשבות הרבות.
היא מנתקת את השיחה ומדליקה מוזיקה שקטה כדי להשרות אווירה נעימה בדירה.

חצי שעה אחר כך אלה כבר בפתח הדירה, עם חיוך מאוזן לאוזן.
"את כבר מתחילה לעכל?" היא מבררת. "זה כל כך הזוי לי שאנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי: "זה לא את שניצחת אתמול?" אני כמעט אומרת להם: "אני? לא, מה הקשר?"

אביטל צוחקת, מוזגת מיץ תפוזים לכוס גבוהה ומגישה לאלה.
"תגידי" אלה מהוססת ואביטל נועצת בה מבט תמה.
אלה מביטה סביבה, חוככת בדעתה אם לשאול או לא.
"השיר שדולק ברקע הוא לא שיר של נועם לב?" היא שואלת לבסוף.
"נכון" מאשרת אביטל.

"זה לא ההוא ששר את 'טעם החיים'?"

"זה הוא. ולכן?" אביטל מנסה להבין לאן אלה חותרת, ללא הצלחה.

"אולי לא לגמרי הבנתי מה שאמרת על השיר הזה. אבל לפי מה שהבנתי הוא שר שם דברים קשים על הבורא או משהו כזה, לא?"

"נכון, אבל מה זה קשור עכשיו?" מקשה אביטל.

"אני לא מצליחה להבין. הבנ"א שר כאלו דברים על הבורא, שאת אומרת שהוא אבא שלך. את מוכנה לוותר על ניצחון כדי להימנע מלשיר מה שהוא שר, אבל אין לך בעיה לשמוע שירים אחרים שלו?" אלה נועצת בה מבט מתפלא ואביטל מחזירה לה מבט חסר הבנה.

"את אוהבת את אבא שלך, נכון?" שואלת אלה וממשיכה מיד בלי לחכות לתשובה. "תחשבי שמישהו היה הולך וזורק על אבא שלך אבנים. יודעת מה, תדמייני שמישהו היה בא אליך ומקלל אותו בפניך. היית מוכנה אי פעם לשמוע שיר שלו?? היית הולכת לראות הופעה שלו???"

אביטל נושכת שפתיים בחוזקה, עד שהיא יכולה להרגיש את השיניים ננעצות עמוק בבשר.

"אני לא מצליחה להבין את זה" אלה מסתובבת סביב השולחן, נסערת, "היית נשמעת אתמול כל כך החלטית, חשבתי שזה כואב לך מה שהוא אומר. אז איך את יכולה יום אחרי זה לשמוע שירים שלו אם את יודעת שזה מה שהוא חושב על אבא שלך, איך?"

אביטל מרגישה שהיא נחנקת, הקירות נראים לה קרובים זה לזה ועוד רגע הם מוחצים אותה ביניהם. היא חושבת שזה מגיע לה- ילדה קטנה ורעה, שלא אכפת לה מכבודו של אביה.

"אני לא יהודייה כמוך" מוסיפה אלה. "אבל אם הבורא היה אבא שלי, בחיים לא הייתי שומעת שירים של מישהו שמדבר עליו רע. בחיים לא הייתי מעריצה בנ"א שמכעיס אותו".

אביטל מרגישה משהו מלוח עומד לה בזווית העין. כמה פעמים היא יכולה לבכות ביום אחד?
אלה נוטלת את הארנק שלה מהשולחן, כעוסה מעט.

"תעשי מה שאת חושבת שנכון לעשות" היא מפטירה לעבר אביטל, שיושבת מובסת על הכסא מולה. "אבל אני מתחילה לחשוב שאולי חבל שוויתרתי לך והייתי לצידך. אולי חבל שסירבתי לשיר אתמול ולזכות. כי זה נראה שזה לא כל כך עקרוני אצלך. אולי את לא באמת אוהבת אותו"

 

[א-ירושלמית]

פרק מקסים!

רק הערה קטנה: אצל הדתיים ומטה (חילוניים, גויים) - מקובל להשתמש בביטוי 'אלוקים' ולא 'הבורא'.
לגבי אלה זה משמעותי.
אביטל מגיעה ממסגרת חרדית, אבל היא צריכה להתאים את משלב הדיבור שלה להבנה של אלה, לכן מצופה ממנה שגם היא תשתמש במונח 'אלוקים'.

