הנושאים החמים
הנושאים החמים
"את חושבת שאמא תדע שאנחנו באות, בכלל?" העיניים שלה בחלון המטוס. שאף אחד לא יראה את הנפיחות. שאף אחד לא יראה את דמעות הגשם הזולגות מעיניה ללא הפסקה.
"היא תדע, היא תרגיש. גם אם היא מורדמת ומונשמת... את יודעת שאנחנו כל האור והשמחה שיש לה בחיים".
"כן, אבל מורדמים ומונשמים לא יודעים שום דבר". השנים הארוכות לצד האחות הגדולה, 'הרדומה והמונשמת', צורבים בנפש רישומים מייסרים. צלקתיים.
שלוש אחיות. אין להן אחים. שלוש בנות בבית הקטן והאהוב שלהם. הורים מסורים, אכפתיים ודואגים. פרנסה בדוחק, והמון תחושה של 'ביחד'. עד שנחתה המחלה המייסרת על האחות הגדולה. מילדה שמחה ומלאת חיים היא הופכת בבת אחת, מול עיניהן הכלות, להיותה מוטל על מיטת בית החולים, כשהמוניטור מרצד בקווים אין סופיים הלוך ושוב, ושקית האינפוזיה המטפטפת טיפה אחר טיפה מראים אותות חיים.
ההורים אינם יודעים את נפשם. מחפשים מזור ומרפא לבתם, מתרוצצים מרופא לרופא, מגלגלים סכומי עתק, נדים וטסים למרחקים בבתי חולים בחו"ל כשהם מלאי תקוות ומשאירים את שתי הבנות לספור יום אחר יום עד לשובם עם האחות הגדולה – שתהיה שוב בריאה.
כך חוזרים מקץ כמה חודשים כשלבם היו מלאי תקוה שטיול זה יוציאם מן המיצר, אך חזרו בפחי נפש. הבת-האחות מוחזרת לארץ ללא הכרה, מחוברת למכשיר הנשמה.
הבנות שבבית, שליבן נשבר, לא יכולות אפילו להביע את הכאב. ההורים הקרועים לגזרים שותקים. כל אחד מסתגר בכאבו. הסובבים בחוץ ראו אב ואם חזקים וחסונים, לא שיערו כמה ייסורי נפש עוברים השניים – האב והאם בכל אלו הימים, החודשים והשנים.
החיים ממשיכים לצד הבת הרדומה, הם לא מוותרים, נוסעים ובאים אליה בכל יום, גם בימים שישי ומוצאי שבתות וחגים. מדברים אתה, משפשפים את ידיה, שרים לה שירים, תולים תמונות סביב מיטתה. עוד חודש, עוד שנה, עוד אחת. הגוף צומח ומתארך, האחיות מברישות את שיערה הארוך, כשיש להן פנאי. וכשאין – אף אחד לא מרגיש בהבדל. הצער נוקב עד דיכדוכה של נפש.
הילדות גדלות עוד, הן רוצות למלא את הבית שמחה ואור. להביא חברות, להדליק מוזיקה, לטשטש את המצב העגום, שאי אפשר לזוז צעד בלי להרגיש אותו. יש להן תפקיד, והן עומדות בו בגבורה.
שתי בנות בבית, והורים מסורים ואכפתיים, שמנסים לשלם את ים החובות שנשאר, ולחיות איכשהו, בצל האסון שפקדם. לתת לילדות מקום חמים וטוב לגדול בו.
ואז, ביום שחור משחור, האם מתמוטטת ונופלת למשכב. עוד פעם רופאים? עוד פעם בתי חולים? עוד פעם ייסורי אי הוודאות, טעם התקוות המתנפצות, הדמעות השורפות על הלחיים הצעירות?!
יותר גרוע מגרוע. הרופאים מתקשים להסתיר את בהלתם. מחלה קשה ונדירה, אלימה, מתקדמת מהר, לא מגיבה לתרופות.
"בואו להגיד שלום" הם אומרים למשפחה הקטנה והמבועתת. "נרדים אותה, כדי שלא תסבול כל כך". האמא מתפתלת בייסורי איוב.
"מורדמת ומונשמת". אותה הגדרה מזעזעת. ללא קשר לבעיה הרפואית של הבת הגדולה. שתי צרות, לא דומות, כן דומות בתוצאה. התמונה המוכרת – אבל עכשיו זו לא האחות הגדולה, זו אמא! זאת שהחזיקה את מוטות הבית.
