הנושאים החמים
הנושאים החמים
ציורי לשון
משתמש פעיל
.כותרת ועולם שלם.
הגענו להחלטה. סופית ובלי חרטות, הצהיר בעלי.
הלב שלי פרפר, עפעפיי נעו בלי שליטה, הדמעות גם מצאו את דרכן איכשהו, סוללות להן דרך על לחיי, תהומות של צער וכאב.
"זהו, סופית? בטוח?"
"ציפי, החלטנו, לא?"
"אבל בטוח?"
הוא שלח מבט אל התינוקת השמנמנה ששכבה לה בסלקל, צוחקת לצלילי המובייל שאפפו אותה, שמנמנה ומתוקה כל כך עד שאני מרגישה מן דחף מטורף לרוץ לצבוט אותה בלחיים, להרים אותה, לעטוף אותה בשמיכה הדקה, להתכרבל איתה ביחד. לחבק אותה הכי חזק שאני יכולה ולהנציח את הרגע הזה לעולם. ילדה של אמא.
."כ..כן, בטוח"
"אתה מגמגם!"
"אני לא!"
אתה כן!""
"ציפי, בשביל מה את עושה את זה?"
"אני אמא שלה, אדון אבא שלה הנכבד!"
"לא יודע אם רגשות אימהיים חזקים יותר מאלו האבהיים. אבל אין ספק, הרגשנות של הנשים לא תאפשר להם לבחור בקלות את הבחירות הנכונות, הריאליות."
"מי אמר שראלי זה תמיד טוב?"
"את חושבת שבמקרה הזה הוא לא טוב? אין בעיה. היא תישאר."
"דייי. אני לא יכולה. לא יכולה. לא יכולה. לא. תעשה את העבודה במקומי בבקשה, טוב?"
."אין בעיה"
אני בורחת לחדר שלנו, מתחפרת במיטה, מכסה את ראשי עד למעלה, לא לחשוב. לא לבכות. אני יכולה לסמוך על בעלי, הוא הרי ראלי.
והמחשבות לא נותנות מנוח, והדמעות כמעט שוברות את העיניים. עד שאני קורסת ונרדמת, לשינה טרופה.
התעוררתי באמצע הלילה בבעטה, רצתי כאחוזת תזזית אל הסלון. בעלי ישב שם, ליד המחשב. התכתב בלהיטות.
"מה אתה עושה שם"?
"סידרתי את העניין." הוא חייך חיוך עייף.
"מ..מה?"
"בואי בואי, תראי".
מולי מסך בגווני הירוק-טורקיז, איך לא, פרוג.
אשכול חדש, שם הניק שלי מתנופף כפותחת האשכול, כעונה לשואלים, מחדדת פרטים.
עיניי מתרוצצות על המסך, עפות אל הכותרת, נתקעות שם יחד עם הלב שלי שלא מסוגל להמשיך ולפעום, כמעט קורס.
דרוש מידע - "דרושה אמא לתינוקת בכיינית".
ההשראה, האמת, היא חלק בלתי נפרד מהקטע עצמו. חייבת לציין.
.
נכנסתי לפרוג, כמה לא מפתיע, אני סוקרת בחצי עין את 'איש את רעהו', וכותרת מבהילה תופסת לי את החצי הזו, קוראת גם לעין השניה.
בבעטה אני פותחת את האשכול, מדמיינת איזה סיפור היסטורי יתפתח מהאשכול התמים והעצוב הזה שהחל בפרוג...
"דרוש תינוק/תינוקת". כך צעקה הכותרת.
בפנים: "לסדנת ניו-בורן".
הגענו להחלטה. סופית ובלי חרטות, הצהיר בעלי.
הלב שלי פרפר, עפעפיי נעו בלי שליטה, הדמעות גם מצאו את דרכן איכשהו, סוללות להן דרך על לחיי, תהומות של צער וכאב.
"זהו, סופית? בטוח?"
"ציפי, החלטנו, לא?"
"אבל בטוח?"
הוא שלח מבט אל התינוקת השמנמנה ששכבה לה בסלקל, צוחקת לצלילי המובייל שאפפו אותה, שמנמנה ומתוקה כל כך עד שאני מרגישה מן דחף מטורף לרוץ לצבוט אותה בלחיים, להרים אותה, לעטוף אותה בשמיכה הדקה, להתכרבל איתה ביחד. לחבק אותה הכי חזק שאני יכולה ולהנציח את הרגע הזה לעולם. ילדה של אמא.
."כ..כן, בטוח"
"אתה מגמגם!"
"אני לא!"
אתה כן!""
"ציפי, בשביל מה את עושה את זה?"
"אני אמא שלה, אדון אבא שלה הנכבד!"
"לא יודע אם רגשות אימהיים חזקים יותר מאלו האבהיים. אבל אין ספק, הרגשנות של הנשים לא תאפשר להם לבחור בקלות את הבחירות הנכונות, הריאליות."
"מי אמר שראלי זה תמיד טוב?"
"את חושבת שבמקרה הזה הוא לא טוב? אין בעיה. היא תישאר."
"דייי. אני לא יכולה. לא יכולה. לא יכולה. לא. תעשה את העבודה במקומי בבקשה, טוב?"
."אין בעיה"
אני בורחת לחדר שלנו, מתחפרת במיטה, מכסה את ראשי עד למעלה, לא לחשוב. לא לבכות. אני יכולה לסמוך על בעלי, הוא הרי ראלי.
והמחשבות לא נותנות מנוח, והדמעות כמעט שוברות את העיניים. עד שאני קורסת ונרדמת, לשינה טרופה.
התעוררתי באמצע הלילה בבעטה, רצתי כאחוזת תזזית אל הסלון. בעלי ישב שם, ליד המחשב. התכתב בלהיטות.
"מה אתה עושה שם"?
"סידרתי את העניין." הוא חייך חיוך עייף.
"מ..מה?"
"בואי בואי, תראי".
מולי מסך בגווני הירוק-טורקיז, איך לא, פרוג.
אשכול חדש, שם הניק שלי מתנופף כפותחת האשכול, כעונה לשואלים, מחדדת פרטים.
עיניי מתרוצצות על המסך, עפות אל הכותרת, נתקעות שם יחד עם הלב שלי שלא מסוגל להמשיך ולפעום, כמעט קורס.
דרוש מידע - "דרושה אמא לתינוקת בכיינית".
ההשראה, האמת, היא חלק בלתי נפרד מהקטע עצמו. חייבת לציין.
.
נכנסתי לפרוג, כמה לא מפתיע, אני סוקרת בחצי עין את 'איש את רעהו', וכותרת מבהילה תופסת לי את החצי הזו, קוראת גם לעין השניה.
בבעטה אני פותחת את האשכול, מדמיינת איזה סיפור היסטורי יתפתח מהאשכול התמים והעצוב הזה שהחל בפרוג...
"דרוש תינוק/תינוקת". כך צעקה הכותרת.
בפנים: "לסדנת ניו-בורן".
