הנושאים החמים
הנושאים החמים
הימים ימי שלהי סיון.
הגל השני המדובר, חלף הלך לו. בני הישיבות יצאו מהקפסולה, האברכים נכנסו לתוך בית המדרש, והאברכיות מלאו את החנויות, כרגיל.
גם בעולם הגדול הסערה שככה, החולים הבריאו (או מתו) וכל הענין היה בדרך להפוך לעוד ערך בויקיפדיה.
רק במקום אחד נותר זכר לחורבן, שריד עקשן לבלגן הגדול.
לשריד קראו משפחת כהן. (שם בדוי, באמת קראו להם לוי).
משום מה, הנגיף לא עזב אותם. כל חבריהם למלונית יצאו ממנה זה מכבר וחזרו לחיי שגרה, אולם הם עדיין נותרו "חיוביים".
ניסו עליהם תרופות שונות, זריקות, תמיסות, גלולות, תזונה משופרת, אויר מסונן נטול חנקן - ללא הועיל.
גורמי הרפואה בארץ לא ידעו לתת הסבר, והעלו השערות על מוטציה אלימה ונדירה של הנגיף.
אפילו התקשורת העולמית דיווחה על המקרה המוזר של האולטרה אורטודוקס ג'ואיש פמילי.
אשכול ייעודי נפתח בפרוג תחת הכותרת - "אכן חוליינו הוא נשא", ובו נכתבו עדכונים יומיומיים על מצב בני המשפחה, ואנשים טובים כתבו מכתבי עידוד וחיזוק או ציטטו מספרי הקודש מובאות במעלת הצדיקים המכפרים על הדור בייסוריהם. גם ציניקנים לא חסרו, ואלו נחסמו במהירות.
אבי המשפחה קיבל טור קבוע באתר חרדי פופולרי, ובו הופיעה תמונתו בפנים מכורכמות כדבעי, ומתחתם דברי חיזוק והגיגים שונים שחיבר בזמנו הפנוי הרב. בטור האחרון כתב עד כמה הם מתגעגעים לדירה שלהם בהר נוף שנותרה מיותמת, ובינתיים הוא נאלץ להשכירה לגביר אמריקאי שישהה בה בחודש אב וימי החגים. הרופאים לא יודעים מה יש לנו, השם ירחם, אנחנו בגלות בתוך גלות. מי שימצא שוכר לדירה גם לימי החנוכה תבוא עליו ברכה. ועדיף גביר אמריקאי, כמובן.
היחיד שהחגיגה הפריעה לו, זה מי שהיה צריך לשלם עליה, הממשלה.
משרד הבריאות פנה לעולם בבקשת עזרה, ומספר מדינות הציעו לשלוח פרופסורים משלהם כדי לחקור את המקרה.
לבסוף נבחר הדוקטור הגרמני גונטר זיגלר נשיא האוניברסיטה הרפואית בברלין, משום שהיה בוגר קורונה בעצמו, וכך יוכל להסתובב שם ללא חשש הדבקה, וגם משום דרישות השכר הצנועות יחסית לעמיתיו מארצות הברית.
הדוקטור התבקש לעקוב אחר אורחות חיי המשפחה ולשים לב לכל משהו שונה שיכול לגרום להחלשת מערכת החיסון. הוסבר לו שהמשפחה היא יהודית-שמרנית, ולכן יתכן שיתקל במנהגים בלתי מוכרים. אין להם השפעה על המצב הבריאותי.
הדוקטור פגש את המשפחה בגישתם לארוחת הערב והיה די מרוצה. למגדול ועד קטן, שפכו כולם מים על ידיהם מספר פעמים מכלי חסר צורה. אמנם לא עשו שימוש נרחב בסכין והמזלג, וגם לא אכלו בפה סגור, אך כבר הוברר לו שזה מנהג המקום.
לקראת סיום הארוחה אבי המשפחה והבן הגדול שטפו את קצות אצבעותיהם, וכולם התיישבו לסדרת מילמולים והמהומים שנמשכו כחצי דקה עד דקותיים.
בהמשך הערב לא גילה משהו מיוחד.
לקראת הלילה לקחו חלקם את אותו כלי עגול בעל שתי הידיות והניחו אותו מלא מים למרגלות מיטה. לדוקטור הוסבר שזה נועד לרחיצת הידיים מיד עם היקיצה, והדבר הגביר את הערכתו לשמירת ההגיינה הקפדנית. ממש לא חשב שיראה דברים כאלו בישראל המזרח-תיכונית.