עוד שבוע עובר ועוד אחד. הילדות בבית לבדן. עכשיו אין בעיה לבכות בגלוי. אמא לא רואה, לא שומעת, לא מרגישה. מורדמת ומונשמת. לב האב נקרע לראות את הבנות בוכות ומתגעגעות לאמא - - -
ובערב פסח האחרון - תשפ"ב, זיק של תקוה מתנוצץ בעניים של המשפחה, העסקנים הרפואיים בדקו את התיק וכולם פה אחד הציעו: שיש להטיס את האם לטיפול מיוחד ונדיר בבית חולים גדול ומנוסה בחו"ל. יש תקדימים, קרו כבר ניסים – בדיוק כמו אלו שאנחנו צריכים. הבנות מלוות את ההורים. האמא מוטלת על האלונקה, האב היוצא שוב מן הארץ, הפעם עם אשתו, באותה צורה בדיוק בה יצא לפני כמה שנים עם בתו, וחזר בלב מנופץ. האם עכשיו הוא יחזור אחרת, באושר גדול, עם אישה בריאה? אף אחד לא מעלה בדעתו שהגרוע מכל מחכה להם...
יומיים לפני חג הפסח מחליטים לשלוח את הבנות להיות ליד ההורים. הבנות לא עומדות בפירוד הזה. במרחק. בדאגה מטריפת הדעת. איך ישהו בפסח לבדן ללא אבא ואמא. העסקנים ואישי החינוך מייעצים שיעשו את הפסח בחיק המשפחה גם אם היא כעת בניכר בגלות בית החולים. הן טסות, ובלב צער איום. האחות נשארת בבית החולים הסיעודי, הן הולכות לפגוש את אמא שנראית אותו דבר...
אבל שם, באמצע החג העצוב ביותר בעולם, מתחולל הנס. הטיפול המיוחל מצליח למעלה מן המשוער. אמא מתעוררת! אמא מתעוררת! האב אינו יודע את נפשו, ליבן של הבנות יוצא. האם אמא מסוגלת לעמוד בהתרגשות שתציף אותה למראה הבנות לאחר תשעה חודשים ? הרופאים אומרים שכן. להיפך. זה יחזק אותה ויעזור לה לצאת מתוך המצב בו היא שרויה.
ההורים של האמא מזמינים כרטיסי טיסה. הם חייבים לראות את הנס בעיניים. אמנם היא צפויה לחזור תוך זמן קצר, אבל מי יכול לחכות עד אז?
"אם המצב ימשיך כך, עד אחרי החג – היא צפויה להשתחרר", אומרים הרופאים, מרוצים מאד.
לאחר החג הבנות באות לבקר, מיטלטלות בין תקווה פורצת גבולות לבין פחד איום, בכל זאת תשעה חודשים לא ראו אותה. הן מוצאות את אמא ערה, האהבה מהבהבת בתוך עיניה. הלב שלהן מנתר. אמא מחבקת אותן, מדברת בעקימת שפתיים בלי יכולת להוציא הגה בגלל ההנשמה, אבל היא ממלמלת בין שפתיה. הן מדברות בלי הפסקה, הן מספרות לאמא על הוריה שיגיעו מהארץ לבקר. הן מדברות על הטיסה חזרה, על הלימודים שיחכו להן, על החברות שהתפללו כל הזמן ועכשיו שמחות אתן מרחוק. צוחקות ובוכות. שוב יש את אמא... אמא שכבר נראתה כמו האחות הגדולה, אבל היא כן חוזרת מהר אלינו, הן נפרדות מאמא, וכל כך קשה להן לעזוב...
מישהו יכול לחלום, אך אחד לא דמיין שזו הפעם האחרונה שהן רואות את אמא בחיים?
ובינתיים בבית החולים מכינים את אמא ליציאה לשיקום. הכל כבר מסודר. האחות יוצאת כדי להחתים את הרופא על הטפסים, אבא מסדר את ענייני התשלום בדלפק. רק פרוצודורה קטנה צריך לעשות לקראת השיחרור.
ובאמצע בלי שום התראה תוך כדי הטיפול הקטן והפשוט... קריסה טוטאלית... בלגן, החייאה... מכות חשמל, עוד אחת, עוד אחת. קו ישר ודומם. אין כלום. ליבה של אמא דמם בבת אחת תוך כדי פרוצדורה קטנה, והיא השיבה את נשמתה לבורא.
