האתגר הדו שבועי >>> משמינים מנחת

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לא קל להיות כבד משקל.
מכפישים אותנו. קוראים לנו כבדי משקל ולא שמנים. מודדים מה העיר השמנה ביותר. מתעללים בנו בדיאטות סרק סדיסטיות. מפחיתים לנו את הסוכר במוצרים. מגבילים אותנו במעליות. רופאים חסרי טקט נוזפים בנו. לא מוכרים בגדים במידות שלנו. מסמנים מספרי קלוריות מאיימים. משווקים עבורנו מדבקות ואלקטרודות. מחנכים ילדים לא להיות כמונו. ועוד ועוד יכלה האתגר והם לא יכלו.

אבל מה? לא מצליחים למחוק לנו את החיוך מהפנים. והמשוב הציבורי? יותר ויותר אנשים מצטרפים לאוכלוסיית השמנים ולא משתכנעים מהדמגוגיות המטופשות שארגוני הבריאות מפמפמים לנו בעקבות הדילים שלהם עם מכוני ההרזיה והמנתחים הבריאטריים.

פעם פעם הייתה גאווה להיות שמנים, זה היה נחשב כסימן לבריאות ולעושר. רזים היו מתעטפים בשכבות בגדים כדי להיראות בעלי בשר, ראש הממשלה האחרון שקיבל ארבעים מנדטים היה כבד משקל, כבד מאוד, נשיא ארה"ב גם הוא שוקל לא מעט. דרכם של מחקרים בדומה לעולם האופנה שהם משחזרים את עצמם בכל כמה שנים - לתשומת לבכם, רזים יקרים! התחילו לאכול מעכשיו כדי לצבור משקל נאה.

עד כאן דברי טרחנות וניצול הבמה שזכיתי בה (זה היה הפרס, תעשו משהו). וכעת לאתגר הקורא תיגר ומטפס על בריקדות:
כתבו לנו כמה טוב להיות בעלי משקל עודף, ספרו על כך שהשמנת יתר היא נכס, הצביעו אל היתרונות שנותנים לנו הקילוגרמים הנוספים. אפשרי גם להתמקד בזווית הרחמים על אחינו הרזים והשדופים ה' ישמרם ויצילם.

במילים אחדות וברורות: המסר יהיה על הטוב שבשומנים. טוב להם, טוב לעולם, או כל טוב שתבחרו.

והנה הכללים:
  • חריגות לכאן ולשם? אפשרי כל עוד נשמרת העובדה שלהיות שמן זה חיובי.
  • תאריך יעד? כתוב בכותרת האשכול דו שבועי אך קיים צפי לזמני בונוס.
  • הגבלת מילים? יהיה זה אבסורד באתגר על משקל ללא הגבלה, להגביל דווקא את המילים.
  • שירה ופיוט? משער שיום יבוא ואבימי יקדיש לנו שירשור.
  • הזוכה הבא? מי שיצליח לשבור לי את הדיאטה.
  • פרס למקום הראשון? אכול כפי יכולתך.
  • והמקום השני מה? אכול חצי מכפי יכולתך.
באשכול זה יצירות בלבד! שאלות ובירורים, באגים והגיגים, פידבקים נלהבים וגינויים מקיר לקיר, קושיות תם ושאינם יודעים להיות שאלות, כל אלה ועוד בנספח שהוקם אבן על אבן בדיוק למטרות נשגבות אלו. לא כאן. נדאג לאכיפה אדוקה של ההנהלה על הנושא לאחר שבאתגרים קודמים נרשמו חריקות מצערות.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

מרחבית

משתמש מקצוען
בס''ד

"רפי" הקול של יעל רעד, "היא לא השמינה. נשארה בדיוק כמו קודם".
שתיקה.
"לא מאמין. אחרי כל המאמצים?"
"כן. אחרי כל ההשתדלויות והניסיונות וההסברים - אין שינוי. פשוט אין שינוי. רפי, מה עושים?"
הוא נשם נשימה עמוקה. "איזו אכזבה! היינו בטוחים שנראה סוף סוף שינוי. הבטיחו שיעשו הכל כדי שהיא תשמין. לא שייך שתישאר כמו שהיא עכשיו".
"רפי, אולי אין ברירה וחייבים לעבור מקום?"
"לא נראה לי. בכל זאת יש אצלם גם הרבה מעלות. ומי אמר שבמקום אחר יהיה טוב יותר? אולי דווקא להיפך?"
"אם לא ננסה, לא נדע".
שתיקה.
"תראי, יעל. אני חושב שעדיין לא כדאי לדבר על מעבר. יש בזה גם סיכונים. אם הם עושים את כל המאמצים – היא תשמין בסופו של דבר, גם אם לוקח יותר זמן משחשבנו".
"או שכן, או שלא. לא יודעת מה לחשוב. איבדתי אמון. אני כבר לא בטוחה בכלל שהם רציניים. מדברים הרבה, מבטיחים לבדוק מה הם יכולים לעשות, ולא עושים כלום".
"את חושבת?"
"תראה, כבר עברו כמה חודשים מאז שוחחתי איתם. היתה שיחה כל- כך מבטיחה. הם הבינו שהיא חייבת להשמין. הם בעצמם הודו, שהיא רזה ומצומקת. חשבתי שאפשר לסמוך עליהם יותר".
שתיקה.
"אולי להזכיר להם שוב?"
"אני לא יכולה להזכיר להם בלי סוף. הם הבינו טוב מאוד, שאם לא יהיה שיפור, אצא משם".
"מה דעתך שנחכה עוד חודשיים? אם עד אז לא ישתנה כלום, ננסה לחפש מקום אחר עם משכורת שמנה יותר. מסכימה?"
 

יואב ברק

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
איך אתה לא מתבייש? הוא שמע בהתחלה. עיניו שחו, והוא ניסה להביט על מקום אחר מלבד לא לתוך עיני הזועקים. מאיפה האומץ? שאלו אותו שוב ושוב. להגיע לכאן, לבעוט לכולנו בבטן הרכה?

'בבטן הרכה?' הוא הרהר לעצמו זה רעיון! אבל התוקפים עמדו על שלהם, יותר נכון, ישבו על שלהם. קדירות בשר נחו שם בתפזורת, כל הרוצה יבוא ויטול. וגם הוא רצה ליטול, אז הוא נכנס. ומה למען ה' הם רוצים ממני? הלא אני עושה הכל כשורה?

הוא ניגש לבר, בחשש מה. לקחת או לא לקחת, הוא שאל את עצמו. ובעודו מהרהר, הכאת תוף קורעת את האולם לרוחבו. הקלרינט מילל בחדוה, ורחבת הריקודים שוממה כשדה ירק מרוקן. מלבד דחליל נוי נוטה לימינו.
ובחלוף רגע או שניים, האמת פוצעת את מוחו. הדחליל אינו אלא החתן! לבדו!
הוא מטיל את המזלג, תוחב את הצלחת בכיסו הקדמי, ורץ, דץ, בקיפצוץ אלסטי, מרקד לפה ולשם, מושיט ידיו בתיאום מלא על שיעולי הזמר.

החתן, רובץ בעמידה. עומד על מקומו, מסרב לנוע, מסרב לרקוד. כריסו הקמורה משמשת כמשענת מרופדת, וקצות אצבעותיו נעות בזהירות, כריקוד זוטא לכבוד הכלה.
המוזמנים ניסו להתרומם מכסאם, יד אוחזת בשולחן, השניה במשענת, והנה, תיכף הם אנכיים יותר, אך הקריסה מיהרה להדוף אותם אחורנית, מאיימת להבקיע את הכסא על תכולתו.
ובמקום שאין איש, השתדל להיות איש. והוא רוקד לפני החתן, לפני ההורים, למול כל המוזמנים, שולח רגליו לפנים, לאחור, הו אז לצדדים. שמחה של מצוה.

המלצר שיצא מהמטבח עוד בתחילת הארוע, רשם התקדמות משמעותית, כשנצפה לפתע קרוב מאוד לצפיפותו של הבר. ידיו היו קצרות באופן מעורר חימה, והוא לעס רבע עוף בעיניים כבויות. והרחק הרחק משם, בבר הריקני, ישבו האורחים על כיסאות משרדיים וציפו לכיבוד שבושש מהגיע. ועיניהם כלות מול המלצר הוותיק, ששנות המוניטין שלו הוסיפו לכריסו שני תריסי קילוגרם. במילים אחרות, עיכוב נוסף של שתי דקות, במשוער.

ובדיוק היכן שנוהגים לעשן, ניסו חברי החתן להצית סיגריה, אך ידם נחסמה בעד הררי שומן, ולא נמצאה הדרך להגיע אל הסיגריה שנתחבה אי שם במעלות השדרה. עד שמוצאם האחרון היה להדליק איש לרעהו, סיגריית חברו.
והראשון מבניהם שב וצעק בקול, תראו אותו, אין לו בושה! והחברים שרבצו סביבו נעו מעט, כאות לכך שהתזמורת מרעימה יתר על המידה מכדי לקיים שיחה יעילה. ואכן, הקלידן, ישב גם הוא על כסא משרדי משולש תמיכות, משתדל במידת יכולתו ללחוץ על הקלידים הנצרכים, וכמוהו הגיטריסט, שנשען על מערכת התופים, החזיק גיטרה אדומה, שביחס למימדיו נראתה כצעצוע. ושום דבר לא מנע מהצלם לנוע על קולנועית ולבקש מהסועדים לברך את הזוג.
ואיך הוא מעיז??? המוזר הזה. שבא לפה בלי הזמנה, בעוד שחגורתו מהודקת כמעט עד סופה. איפה נשמע כדבר הזה? איפה??? והוא מרקד בטבורו של אולם, מנפנף בזרועותיו ממש כמו מתעמל מנוסה. ולכאן אתה מגיע, ללעוג לנו? תתבייש לך.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הגיע בדואר מ @תמיד בעליה
קוראים לי רחל שרה בת רחל שרה.

אתמול הבן שלי חזר מהגן בוכה.


אתמול בבוקר היתה הפעם הראשונה שבאתי להביא אותו לגן.


ותהיתי בהכחשה אם יש קשר בין הדברים.