 

[ח.נוי]

פרק מקסים!

רק הערה קטנה: אצל הדתיים ומטה (חילוניים, גויים) - מקובל להשתמש בביטוי 'אלוקים' ולא 'הבורא'.
לגבי אלה זה משמעותי.
אביטל מגיעה ממסגרת חרדית, אבל היא צריכה להתאים את משלב הדיבור שלה להבנה של אלה, לכן מצופה ממנה שגם היא תשתמש במונח 'אלוקים'.

הערה נכונה, חבל שאני לא יכולה לערוך יותר.

 

[ח.נוי]

אחרי שאלה יוצאת מהדירה מוצאת את עצמה אביטל מתייפחת בקול.

אבא שלה, אבא בשמיים.

נכון שהיא בעטה, נכון שהיא פרקה כל עול, אבל היא עדיין בת שלו, והיא עדיין מאמינה בו ואלה לא צודקת, היא גם עדיין אוהבת אותו. אז באמת, איך היא יכולה לעמוד בתוכנית, לשמוע את ברק כופר בקיומו ולהמשיך להעריץ אותו ולצפות לביקורת שלו?! איך היא יכולה לשמוע את שיריו של נועם ולהנות מהם, כשהיא יודעת שהבנ"א מסית נגד הקב"ה ונגד אלו שעובדים אותו באמונה, וקורא להם תמימים?! איך היא מסוגלת לשמוע מוזיקה של אנשים שמכעיסים את הקב"ה?!

היא מתרוממת מהכיסא ומכבה בשאט נפש את המוסיקה.

עם זה שהמוזיקה משפיעה היא כבר הסכימה במהלך התוכנית, אבל איך לא חשבה על זה אף פעם? איך לא חשבה על הצער של הקב"ה?

"ואת עצמך לא מכעיסה אותו?" שואל אותה קול פנימי ומלגלג. "בכל כך הרבה תחומים את מצערת אותו, פתאום במוזיקה זה מפריע לך?" הוא ממשיך בעקשנות.

אבל היא יודעת שמוזיקה זה יותר, מוזיקה זה משהו גבוה, רוחני.

היא יכולה לשמוע עד היום את קולה של המורה לפיוט מכיתה י' שמצטטת את דברי המהר"ל:" שיר זה עיגול" היא הסבירה "וכשהאדם שר נשמתו שואפת להתחבר למקור העליון ואז נוצר כעין מעגל רוחני בינו לבין הקב''ה".

הפלאפון שלה מצלצל, זאת גלית מתקשרת ואביטל משתיקה את הצלצול, ממשיכה להלקות את עצמה.

הפלאפון מצלצל שוב, על הצג המספר של אלה. היא כל כך טובה, בטח היא רוצה להתנצל על הבריחה. אבל לאביטל אין כח לענות. היא לא רוצה לשמוע התנצלויות עכשיו, הן לא מגיעות לה. בהחלטה של רגע היא לוקחת את הפלאפון ומחייגת מספר ישן וזכור כל כך. המספר של הבית שלה בירושלים.

"אביטל?" הקול הוא קולה של אמא, ואביטל נשטפת בגל געגועים.

"אמא?" היא לוחשת במהירות לפני שתתחרט "אני יכולה לקפוץ הביתה לבקר?"

"לבקר? בבית??" אמא מופתעת.

"כן, אני מתגעגעת" היא משיבה חרישית.

"בטח שאת יכולה" הקול של אמא נרגש ומופתע בו זמנית. "הבית שלך והוא תמיד פתוח בשבילך, מתי שתרצי לבוא. אני מחכה"

הבית של אמא לעולם יהיה פתוח בשבילה, אמא שלה תמיד תחכה לה. ואבא שבשמיים? גם הוא מחכה לה? גם ידו פשוטה לקבל את סליחתה?

 

[ח.נוי]

"אני מתנצלת על מה שהיה" אומרת אלה באי נעימות מיד כשהן נפגשות שבוע מאוחר יותר.
"זה בסדר" מבטלת אביטל, "פשוט עוררת אצלי כמה נקודות כואבות".
"אני מצטערת, אני פשוט באמת הייתי מבולבלת ולא מבינה"
"אני גם, הלכתי אחר כך לבקר את ההורים שלי, בזכותך. עשית לי ניעור רציני" אביטל משחקת בטבעת שמונחת על האצבע ומסובבת אותה מצד לצד.

"ההורים שלך? את רצינית? מה, את חוזרת אליהם?"
"לא" הצחוק של אביטל מריר. "לא כל כך מהר. אני לא יכולה לגור אצלם ככה. אורח החיים שלי לא זהה לשלהם, ואני לא יכולה להתגורר שם. רק שבאותו יום הרגשתי משום מה שאני חייבת ללכת אליהם, חשבתי שזה יעזור לי לסדר קצת את המחשבות"
"וזה עזר?" אלה מרגישה באמת לא נעים, ורק רוצה לשמוע שהכל הסתדר והתסבוכת שדבריה יצרו הסתיימה.
"לא ממש, זה רק עשה את המערבולת בראש שלי סוערת יותר" אביטל מפסיקה לסובב את הטבעת ומחזירה אותה למקומה הטבעי.
"שוחחתי עם אבא ואמא שלי, סיפרתי להם את כל התובנות שאגרתי במהלך התוכנית. הסברתי לאבא שלי ששם הבנתי את הנכונות של הדברים שהוא אמר לי תמיד. זה הרבה בזכותך, אלה, את יודעת? יש לך נשמה טובה, מאד"
"תודה" מחייכת אלה, אביטל מביטה בה ומזהה צל עצוב שחולף לה בעיניים.
"את נראית קצת עצובה" מציינת אביטל.
אלה מהנהנת. "כן, כי גם סבתא שלי הייתה אומרת לי את זה"
"הייתה?" מדייקת אביטל.
"אה,בעצם לא דיברנו כבר יותר משבוע, דווקא התקשרתי אליך לספר לך, אבל לא ענית. אז הבנתי שאת צריכה עכשיו קצת את השקט הנפשי, לכן לא התקשרתי יותר וחיכיתי שתתקשרי את. אבל באותו יום שנפגשנו סבתא שלי נפטרה"
"אוי" פולטת אביטל. היא יודעת כמה אלה הייתה קשורה לסבתא שלה. היא דיברה עליה הרבה.
"לקחתי את הפטירה שלה מאד קשה" מספרת אלה. "אתמול היינו אצל עורך הדין כדי לפתוח את הצוואה שלה. עורך הדין הביא לי מעטפה עבה וטען שסבתא ביקשה להביא לי אותה".

"מעטפה?"

"כן, בפנים היה מכתב מסבתא שלי, וגם זה" אלה שולפת מהתיק שלה דיסק ומושיטה לאביטל. "הקלטת שדיברנו עליה, זו שסבתא הייתה שומעת כל הזמן. היא כתבה לי שהיא מאבא שלה, ושאני אשמור עליה חזק, המרתי אותה לדיסק".

אביטל מביטה בדיסק ובאלה חליפות. "מה את רוצה שאני אעשה עם הדיסק הזה?" היא מבררת.

"למרות שיש לי עברית מצוינת וכולם טוענים שאני נשמעת ישראלית מלידה, אני לא מבינה את המילים שלו. אני מרגישה שהוא חלק מהצוואה של סבתא שלי, ואני רוצה לדעת מה שרים שם. אולי את תוכלי לעזור לי? תשמעי את השירים ותגידי לי על מה מדובר שם. בסדר?"

"בכיף" אביטל הכניסה בזהירות את הדיסק לתיק, היא תנסה להדליק את זה היום ולפתור את תעלומת הדיסק. להבין את מילותיו, ולפענח את הסיבה שגרמה לאלה לא להבין אותן.

 

[אשר שרבר]

יאייי ייאיי הנגון של הגמרא... אמר רבא, רב סבא המנונא, ואילו אביי אחרת חושב...

 

[שינדלה]

יאייי ייאיי הנגון של הגמרא... אמר רבא, רב סבא המנונא, ואילו אביי אחרת חושב...

חשבתי גם ככה...

למה להרוס הפתעות?

בדרך אגב- אין על השיר הזה....