ועכשיו – מה?
מישהו יכול לספר לילדות את הטרגדיה? הן חיכו לחזור עם אמא הביתה, והן חוזרות עם אמא בארון השם ירחם
הילדות נשארות, יתומות, המומות ומבולבלות ומיוסרות עד אימה, לבדן. אחות הגדולה 'גם יתומה' מוטלת על מיטת בית החולים הסיעודי. אבא אלמן ורצוץ, ושתי בנות יתומות בבית לבד... לבד... לבד...
אנחנו חייבים להיות המשפחה הזאת, להקים קמפיין מיוחד עבור מחייתן ונישואיהן. עבור אב ובנותיו שסבלו כל כך הרבה. חייבים לעטוף אותן באהבה ובמסירות, באכפתיות ובדאגה... הם המשפחה שלנו, וכולנו נתגייס למענם ונעשה זאת עבורם, עכשיו !
הצלת המשפחה היקרה
בהסתלקות הטראגית של האם המסורה ע"ה, שבכל מאודה חינכה וגידלה את בנותיה בדרך המסורה לתורה וחסידות, נשברו מוטות הבית והעול הכבד נחת על בעלה, שנותר עם שלוש בנותיו היתומות דוויות וכואבות מצפות לאהבת אם, כשאחת מהן עדיין מזדככת בייסורים קשים ומרים, והאב עסוק ראשו ורובו בהבאת מזור ותרופה לגופה ונפשה.
לעת הזו כשכואבים את השבר הגדול שפקדם, מתגייסים להצלת המשפחה מהתמוטטות, ומסייעים להקימם, להחזיקם ולהחיותם ע"י תרומתכם הנכבדה
המצווה הגדולה של ניגוב דמעות היתומות, תעמוד לזכותם ולזכות בני ביתכם, וכהבטחת בעל הרחמים - אבי היתומים: 'אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'.
ב-ב-ק-שה!!!! אני מתחננת!!!! כל מי שבידו לעזור, שלא יתעצל!!! יקום, יקח את כרטיס האשראי, יקיש את פרטיו ויתרום כמה שקלים... בשבילכם זה קצת, בשבילם זה עולמות!!!!! מצרפת פה לינק, ב-ב-ק-ש-ה, השתמשו בו, ביצר הרחמנות שלכם, כי הוא כלי מהקב"ה כדי לעזור לנו!!!
"היא תדע, היא תרגיש. גם אם היא מורדמת ומונשמת... את יודעת שאנחנו כל האור והשמחה שיש לה בחיים".
"כן, אבל מורדמים ומונשמים לא יודעים שום דבר". השנים הארוכות לצד האחות הגדולה, 'הרדומה והמונשמת', צורבים בנפש רישומים מייסרים. צלקתיים.
שלוש אחיות. אין להן אחים. שלוש בנות בבית הקטן והאהוב שלהם. הורים מסורים, אכפתיים ודואגים. פרנסה בדוחק, והמון תחושה של 'ביחד'. עד שנחתה המחלה המייסרת על האחות הגדולה. מילדה שמחה ומלאת חיים היא הופכת בבת אחת, מול עיניהן הכלות, להיותה מוטל על מיטת בית החולים, כשהמוניטור מרצד בקווים אין סופיים הלוך ושוב, ושקית האינפוזיה המטפטפת טיפה אחר טיפה מראים אותות חיים.
ההורים אינם יודעים את נפשם. מחפשים מזור ומרפא לבתם, מתרוצצים מרופא לרופא, מגלגלים סכומי עתק, נדים וטסים למרחקים בבתי חולים בחו"ל כשהם מלאי תקוות ומשאירים את שתי הבנות לספור יום אחר יום עד לשובם עם האחות הגדולה – שתהיה שוב בריאה.
כך חוזרים מקץ כמה חודשים כשלבם היו מלאי תקוה שטיול זה יוציאם מן המיצר, אך חזרו בפחי נפש. הבת-האחות מוחזרת לארץ ללא הכרה, מחוברת למכשיר הנשמה.
הבנות שבבית, שליבן נשבר, לא יכולות אפילו להביע את הכאב. ההורים הקרועים לגזרים שותקים. כל אחד מסתגר בכאבו. הסובבים בחוץ ראו אב ואם חזקים וחסונים, לא שיערו כמה ייסורי נפש עוברים השניים – האב והאם בכל אלו הימים, החודשים והשנים.
החיים ממשיכים לצד הבת הרדומה, הם לא מוותרים, נוסעים ובאים אליה בכל יום, גם בימים שישי ומוצאי שבתות וחגים. מדברים אתה, משפשפים את ידיה, שרים לה שירים, תולים תמונות סביב מיטתה. עוד חודש, עוד שנה, עוד אחת. הגוף צומח ומתארך, האחיות מברישות את שיערה הארוך, כשיש להן פנאי. וכשאין – אף אחד לא מרגיש בהבדל. הצער נוקב עד דיכדוכה של נפש.
הילדות גדלות עוד, הן רוצות למלא את הבית שמחה ואור. להביא חברות, להדליק מוזיקה, לטשטש את המצב העגום, שאי אפשר לזוז צעד בלי להרגיש אותו. יש להן תפקיד, והן עומדות בו בגבורה.
שתי בנות בבית, והורים מסורים ואכפתיים, שמנסים לשלם את ים החובות שנשאר, ולחיות איכשהו, בצל האסון שפקדם. לתת לילדות מקום חמים וטוב לגדול בו.
ואז, ביום שחור משחור, האם מתמוטטת ונופלת למשכב. עוד פעם רופאים? עוד פעם בתי חולים? עוד פעם ייסורי אי הוודאות, טעם התקוות המתנפצות, הדמעות השורפות על הלחיים הצעירות?!
יותר גרוע מגרוע. הרופאים מתקשים להסתיר את בהלתם. מחלה קשה ונדירה, אלימה, מתקדמת מהר, לא מגיבה לתרופות.
"בואו להגיד שלום" הם אומרים למשפחה הקטנה והמבועתת. "נרדים אותה, כדי שלא תסבול כל כך". האמא מתפתלת בייסורי איוב.
"מורדמת ומונשמת". אותה הגדרה מזעזעת. ללא קשר לבעיה הרפואית של הבת הגדולה. שתי צרות, לא דומות, כן דומות בתוצאה. התמונה המוכרת – אבל עכשיו זו לא האחות הגדולה, זו אמא! זאת שהחזיקה את מוטות הבית.
עוד שבוע עובר ועוד אחד. הילדות בבית לבדן. עכשיו אין בעיה לבכות בגלוי. אמא לא רואה, לא שומעת, לא מרגישה. מורדמת ומונשמת. לב האב נקרע לראות את הבנות בוכות ומתגעגעות לאמא - - -
ובערב פסח האחרון - תשפ"ב, זיק של תקוה מתנוצץ בעניים של המשפחה, העסקנים הרפואיים בדקו את התיק וכולם פה אחד הציעו: שיש להטיס את האם לטיפול מיוחד ונדיר בבית חולים גדול ומנוסה בחו"ל. יש תקדימים, קרו כבר ניסים – בדיוק כמו אלו שאנחנו צריכים. הבנות מלוות את ההורים. האמא מוטלת על האלונקה, האב היוצא שוב מן הארץ, הפעם עם אשתו, באותה צורה בדיוק בה יצא לפני כמה שנים עם בתו, וחזר בלב מנופץ. האם עכשיו הוא יחזור אחרת, באושר גדול, עם אישה בריאה? אף אחד לא מעלה בדעתו שהגרוע מכל מחכה להם...
יומיים לפני חג הפסח מחליטים לשלוח את הבנות להיות ליד ההורים. הבנות לא עומדות בפירוד הזה. במרחק. בדאגה מטריפת הדעת. איך ישהו בפסח לבדן ללא אבא ואמא. העסקנים ואישי החינוך מייעצים שיעשו את הפסח בחיק המשפחה גם אם היא כעת בניכר בגלות בית החולים. הן טסות, ובלב צער איום. האחות נשארת בבית החולים הסיעודי, הן הולכות לפגוש את אמא שנראית אותו דבר...
אבל שם, באמצע החג העצוב ביותר בעולם, מתחולל הנס. הטיפול המיוחל מצליח למעלה מן המשוער. אמא מתעוררת! אמא מתעוררת! האב אינו יודע את נפשו, ליבן של הבנות יוצא. האם אמא מסוגלת לעמוד בהתרגשות שתציף אותה למראה הבנות לאחר תשעה חודשים ? הרופאים אומרים שכן. להיפך. זה יחזק אותה ויעזור לה לצאת מתוך המצב בו היא שרויה.
ההורים של האמא מזמינים כרטיסי טיסה. הם חייבים לראות את הנס בעיניים. אמנם היא צפויה לחזור תוך זמן קצר, אבל מי יכול לחכות עד אז?
"אם המצב ימשיך כך, עד אחרי החג – היא צפויה להשתחרר", אומרים הרופאים, מרוצים מאד.
לאחר החג הבנות באות לבקר, מיטלטלות בין תקווה פורצת גבולות לבין פחד איום, בכל זאת תשעה חודשים לא ראו אותה. הן מוצאות את אמא ערה, האהבה מהבהבת בתוך עיניה. הלב שלהן מנתר. אמא מחבקת אותן, מדברת בעקימת שפתיים בלי יכולת להוציא הגה בגלל ההנשמה, אבל היא ממלמלת בין שפתיה. הן מדברות בלי הפסקה, הן מספרות לאמא על הוריה שיגיעו מהארץ לבקר. הן מדברות על הטיסה חזרה, על הלימודים שיחכו להן, על החברות שהתפללו כל הזמן ועכשיו שמחות אתן מרחוק. צוחקות ובוכות. שוב יש את אמא... אמא שכבר נראתה כמו האחות הגדולה, אבל היא כן חוזרת מהר אלינו, הן נפרדות מאמא, וכל כך קשה להן לעזוב...
מישהו יכול לחלום, אך אחד לא דמיין שזו הפעם האחרונה שהן רואות את אמא בחיים?
ובינתיים בבית החולים מכינים את אמא ליציאה לשיקום. הכל כבר מסודר. האחות יוצאת כדי להחתים את הרופא על הטפסים, אבא מסדר את ענייני התשלום בדלפק. רק פרוצודורה קטנה צריך לעשות לקראת השיחרור.
ובאמצע בלי שום התראה תוך כדי הטיפול הקטן והפשוט... קריסה טוטאלית... בלגן, החייאה... מכות חשמל, עוד אחת, עוד אחת. קו ישר ודומם. אין כלום. ליבה של אמא דמם בבת אחת תוך כדי פרוצדורה קטנה, והיא השיבה את נשמתה לבורא.
ועכשיו – מה?
מישהו יכול לספר לילדות את הטרגדיה? הן חיכו לחזור עם אמא הביתה, והן חוזרות עם אמא בארון השם ירחם
הילדות נשארות, יתומות, המומות ומבולבלות ומיוסרות עד אימה, לבדן. אחות הגדולה 'גם יתומה' מוטלת על מיטת בית החולים הסיעודי. אבא אלמן ורצוץ, ושתי בנות יתומות בבית לבד... לבד... לבד...
אנחנו חייבים להיות המשפחה הזאת, להקים קמפיין מיוחד עבור מחייתן ונישואיהן. עבור אב ובנותיו שסבלו כל כך הרבה. חייבים לעטוף אותן באהבה ובמסירות, באכפתיות ובדאגה... הם המשפחה שלנו, וכולנו נתגייס למענם ונעשה זאת עבורם, עכשיו !
הצלת המשפחה היקרה
בהסתלקות הטראגית של האם המסורה ע"ה, שבכל מאודה חינכה וגידלה את בנותיה בדרך המסורה לתורה וחסידות, נשברו מוטות הבית והעול הכבד נחת על בעלה, שנותר עם שלוש בנותיו היתומות דוויות וכואבות מצפות לאהבת אם, כשאחת מהן עדיין מזדככת בייסורים קשים ומרים, והאב עסוק ראשו ורובו בהבאת מזור ותרופה לגופה ונפשה.
לעת הזו כשכואבים את השבר הגדול שפקדם, מתגייסים להצלת המשפחה מהתמוטטות, ומסייעים להקימם, להחזיקם ולהחיותם ע"י תרומתכם הנכבדה
המצווה הגדולה של ניגוב דמעות היתומות, תעמוד לזכותם ולזכות בני ביתכם, וכהבטחת בעל הרחמים - אבי היתומים: 'אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'.
ב-ב-ק-שה!!!! אני מתחננת!!!! כל מי שבידו לעזור, שלא יתעצל!!! יקום, יקח את כרטיס האשראי, יקיש את פרטיו ויתרום כמה שקלים... בשבילכם זה קצת, בשבילם זה עולמות!!!!! מצרפת פה לינק, ב-ב-ק-ש-ה, השתמשו בו, ביצר הרחמנות שלכם, כי הוא כלי מהקב"ה כדי לעזור לנו!!!