בבוקר לבשו חלק מהגברים קוביות על הראש והיד, והתיישבו לסדרת מילמולים ארוכה יותר משל אתמול, במהלכה ישבו, עמדו, שוב התיישבו ושוב נעמדו, עד שאיבד את החשבון. כנראה הדבר ממש עייף אותם כי הוא שם לב שבמהלך הטקס הם הורידו את הראש לנמנום חטוף של כמה שניות.
הוא ביקש לבדוק את הקוביות מקרוב והתקשה להאמין שהן עשויות מעור.
לקראת סיום ארוחת הצהריים הגיע האח הקבוע אבו-עלי לעשות את בדיקת הקורונה. הוא התקבל כידיד ותיק עם הלצות הדדיות.
הדוקטור עקב אחר הבדיקה, והכל נעשה לפי הפרוטוקול.
רק משהו אחד היה לו תמוה. האבא ארז את כל הקינוחים בשקית, והגיש לאבו-עלי אגב קריצה בלתי מורגשת. הלה ענה לו בניד ראש זעיר.
בשעות אחר הצהריים נערכה ישיבת התייעצות, ובה דיווח הדוקטור על ממצאיו. הוא הפליא בשבחים על המשפחה המקפידה על כל תג ותג, ובשולי הדברים הוסיף אנקדוטה קטנה על שקית הקינוחים. הרופאים הישראלים החליפו מבטי עיניים, וביקשו ממנו שבפעם הבאה ידרוש מכולם לאכול את הקינוחים בעצמם. תגיד להם שזה חשוב לתזונה. אנחנו יודעים שזה מלא סוכר, זה בסדר.
למחרת התייצב הדוקטור ופתח עיניים על הנעשה. שוב הגיע אבו-עלי לקראת סיום האוכל, ושוב ראה את הקינוחים נאספים במהירות.
"האלט! עליכם לאכול את זה! אמר.
אבל למה?
לאכול, בבקשה.
כולם אכלו בלי תירוצים.
באותו יום יצאו הבדיקות לראשונה שליליות, ולאחר שבוע עזבו בני המשפחה את המלונית בצער רב.
הדוקטור התפעל מאוד מהידע הרפואי של הרופאים הישראלים, ולאחר שחזר לגרמניה פתח במחקר מקיף על הקשר הלא ידוע בין אכילת קינוחים ויעילות מערכת החיסון.
הגל השני המדובר, חלף הלך לו. בני הישיבות יצאו מהקפסולה, האברכים נכנסו לתוך בית המדרש, והאברכיות מלאו את החנויות, כרגיל.
גם בעולם הגדול הסערה שככה, החולים הבריאו (או מתו) וכל הענין היה בדרך להפוך לעוד ערך בויקיפדיה.
רק במקום אחד נותר זכר לחורבן, שריד עקשן לבלגן הגדול.
לשריד קראו משפחת כהן. (שם בדוי, באמת קראו להם לוי).
משום מה, הנגיף לא עזב אותם. כל חבריהם למלונית יצאו ממנה זה מכבר וחזרו לחיי שגרה, אולם הם עדיין נותרו "חיוביים".
ניסו עליהם תרופות שונות, זריקות, תמיסות, גלולות, תזונה משופרת, אויר מסונן נטול חנקן - ללא הועיל.
גורמי הרפואה בארץ לא ידעו לתת הסבר, והעלו השערות על מוטציה אלימה ונדירה של הנגיף.
אפילו התקשורת העולמית דיווחה על המקרה המוזר של האולטרה אורטודוקס ג'ואיש פמילי.
אשכול ייעודי נפתח בפרוג תחת הכותרת - "אכן חוליינו הוא נשא", ובו נכתבו עדכונים יומיומיים על מצב בני המשפחה, ואנשים טובים כתבו מכתבי עידוד וחיזוק או ציטטו מספרי הקודש מובאות במעלת הצדיקים המכפרים על הדור בייסוריהם. גם ציניקנים לא חסרו, ואלו נחסמו במהירות.
אבי המשפחה קיבל טור קבוע באתר חרדי פופולרי, ובו הופיעה תמונתו בפנים מכורכמות כדבעי, ומתחתם דברי חיזוק והגיגים שונים שחיבר בזמנו הפנוי הרב. בטור האחרון כתב עד כמה הם מתגעגעים לדירה שלהם בהר נוף שנותרה מיותמת, ובינתיים הוא נאלץ להשכירה לגביר אמריקאי שישהה בה בחודש אב וימי החגים. הרופאים לא יודעים מה יש לנו, השם ירחם, אנחנו בגלות בתוך גלות. מי שימצא שוכר לדירה גם לימי החנוכה תבוא עליו ברכה. ועדיף גביר אמריקאי, כמובן.