אחרי שידולים רבים נאות לשתף אותי מה עלבו בו:


"שאת שמנה"


הושבתי אותי על ברכי, רועד ורטוב מדמעות,


היה לו כר נרחב להתפנק בו.


וסיפרתי לו:


נולדתי אחרי שאמא שלי נפטרה.


עשר דקות אחר כך.


זאת אומרת שמעולם לא קיבלתי נשיקה מאמא .


כן, אותה נשיקת יולדת הטריה, הנשיקה בשפתיים החרבות, הרועדת,


המקפלת בתוכה אהבת עולם.


מעולם לא היתה לי.


נולדתי אל חדר ניתוח שהיה גם חדר מתים באותם רגעים.


אל שבעה.


אל דממה.


כל החיים הייתי מצבה לאין.


ואנשים כאבו בשם שלי את האין ולא בחרו לחבק את היש.


גדלתי באין.


אין חיבוק.


אין ארוחה.


אין חום.


אין אמא


"נו?" אין לו סבלנות לכאב שלי. הוא יודע את כל זה.


"והעליבו אותך?"


"לא," חייכתי, "לא בשביל זה אני מספרת לך."


"אז למה?"


"כי אז החלטתי"
"?"


"החלטתי. שלילדים שלי תהיה אמא."


מביט בי תוהה.


"תהיה אמא.


...והרבה"
 

רות שיר

משתמש צעיר
אתמול שלחת לי תמונה ישנה,

תמונה ממסיבת כיתה,

היו היתה, אי שם לפני 20 שנה.

ואת

שם באמצע

אי אפשר להתבלבל

הכי שמנה,

וגדולה

ו... הכי יפה ,

הו כמה יפה

ראיתי אותך, כל כך מאירה

החיוך שלך כובש

עדין וצנוע ,

מרגש


ואת אומרת:

ראית?

איך אני עומדת שם באמצע כמו פיל?

למה לא הלכתי אחורה??

למה לא הסתתרתי ?

כמו תמיד,

לא מתאים לי


אז נו

לכי תסבירי....



הכרתי אחת רקדנית אלופה , שמנה שמנה.

מה ?
באמת?


למה הרמתן גבה??

כן היא היתה גמישה

ועוד יותר מלאת הבעה כנה ועמוקה

נו
לכי תסבירי.....




בבית חולים מחלקת לב הייתי

שמן אחד בסוף סוף ,

מצאתי,

הוא חייך,

אפילו שר איזה שיר שאהב

רזים היו הרבה,

חמוצים ועצובים,

מסכנים.

לכי, לכי תסבירי....


מרוב שאנו שטופים במח

כל מה שכתבתי עכשיו נראה לא אפשרי, ולא נכון.

אז איך אוכל לשכנע , שכן, זה כן ,
זה נכון!!??
 
נערך לאחרונה ב:

נקודה אחת

משתמש סופר מקצוען
פתחתי לה את הדלת. אפילו לא ניסיתי לטשטש את פניי הנפולות. היא מיד פנתה אליי בעיני התכלת שקולטות הכל.
"את רואה אותי? את כל הצער של עם ישראל אני יכולה להכיל. ואותך, צפלונק שכמוך, אפרוח של ממש, שאולי אפילו לא בקע מהביצה שלו, על אחת כמה וכמה. ממני לא תוכלי להסתיר, תשפכי!"
הבטתי בה, בשכנה הענקית שלי, שמילאה את חלל הפתח עד אפס מקום, ולא ידעתי מה לומר.
לרגע כעסתי על עצמי.
'למה פתחת, אוף! תמיד היא מוציאה ממך את כל הסודות. ואת כל כך עייפה היום, ובכלל לא חשבת לדבר, שהכאב יישאר בפנים, יש מספיק משכחי כאבים'
אבל היא דפקה דפיקות קצובות ומחכות, לא נעים לייבש שכנות, בפרט את השכנה מספר 1 שלי. והאמת, שיש מקום בלבי שמחכה לה שתדפוק.
"תזהרי. היום כואב לי במיוחד. לא סתם פירורים, מבטיחה לך" התרעתי בה. צריך להיות הוגנים.
היא לא נבהלה. "את רואה אותי? אני שמנה כמו כל הגלות הזו, יש לי מקום גם בשבילך. ואם אתפוצץ מרוב צער- נרוויח כולנו. אין לך מה להפסיד. תשפכי!"
הסתכלתי עליה, תאמת, הזדעזתי. היא כל כך השמינה לאחרונה, אין לה מידה כבר! שום בגד מהבגדים היפים שהיו לה כבר לא עולה עליה, הדבר היחיד שהיא עדיין יכולה ללבוש, הוא מן אוהל עצום מימדים בצבע שחור, אותו לבשה בהכנעה מידי יום, כמו רוצה להסתיר את כל הצרות ששופכים לאוזניה. מעריצה את האישה הזו. כמה צער אישה אחת יכולה להכיל? איך היא עומדת בזה ומחפשת לשמוע ולהקל עוד?
בעיתים נדירות של מעט יישוב הדעת, אני סתם מקשיבה לה, משתתפת עמה בצערה. ברור לי, שהצער שלי הוא אפסי מול הצער שלה. אישה עגונה וגלמודה, בעלה עזבה לפני שנים כה רבות, ומאז אין לה מנוחה, באותם רגעים נדירים היא מספרת לי איך הייתה לבושה כשהייתה צעירה, בימים הטובים. עדי עדיים ובגדי מחלצות מיוחדים היו לה, אותם קנה בעלה. וכשתמיהה עולה על פני היא תמיד מצדיקה אותו. "זה היה הכרחי" היא אומרת. "עוד מעט הוא ישוב",
"עוד מעט?" נפלטה מפי השאלה הזועקת, הרי מאז היותי אני, אנחנו שכנות, ותמיד היא לבד. מתי כבר יבוא?
"הוא יודע שחולת אהבה אני, בסוף ישוב" אומרת לי בשכנוע עמוק. יותר אני לא שואלת שאלות, אלא מחכה כמוה, שישוב כבר. משתדלת להסות את השכנות האחרות אשר לועגות לה בסתר, על תמותה ונאמנותה חסרת הגבול.

היום לא הייתי מסוגלת להשתתף איתה בצערה, רק אני הייתי לי בראש, והיא מיד ראתה את זה והתעלמה מעצמה לגמרי. התחלתי לדבר, בהתחלה לא היו לי מילים. גמגמתי חצאי משפטים, בעברית משובשת, תוך נשיפות לטישו שהיא שלפה מאי שם. כשהתחלתי לדמוע, היא הצטרפה אליי. וכשאמרתי. די! אני לא יכולה יותר!! ראיתי שגם בשבילה זה כבר יותר מידי. כמה אפשר עוד לסבול?
אחרי שנדמה שהתפרקתי לחתיכות, גיליתי ששוב הצלחתי להתחבר, חיוך גדול עלה על פני. חיוך כזה שבא מתוך הכאב. חיוך שאין בו ייאוש, אלא אמונה ותקווה. היא השיבה לי באותו החיוך והציעה לרקוד ריקוד קטן של מנצחות.
הדלקתי את הפסנתר החשמלי על פלייבק של שיר נוגה מלא כיסופים.
רקדנו ביחד, מרגישות לרגע בעולם אחר שאין בו צער, אלא רק טוב מוחשי ומשתפך. פתאום תוך כדי ריקוד, האוהל השחור, הוסט מעט, וראיתי שמתחת לשק מסתתר בגד לבן, רקום פנינים נהדרות. בגד יפהפה שרק מחכה להתגלות.
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
הן ישבו במעגל.
מידי פעם נכנסה מישהי ורעשי רקע קלים נשמעו מעם הכסאות הקלילים מידי.
"בדיוק על זה אני רוצה לדבר איתכן!" פתחה המרצה מינה. ורק היא זאת שהשמינה. אף אחת לא יכלה לפספס זאת על אף שעבר רק שבוע ימים! עיניים אכולות קנאה נעצו בה מבט.

"חשובנה על כך שלא יזיזו אתכן כמו עלה נידף. הבה נניח שכל המשפחה המורחבת מתארחת אצל אמא או השוויגער וצפוף ואין מקום ואתן יושבות במעבר, ואתן שמנות!, כל מי שירצה לעבור, פשוט יעשה סיבוב! תוכלנה להמשיך לפטפט ולאכול פשטידות מלאות בפטריות מקורמלות בשילוב מרשמלו רוטט על מצע של גבינה צהובה נוזלית וחמימה לצד שוקו ובננה ואייס קפה ותות ומוקה ווניל - קרים בררר.. איזה טעים! לא תצטרכנה לבחור…

חשובנה על כל אלו שיקומו לכבודכן באוטובוס! שלא לדבר על כך שתוכלנה להמשיך לאכול את ההמבורגר השלישי שקניתן ופשוט מיהרתן לחזור הבייתה ולא הספקתן לאכול!"

כולן הביטו במינה בפה פעור. המח נתן שדר ופס ייצור הרוק עבר למתכונת חירום.

מינה סימנה לעצמה וי בראש והמשיכה: "חשובנה על כל לילות הקיץ החמים האלו, שהזיעה ניגרה מכן פעמים רבות כל כך במהלך היום, בפרט אחרי השכבת הילדים שאתן רק רוצות לנוח ולהכניס משהו טעים לפה, להחזיר קצת את איזון הטמפרטורה לגוף - גלידה זו התשובה. אבל לא סתם גלידה. היא לא תעשה את העבודה. חבילה משפחתית לאמא משפחתית שדואגת לילדיה! אמא טובה היא אמא שטוב לה!"

אחר כך נפנתה מינה לדבר רוחנית. זה חלק מההצלחה שלה ולא בכדי היא קיבלה אישורים והמלצות ממשמרת הקודש והחיוך.

"וכי קלים הם בעיניכן עוד קליגורמים יהודיים?
עוד קילו'ים שמחזיקים בסידור? בתינוק יהודי טהור? עוד שמונים ושבעה קילו שמתכופף להחליף טיטול!? ואני מדברת על חצי גוף, כן?

וכי ניתן לזלזל בברכות נוספות להשלמת 400 ברכות ביום כנגד האות ת' כמניין האות הפותחת של המילה תהילים, ספרו של נעים זמירות ישראל?

אהה וזוכרות את חלום פרעה, זה עם הפרות? מדוע טרחה התורה לספר לנו? הרי התורה לא מספרת לנו סתם דברים אלא רק נבואות שנצרכו לדורות! הבה נלמד מהפרות הרזות שלמרות היותן רזות, הצליחו לבלוע פרות שמנות! תארנה לעצמכן גם כיצד הן נראו אחר כך, דליקטס!

"אוקיי, מישהי רוצה לשתף איך עבר עליה השבוע"? ובזאת פנתה מינה לחלק השני של השיעור.

אף לא אחת הרימה יד.

"טוב, אני אבחר", אמרה לאחר חמש דקות של דממה.

"רוזה, התחילי את"

רוזה, שברירת שכמותה, בקושי נשמעה. היא פתחה את פיה מספר פעמים עד שלבסוף יצאה הברה שאיכשהו גררה את סיפורה הקשה מהשבוע האחרון.

"כולכן ודאי שמעתן על אחי, המיליונר האגדי. הוא חיתן השבוע את הבת שלו ועשה סעודה כיד המלך. הוא מאוד אוהב תנ"ך אז לדעתי הוא חקר מה בדיוק היה בסעודה של שלמה המלך ופשוט עשה העתק הדבק. מה לא היה שם? 4 לשונות של גאולה, סטייקים, כבדים, אני אפילו לא מכירה את כל השמות. ואני פשוט נלחמתי עם עצמי לאכול ולא יכולתי! לרגע אפילו ירדו לי דמעות של תסכול עד שדודה שלי ניגשה אלי ושאלה אותי אם הכל בסדר, אמרתי לה שכן. הייתה לי ברירה? רק חסר לי שיתלחששו עלי יותר ממה שכבר עושים זאת. אבל כמובן שהיא לא האמינה לי, רק ראיתי שהיא מסתכלת עלי מכף רגל ועד ראש, כמובן לא פסחה על המקום שאמורה להיות בו בטן, והמשיכה הלאה במבט נוטף רחמים. בטח הלכה לאמא שלי, לומר לה שאני לא נורמלית והיא חייבת לעזור לי לאכול. מה, אני ילדה בת 5 שצריך להאכיל אותה? דיי נמאס לי כבר! איך פורצים את המעגל הזה? איך מצליחים לפתוח את הפה ולאכול יותר מקצת עוף ואורז, שלמזלי גם היו שם? ואח"כ הקינוחים בבר! הייתן צריכות לראות! העיניים שלי יצאו מחוריהן ופשוט לא הצלחתי לפתוח את הפה, כאילו נעלו אותו עם דבק 3 שניות". רוזה נראתה כמי שחזרה לסצנה ההיא, עיניה התמלאו בדמעות וכל הנשים הצטרפו אליה בהזדהות עמוקה.

מינה שמעה ואמרה:
"הקשבנה, זה כמו התעמלות. בעצם אסור לי להזכיר את המילה הזאת, אבל רק ניקח את הרעיון משם. בהתחלה השריר כואב וככל שממשיכים הגוף מתרגל, כך גם בפתיחת פה. מכניסים עוד כמה ביסים אפילו שמרגישים שלא מסוגלים וכל יום מעמיסים עוד עד שמצליחים! קראתי פעם מחקר על מישהו שהיה אוכל מנה וחצי - מי בכלל היה זה שקבע כמה אוכל נחשב למנה? - והוא התאמן והתאמן עד שהיום הוא אוכל עשרה מנות בארוחה אחת!"
מחיאות כפיים סוערות נשמעו בחלל. הלוואי עליהן…

אחר כך נפנו הנשים להישקל.
קריאות בהלה נשמעו מכל פינה. רעות ממש יבבה בקול: "איך יכול להיות? מינה, את יודעת שדחפתי גם את השאריות הנוספות הנוספות שהילדים שלי השאירו? בהתחלה כעסתי עליהם נורא, אבל אמרו לי שאני רק אעשה להם ריאקציה וחבל שהם יהיו דומים לי, אז הפסקתי לומר להם לאכול מעבר.. אני רק מפזרת מלא משפטים לחלל האוויר, תולה מגנטים ממגנטים על המקרר כמו 'מי שאכל בערב שבת יאכל בשבת' 'כל האוכל מאכילין לו לעתיד לבוא' ולא זוכרת מה עוד.. והם גם רואים אותי בוכה מול המראה שאני מידי רזה.. מקווה שזה יעשה להם משהו. אבל למה אני לא רואה את התוצאה"?

נחמה אמרה שהיא הולכת לעשות 40 יום בכותל וזהו. נשבר לה.

אחרי שכולן יצאו ולאחר שזילפה וידאה כי מינה לא בסביבה, היא אמרה בשקט בשקט שהיא כבר קבעה פגישה עם ד"ר אנגל לייעוץ בעניין אירוך קיבה ושהיא מקווה שזו תהיה התחנה האחרונה שלה.

כולן איחלו לה הצלחה וסימנו לעצמן שמחר, מיד לאחר שינסו לאכול פרוסת עוגה נוספת, הן יתקשרו לד"ר לקבוע פגישה. יש דברים שקשה לעשות לבד.
 
נערך לאחרונה ב:

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
שלומית שפשפה את עיניה בפעם המי יודע כמה, והעין, כמו לא הבינה את כוונתה, רק הרחיבה את תחום הנפיחות והגירה דמעות כמים.
"קופת חולים אהה... פתחנו" השתעל יועזר, "מה יהיה הסוף של ה.."
"תסתכל ללמעלה, זה עוזר," שלומית נדיבה.
"זה לא. מה יהיה הסוף של ה...אההפטשי!?"
"טשי, לא?" הגיבה שלומית "דאיי! לא ברצינות!" מיהרה לחמוק מחבילת הטישו שנורתה לעברה.
"מצחיק מאד" ילל יועזר. "כשתתעטשי את ככה אאההפטשי! ונשמתך כמעט תפרח לה עם כל אהההפטשי! עיטוש, אז אני אשב ואספר בדיחות קרש!" הוא סירב לשתף פעולה.
"אל תתמסכן, גם אצלי גשם לפרקים, ודי ארוכים."
שלומית היטיבה את רביצתה על הספה, לכדי שכיבה.
"אז קומי ולכי להוד כבוד הדוקטור, הוד נסיכותך, טלי מן הצרי והמזור אשר ירקח, ויירפא לך!"
כשיועזר חולה הוא דומה יותר לקיפוד מצוי מלאחיה החביב בדרך כלל.
שלומית מבינה אותו, זה לא שלא, גם היא היתה מאבדת את שלוותה המפורסמת, אם כל שיעול/ עיטוש/ קינוח/ צמרמורת/ אחר, היה מאיים על שיווי משקלה ושלימות איבריה. בודאי היתה מאבדת.
אבל הפעם היא לא הולכת לוותר לו.
"אני זאת שמהבוקר של אתמול משכנעת אותך לצאת איתי אל כבודו המדובר, הלא כן, יקירי הנעלה?"
שלומית טובה בדרמות, ובעתות משבר, על אחת כמה וכמה.
כעת היא מעבירה את ימינה בתנועה מעגלית, מריחה את הגל המגיע.
"כ-א-י-ל-ו שאת לא מכירה את התשובה על כל צורותיה המשומשות כטישו בא בימים!! לא אני אחזור עליה בפעם המיליארד!!!"
כעת יועזר זועם ממש, ותסכולו נוגע בה. לא נעים.
היא מגלגלת כירבולית נוספת ותומכת את צווארה, מתרצנת.
"יועזר, אתה יודע שזה לא באמת. אתה יודע שאתה לא אשם בזה---"
הפעם לא אמדה נכון את מהירות תגובתו, והשמיכה התולה על ראשה כהינומה, מוכיחה זאת.
"תזרוק עלי מה שאתה רוצה." היא מתעקשת "אני עם האמת שלי אלך. אתה יודע בדיוק כמוני שאתה לא אשם בזה. לא. ככה הגוף שלך בנוי. לא אתה יצרת את מערכת חילוף החומרים שלך היפראקטיבית, ואת רמת שריפת הקלוריות- מרקיעת שחקים"
"ואת יודעת בדיוק כמוני," הוא מאנפף בתגובה,"שאת הרופאים זה לא מעניין. הם לא רואים אותי, אלא את המחקרים שאני מייצג. ומה לעשות שהמחקרים מוכיחים שגורם המוות מספר אחד אחרי התקפי לב הוא תת תזונה?"
"אבל אתה לא סובל מתת תזונה!" היא מזדעקת "התזונה שלך טובה יותר ומאוזנת יותר מרוב האנשים שאני מכירה, כולל אותי, על כל מאה וחמישים הקילוגרמים המיוחלים שלי. מה זה אומר? אולי כל קילו שלי עשוי מסוכר ושוקולד, וכל גרם שלך- מירקות מאודים וקטניות?"
יועזר לא מעיף לכיוונה מבט.
"אחד מכל שלושה אנשים שמת מדום לב, היה שרוי בתת משקל קודם לכן," הוא מצטט, מנופף באצבע מתרה, "על כל שבעה מקרי מוות מסרטן ישנם שניים מתת משקל. ואם אתה לא רוצה, ילד," כאן הוא מביט היישר אליה, "למצוא את עצמך כרכיב מידע באחת מן הסטטיסטיקות הללו---"
"לא אמרו לך את זה, יועז!" עכשיו שלומית המומה. "נכון שלא?"
"אמרו יותר מזה." יועזר קבר את שאריות ההומור עם שני הקילוגרמים שהשיל לאחר שהפסיק ליומיים את דיאטת ההשמנה האחרונה.
"אין יותר מזה" פוסקת שלומית. לבה יוצא אליו.
"אתה יודע שלדרך שלך יש רק סוף אחד. מוות בגיל צעיר." יועזר מבריק חיוך של כאילו. "ואת זה אמר לי האורטופד שבאתי אליו עם נקע ברגל! הבנת? נקע! ברגל! אין מישהו מהם שלא חושב שאחריותו המוסרית לעדכן אותי לגבי רמת הסיכון בה אני נמצא עם כל נשימה ונשימה."
שלומית שתקה. אחרי הכל, מה יש לה לומר, כשאצלה הכל עולה בקלות כל כך, והתגובות- הפוכות בדיוק.
נזכרת איך רק בראש חודש הגיעה למרפאה עם קוצר נשימה חריף.
היא היתה מבוהלת. זה קורה לה הרבה מדי לאחרונה.
"תהיי רגועה, גברת צעירה," אמרה לה אז הרופאה, וטפחה על שכמה בעידוד, "כשהמצב הבריאותי הכללי טוב, והמשקל תקין, אנחנו לא מודאגים. כמו שאת נראית לי, את דואגת טוב טוב לבריאות שלך."
"סוף סוף את שותקת." זה יועזר. "הגיע הזמן באמת. אם רק הייתי יכול לברוח בשבת מהישיבה, זה מה שהייתי עושה. שתדעי."
"מה היה בשבת?"
"היה שעלה שוב הנושא הזה, ושוב התחילו לדבר אם זה בשליטה, או לא, אם אפשר לשנות, או לא, וכל הבדיחות ומשחקי הלשון של "עבודת המידות" ו"צר לי", שאני לא מבין איך עדיין יש מי שלא שמע אותם. ואז אני קולט את שמשון מכריז 'איזה גנים בראש שלכם? תראו את יועז, כל המשפחה שלו שמנים, חבל על הזמן, והוא- איפה הוא? בקושי רואים.' קיוויתי להחליק מהכסא, ולהיעלם.
שמשון הזה! זו לא פעם ראשונה שהוא יורד עלי. מזל שיש כמה חבר'ה הוגנים שיודעים להגיד את האמת לכולם בפנים."
"כמו מי?" שלומית מתעניינת, שמחה בעליל שיש עדיין כאלו.
"כמו שניאור משיעור ג', בחיים הוא לא יצחק מהבדיחות האלו, ולא תשמעי ממנו ת' מילה "רזה", והוא זה שיזכיר לכולם במקומי שאת רוב הפגמים במידות לא רואים, זה לא שהם לא קיימים. בלעדיו לא הייתי שורד את זה. וכשהוא לא נמצא, סיוט. דמם של הרזים הותר. אני אומר לך. מרוב שהוקיעו את התופעה, הפכנו לא לגיטימיים!"
שלומית הרכינה ראש. מהורהרת.
"רק דבר אחד יועזר, אם זה בסדר להעיר עכשיו."
יועזר עיקם את פיו. זה הספיק לה.
"אתה לא יכול לדרוש מאחרים לכבד אתכם, אם אתה בעצמך קורא לסובלים מהרזיית יתר- רזים. זה לא מקובל, ולא יפה. זה כמו להגיד, דיקט, שרוך, וכאלה. אני לא צריכה להדגים לך, כן? גם אתה יכול לספר על אחד רזרוז כזה, דיקט, שראית באוטבוס, או לציין את רמת ההלם שלך מכמה שההוא הרזה לאחרונה. ובסופו של דבר, היחס שאתה נותן לעצמך, ומה שאתה חושב על כל הסיפור הזה, זה מה שייקבע את היחס שתקבל מאחרים. אתה מבין."
כן. הוא מבין.
 
נערך לאחרונה ב:

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
ב"ה.


היא נראתה בדיוק כמו שדמיינתי אותה.

כשאלכסנדר גרהם בל המציא את הטלפון, הוא חשב על שדכניות. אפילו טלפניות שנושמות טלמרקטינג מצאת החמה עד סוף המשפחתון לא משתמשות במכשיר הזה יותר מהן. וגם, הן נראות תמיד בדיוק כמו שהן נשמעות, כך שהמכשיר עבורן מייתר מפגש לגמרי.

אבל בכל זאת, נפגשנו.

"...הסברתי להם". היא חייכה חיוך גדול של אנשים חסרי מודעות עצמית הבטוחים שיש להם חיוך ממיס. "הסברתי להם שאת ממש לא שמנה. רק גדולה כזו. ממש גבוהה. ככה שהכל גדול. גם הפנים. משהו דינוזאורי כזה"...

היא המשיכה להסביר בשטף אבל אני עצרתי כאן.

דינוזאורית, ברוכה הבאה. נעים מאוד.

***

"הרבה אנשים נרתעים כשהם שומעים שאת עובדת ב'שובע'. את מבינה, זה לא בדיוק המקום שיוצאת סמינר אמורה לעבוד בו. חנות בגדים למשל, זה בסדר"...

כן, אני עובדת בשובע. הסביבה חרדית למהדרין, הקופאיות האחרות נשואות, צנועות וחסודות. את העודף לגברים מניחים על סלסלות ייעודיות. ואני, גדולה שכמוני, אפילו מצליחה להוציא בעצמי את המגשים הכבדים והלוהטים מהתנור כשבעל הבית לא נמצא, מה שהצפלונות הללו לא מסוגלות.

היא ממשיכה לדבר ולדבר, כאילו הייתי טלפון. סוף סוף הגיע תורי להשחיל משפט. משפט סיום.

"אני מודה לך על כל המאמצים שאת עושה בשבילי. כל הכבוד שאת לא מתייאשת וממשיכה להציע הצעות"...

לא סיימתי את המשפט. "מבישות".

היא הנהנה בראשה. ממבע פניה ניתן היה להבין שהיא בהחלט מסכימה לתודה המופרזת שמגיעה לה. לפעמים את נותנת מחמאה למישהי ורואה שמבחינתה המחמאה הייתה כל כך מתבקשת וצפוייה, כל כך מתיישבת טוב ובמקום, עד שהיא אפילו לא מעלה בדעתה שהמחמיאה לא התכוונה באמת.

בכל מקרה, יש פגישה-ראשונה נוספת. חמישי בשמונה בוולדורף אסטוריה.

***

הוא נכנס פנימה בצעדים. בוטחים? מהוססים? לא, רגילים.

מצחיק שהסתכלתי על הצעדים לפני שהסתכלתי על הפנים. ואז, זיהיתי אותו מיד.

דווקא הוא, לא הופתע לראות שזו אני. הוא כן הופתע לראות שהופתעתי.

"אני"... לאט, "אמרתי לשדכנית להגיד לך"...

"טוב, היא כנראה התביישה". עניתי. שנינו פרצנו בצחוק קצר והקרח נשבר, ולא מהחיוך של השדכנית. לא רע בשביל דקה ראשונה של פגישה ראשונה.

***

"הוא" למד בישיבה סמוכה לחנות. יכולתי לדעת זאת לפי הבחורים שנכנסו איתו לפעמים בהפסקת הצוהריים. הם – לפעמים. הוא – בכל יום ויום. הם – בורקס או שניים. הוא – חצי קילו לפחות. הם – ניגשים מיד לעגלת המתכת, מכניסים לשקית ומיד ניגשים לשלם. הוא – מחכה עד שכולם יסיימו ורק אז מעמיס את הקנייה שלו.

היה ברור שהוא אוכל הכול לבד. לא הייתי צריכה רוח הקודש מהסוג שהפעלתי בפעמים אחרות. ודווקא אומרים שיש בישיבה הזו אוכל מעולה עם שף מיוחד.

יום אחד ירד גשם בחוץ. האוטובוסים התעכבו ואני איחרתי למשמרת הצהריים שלי. כשנכנסתי לסמטה ראיתי אותו יושב בודד על ספסל חצי-נסתר בתוך חצר בניין ירושלמי שכן. שיחים גזומים סביבו, גשם מטפטף על כובעו והוא כפוף בהתמסרות אל השקית החומה המהבילה. הלב שלי נצבט כמי שרואה גור חתולים דרוס. חיכיתי שהוא יסיים לפני שעברתי, התביישתי בשבילו.

כשסיים, כידרר את השקית החומה והשליך אותה לפח הירוק של הבניין. פח פלסטיק ירוק עירוני של בניינים קטנים ומטופחים. למה אני בורחת לפרטים הללו? כרגיל, אני נמלטת מהסיטואציה המציקה עצמה אל הנתונים הטכניים שלא מזיקים לאיש.

והנה, הוא כאן. והוא ידע שזו אני. טוב, כמה דינוזאוריות שעובדות בשובע יש?...

***

כבר נפגשתי עם כמה שמנים בחיים שלי. סליחה, מלאים. גדולים.

יש את אלו שמפצים על המראה החריג בעודף ביטחון עצמי. אחרים, רבים מהם, בעודף לצון, בדיחות, הומור עצמי ושמחה קורנת של שמנים. אבל זה עודף. ועודף, אני מניחה בסלסלות. לא לוקחת איתי הביתה.

לא שמותר לי להתלונן, כן? אני לא בררנית. יש לי את העודף שלי. אבל כן, אני תמיד שמחה שהעודף מתרכז בתחום שלו, ולא מתפרץ החוצה ומתחיל להתחשבן עם כל המדדים האחרים.

הוא - מתברר ששלמה שמו - לא פיצה בשום עודף. הוא היה פשוט בחור רגיל. קלאסי. לא שונה בכלום. הוא דיבר רגיל, עניינו אותו נושאים רגילים, הבין בדיחות אבל לא הירבה בהן, היה לו ביטחון עצמי ממוצע ורגעי מבוכה אנושיים. רגיל, פשוט רגיל. לו היינו מדברים בטלפון למשל, לא הייתי חושבת שהוא נראה כך.

זה היה טוב, אבל ידעתי שאני צריכה להבין. אם הכול טוב, מאיפה זה בא?...

ידעתי שלא אוכל להמשיך הלאה ולהתקדם משמעותית כל זמן שלא אפתור את החידה הזו. וחבל.

אבל זה קרה. בפגישה השלישית.

***

מיטה גבוהה של בית חולים. וילונות ירוקים תלויים על מסילה חורקת. תקרה אקוסטית מתכתית מחוררת. פלורוסנטים מהבהבים. צפצופים וקריאות רמקולים ברקע, רצפה מבהיקה וריח נורא.

סבא היה לבן. רזה כל כך. עצמות הפנים שלו מעולם לא נראו לפני כן. כעת ניתן היה לראות כל קימור ובליטה. היד הייתה שקופה ממש. וריד כחול בלט, כמעט לא ניתן לדעת אם הוא בתוך היד או מחוצה לה. בתוך הווריד הייתה נעוצה מחט מרושעת של אינפוזיה.

אחות במבטא רוסי סיימה להכניס את המחט ווידאה שהכול עובד כמו שצריך. אבל כלום לא עבד. הכל היה רזה מידי מכדי להצליח להסתדר. היא לא שמה לב לעיניים הילדותיות הגדולות שלטושות ועוקבות אחרי מעשיה. כשהיא הבחינה, היה כבר מאוחר מדי.

"מה הילד הזה עושה כאן? תוציאו אותו".

ושלל אורות וצבעים בחוץ מסתחררים לעיסה אחת מעצבנת וגועלית.


***

"זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא האהוב שלי. סבא החסון והגיבור. סבא שבכל פעם מרים אותך עד לתקרה וכשהוא מוריד אותך פתאום צץ בידו תרנגול אדום-סוכרייה, מעשה קסמים.

"רזון זה חולי. רזון זה מוות. רזון זה מי או מה שגנב לי את סבא. רזה זה הריח של בית החולים, הטעם של הקפה במכונה שבפרוזדור, ואני מתכוון לסוף הפרוזדור שמגיע לטרקלין. אני לא רוצה להיות רזה כמו סבא אף פעם. אני רוצה להיות שמן, גדול, מלא... בכל מחיר!

"התחלתי דיאטות. בעיקר בתקופת השידוכים. הן הלכו לא רע. אבל בכל פעם שהסתכלתי במראה וראיתי מולי פנים רזות יותר מבעבר – הצטמררתי. ראיתי במראה את סבא האהוב שלי – שכולם אומרים שאני דומה לו כל כך. ראיתי אותו פתאום רזה, ולא יכולתי להסכים לזה בשום פנים ואופן. ואז, רצתי לאכול. כמה שיותר שמן. כמה שיותר בצק. כמה שיותר סוכר. אפילו שלא הייתי רעב ולא הייתי אוהב.

הוא עצר לרגע.

התגובה הספונטנית שרצתה לצאת ממני הייתה "אתה צריך לטפל בעצמך". אבל חששתי שהיא תתפרש כשיפוטיות ולא כאכפתיות, אז שתקתי.

אין לי את האורגן הזה שאנשים משתמשים בו כדי לשלוח בלחיצה תגובות מוכנות, אפויות ומוכנות לשיגור. "וואו" של התפעלות, "אויש" של השתתפות, "אוהה" של הכלה, "צצצ" של רחמים. שתקתי.

והוא דיבר:

"אני יודע שאני צריך לטפל בעצמי..."

אופס! הוא קורא מחשבות! ממש זיווג משמים, הדינוזאורית וקורא המחשבות. שני יצורים שכבר לא קיימים...

נסחפתי עם המחשבה ופספסתי חלק מההמשך שלו. הוא כבר היה בעיצומו של ההסבר:

"...מאמין שגם יצליח. אני אהיה מוכן לעשות זאת, למען אחרים, למען אשתי והילדים. אבל למען עצמי, כרגע, לא. אני לא רוצה לטפל בזה. טוב לי עם זה. טוב לי עם סבא שלי. בכל פעם שאני אוכל אני שוב איתו, שוב מרגיש את החיבוק שלו, שוב נזכר במראה האמיתי שלו, החסון של כל השנים. לא הקלף המיובש של הסוף. סבא על מלא. שמח. חי. לא רזה. חולני. עצוב ו..."

קולו רעד כשסיים "...מת".

שקט השתרר. עיניו המשיכו במקומו את מה שהוא לא העז לומר: "והלוואי שהייתי מוכן למצוא מישהי שגם לה זה לא יפריע".

נראה שהוא חש הקלה על שפרק את המשא, אבל היה מתוח בציפייה לתגובה שלי. מה היא תהיה?

"שיהיה לך"...

פציתי את פי סוף סוף והוא נרכן קדימה, מחכה להמשך. 'בהצלחה בהמשך הדרך'? 'המשך חיים מאושרים'?...

"...לבריאות".
 
נערך לאחרונה ב:

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
והנה שלי. מנוסח כמכתב עבוד ספר של חיים ולדר.

שלום שמי יוסי,

בישיבה קוראים לי יוסי מצ'ינג, מה שוודאי יגרום לכם להבין שאני במשקל מתאים לכללי האתגר.

בכל שנות לימודי בחיידר הייתי תלמיד מן המניין ומשקלי החורג והחריג לא היווה עניין או משמעות. בסיפורים (קוראים לי צביקי גרין, למשל) תמיד מוצגים השמנים כנחשלים במשחקי חצר וכמשתרכים בסוף התור אך אני לא טעמתי על בשרי במשך רוב שנות הלימודים חוויות שמצדיקות את המיתוסים הללו.

בשיאה של כיתה ח' בזמן שלמדנו והכנו את עצמינו לבחינות לישיבה קטנה, עסקנו בגמרא הדנה בהיתקלות בחבית הניצבת ברשות הרבים ושבירתה, התלמידים הסתבכו מעט ופתאום עלה בעיניו של המלמד ניצוץ שובב ורעיון עוועים להמחשה, "יוסי" הוא קרא לי "בוא תעמוד כאן על יד הדלת, תתקדם עוד קצת, יופי, הנה יש לנו כאן חבית שעומדת בקרן זווית...".

כפי הנראה הוא שיער בנמהרות שאזרום עם הרעיון ברוח טובה, מה שלא קרה. בערתי מבושה, ניסיתי לטמון את הראש אך לא היה לי איפה, החברים צחקו במלוא הגרון, רציתי לבכות אבל חששתי שבזה אהפוך לבדיחה מושלמת, שאלתי את נפשי למות.

כך עמדתי במשך עשר דקות מבוזה ומושפל פנים במרכז הכיתה מול פרצופים מבודחים, בעוד המלמד מדגים את השיטות השונות והאפשרויות שבהם נתקלים בחבית, המילים של המלמד בקעו בי כמדקרות חרב ופצעו את ליבי בדם. הרגעים הזוועתיים נחרטו בי אחד לאחד ככוויה שאין לה מרפא.

לאחר מכן הבין המלמד ששגה והתנצל אך תקופה ממושכת היו מי שקראו לעברי "הנה החבית הגיעה" או ביקשו ממני לשוב על ההדגמות.

בימים שאחרי לא עלה בידי להתרכז ולא היה בי כוח ללימודים, ישבתי במקומי מכונס כשרגעי ההשפלה משוחזרים שוב ושוב בראשי בפרוטרוט. זכרתי כל פרט, כל מילה וכל פרצוף מלא צחוק.

התחלתי להתאושש רק כשחלפו שבועיים אבל היה זה מאוחר מדי – נשארתי מאחור, החומר הנלמד יועד לבחינות לישיבות שהלכו והתקרבו, היה עלי להדביק פערים אבל לא היה לי מספיק חשק ומרץ לזה. מסביבי געשו כולם בחזרות והכנות לבחינות ולי נשאר רק לחזור ולהתבוסס באש הבושה.

בהתאם למעמדי קודם לפרשייה המכאיבה נשלחתי לבחינה בישיבה מצוינת בעוד בסתר לבי ידעתי שאני חסר כל סיכוי, לא הכנתי מילה אחת מהדפים. מעבר לזה, ידעתי שאני צועד לקראת השפלה מספר שתיים, לשבת עם עוד כמה חברים מול ראש ישיבה ובעוד הם לבטח ישלפו תשובות מפורטות ומנומקות, אני אבהה כתרנגול בבני אדם.

הרגע הזה הגיע. בברכיים כושלות פסעתי אל חדר הבחינה עם עוד שלושה חברים. שני בוחנים חיכו לנו שם בחיוך קשוח, שניהם רזים וגבוהים, התיישבנו והם סקרו אותנו, לוקחים דגימת רושם ראשוני, גם ברושם החיצוני כישלוני היה מובטח, שמן עם פנים של מובל אל הגרדום.

ממקום מושבי הצלחתי לראות שהר"מ סימן לעצמו מתחת שמי מילה אחת – 'נעבעך'.

הם שאלו שאלות, החברים שהיו אתי ענו נכון אם כי לא נעדר מהם הלחץ הטבעי שבמעמד בחינה לישיבה.

ואז הפנו שניהם את פניהם אלי "יוסף שלמה, יהודי שהניח חבית באמצע הרחוב, לא בקרן זווית...".

הרגשתי כמו רבי ישמעאל כשקילפו את עורו מעל ראשו, בועת כאב של חודש התפוצצה בי כהר געש, עצמתי את עיני בכוח איתנים וחזרתי בראשי אל פתח הכיתה, הכול עלה מולי בשידור חוזר בצבעים חיים ועזים, החבית שעומדת כאן, וכאן, וכאן, וכאן, והאדם שמגיע משם, ובמקרה שזה בא בקורתו וזה בא בחביתו, ואז שוב הכול עבור ילד שלא הבין...

אינני יודע האם צעקתי, האם קמתי והמחשתי כחבית, האם בכיתי .

אין לי מושג איך נראיתי שם בחדר מול שני הרמי"ם, אבל כשפקחתי עיניים ראיתי אותם מביטים נדהמים זה על זה ועלי ואז העביר אחד מהם קו על המילה 'נעבעך' וכתב במקומה- גאון.
 

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
קטע מיומנה של מקלה:)

הבטתי בקנאה בשכנתי השמנה, צועדת לה מעדנות ברחוב כולה אומרת כבוד.

ואנוכי דחלילה שדופה, שקופה כמו טיפה גמלונית בגשם.

תאמינו לי שמזמן היית זורקת את כל המידות ילדים האלה שאני לובשת.

נעמדתי לצדה של בלומה בתחנה ולחשתי שלום. היא המשיכה לשוחח בטלפון קולה

ה...איך אני אגדיר אותו? אולי חצוצרתי? רועם אך נעים ומלא ביטחון, הלוואי עלי-

קול של ילד (לא) פלא.

היא סיימה את השיחה ואחרי דקה של הרהורים שמה לב לקיומי הדקיק.

"גולדי מה שלומך? איך לא ראיתי אותך? (איך באמת?) הגעת עכשיו לתחנה?"

"משהו כזה" מלמלתי, מרפרפת חיוך חביב על פני.

"אותי אין סיכוי לפספס, הא?" היא צחקה בטוב לבב תופחת על עצמה.

חייכתי, מה אני יכולה לענות? שהייתי רוצה שגם אותי לא יפספסו ברחוב?

"את יודעת אני מארגנת ערב חוויתי לכל השכנות? על קפה ועוגות כמובן" קרצה במשובה.

(איך היא תמיד מארגנת משהו בהתלהבות ואני כל כך רפה וחלשה מכדי לזוז?)

"חשבתי שאולי תכיני לנו תכנית, את נראית לי אחת שמפגיזה ברעיונות "

"אני צריכה לחשוב על זה" אני כל כך ביישנית, אין סיכוי שזה יקרה, לא ישמעו אותי.

"נראה לי שאת יותר מתאימה" לחשתי בחיוך. היא צחקקה ולחשה לי לתוך האוזן

"אני אחראית על הכיבוד שכחת?" חמודה שהיא. השכנה הכי מגניבה בבניין.

"הולך להיות כיבוד עשיר לכל הצפלונות שלא מכניסות שוקולד לפה!"

"אתן הולכות להשמין מהסיפור הזה" היא התרתה בחיוך רגע לפני שהפליגה באוטובוסה.

רק חבל שהיא לא שמעה את התקווה הדקיקה שלי- "הלוואי"
 

מ. ברא"י

צילומימוש, הילד מדבר מהתמונה
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
דמעות זלגו מעיניה ללא טיפת בושה, "די תרגעי, רבקה, היא תשמין בעזי"ת"
הדמעות לא פסקו.
"אני לא מסוגלת כבר, אני רוצה לראות אותה שמנה ע-כ-ש-י-ו!!!"
"רבקה, את יודעת שהיא בתהליך, זה לוקח זמן, יהיה טוב!" הבכי מפסיק לרגע, ואז- שוב מתחדש..
"אבל מה יהיה? ואם מישהו ישים לב שהיא מידי רזה? ומה יהיה בשידוכים?"
"אל תשכחי שהיינו אצל הרבי! הוא בירך שתשמין בקרוב!, אל תדאגי!"
"אני כן דואגת, שמעתי על כאלה שלא השמינו בסוף... אני פוחדת, ישראל!!!"
"רוצה ללכת לבקר אותה? אני חושב שכשתראי שהיא לא כ"כ רזה, תרגעי קצת"
"ומה יהיה אם האחיות תספרנה לי שהיא לא מספיק אוכלת?"
רבקה, את לא זוכרת שראש המחלקה סיפר לנו בסיפוק שהיא הפסיקה לגרום לעצמה להקיא? יהיה טוב!, אני מבטיח! יש לנו ברכה מהרבי, ודי לבכי!!!"
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
נשלח בדואר בבקשה לעילו"ש, @אבימי @טור אורח זה אמור להיות בקטגוריה שלכם.
-----------------------
התקדמתי למקלט. לפי הריח יכלתי לדעת לאיזה כיוון לפנות גם בעיניים עצומות.
עדיין עמדתי בפתח בניסיון לזהות תוך כדי מצמוץ איפה השולחן של המשפחה, וכבר הוקפתי בבנות דודות ואחייניות. תמיד זה כך, פשוט כיף, אי אפשר לפספס את זה שאני כאן.
"שלום, מזל טוב פייגה מושקי. את נראית כל כך טוב! השמלה הזו חדשה, נכון?" קיבלה אותי תמר בחיוך. "איך את זוכרת! בגלל ששום בגד כבר לא עלה עלי, אז יצאתי שבוע שעבר שוב לקניות..." מאחורי שמעתי את ציפי לוחשת לשרה אחותה "כל פעם שרואים אותה יש לה בגד חדש, ואנחנו תמיד עם ירושות. אוף!". בטח כשכל מה שהיא מודדת טוב עליה ומקסימום צריך להצר, בעייתה!
החלפנו מחמאות ודרישת שלומות הדדיות ופנינו בטבעת עגולה כשאני היהלום בראשו לעבר השולחן לידו ישבו.
כשחזרתי מאיחולי המזל-טובים למי שצריך לא הייתי צריכה לבזבז רגע לתור אחר מקום, שרה מיד נתנה לי לשבת על הכסא שלה - כסא נוח ומרופד, הן לא יעלה על דעת אף אחד ואחת שאשב על כסא פלסטיק פשוט.
הרמתי מבטי לשולחן לראות במה להתחיל וגיליתי שתמר מילאה לי צלחת עם מה שאני אוהבת, בלי שמישהי שמה לב בכלל שהיא הלכה וחזרה... כמה קטנה ככה שקופה, נאבדת לנו מתחת לרגליים. נראה לי שהיא רזתה מפעם קודמת, היא ממש מדאיגה אותי.
"מה איתך תמר? זאת לא הצלחת שלך? את לא רוצה לאכול?" שאלתי אותה, לא נעים לי לאכול אם היא תעמוד ותאכל בעיניה את המנה...
"לא, אכלתי את המנה הראשונה ואני מלאה לגמרי" ענתה בפרצוף מסכן והראתה על צוארה לאות - עד כאן אני מלאה, אין מצב להכניס עוד משהו. התחלתי לאכול בשקט, אין לי מה לענות לה, מסכנה. תמיד מפסידה את המנה עיקרית, שלא לדבר על הקינוח.

לקחתי לי מנה שניה של קינוח ובזווית העין ראיתי שהתחילו לזרז את הבנות לעזור לסדר. בירכתי בזריזות, לי יש פטור מהתרוצצויות של עזרה וארגון, אז חבל שאשאר לדקור את העיניים של שרה ותמר השדופות שנאלצות לאסוף עכשיו כסאות פלסטיק לערימה בידיים הגפרוריות שלהן.
הלכתי לאחל שוב מזל טוב למי שצריך ויצאתי לאויר הצח.
הרגשתי שיהיה לי טוב עכשיו לשבת בתחנה, ועדיף שהאוטובוס אפילו יאחר, טוב שאנחנו לא גרים קרוב לאולם הזה. אני צריכה לעבד את הערב הזה, המפגש שוב עם בנות הדוד החולניות תמיד מעיק עלי הרבה זמן אחריו. ישבתי עגמומית כמה דקות. ופתאום התנערתי; "הו, ה'! תודה! תודה שאני שמנה ובריאה, תודה שאני לא נראית ככה. אנא! עזור לי עד 120 להמשיך כך, ושאף פעם לא אגיע למצב הזה. אנא עזור לשרה ותמר בת אפרת רחל לרפואה שלימה וישועה במהרה".
הוקל לי.
האוטובוס הגיע, הוצאתי את החטיף שתמיד מונח בתיקי למקרה חרום, בירכתי בכוונה ואכלתי.
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
טוב לי להיות שמן

אז... מה טוב בלהיות שמן???

אני כוסס את מקלדתי כבר שעה ורבע.
איזה אתגר קשה! מה טוב בלהיות שמן.

מה יכול להיות טוב בלהיקרא: הר אדם, הר ההר, הר כגיגית, בעל חבית, מלא (אצל בעלי הטקט), בעל נוכחות (אצל בעלי הפחות טקט), מפלצת, ואחרון לא חביב - שמנטוזה. בפי התשב"רים.

שיהיה בריא, יהושע. ועוד המליצו עליו. מה לא אמרו עליו.
אמרו שהוא בראש ובראשונה דיאטן מוסמך מטעם מכון סלים פיט. ואמרו שהוא מאמן nlp בחסד. ושהוא מטפל בשיטת .R.P.G. של חנצ'ינסקי, ובשיטת איזון גופנפש, ויש לו יכולת לשלב את כל השיטות לתודעה מזוקקת שתיתן נוק אאוט לשומן אחת ולתמיד.

בפעם האחרונה יהושע לא היה כל כך מרוצה.
דוב, אמר, אני חושש שעלית בארבע מאות גרם.
היה לי תירוץ מן המוכן. אתה רואה את החגורה החדשה שלי? זה מעור אמיתי. זה הרבה יותר כבד מהסקיי שהיה לי קודם. תחשב את זה.
יהושע אפילו לא ענה.

תראה, דוב, פתח. אני חושב לעבוד אתך בשיטת הפוך על הפוך. כל הזמן אתה שומע מהסביבה כמה לא טוב להיות שמן, כמה זה לא בריא, לא יפה, לא אסטטי, חם ומזיע, אני לא צריך לספר לך.
המוח שלך פיתח נוגדנים תת הכרתיים לכל המלל הזה. אתה לא יכול לעמוד מול שטף המילים השליליות, ותת המודע שלך משדר לך שכל מה שאומרים הכל שטויות. אני חושב שמהיום תתחיל לחשוב הפוך. כמה כדאי להיות שמן. תנסה למצוא דברים טובים שיש רק לשמנים. לא יודע מה. תנסה בטח תמצא משהו. פשוט תשכנע את עצמך שלהיות שמן זה מצוין.

ואיך זה אמור לעזור? שאלתי.
אני לא יכול להסביר על רגל אחת, ענה. זה חלק משיטת טיפול חדשה למקרים קשים שאני מפתח כעת.
עכשיו נהיה לי ממש טוב על הלב. גם שמעתי שאני מקרים קשים וגם שפן ניסיון.

יהושע שתק והשתעל קלות.
הבנתי, שילמתי, יצאתי.

אז... מה טוב בלהיות שמן רבונו של עולם?
נהייתי רעב מרוב מחשבות. מה יש לאכול בעצם?
הבה ונראה.
מדף עליון. גבינה 5%, יוגורט ביו, עגבניה בגיל העמידה.
מדף שני. צ'ולנט משבת. איכס.
מדף שלישי. וואו. זה נראה טוב. זה אפילו נראה ממש טוב. אבל מה זה עושה פה? אה, נכון. לחיימ'קה יש מחר מסיבת חומש ואמא התנדבה להביא עוגה. פששי איזה עוגה, בצורה של ספר תורה, מצופה שמנת עם גרדודי שוקולד, וסוכריות בצבע כסף. אבל זה מחוץ לתחום כמובן.
טווווווב, שיהיה עוד פעם פריכיות.

חזרתי מובס למחשב.
בוא נחשוב הפוך. אם הייתי רזה היה רע מאוד כי...
בחורף הייתי עף ברוח. נו, זה לא באמת.
היה לי בחורף קר מאוד. זה נכון. לי תמיד חם.
אתה מצליח, עודדתי את עצמי. קדימה, עוד משהו.
כדאי להיות שמן כי, אתה לא מתפתה לפירסומות על בגד חדש כי אתה קונה רק אצל ראובן מידות גדולות.
יופי. עוד.
לא צריך לגהץ חולצה כי היא תמיד מתוחה.
כל הכבוד!
זהו, מספיק להיום.
בצעדים מאוששים פסעתי לעבר המדף השלישי במקרר וקיימתי בנפשי ותורתך בתוך מעי.
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
לא היה קל להפוך לאוצר לאומי, בכנות.
סיפור ארוך, שמעולם לא סיפרתי את כל פרטיו, אבל היום... הגיע הזמן. אשתדל לקצר, אני פשוט קצת רעב כרגע.

טוב, נתחיל.
שמי בוריס הרעב. לא כינוי, זהו באמת שמי. אני רעב תמיד, אל תשאלו.
הסיפור שלי ארע לפני שלושה וחצי שנים, במרסיי, צרפת, בתחרות הגדולה.

*

התכנית שלנו הייתה מדוייקת, מתוכננת, הכל היה צריך לעבוד. התייעצנו עם חברת האסטרטגיה בלאק סירקל כדי לשמור על החשאיות, והטסנו את כל המומחים שלנו בנפרד, כדי שאף אחד מכל המרגלים של המתחרים לא יעלה עלינו.

את יוסי כהן היה קשה להטיס, הוא אושייה מוכרת מאוד, ידעתי שברגע שצלמי הפפראצי יקלטו אותו יורד מתנשף מהמטוס בנמל התעופה בונז'ור לה מקרון, הם יבינו מייד שישראל מתכננת משהו גדול.

מה שעשינו, ועכשיו כבר מותר לספר, היה כזה: איפרנו אותו כמו שצריך, ציידנו אותו בבלון חמצן ובארגז של אוכל, והדבקנו סביבו פלטות מקוריות של עץ קקבולה. בשניה שהוא נדחף החוצה מכבש המטוס אל אדמת צרפת, עשר סבלים העמיסו אתו על המסוע, וכל צלמי הפפארצי היו בטוחים שמדובר בעוד שולחן שגרתי לכבוד הנשיא.

הבנתם את הכיוון, אני מתאר לעצמי. ים של תרגילים, שטיקים, כל קומבינה אפשרית.
הצוות שלנו התאסף לאט לאט בפאתי היריד הגדול, שם התקבצנו כולנו בתוך האוהל השחור של ישראל. דאגנו כמובן לתלות מעליו דגל צהוב עם המילה 'זהירות - ניסויים באנטרקס צבאי', כדי לוודא ששום נציג גִינֶס חטטן או פקיד סבא"א לא יציץ לנו בפנים.

והכל עבד כמו שעון שוויצרי.
ז'וז'ו בנה תוך יומיים את המיכון הכבד, בוקי מז'ורי הגניב פנימה את עשרות הטונות של הקמח, אני דאגתי שיוסיפו לתערובת את הרטבים המיוחדים של הלמנ'ס, ותוך כמה ימים הפיתה שלנו הייתה מוכנה.

ציקי דאג לתעד את כל האירוע, ידענו שביום שנזכה בתחרות, כולם ירצו לראות את הסרטון של מאחורי הקלעים. ובצדק: הפיתה נאפתה בדיוק לפי התכניות שלנו. קוטר הזוי של איזה עשרים מטר, קילוגרמים של פלאפלים, צ'יפסים, נהרות של טחינה, סביח, סחוג, בצל, משהו אדיר.

לאף אחד מאיתנו לא היה ספק קל שבקלים: שיא הפיתה הגדולה בעולם - יהיה שלנו.
האמנו בזה, באמת, היינו בטוחים שאף מתחרה לא תתקרב ליצירת המופת שלנו.

וטעינו, אוי, כמה טעינו.
כי האיראנים...
עבדו עלינו בעיניים.

*

שעתיים וחצי לפני פתיחת הטקס הרשמי, בזמן שהנציגים של גינס כבר התרוצצו בין הדוכנים, מתלוצצים עם הנציגים בשבעים שפות, הגיע אלינו מושיקו הקטן, חיוור, רועד.

מייד ידענו שמשהו רע, רע מאוד קרה. אחרת המרגל הבכיר שלנו לא היה נראה ככה.
וצדקנו, כי בשורות איוב היו בפיו: הוא השתחל לדוכן של האיראנים, רזה כמו אטריה שרופה, וגילה שמתחת הדוכן הרשמי - שם נאפתה פיתה צנועה בקוטר חמישה מטרים בלבד - יש תת מפלס, תת קרקעי, ענק ורחב ידיים.
בתוך החלל התת קרקעי הסתובבו נציגים עוטי טורבנים, מאות זבובים, אחמדינג'אד אחד, ואפילו רוחאני נשנש זיתים.

במרכז החלל נאפתה בסבלנות איראנית, פיסה אחרי פיסה, פיתה אימתנית בקוטר של... עשרים ואחד מטר.

עשרים ואחד מטר. שמעתם נכון.
רחמנא לצלן, האיראנים הולכים לגנוב לנו את הפרס.

בוקי מז'ורי קפא באימה, ציקי התחיל לצקצק בעיניים, מיואש; יוסי כהן צרח שהפסדנו והתנפל על השאריות בצד, טורף אותם בבולמוס של אכילה רגשית, ואני... טוב, היה לי רעיון.

בדיעבד אני חושב שהרעיון שלי היה יותר 'תחושת בטן', ופחות תכנית מדוייקת, אבל עם תחושות בטן לא מתווכחים, כמו שיודע כל אכלן מצוי.

השארתי את החברים שלי באוהל, התריתי בהם להשלים את הפיתה, כי אולי יקרה נס והפיתה האיראנית תישרף ותיעלם - והתגנבתי לדוכן שלהם.

קולולולו, טרולולולו, זבובובובו. המוסיקה שם הייתה אדירה, מעלית ענק החלה מעלה בעדינות את הפיצה מבטן האדמה, למול עיניהם המעריצות של מאות עיתונאים וצלמים.
כולם ידעו מייד: הפעם האיראנים הולכים לנצח.

כולם, חוץ ממני.
כי אני, בוריס הרעב (זה השם שלי, תתרגלו), ירדתי במהירות פנימה, לחלל התת קרקעי, והסתובבתי בין המנקים שניקו את השטח.
טיפסתי על המעלית, הגעתי למשטח ההרמה, שם שכבתי, מוסתר מעיני האורחים.
התחפרתי בתוך הפיתה, ו... ניחשתם, אני מניח: התחלתי לאכול.

לאכול יהיה ביטוי לא מדוייק, לטרוף, אולי.
נגסתי ונשכתי ובלעתי, אכלתי כמו מעולם לא אכלתי. במהירות, בשקדנות, במסירות נפש. טפחתי לעצמי על הכרס, עודדתי את עצמי: בוריס, תיזכר בשנת הלימודים האחרונה שלך בבית הספר גינות ידידיה, איך תמיד היית רעב. עכשיו אתה יכול להשלים את החוב שלך לעצמך.
תאכל, בוריס, תאכל.

וזה מה שעשיתי. אכלתי. ביס ועוד ביס.
לאט לאט נוצרה סביבי מנהרה רחבה, תוצאה של הזלילה הפרועה שלי. התקשיתי לנשום, היה לי דם בעיניים, זמזום באוזניים, רשרושים במעיים, תזוזות ברֵיאות - והמשכתי. עקשן. בלתי מנוצח. רעב מתמיד.
אכלתי ואכלתי, התקדמתי כמו תנין רעב בבריכת קרפיונים. ביס, ביס, בליעה, ביס, ביס.

ואחרי שעתיים, כאשר האיראנים חשפו את הפיתה שלימה שלהם, מיהרתי לזחול החוצה מהפיתה בלי שישימו לב אליי, שמן כמו שלא הייתי מעולם - וחייכתי לעצמי בסיפוק:

כי הקוטר הסופי של הפיתה היה... 19.9 מטר בלבד.

האיראנים הפסידו, ישראל זכתה בשיא גינס, אחמדינג'אד הלך להתקלח מרוב תסכול, אני הוכרזתי כאוצר לאומי במשקל כבד, והאיראנים לא מבינים עד היום איך הם הפסידו.

*

וזה המסר שלי, היום: במקום לזלזל בשמנים, תלמדו להעריך אותם. עוד אחד או שניים כמוני, ולא יהיו לנו מתחרים בשום תחום; נאכל את כולם.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
@שי קיש 2 - תודה רבה!!!!!!!!!!!!!!
אין עליך!!!
Illustration30.jpg
 

אמא ומתכנתת

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
הספרות מרצדות, מתלבטות, ואז - כמו שומעות לרחשי ליבה, מתיצבות ומציגות בגאוה את המשקל: 1256 גרם!
יעל מחיכת בהקלה מלאת אושר, ממלמלת "מזמור לתודה". סוף סוף הוא עולה על דרך המלך, סוף סוף הוא עולה במשקל.
שיחת עדכון מהירה למוטי, ששוהה עם שאר הילדים בבית, והיא פונה לאתגר הגדול: האכלה.

רק שבועות ספורים הם שוהים כאן, בפגיה, וכבר היא מרגישה בת בית. יושבת על הכורסה, חובקת לחיקה את בנה הזערורי. כבר לא חשה את הרעד בידיה בשעה שהן נושאות את התינוק הקטנטן.
תוחבת לפיו את הבקבוק, מתענגת על כל מציצה. כמה מאבקים נאבקו עד שזכו להגיע לרגע הזה. כמה תפילות, כמה דמעות, כמה אכזבות. עשרות בדיקות, טיפולים, אבחנות וניתוחים. מאז שהגיחה הנשמה הזו לאויר העולם, 800 גרם של חיים, עוברים עליהם הימים בנדנדה בין יאוש לתקווה.
בימים האחרונים גוברת ידה של התקווה, והיום היא רשמה ניצחון מוחץ. התינוקי שלה עולה במשקל כבר היום הרביעי ברציפות! הרופאים מרוצים, ויעל כבר מעזה לחלום על שחרור… יודעת שהיום עוד רחוק, אבל הם בכיוון הנכון.

----

שנתיים מאוחר יותר, צועד לו פעוט שמנמן במסדרונות בית החולים, מהדס בנעלי צעד ראשון לכיוון הפגיה. הוריו מאחור, מחויכים מאוזן לאוזן, נושאים בידיהם מגש מעוצב.
הם מתקבלים בהתרגשות גדולה, אין אחד במחלקה שלא זוכר אותם. והצוות כולו מביט משתאה בפלא הקטן בן ה800 גרם, שעלה וצמח לילדון מתוק ותפוח לחיים.
יעל מביטה סביב נרגשת, מוצפת. אישה עיפה מתקרבת אליהם, רוצה לחזות בנס המדובר ויעל רוצה ללחוש לה: "אל יאוש. יש תקוה. זה הפג - עוד שמנמן יהיה".
 

שב נא הסופר

משתמש מקצוען
קודם, אני רוצה להודות למנהלים כאן שהסכימו לצרפני אליכם.

אני חדש כאן!
לא רגיל כך כך לכתוב, אבל מקווה שזה מספק את האתגר.
לאט לאט אקלוט את הסיגנון פה, תבינו אותי.
אתחיל כעת, בכבוד רב!


דובי סיים לאכול את ארוחת הצהריים, ומיד נכנס אל המטבח רחב הידים השוכן כבוד בירכתי ביתו הגדול, כייאה וכייאות למשפחת שמנונתן.

"אמא", שאל דובי את אמו, "למה כולם מסתכלים עלי כל הזמן, בגלל שאני שמן, נכון"?!

"לא, חמודי"! ענתה אמא, "זה בגלל שיש לך בגדים מיוחדים שאין לאף אחד"!

"מה"?!!! בהה דובי באמו ובבגדיו חליפות.

"כן, כן", אמרה אמא בעינים זורחות מבעד לפניה הסגלגלות, "לכל החברים שלך יש בגדים כמו של כולם, פשוטים וצרים, ורק לך יש בגדים כאלו רחבים וכפולים שאין לאף אחד, כאלו שמזמינים אותם רק לפי מידה מיוחדת. אז מה הפלא שכולם מסתכלים עליך, זה רק מקנאה, דובי שלי. אי אי אי, כולם היו רוצים להיות כמוך".

"כככןןן", ניגן דובי בעינים חולמניות.

"אז למה כולם מסתכלים עלי כשאני אוכל, הרי אנחנו לא מזמינים את האוכל לפי מידה מיוחדת, רק קונים במכולת כמו כולם, אה, זה בטח בגלל שאני אוכל הרבה, נכון"?! שאל דובי בעינים פקוחות, דוחקות את לחייו לאחור.

"לא"! אמרה אמא נחרצות בעודה אוחזת את סנטרה רב השכבות, "זה בגלל שיש לנו הרבה כסף לקנות הרבה אוכל, ולחברים שלך אין הרבה כסף, בגלל זה הם אוכלים רק קצת. אתה רואה? זה רק מקנאה, דובי שלי. אין כמוך"!

"אאאההה", הרהר דובי לעצמו, "היתכן"???!

"אז למה כולם מסתכלים עלי כשאני יושב בכיתה, אה, זה בטח בגלל שאני שמן, כי כל השומן גולש לי מהצדדים ואין לנו הרבה כסף לקנות כסא גדול יותר. נכון אמא"? שאל שוב דובי בעצב.

"מה פתאום"! צעקה אמא, וכמעט שמחצה למוות את הסלט החי. "הם מקנאים בך שאתה כזה גיבור שלא נופל אפילו מכזה כסא קטן. נו, אתה רואה דובי? אתה גם עשיר וגם ג-י-ב-ו-ר! אז מה הפלא שכולם מקנאים בך", אמרה אמא בהתנצחות משומנת.

"נכוןןןן", אמר דובי, קורן מאושר עד.

"אז בעצם... למה כולם מסתכלים עלי כשאני רץ, זה בגלל שאני שמן ואין לי כח לרוץ, אז אני לא גיבור יותר מכולם"?! אמר שוב דובי בעינים נפולות.

"לא הבנת...", חייכה אמא חיוך רחב ידים, "זה בכלל לא בגלל שאתה שמן, זה בגלל שאנשים מכובדים צריכים ללכת בצורה מכובדת, לאט לאט. אתה פעם ראית אנשים מכובדים רצים ומשתוללים, ודאי שלא! אתה רואה דובי? אתה גם עשיר גם גיבור, וגם מ-כ-ו-ב-ד! ממש אציל! אתה מבין עכשיו למה כולם מקנאים בך דובי"?

תיכף ומיד חש דובי רגע של עונג ושמחה כפולה ומכופלת, ומיד גופו החל להשמין ולהתרחב יותר ויותר ויותר, עד שבגדיו אשר עליו החלו לוחצים ומלחיצים אותו ואת זולתו.

אז הרהר דובי לעצמו, "אמא אמרה, שלא מכובד ואצילי ללבוש בגדים כאלו לוחצים, אז צריך כבר חדשים. יש לנו הרבה כסף, כך אמרה אמא, אלך ואבשר לה ששמנתי עוד וכבר צריך להזמין בגדים חדשים ורחבים יותר מאלה, הלוא לבטח היא תשמח...".
 

גני ילדים

משתמש פעיל
זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן
ואשמח באמת לקבל הערות, כמובן שגם מחמאות ועידוד
אם לא איך נתקדם??
תודה מראש לכל הוותיקים...

כבר שנים שהיא סוחבת איתה את הסיוט הזה..

בשעות לא שעות, כשהיא מנסה להירדם ללא הצלחה, מול המראה המכזבת ובעיקר בזמני הארוחה...
שוב ושוב, היא שומעת באוזניה את המשפטים המאיימים:

תיזהרי! בסוף לא יראו אותך....
מרוב שאת רזה...


זה התחיל מול הכפית התמימה של הגרבר והמשיך עם העוף והשניצל. כל ביס עלה ביוקר...
והעיקר משפט המחץ: את חייבת להשמין!

ואז, ביום אחד, כשהיא כבר גדלה והגיעה לגיל של בחירה, היא ידעה בבירור מה היא רוצה: היא תדאג שיראו אותה היטב, גם מרחוק!!!

האתגר היה גדול, אבל לא באמת בלתי אפשרי, ממש כפי שצוותה אמא הגיעו כל הכפיות למקום הנכון... והארוחות נגמרו עד תום...
המידות התחלפו בקצב מסחרר...
וההיקפים גדלו...

אבל היא עדיין לא מרוצה...

איך תדע שזה מספיק?

והסיוט... הסיוט מפעם...

תקופה חוברת לחברתה, וקילוגרם מצטרף לשכניו, עוד טעימה ועוד מידה.

עד,
עד שהגיע הרגע,
לו ייחלה...

במפגש אקראי, כך סתם ברחוב, עם מכרה ישנה,

שאולי קצת נבוכה (למה?...) ולא ידעה מה לאמר (מי אמר שצריך..?)
וממש בלא מחשבה, פלטה:

יוו! אותך רואים ממש מרחוק! אי אפשר לפספס!


רווח לה

והיא נרגעה.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בשביל הספורט לקראת סיום האתגר, משהו ברוח התקופה.

לכולם היה ברור שהבחירות האלו לא יהיו על ימין ושמאל.

הפעם עמדו בראש סדר היום הנושאים החשובים באמת. הממשלה האחרונה התאפיינה בקידום חוקים לדיכוי השמנת יתר או בשמם המכובס 'חוקי גיזרה', בעיקר בעזרת מיסוי מוגדל לביגוד לארז' לעומת מע"מ אפס על החסה ולחדרי כושר, החרגת השימוש במעליות עד משקל 60 ק"ג או אחמי"ם בלבד, מסלול משכנתא צמודת משקל והפחתה דרמטית של מינוני הסוכר והשומנים במוצרי צריכה בולטים.

החקיקה אכן הוכיחה את עצמה ללא ספק בשטח בירידה החדה במשקל הממוצע במשק, אלא שמנגד אחוזי התמותה והעומס בבי החולים לא רשמו ירידה של ממש במדדים.

כל אלו היו המנוע להקמתה של תנועת 3 אקסטרות (XXXL להפוך את ישראל שוב לגדולה) שהציבה דרישה ברורה לביטול מוחלט ומידי של חוקי הגיזרה מול הגמגומים וההתפתלויות של המפלגות הקיימות.

מחקר עדכני שחשף העיתונאי עמית סגל במהדורת הערב לא שלל את נתוני הלחץ-דם והסוכר הגבוהים הכרוכים במשקל עודף, אלא שבמקביל פוחתים סיכוני תמותה אחרים כמו התפרצות לכביש, קפיאה, נפילה מגובה, חשיבה אובדנית ועוד. תגובת מפלגת השלטון: סגל מכר את נשמתו לפלגים השמנים הקיצוניים. הפרקליטות בודקת חשד כי יש בדברים הסתה להשמנה.

דיאטנים בכירים הזהירו שמחקרים מסוג זה מסכנים את דמותה של מדינת ישראל ומהווים פגיעה חמורה בערכי התזונה.

המאבק הבין גושי לא התמקד בבסיס המצביעים האיתן של כל גוש הנושאים משקל מוצהר לכאן או לכאן. עיקר המאמצים והזרקורים הופנו אל קהלים במשקלי אמצע או במשקל גמיש כשכל מחנה משתדל להעניק להם את התחושה שהם חלק ממנו.

לטענת מחנה ההרזיה, XXXL ידאגו לסקטור של שלוש אקסטרות ומעלה בלבד, אלה שפחות מזה לא נחשבים לשמנים בעיניהם. ראש הממשלה בנאומו טען שמפלגתו היא מפלגת מרכז המייצגת את הרוב השפוי ואינה מפלה שמנים, "אנחנו לא שונאי שמנים, להיפך" אמר ראש הממשלה "רבים מידידי הטובים ביותר הם שמנים המבינים שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה".

פקחים פרקו דוכני צ'יפס וקלה של XXXL בטענה לשוחד בחירות. בסופו של דבר הוציאה XXXL הודעה בהולה בצהרי יום הבחירות, הודעה שנחשבת כמי שניצחה את הבחירות "הרזים רצים בהמוניהם לקלפיות, עמותות הזירו מביאות אותם באופניים, תביאו את החברים ואת בני המשפחה ובואו להצביע ולנצח".
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  11  פעמים

לוח מודעות

למעלה