היחיד שהחגיגה הפריעה לו, זה מי שהיה צריך לשלם עליה, הממשלה.
משרד הבריאות פנה לעולם בבקשת עזרה, ומספר מדינות הציעו לשלוח פרופסורים משלהם כדי לחקור את המקרה.
לבסוף נבחר הדוקטור הגרמני גונטר זיגלר נשיא האוניברסיטה הרפואית בברלין, משום שהיה בוגר קורונה בעצמו, וכך יוכל להסתובב שם ללא חשש הדבקה, וגם משום דרישות השכר הצנועות יחסית לעמיתיו מארצות הברית.
הדוקטור התבקש לעקוב אחר אורחות חיי המשפחה ולשים לב לכל משהו שונה שיכול לגרום להחלשת מערכת החיסון. הוסבר לו שהמשפחה היא יהודית-שמרנית, ולכן יתכן שיתקל במנהגים בלתי מוכרים. אין להם השפעה על המצב הבריאותי.
הדוקטור פגש את המשפחה בגישתם לארוחת הערב והיה די מרוצה. למגדול ועד קטן, שפכו כולם מים על ידיהם מספר פעמים מכלי חסר צורה. אמנם לא עשו שימוש נרחב בסכין והמזלג, וגם לא אכלו בפה סגור, אך כבר הוברר לו שזה מנהג המקום.
לקראת סיום הארוחה אבי המשפחה והבן הגדול שטפו את קצות אצבעותיהם, וכולם התיישבו לסדרת מילמולים והמהומים שנמשכו כחצי דקה עד דקותיים.
בהמשך הערב לא גילה משהו מיוחד.
לקראת הלילה לקחו חלקם את אותו כלי עגול בעל שתי הידיות והניחו אותו מלא מים למרגלות מיטה. לדוקטור הוסבר שזה נועד לרחיצת הידיים מיד עם היקיצה, והדבר הגביר את הערכתו לשמירת ההגיינה הקפדנית. ממש לא חשב שיראה דברים כאלו בישראל המזרח-תיכונית.
בבוקר לבשו חלק מהגברים קוביות על הראש והיד, והתיישבו לסדרת מילמולים ארוכה יותר משל אתמול, במהלכה ישבו, עמדו, שוב התיישבו ושוב נעמדו, עד שאיבד את החשבון. כנראה הדבר ממש עייף אותם כי הוא שם לב שבמהלך הטקס הם הורידו את הראש לנמנום חטוף של כמה שניות.
הוא ביקש לבדוק את הקוביות מקרוב והתקשה להאמין שהן עשויות מעור.
לקראת סיום ארוחת הצהריים הגיע האח הקבוע אבו-עלי לעשות את בדיקת הקורונה. הוא התקבל כידיד ותיק עם הלצות הדדיות.
הדוקטור עקב אחר הבדיקה, והכל נעשה לפי הפרוטוקול.
רק משהו אחד היה לו תמוה. האבא ארז את כל הקינוחים בשקית, והגיש לאבו-עלי אגב קריצה בלתי מורגשת. הלה ענה לו בניד ראש זעיר.
בשעות אחר הצהריים נערכה ישיבת התייעצות, ובה דיווח הדוקטור על ממצאיו. הוא הפליא בשבחים על המשפחה המקפידה על כל תג ותג, ובשולי הדברים הוסיף אנקדוטה קטנה על שקית הקינוחים. הרופאים הישראלים החליפו מבטי עיניים, וביקשו ממנו שבפעם הבאה ידרוש מכולם לאכול את הקינוחים בעצמם. תגיד להם שזה חשוב לתזונה. אנחנו יודעים שזה מלא סוכר, זה בסדר.
למחרת התייצב הדוקטור ופתח עיניים על הנעשה. שוב הגיע אבו-עלי לקראת סיום האוכל, ושוב ראה את הקינוחים נאספים במהירות.
"האלט! עליכם לאכול את זה! אמר.
אבל למה?
לאכול, בבקשה.
כולם אכלו בלי תירוצים.
באותו יום יצאו הבדיקות לראשונה שליליות, ולאחר שבוע עזבו בני המשפחה את המלונית בצער רב.
הדוקטור התפעל מאוד מהידע הרפואי של הרופאים הישראלים, ולאחר שחזר לגרמניה פתח במחקר מקיף על הקשר הלא ידוע בין אכילת קינוחים ויעילות מערכת החיסון.
נערך לאחרונה ב:
