הנושאים החמים
הנושאים החמים
דברים שכתב בחור בישיבת לנדא (שם מלמדים אביה ובעלה) עקב הפטירה
הרהורים בקבות פטירתה של האישה הצדקת רבקה חגית ברכה וקסלר ע"'ה
הרהורים בקבות פטירתה של האישה הצדקת רבקה חגית ברכה וקסלר ע"'ה
למרות שיושב אני ליד השולחן כשאצבעותיי מרצדות על המקלדת, בעיני רוחי ניצב אני על פסגת צוק גבוה ואיתן. השעה שעת לילה, הנוף המשתקף לנגד עיני גורם לי לעצור את נשימתי, ולא רק בגלל פחד הגבהים שיש לי, אלא מן המוסר שהוא נותן בי, מוסר נוקב. כאן, ממרומי הגבהים, אני תופס את אפסיותו של האדם אל מול עוצמתו של האלוקים הניבט מאייתני הטבע שברא בעולמו. מבטי חולף על זרימת הנהר הזורם בן נקיקי רכסי ההרים שמתחתי, חולף על הדשאים מעוטרי הפרחים הססגוניים אל תוך סבך הצמחייה הירוקה שנראית בחושך כגוש שחור וזורם לעבר האופק. האופק המתמזג בשמיים עם מעט עננים המוארים באור הירח המלא. החושך עוטף אותי, אני מהדק את מעילי לגופי, ורגע לפני שאני מרגיש לגמרי לבד והבדידות מתחילה להציף אותי
אני מרגיש אותך!
מרגיש שאתה ניצב כאן לידי, מוכן ומזומן לקראת השיחה שכל כך חיכיתי שבוא תבוא. שיחה שמתאימה כ"כ לנוף ההררי הזה של הטבע הבראשיתי שבראת, ולחושך שאופף אותי ומייחד אותי במעט פרטיות מכל העולם.
אז אבא, רציתי לדבר אתך על מאורעות התקופה הפוקדות אותי. פעם שהייתי קטן חשבתי שלאנשים צדיקים הכל אמור להיות טוב בחיים – כי הם צדיקים, וד' כידוע אוהב צדיקים וממילא ירעיף עליהם את השפע שיתממש בחיים הגשמיים. אך ככל שגדלתי התחלתי להבין שיש פה משהו שאני עוד לא מבין. ככל שהתקדמתי בלימודי, הבנתי שמדובר על אחת השאלות הקשות והחזקות ביותר לאדם היהודי המאמין. שאלה שבגינה אומר הרמב"ן עזבו רבים מבני עמנו את דרך התורה. שאלה שמשה רבנו אפילו נתחבט בה באמרו "הודיעני נא את דרכך" – "מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו?"
שאלה חזקה, עוצמתית, כואבת וקשה. מדוע רע לצדיקים? מדוע הם סובלים? ולמה בכלל יש סבל בעולם שבראת? הרי אם אתה הוא מקור הטוב ותכלית הטוב היא להטיב, אז למה כ"כ רע פה בעולם? למה יש פה כ"כ הרבה דברים רעים?
אני מצטער, אני יודע שהשאלה הזו בוטא מידי ובטח נשמעת כלא מתאימה לאדם כמוני השוקד על תורתך. אבל, אם למשה רבנו היה מותר לשאול אותה, אני מרגיש חופשי לעשות זאת גם אני. ואני רוצה מעט לפרט: בשנים האחרונות, נעלמו מסביבתי אנשים רבי מעלה שהכרתי. וב"ה שלא היו אלו אנשים מקרבה משפחתית ראשונה, אך די היה לעשות רושם עז בנפשי מעצם היעלמותם לעולם שכולו טוב.
הראשון מאז שנכנסתי לישיבה היה הבחור דניאל אמבון ז"ל שעלה בסערה השמיימה באסון מירון הנורא. איש לא יכל לעכל את הצער הזה, על בחור צעיר שנקטף בדמי ימיו, מותיר אחריו משפחה וחברים כאובים. אני זוכר את ההלוויה שלו שהיתה כאן בישיבה, ממש בחצר הזאת. היא היתה הלוויה קשה. אוי, כמה קשה. אני זוכר את הדמעות של האבא שנשפכו יחד המסרים של האמונה שנבעו ממנו גם בשעות הללו, של הרבנים שכל כך אהבו אותו, של ראש הישיבה שבכה (זו היתה הפעם הראשונה שממש ראיתי אותו בוכה מולי). הרבה דברו על טוב הלב שלו, עד העדינות וההתמסרות לתורה שהיו אצלו בצורה שאין בנמצא. אני זוכר את תחושת הכאב שעמדה באוויר וחלחלה גם לבחורים כמוני שלא ממש הכירו אותו מקרוב.
באותו יום של ההלוויה קמתי ממנוחת הצהריים עם בשורת איוב חדשה, "אבא של ראש הישיבה, הרב קלמן לנדא נפטר ובערב תתקיים ההלוויה". נסענו כולנו הפוכים להלוויה בעזרת תורה, וגם שם ראינו את ראש הישיבה מספיד ושוב בוכה. (זה היה מוזר להיות באותו יום בשתי הלוויות כל כך שונות זו מזו). חזרנו לישיבה בסוף אותו יום גמורים פיזית ומנטלית. בימים הבאים נעשו הספדים ועצרות חיזוק ובני הישיבה התחזקו בכלל ובפרט.
הימים חלפו והביאו איתם עוד אירועים טראגיים. הורים של בחורים שנפטרו ובתוכם הרבנית הצדקת 'חיה ורדה ציפורה פולק' ע"ה ושמונה חודשים לאחר מכן הצטרפה אליה גם ביתה, בחורה צעירה שעוד לא זכתה להקים בית. ההלוויה שלה היתה מצמררת, אני משער שיש עוד כאלה שה"תודה" שהרב פולק זעק שם עדיין מהדהדת להם בין האוזניים ופורטת על מיתרים פנימיים בתוך הלב.
אני מדלג כמה שנים קדימה לאסון הנורא שפקד את עמנו בשמחת תורה. כמה סבל, כמה דם, כמה דמעות שנשפכו, כמה יתומים ואלמנות שנוספו, כמה צער, אבא, לילדים שלך, לעם שלך, שרק בפרשיות האחרונות קראנו על איך שבחרת בנו והוצאת אותנו ממצרים, על איך שרוממת אותנו נתת לנו את התורה, על איך שאף אחד לא העז לנגוע בנו לרעה, ועכשיו הכל כל כך מיטלטל, כל כך מתהפך.
וכעבור כמה חודשים אחרי שאיבדנו כמה חשובים מעיני העדה, שהאחרון שבהם נפטר ביום שישי האחרון - ר' ברוך ויסבקר רבו של רה"י, הגיעה במוצ"ש האחרון הבשורה המרה על פטירתה של האישה הצדקת רבקה חגית ברכה וקסלר ע"ה. הכל קרה כל כך מהר, רק לפני שבועיים שמענו שצריך להתפלל עליה, נעשו עצרות זעקה בישיבה, תהילים, קבלות, חיזוקים, תפילות, כמה דמעות נשפכו, עד שחלפו שבועיים והתבשרנו על פטירתה.
ההלוויה שלה הייתה בישיבה, והאמת אבא, נראה לי שזו הייתה ההלוויה הכי מצערת שהייתי בה. זה אנשים שאני מכיר, הם מסתובבים לידי כל יום בבית המדרש, אני מדבר איתם! חי אותם! ופתאום בבת אחת - בום! ראש הישיבה עולה מול הארון קודש שרק יומיים קודם לכן הוא מסר בו שיעור כללי, וכעת כאב שכול עומד בו וקורא "חגית...חגיתו'ש..." אוי, כמה שזה כאב! כמה שזה צמרר! אף אחד לא האמין... אחריה עלה בעלה הרב אביגדור, אדם כל כך צדיק ועדין, שעכשיו עומד על העמוד מרים את ידו שעדיין עם הצמיד ומספר בבכי מצמר על אשתו ועל הדברים שהיא חלמה עליהם כל החיים. היו שם רגעים מצמררים. דברו שם הרבה על הצניעות שלה, על הבן אדם לחברו שלה, על שמירת הלשון על הדקדוק בהלכה שהיה לה, על מידת הזהירות שלה.
זו היתה הלוויה קשה והיא עדיין כואבת עמוק בלב, הייתי בניחום אבלים ראיתי אותם, הם פשוט שבורים, מסכנים, זה כאב לראות את זה.
מה עם כל החינוך שהושקע בה במשך שנים כבת ישראל כשרה צנועה וחסודה? מה עם כל החלומות שלה לראות את הבית של תורה שלה משגשג ופורח? מה עם הילדים שלה שלא זכתה לראות אותם נכנסים לחופה? מה עם כל הצער של ההורים ושאר האחים והמשפחה? של הבעל הצדיק? איך אפשר לחיות עם משבר נורא כ"כ? היא הייתה עיקר הבית! היא הייתה האמא! מה הם עשו שזה מגיע להם?
ואפשר לסכם זאת במילה אחת: "למה"???
אני יודע שישנם כאלה שלא יאהבו את השאלה הזאת, ומיד יאמרו "למה יאמרו הגויים"! מין סוג שאלה שאסור לשאול. ויהיו כאלו שיוסיפו – "מי ששואל 'למה', הקב"ה ייקח אותו למעלה כדי לענות לו"...
אבל כנראה שאותם אנשים לא ידועים או לא רוצים לדעת, שגם משה רבנו בכבודו ובעצמו וגם דוד המלך שאלו "למה"???
"למה הרעות לעם הזה", "למה יאמרו מצרים"? ודוד המלך הוסיף – "למה יאמרו הגויים"?
כן, גדולי האומה גם הם שאלו אותך אבא – "למה"? אבל יש שני סוגים של "למה".
יש "למה" של התרסה כלפי שמיא. ויש "למה" של רצון להבין כיצד על יהודי להתמודד במצבים קשים. וזה 'למה' מסוג אחר לחלוטין, ואפילו נצרך וחובה בכדי להמשיך לפעול כיהודי מאמין.
זה סוג ה'למה' שאני שואל. רבש"ע, כולם היו אנשים כ"כ טובים, אז למה? למה לקחת אותם? ולמה בצורה כ"כ טראגית?
ואז, לאחר שסיימתי לומר ולהוציא את הכאב הרב שיש בליבי, הרשתי לעצמתי לצנוח על סלע שפתאום הזדמן למרגלותיי, טמנתי את פני בשתי ידי, והתחלתי לבכות. לבכות. ולבכות...
כן, אז מה אם אני אדם מאמין, בחור ישיבה, יש כאלה שיגידו שגם רציני מבניהם ועוד כל מיני תארים, גם לי מותר לדבר עם אבא על הקושי שלי, על הדילמות שלי במסע האמונה שעלי לעבור בזה העולם, על הקשיים שפוקדים אותי. מותר לי.
ואז, לאחר שפרקתי את מטען הדמעות, הרגשתי את משב הרוח הקרירה והנעימה מלטפת את פני. נשמתי את האוויר ומילאתי את כל ראותי, עד שנשפתי אותו החוצה בצורה איטית ושקטה.
כן, אני מכיר את ההרגשה הזו. זו הרגשה מיוחדת שמגיע לאחר שיחה נוקבת מלב אל לב. ואז, הרגשתי אותך אבא, ממש כאן לידי, מנגב לי את הדמעות על ידי הרוח הקלילה שעושה דברך. נשמתי עוד נשימה עמוקה, ואז לפתע גיליתי אותך גם שם, בתוך האוויר הנכנס לראותי וממלא אותם כל רגע בחמצן.
ואז, בקול דממה דקה, לאט לאט הבנתי.
הבנתי, שעם כל הכבוד ל"ותחסרהו מעט מאלוקים", אני בסך הכל בן אדם! וישנם דברים שאין לי את האינפורמציה להבינם עד הסוף.
הבנתי, שזה לא נכון לעשות ביקורת על סיפור שהתחלתי לקרוא אותו מאמצעו מבלי לדפדף לתחילת העלילה. שלכל אחד מאתנו יש את הסיפור שלו. את המסע של נשמתו בעולם הזה. מסע ייחודי עם משימה שרק היא תוכל לבצע. שאנחנו כאן בתפקיד! שעם כל זה שהעולם נותן לנו את התחושה שנישאר פה לנצח, אבל החיים מובילים אותנו בכל רגע אל הזמן שבו נצטרך לעזוב את הכל כאן ולהמשיך הלאה.
הבנתי, שלאדם מאמין, אין באמת קשר בן אם 'טוב לו' או 'רע לו', האמת מחייבת גם אם לא נעים. זה לא שיש לו סוג של ברירה "לברוח ממך", כי לבסוף – יברח ישר אל זרועותיך האוהבות.
הבנתי שזה שכתוב מצד אחד "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימך", אין זה מחייב אריכות ימים בעולם הזה כפי שחשב אלישע בן אבויה לפני שיצא לתרבות רעה, כאשר ראה את הבן שעלה במצוות אביו לקיים מצוות שילוח הקן ונפל בירידתו מין העץ ומת ומזה הסיק שאין דין ואין דין.
לא! יודע אני ש"יאריכון ימך" – בעולם שכולו טוב – בעולם הבא.
ומאידך – מה שכתוב בקריאת שמע - "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואכלת ושבעת" וכו'... דהיינו – יש כאן הבטחה שאם אדם יקיים את המצוות כשורה הוא ייהנה גם בעולם הזה מהנאות העולם הזה, אז איך זה מסתדר לכאורה? יש הבטחה לחיים טובים לאדם שמקיים מצוות או לא?
נשמתי עוד נשימה עמוקה, הקשבתי לך, והבנתי עוד: שהשפע מושפע עלינו כל רגע בעצם היותנו חיים, והאדם כן יקבל את שכרו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. השאלה באיזו צורה: ב'קריאת שמע' מדובר על הכלל – על עם ישראל שמקיים מצוות, ולעיתים, הרוב אוכל ונהנה בזכות המיעוט השומר את תורת ד'. יש חיים, יש פרנסה, יש בריאות, המצב הכללי הוא ב"ה טוב. אך כאנשים פרטיים – ניתן לנו הכוח להתפלל על חיים טובים, אבל אין אנו יודעים באמת מהו 'טוב' עבור נצחיות נשמתנו. אין לאף צדיק הבטחה שחייו יהיו אידיליה של שלימות מבחינה גשמית.
קשה לחיות עם הידיעה הזו ששום דבר לא בטוח. אבל זו האמת – אין שום ערבות לאדם צדיק שיהיו לו חיים גשמיים מתוקנים!
לחזון איש, לא היו ילדים. וכי אפשר חלילה לומר שזה מראה על חטא שהיה לו? חלילה וחס. לחפץ חיים נפטרה בת בדמי ימיה. לר' עקיבא איגר נפטרה אשתו והיה שבור ורצוץ מכך. הש"ך חי שנים בידיעה שבתו נעלמה בין הגויים וחי באי וודאות ובצער האם היא חיה או מתה. לרמב"ם מתו אשתו ובתו ממגפה. וכן לר' יוסף קארו – מתה אשתו הראשונה. גדולי עולם נאלצו לברוח ולחיות בפחד מתמיד מפני צוררים וקלגסים בכל שלב בהיסטורית עמנו: במסעות הצלב בימי רש"י, בטווח הכת האיסלמית הקיצונית "אל מוהאדין" בימי הרמב"ם, בפרעות חמלנצקי בימי הש"ך, וכן הלאה. מיעקב אבינו הכואב על טימוי בתו על ידי שכם, והמצטער כעשרים שנה על בנו יוסף, ועד לניצולי השואה שראו את כל משפחתם מושמדת מול עיניהם, עד לימנו אנו באסון הכואב העובר על כלל עמנו משמחת תורה.
להם לא היו שאלות? אולי כן ואולי לא. אבל מה שבטוח הוא, שגם לאנשי האמונה – הלב כאב!!!!
הלב! הלב שממאן להתנחם. הלב שלא מסכים לעזוב את השכול והעצב. הלב שנשאר טיפש גם לאחר שהשכל מבין הכל. הלב הכואב והדואב. הלב האמוציונאלי, שלא מוכן לקבל תשובות, ואם לומר את האמת – לא מחפש תשובות! הלב שהמוני פעמים, באמת – אין לו שאלות. הוא לא רוצה לשאול שאלות ולא לקבל תשובות, הוא רוצה דבר אחד –
שיחזירו את הגלגל אחורה! ואם אי אפשר - שבינו את הכאב שלו! שינסו פשוט לתת לו להיות שם. להכיל אותו. להכיל את האובדן מבלי לנסות לטייח אותו במילים יפות על אמונה – גם אם הן נכונות!!!
הלב רוצה לבכות ולבכות. ללב אי אפשר לדבר בשפת השכל. הוא צריך שפה אחרת... הוא צריך זמן! זמן, ואת אמרותיו החכמות של איש האמונה החכם היודע לשלב את השכל עם שפת הלב הפצוע.
והקב"ה מבין זאת. הוא ברא אותנו מחומר ורוח. שכל ולב. הקב"ה יודע ומודע לכאב הנוראי שירגיש הלב האנושי הנורמטיבי באובדן דמות יקרה מחייו, והוא מייחד זמן מיוחד לכאוב את הכאב הזה בצורה נכונה: 'שבעה'. בזמן האנינות לפני הקבורה, ד' פותר את האונן מכל מצווה שהיא. ד' מודע שליבו של האדם כ"כ אפוף בכאב הגדול הזה שאין בו מעט מקום לעבודת הבורא עם כוונת הלב וישוב הדעת. ד' נותן שבעה ימים לבכי, חודש או שנה שלימה של אבל. ולאט לאט, גם אם הלב לא מחלים לגמרי, הוא יכול לחזור להמשיך לתפקד במהלך החיים.
כאשר מגיע שבר על שבר, לעומד מן הצד אין את היכולת להבין ולהכיל באמת סבל שכזה. מדוע? כי הקב"ה לא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. לי, כעומד מן הצד, אין את הכוחות לעמוד בזה, לכן אין לי גם את ההבנה בתעצומות נפש עזות כ"כ שאמורות להיות למשפחת לנדא ווקסלר היקרים. אך הם, שעומדים עכשיו מול שבר נוסף, לפני שהשבר הראשון מכלל האסונות נרגע, אין לי ספק שד' ימציא להם כוח מיוחד לעבור אותו. בכאב לב נורא, בבכי, אך לעבור אותו...
אני מרים עניים לשמיים זרועי הכוכבים, ומבחין בכוכב אחד נוצץ במיוחד ששולח לי קרני אור בתוך החושך וחושב לעצמי: "לא חסר לך כלום אבא, ורק מי שחסר לו משהו – לוקח ממשהו אחר בשביל להשלים את החסר שלו. ממילא, אתה לא לוקח אף פעם מאף אחד. אם כבר חסר, זה אני, אני שלא מבין, שלא יודע, שמנסה להתחקות אחרי רצונך ולהבין אותך, אני חסר. חסר בדעת".
ממילא הבנתי, שכל השאלות ששאלתי בהתחלה לא היו רלוונטיות. לאדם שאין לו אמונה, זה נראה כמו חלילה "התעללות" - לתת לזוג הורים לגדל ילדה, להשקיע בה כ"כ הרבה, לחתן אותה בשמחה וששון, לראות אותה מקימה בית של תורה פורח ומשגשג עם בעל ת"ח, ואז בתוך כל ההרמוניה הזאת - היא נלקחת בחזרה. ופה צורת ההסתכלות מאוד משנה: לאדם שלחייו אין תכלית ומטרה אמתית, והכל מסתכם בזה שהגענו לפה בשביל להפיק את המקסימום הנאה במינימום זמן עד שנמות, לאדם כזה, באמת כל העסק יראה "התעללות": כ"כ הרבה הוא השקיע בשביל שהבת שלו תוכל ליהנות עוד קצת מהעולם, ובסוף כל ההשקעה הייתה לשווא. אבל לאדם שיודע, שלעולם יש מטרה, תכלית, ובורא שמשגיח ומכוון כל רגע בחיי האדם, ההורים עשו את כל מה שיכלו למען חינוך הבת שלהם בצורה הטובה ביותר, חינוכה והבית שהקימה לא היה לשווא, היא המשיכה הלאה, לעולם שכולו טוב, מתוקנת ומשולמת. מתוקנת ברמה שהמילוי הרוחני שלה יהיה בתענוג אין סופי! כיון שאנו בעולם הזה מוגבלים בחומר. לתענוג חומרי יש גבול ומידה. ואם הקב"ה רוצה לענג את האדם שהרי נאמר "להתענג על ד' ", אין מציאות שתענוג אמיתי ברמה הגבוהה ביותר יהיה כאן בעולם החומר המוגבל. אך לתענוג רוחני בעולם הבא – אין התחלה ואין סוף! הוא בלתי מוגבל, וממילא התענוג ברמה אין סופית שאין לנו – בני בשר ודם, את הממד לשער סוג כזה של תענוג עילאי.
כמו שהבנתי בהתחלה – למי שגילה שהתורה אמת, אין באמת ברירה אלא לעשות הכל בכדי להיות צדיק! לכן, עלינו לעשות את הכל בכדי לחנך את עצמנו ואת ילדנו לדרגה הגבוהה ביותר שניתן, בתפילה לאריכות ימים ושנים, אך אין זה מתפקידנו לחשוב על שיקולים נוספים שאינם מעניינינו כבני אנוש מוגבלים בכדי לדעת מה טוב עבור הנשמה שהופקדה אצלנו.
ועדיין – הכאב הוא בלתי נתפס. אבל שוב – זה הלב! וזה בסדר, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.
ואז עבר בי רעד בגוף. רעד שלא נבע מין הרוח המנשבת במרומי הצוק, אלא מעצם המחשבה שעלתה בי. מחשבה על הפחד – הפחד מהחיים עצמם! האם החיים אמורים להיות מסכת שלימה של פחדים מהמוות? מעצם המחשבה שיום אחד לאחר שהתאמצנו לאגור מצבור גדול של הישגים גשמיים – נשאיר אותם פה ופשוט נלך?! פחד מאי הוודאות שהמוות נושא עמו. אי וודאות של "מתי זה יהיה? עוד כמה זמן יש לי"?
רבש"ע מה עושים?
ואז שוב נשמתי עמוק את אוויר הלילה הקריר אשר יכול להיות רק על פסגת הצוק הגבוה הקרוב כ"כ אל השמיים זרועי הכוכבים. מחכה לתשובה שתגיע ממך -
והיא הגיע: אם אדם הגיע למסקנה שכל עצם הווייתו מד', וכל נשימה ונשימה היא בחסדו ית', הכל חסד ואהבה! ד' הוא אבא אוהב. אין דבר רע יוצא ממנו. ולכל אחד יש את הזמן שלו והתפקיד שלו. זה לא משנה איך ומתי, זה יגיע כשיגיע הזמן, בגיל 20 או 120. ולמה מפחדים מהזמן הזה שנקרא מוות? מה מפחיד במוות? עולים לי כעת כמה סיבות:
אני מרגיש אותך!
מרגיש שאתה ניצב כאן לידי, מוכן ומזומן לקראת השיחה שכל כך חיכיתי שבוא תבוא. שיחה שמתאימה כ"כ לנוף ההררי הזה של הטבע הבראשיתי שבראת, ולחושך שאופף אותי ומייחד אותי במעט פרטיות מכל העולם.
אז אבא, רציתי לדבר אתך על מאורעות התקופה הפוקדות אותי. פעם שהייתי קטן חשבתי שלאנשים צדיקים הכל אמור להיות טוב בחיים – כי הם צדיקים, וד' כידוע אוהב צדיקים וממילא ירעיף עליהם את השפע שיתממש בחיים הגשמיים. אך ככל שגדלתי התחלתי להבין שיש פה משהו שאני עוד לא מבין. ככל שהתקדמתי בלימודי, הבנתי שמדובר על אחת השאלות הקשות והחזקות ביותר לאדם היהודי המאמין. שאלה שבגינה אומר הרמב"ן עזבו רבים מבני עמנו את דרך התורה. שאלה שמשה רבנו אפילו נתחבט בה באמרו "הודיעני נא את דרכך" – "מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו?"
שאלה חזקה, עוצמתית, כואבת וקשה. מדוע רע לצדיקים? מדוע הם סובלים? ולמה בכלל יש סבל בעולם שבראת? הרי אם אתה הוא מקור הטוב ותכלית הטוב היא להטיב, אז למה כ"כ רע פה בעולם? למה יש פה כ"כ הרבה דברים רעים?
אני מצטער, אני יודע שהשאלה הזו בוטא מידי ובטח נשמעת כלא מתאימה לאדם כמוני השוקד על תורתך. אבל, אם למשה רבנו היה מותר לשאול אותה, אני מרגיש חופשי לעשות זאת גם אני. ואני רוצה מעט לפרט: בשנים האחרונות, נעלמו מסביבתי אנשים רבי מעלה שהכרתי. וב"ה שלא היו אלו אנשים מקרבה משפחתית ראשונה, אך די היה לעשות רושם עז בנפשי מעצם היעלמותם לעולם שכולו טוב.
הראשון מאז שנכנסתי לישיבה היה הבחור דניאל אמבון ז"ל שעלה בסערה השמיימה באסון מירון הנורא. איש לא יכל לעכל את הצער הזה, על בחור צעיר שנקטף בדמי ימיו, מותיר אחריו משפחה וחברים כאובים. אני זוכר את ההלוויה שלו שהיתה כאן בישיבה, ממש בחצר הזאת. היא היתה הלוויה קשה. אוי, כמה קשה. אני זוכר את הדמעות של האבא שנשפכו יחד המסרים של האמונה שנבעו ממנו גם בשעות הללו, של הרבנים שכל כך אהבו אותו, של ראש הישיבה שבכה (זו היתה הפעם הראשונה שממש ראיתי אותו בוכה מולי). הרבה דברו על טוב הלב שלו, עד העדינות וההתמסרות לתורה שהיו אצלו בצורה שאין בנמצא. אני זוכר את תחושת הכאב שעמדה באוויר וחלחלה גם לבחורים כמוני שלא ממש הכירו אותו מקרוב.
באותו יום של ההלוויה קמתי ממנוחת הצהריים עם בשורת איוב חדשה, "אבא של ראש הישיבה, הרב קלמן לנדא נפטר ובערב תתקיים ההלוויה". נסענו כולנו הפוכים להלוויה בעזרת תורה, וגם שם ראינו את ראש הישיבה מספיד ושוב בוכה. (זה היה מוזר להיות באותו יום בשתי הלוויות כל כך שונות זו מזו). חזרנו לישיבה בסוף אותו יום גמורים פיזית ומנטלית. בימים הבאים נעשו הספדים ועצרות חיזוק ובני הישיבה התחזקו בכלל ובפרט.
הימים חלפו והביאו איתם עוד אירועים טראגיים. הורים של בחורים שנפטרו ובתוכם הרבנית הצדקת 'חיה ורדה ציפורה פולק' ע"ה ושמונה חודשים לאחר מכן הצטרפה אליה גם ביתה, בחורה צעירה שעוד לא זכתה להקים בית. ההלוויה שלה היתה מצמררת, אני משער שיש עוד כאלה שה"תודה" שהרב פולק זעק שם עדיין מהדהדת להם בין האוזניים ופורטת על מיתרים פנימיים בתוך הלב.
אני מדלג כמה שנים קדימה לאסון הנורא שפקד את עמנו בשמחת תורה. כמה סבל, כמה דם, כמה דמעות שנשפכו, כמה יתומים ואלמנות שנוספו, כמה צער, אבא, לילדים שלך, לעם שלך, שרק בפרשיות האחרונות קראנו על איך שבחרת בנו והוצאת אותנו ממצרים, על איך שרוממת אותנו נתת לנו את התורה, על איך שאף אחד לא העז לנגוע בנו לרעה, ועכשיו הכל כל כך מיטלטל, כל כך מתהפך.
וכעבור כמה חודשים אחרי שאיבדנו כמה חשובים מעיני העדה, שהאחרון שבהם נפטר ביום שישי האחרון - ר' ברוך ויסבקר רבו של רה"י, הגיעה במוצ"ש האחרון הבשורה המרה על פטירתה של האישה הצדקת רבקה חגית ברכה וקסלר ע"ה. הכל קרה כל כך מהר, רק לפני שבועיים שמענו שצריך להתפלל עליה, נעשו עצרות זעקה בישיבה, תהילים, קבלות, חיזוקים, תפילות, כמה דמעות נשפכו, עד שחלפו שבועיים והתבשרנו על פטירתה.
ההלוויה שלה הייתה בישיבה, והאמת אבא, נראה לי שזו הייתה ההלוויה הכי מצערת שהייתי בה. זה אנשים שאני מכיר, הם מסתובבים לידי כל יום בבית המדרש, אני מדבר איתם! חי אותם! ופתאום בבת אחת - בום! ראש הישיבה עולה מול הארון קודש שרק יומיים קודם לכן הוא מסר בו שיעור כללי, וכעת כאב שכול עומד בו וקורא "חגית...חגיתו'ש..." אוי, כמה שזה כאב! כמה שזה צמרר! אף אחד לא האמין... אחריה עלה בעלה הרב אביגדור, אדם כל כך צדיק ועדין, שעכשיו עומד על העמוד מרים את ידו שעדיין עם הצמיד ומספר בבכי מצמר על אשתו ועל הדברים שהיא חלמה עליהם כל החיים. היו שם רגעים מצמררים. דברו שם הרבה על הצניעות שלה, על הבן אדם לחברו שלה, על שמירת הלשון על הדקדוק בהלכה שהיה לה, על מידת הזהירות שלה.
זו היתה הלוויה קשה והיא עדיין כואבת עמוק בלב, הייתי בניחום אבלים ראיתי אותם, הם פשוט שבורים, מסכנים, זה כאב לראות את זה.
מה עם כל החינוך שהושקע בה במשך שנים כבת ישראל כשרה צנועה וחסודה? מה עם כל החלומות שלה לראות את הבית של תורה שלה משגשג ופורח? מה עם הילדים שלה שלא זכתה לראות אותם נכנסים לחופה? מה עם כל הצער של ההורים ושאר האחים והמשפחה? של הבעל הצדיק? איך אפשר לחיות עם משבר נורא כ"כ? היא הייתה עיקר הבית! היא הייתה האמא! מה הם עשו שזה מגיע להם?
ואפשר לסכם זאת במילה אחת: "למה"???
אני יודע שישנם כאלה שלא יאהבו את השאלה הזאת, ומיד יאמרו "למה יאמרו הגויים"! מין סוג שאלה שאסור לשאול. ויהיו כאלו שיוסיפו – "מי ששואל 'למה', הקב"ה ייקח אותו למעלה כדי לענות לו"...
אבל כנראה שאותם אנשים לא ידועים או לא רוצים לדעת, שגם משה רבנו בכבודו ובעצמו וגם דוד המלך שאלו "למה"???
"למה הרעות לעם הזה", "למה יאמרו מצרים"? ודוד המלך הוסיף – "למה יאמרו הגויים"?
כן, גדולי האומה גם הם שאלו אותך אבא – "למה"? אבל יש שני סוגים של "למה".
יש "למה" של התרסה כלפי שמיא. ויש "למה" של רצון להבין כיצד על יהודי להתמודד במצבים קשים. וזה 'למה' מסוג אחר לחלוטין, ואפילו נצרך וחובה בכדי להמשיך לפעול כיהודי מאמין.
זה סוג ה'למה' שאני שואל. רבש"ע, כולם היו אנשים כ"כ טובים, אז למה? למה לקחת אותם? ולמה בצורה כ"כ טראגית?
ואז, לאחר שסיימתי לומר ולהוציא את הכאב הרב שיש בליבי, הרשתי לעצמתי לצנוח על סלע שפתאום הזדמן למרגלותיי, טמנתי את פני בשתי ידי, והתחלתי לבכות. לבכות. ולבכות...
כן, אז מה אם אני אדם מאמין, בחור ישיבה, יש כאלה שיגידו שגם רציני מבניהם ועוד כל מיני תארים, גם לי מותר לדבר עם אבא על הקושי שלי, על הדילמות שלי במסע האמונה שעלי לעבור בזה העולם, על הקשיים שפוקדים אותי. מותר לי.
ואז, לאחר שפרקתי את מטען הדמעות, הרגשתי את משב הרוח הקרירה והנעימה מלטפת את פני. נשמתי את האוויר ומילאתי את כל ראותי, עד שנשפתי אותו החוצה בצורה איטית ושקטה.
כן, אני מכיר את ההרגשה הזו. זו הרגשה מיוחדת שמגיע לאחר שיחה נוקבת מלב אל לב. ואז, הרגשתי אותך אבא, ממש כאן לידי, מנגב לי את הדמעות על ידי הרוח הקלילה שעושה דברך. נשמתי עוד נשימה עמוקה, ואז לפתע גיליתי אותך גם שם, בתוך האוויר הנכנס לראותי וממלא אותם כל רגע בחמצן.
ואז, בקול דממה דקה, לאט לאט הבנתי.
הבנתי, שעם כל הכבוד ל"ותחסרהו מעט מאלוקים", אני בסך הכל בן אדם! וישנם דברים שאין לי את האינפורמציה להבינם עד הסוף.
הבנתי, שזה לא נכון לעשות ביקורת על סיפור שהתחלתי לקרוא אותו מאמצעו מבלי לדפדף לתחילת העלילה. שלכל אחד מאתנו יש את הסיפור שלו. את המסע של נשמתו בעולם הזה. מסע ייחודי עם משימה שרק היא תוכל לבצע. שאנחנו כאן בתפקיד! שעם כל זה שהעולם נותן לנו את התחושה שנישאר פה לנצח, אבל החיים מובילים אותנו בכל רגע אל הזמן שבו נצטרך לעזוב את הכל כאן ולהמשיך הלאה.
הבנתי, שלאדם מאמין, אין באמת קשר בן אם 'טוב לו' או 'רע לו', האמת מחייבת גם אם לא נעים. זה לא שיש לו סוג של ברירה "לברוח ממך", כי לבסוף – יברח ישר אל זרועותיך האוהבות.
הבנתי שזה שכתוב מצד אחד "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימך", אין זה מחייב אריכות ימים בעולם הזה כפי שחשב אלישע בן אבויה לפני שיצא לתרבות רעה, כאשר ראה את הבן שעלה במצוות אביו לקיים מצוות שילוח הקן ונפל בירידתו מין העץ ומת ומזה הסיק שאין דין ואין דין.
לא! יודע אני ש"יאריכון ימך" – בעולם שכולו טוב – בעולם הבא.
ומאידך – מה שכתוב בקריאת שמע - "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואכלת ושבעת" וכו'... דהיינו – יש כאן הבטחה שאם אדם יקיים את המצוות כשורה הוא ייהנה גם בעולם הזה מהנאות העולם הזה, אז איך זה מסתדר לכאורה? יש הבטחה לחיים טובים לאדם שמקיים מצוות או לא?
נשמתי עוד נשימה עמוקה, הקשבתי לך, והבנתי עוד: שהשפע מושפע עלינו כל רגע בעצם היותנו חיים, והאדם כן יקבל את שכרו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. השאלה באיזו צורה: ב'קריאת שמע' מדובר על הכלל – על עם ישראל שמקיים מצוות, ולעיתים, הרוב אוכל ונהנה בזכות המיעוט השומר את תורת ד'. יש חיים, יש פרנסה, יש בריאות, המצב הכללי הוא ב"ה טוב. אך כאנשים פרטיים – ניתן לנו הכוח להתפלל על חיים טובים, אבל אין אנו יודעים באמת מהו 'טוב' עבור נצחיות נשמתנו. אין לאף צדיק הבטחה שחייו יהיו אידיליה של שלימות מבחינה גשמית.
קשה לחיות עם הידיעה הזו ששום דבר לא בטוח. אבל זו האמת – אין שום ערבות לאדם צדיק שיהיו לו חיים גשמיים מתוקנים!
לחזון איש, לא היו ילדים. וכי אפשר חלילה לומר שזה מראה על חטא שהיה לו? חלילה וחס. לחפץ חיים נפטרה בת בדמי ימיה. לר' עקיבא איגר נפטרה אשתו והיה שבור ורצוץ מכך. הש"ך חי שנים בידיעה שבתו נעלמה בין הגויים וחי באי וודאות ובצער האם היא חיה או מתה. לרמב"ם מתו אשתו ובתו ממגפה. וכן לר' יוסף קארו – מתה אשתו הראשונה. גדולי עולם נאלצו לברוח ולחיות בפחד מתמיד מפני צוררים וקלגסים בכל שלב בהיסטורית עמנו: במסעות הצלב בימי רש"י, בטווח הכת האיסלמית הקיצונית "אל מוהאדין" בימי הרמב"ם, בפרעות חמלנצקי בימי הש"ך, וכן הלאה. מיעקב אבינו הכואב על טימוי בתו על ידי שכם, והמצטער כעשרים שנה על בנו יוסף, ועד לניצולי השואה שראו את כל משפחתם מושמדת מול עיניהם, עד לימנו אנו באסון הכואב העובר על כלל עמנו משמחת תורה.
להם לא היו שאלות? אולי כן ואולי לא. אבל מה שבטוח הוא, שגם לאנשי האמונה – הלב כאב!!!!
הלב! הלב שממאן להתנחם. הלב שלא מסכים לעזוב את השכול והעצב. הלב שנשאר טיפש גם לאחר שהשכל מבין הכל. הלב הכואב והדואב. הלב האמוציונאלי, שלא מוכן לקבל תשובות, ואם לומר את האמת – לא מחפש תשובות! הלב שהמוני פעמים, באמת – אין לו שאלות. הוא לא רוצה לשאול שאלות ולא לקבל תשובות, הוא רוצה דבר אחד –
שיחזירו את הגלגל אחורה! ואם אי אפשר - שבינו את הכאב שלו! שינסו פשוט לתת לו להיות שם. להכיל אותו. להכיל את האובדן מבלי לנסות לטייח אותו במילים יפות על אמונה – גם אם הן נכונות!!!
הלב רוצה לבכות ולבכות. ללב אי אפשר לדבר בשפת השכל. הוא צריך שפה אחרת... הוא צריך זמן! זמן, ואת אמרותיו החכמות של איש האמונה החכם היודע לשלב את השכל עם שפת הלב הפצוע.
והקב"ה מבין זאת. הוא ברא אותנו מחומר ורוח. שכל ולב. הקב"ה יודע ומודע לכאב הנוראי שירגיש הלב האנושי הנורמטיבי באובדן דמות יקרה מחייו, והוא מייחד זמן מיוחד לכאוב את הכאב הזה בצורה נכונה: 'שבעה'. בזמן האנינות לפני הקבורה, ד' פותר את האונן מכל מצווה שהיא. ד' מודע שליבו של האדם כ"כ אפוף בכאב הגדול הזה שאין בו מעט מקום לעבודת הבורא עם כוונת הלב וישוב הדעת. ד' נותן שבעה ימים לבכי, חודש או שנה שלימה של אבל. ולאט לאט, גם אם הלב לא מחלים לגמרי, הוא יכול לחזור להמשיך לתפקד במהלך החיים.
כאשר מגיע שבר על שבר, לעומד מן הצד אין את היכולת להבין ולהכיל באמת סבל שכזה. מדוע? כי הקב"ה לא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. לי, כעומד מן הצד, אין את הכוחות לעמוד בזה, לכן אין לי גם את ההבנה בתעצומות נפש עזות כ"כ שאמורות להיות למשפחת לנדא ווקסלר היקרים. אך הם, שעומדים עכשיו מול שבר נוסף, לפני שהשבר הראשון מכלל האסונות נרגע, אין לי ספק שד' ימציא להם כוח מיוחד לעבור אותו. בכאב לב נורא, בבכי, אך לעבור אותו...
אני מרים עניים לשמיים זרועי הכוכבים, ומבחין בכוכב אחד נוצץ במיוחד ששולח לי קרני אור בתוך החושך וחושב לעצמי: "לא חסר לך כלום אבא, ורק מי שחסר לו משהו – לוקח ממשהו אחר בשביל להשלים את החסר שלו. ממילא, אתה לא לוקח אף פעם מאף אחד. אם כבר חסר, זה אני, אני שלא מבין, שלא יודע, שמנסה להתחקות אחרי רצונך ולהבין אותך, אני חסר. חסר בדעת".
ממילא הבנתי, שכל השאלות ששאלתי בהתחלה לא היו רלוונטיות. לאדם שאין לו אמונה, זה נראה כמו חלילה "התעללות" - לתת לזוג הורים לגדל ילדה, להשקיע בה כ"כ הרבה, לחתן אותה בשמחה וששון, לראות אותה מקימה בית של תורה פורח ומשגשג עם בעל ת"ח, ואז בתוך כל ההרמוניה הזאת - היא נלקחת בחזרה. ופה צורת ההסתכלות מאוד משנה: לאדם שלחייו אין תכלית ומטרה אמתית, והכל מסתכם בזה שהגענו לפה בשביל להפיק את המקסימום הנאה במינימום זמן עד שנמות, לאדם כזה, באמת כל העסק יראה "התעללות": כ"כ הרבה הוא השקיע בשביל שהבת שלו תוכל ליהנות עוד קצת מהעולם, ובסוף כל ההשקעה הייתה לשווא. אבל לאדם שיודע, שלעולם יש מטרה, תכלית, ובורא שמשגיח ומכוון כל רגע בחיי האדם, ההורים עשו את כל מה שיכלו למען חינוך הבת שלהם בצורה הטובה ביותר, חינוכה והבית שהקימה לא היה לשווא, היא המשיכה הלאה, לעולם שכולו טוב, מתוקנת ומשולמת. מתוקנת ברמה שהמילוי הרוחני שלה יהיה בתענוג אין סופי! כיון שאנו בעולם הזה מוגבלים בחומר. לתענוג חומרי יש גבול ומידה. ואם הקב"ה רוצה לענג את האדם שהרי נאמר "להתענג על ד' ", אין מציאות שתענוג אמיתי ברמה הגבוהה ביותר יהיה כאן בעולם החומר המוגבל. אך לתענוג רוחני בעולם הבא – אין התחלה ואין סוף! הוא בלתי מוגבל, וממילא התענוג ברמה אין סופית שאין לנו – בני בשר ודם, את הממד לשער סוג כזה של תענוג עילאי.
כמו שהבנתי בהתחלה – למי שגילה שהתורה אמת, אין באמת ברירה אלא לעשות הכל בכדי להיות צדיק! לכן, עלינו לעשות את הכל בכדי לחנך את עצמנו ואת ילדנו לדרגה הגבוהה ביותר שניתן, בתפילה לאריכות ימים ושנים, אך אין זה מתפקידנו לחשוב על שיקולים נוספים שאינם מעניינינו כבני אנוש מוגבלים בכדי לדעת מה טוב עבור הנשמה שהופקדה אצלנו.
ועדיין – הכאב הוא בלתי נתפס. אבל שוב – זה הלב! וזה בסדר, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.
ואז עבר בי רעד בגוף. רעד שלא נבע מין הרוח המנשבת במרומי הצוק, אלא מעצם המחשבה שעלתה בי. מחשבה על הפחד – הפחד מהחיים עצמם! האם החיים אמורים להיות מסכת שלימה של פחדים מהמוות? מעצם המחשבה שיום אחד לאחר שהתאמצנו לאגור מצבור גדול של הישגים גשמיים – נשאיר אותם פה ופשוט נלך?! פחד מאי הוודאות שהמוות נושא עמו. אי וודאות של "מתי זה יהיה? עוד כמה זמן יש לי"?
רבש"ע מה עושים?
ואז שוב נשמתי עמוק את אוויר הלילה הקריר אשר יכול להיות רק על פסגת הצוק הגבוה הקרוב כ"כ אל השמיים זרועי הכוכבים. מחכה לתשובה שתגיע ממך -
והיא הגיע: אם אדם הגיע למסקנה שכל עצם הווייתו מד', וכל נשימה ונשימה היא בחסדו ית', הכל חסד ואהבה! ד' הוא אבא אוהב. אין דבר רע יוצא ממנו. ולכל אחד יש את הזמן שלו והתפקיד שלו. זה לא משנה איך ומתי, זה יגיע כשיגיע הזמן, בגיל 20 או 120. ולמה מפחדים מהזמן הזה שנקרא מוות? מה מפחיד במוות? עולים לי כעת כמה סיבות:
- שיום אחד לא אהיה כאן ואעזוב את כולם לפני שסיימתי את תכוניותיי לעתיד
- שזה יכאב
- שיגיע יום הדין הגדול והנורא
- שלא אהיה מוכן לזה
- איך קרובי יסתדרו בלעדי?
- שזה יפגע בסובבים אותי וכו'...
ניתן עוד להאריך, אבל אלו הסיבות שעלו בי ברגע זה. מה עונים?
אם מסתכלים על המוות כדבר נוראי, זה באמת מפחיד. מפחיד לחשוב שבסוף הדרך מחכה לנו אירוע טראומטי. אך כאשר אני חושב על זה, זה ממש מזכיר לי הריון ולידה! "איזה פחד זה ללדת. מסכנה האישה. היא מחכה תשעה חודשים שבסופם היא הולכת לחוות משהו לא פשוט בכלל – לידה. וכולם מצפים לזה. איך אפשר לצפות לצירים שילכו ויתעצמו בכאבים נוראים שנדמה שאין הגוף סובלם"?
תשובה: כי מתבוננים מה יקרא לאחר הצירים – לידה! תינוק חדש מגיע לעולם! נשמה חדשה! חיים חדשים! אושר חדש שהיה בלתי ניתן להסבר לפני שנולד.
מחילה מהקונוטציה השלילית, אבל למה שהמוות לא יהיה אותו הדבר? כל ימנו אנו צועדים לקראתו, ומפחדים. ממה? מהכאב של הצירים שילוו אותו? נכון, זה יכול להיות כואב, אבל מה יתרחש אחר כך? לידה מחדש! אנחנו לא מפסיקים לחיות! אנחנו מגלים עולם חדש ומופלא הרבה מעבר למה שניתן להשיג על הכתב! הגוף נשאר כאן, ו'האני' האמיתי שלנו נשאר בחיים! אין מוות לנשמה! לאחר המוות מתרחשת לידה של עצמנו במובן העוצמתי של נשמה בלתי מוגבלת בהגבלות חמשת החושים! מה ההבדל? שאת הלידה אנו רואים ואת העולם הבא לא? מי שחי במאה העשרים ואחת לא אמור להיות מוטרד מזה, כיון שאת רוב הדברים שמנהלים לנו היום את החיים בעידן הטכנולוגי – אנו לא רואים! ועוד יותר – לאדם המאמין בד' ובתורתו אין דבר יותר מוכח ואמתי מאשר העולם הבא.
אלא מה – יגיע יום הדין הגדול והנורא? זה באמת מפחיד. אז מה עושים?
נבוא לשמיים ויראו לנו את הדמות של עצמינו – לאן יכולנו להגיע, כמה יכולנו להספיק, כמה יכולנו להשפיע טוב בעולם הזה, כמה הינו יכולים להתקדם בעצמינו ולקדם אחרים. יראו לנו עוצמות אדירות שלא האמנו שהיו בנו, ולא הבאנו אותם לידי מימוש בעולם המעשה. החוויה הזו, החוויה הקשה והנוראית הזו, של הפספוס הגדול של מה יכולתי להיות ומה נהיתי, של בזבוז הכוחות והמשאבים לשטויות חולפות – זה צער הגהנום שאמור להעסיק אותנו!
הבושה, הפספוס, יהיו באמת נוראיים אל מול כולם. שהרי הכבוד שם – הוא כבוד נצחי, וההנאה שם – גם היא נצחית. זו אכן תהיה בושה אם נבוא לשם לאחר שהתכבדנו כאן בכבוד מדומה של "עבדי ד'" ושם ניווכח שחיינו בסילוף עצמי. שם אין פרוטקציות ולא יחוס. שם "עליונים למטה ותחתונים למעלה". איזו בושה וחרפה יכולים להיות לנו.
אז מה צריך לעשות? להכין את עצמינו באמת ליום הלידה שלנו מחדש! ככל שנתמקד במטרה – כך נשפר את ההישגיים שלנו למקום טוב יותר והשכר יהיה בהתאם. לפחות הפער בין מה שיכולנו להיות למה שאנו היום, ילך ויתקטן עד שיעלם לגמרי, אם נזכה.
ולגבי המוכנות למוות – אין באמת לרוב האנשים זמן בו הם מרגישים שהם "מוכנים למות". גם אם נסתכל על גדולי ישראל לדורותיהם – עד הרגע האחרון שלהם – הם עסקו בלימוד תורה ובהשפעה. דהיינו – אם היו להם עוד מאה שנים לחיות – הם היו מנצלים אותם עד תום. ללמדנו – שאין באמת רגע שבו האדם רוצה לסיים את הקריירה.
ולכן – עלינו להתייחס ולייקר כל רגע בחיינו כאילו הוא הרגע האחרון!
נכון, זה בלתי אפשרי לחיות כך בכל רגע, אך זה מלמד דרך חיים – לנצל את החיים לעשות דברים שיקדמו אותנו אל תכליתנו! אנשים שחיים כך – אגב – גם אנשים 'פשוטים', אין להם מה לפחד מהמוות – מהלידה מחדש שלהם, כיון שכל החיים שלהם הם בנו את עצמם לקראת הרגע המחונן הזה – להיהפך לשיא של מיצוי הפוטנציאל הרוחני שלהם באופן בלתי מוגבל!!!
לגבי קושי החיים – נכון, זה אכן קשה בהתחלה, אני לא מטייח קושי. ממש לא. אבל גם קשיים הם חלק מחיינו בעולם הזה. קושי הוא לא נעים, אבל אם לומר את האמת – למי שיודע לנתב אותו – קושי יכול להיות כוח מקדם. הם יצטרכו אולי עזרה וסיוע בתחילת הדרך, אך האבא הגדול שבשמיים לא עוזב אף פעם, וייתן כוחות לצלוח את אותו הקושי ולהפריח ממנו חיים חדשים ומלאים.
נשמתי נשימה עמוקה ונרגעתי. הרגשתי שהשיחה מיצאה את עצמה. אבא שבשמיים ענה לי על כל השאלות. הרגשתי רגוע יותר עכשיו. ידעתי שאין שום טיוח לקושי ולא לכאב, ועם כל זה, שיש אהבה ועוצמה אדירה שמחזיקה אותנו כל רגע ורגע במהלך החיים. אהבה ועוצמה שלא נגמרים.
פתאום קלטתי, שעל הסלע שאני יושב יש משענת שניתן להישען עליה. נשענתי ועצמתי את עיני, לא לפני שהבטתי שוב בנוף המופלא שנשקף ממנו: נוף בראשית המעיד על תכנון מושלם ומדוקדק להפליא של כל פרט ופרט בעולמנו המופלא. ואם כל פרט מדוקדק ומתוכנן עד לפרט האחרון בחיי הטבע, בחייו של האדם – נזר הבריאה, לא כל שכן?!
נשענתי על הסלע, עצמתי את עיני, וכעבור כמה רגעים פקחתי אותן בעודי מרגיש את משענת הכיסא שלי, ועיני מביטות במאמר שנכתב בעקבות שיחתי עם הקב"ה במרומי הצוק. שיחה על החיים, על המוות, ועל מה שמעבר להם...
אם מסתכלים על המוות כדבר נוראי, זה באמת מפחיד. מפחיד לחשוב שבסוף הדרך מחכה לנו אירוע טראומטי. אך כאשר אני חושב על זה, זה ממש מזכיר לי הריון ולידה! "איזה פחד זה ללדת. מסכנה האישה. היא מחכה תשעה חודשים שבסופם היא הולכת לחוות משהו לא פשוט בכלל – לידה. וכולם מצפים לזה. איך אפשר לצפות לצירים שילכו ויתעצמו בכאבים נוראים שנדמה שאין הגוף סובלם"?
תשובה: כי מתבוננים מה יקרא לאחר הצירים – לידה! תינוק חדש מגיע לעולם! נשמה חדשה! חיים חדשים! אושר חדש שהיה בלתי ניתן להסבר לפני שנולד.
מחילה מהקונוטציה השלילית, אבל למה שהמוות לא יהיה אותו הדבר? כל ימנו אנו צועדים לקראתו, ומפחדים. ממה? מהכאב של הצירים שילוו אותו? נכון, זה יכול להיות כואב, אבל מה יתרחש אחר כך? לידה מחדש! אנחנו לא מפסיקים לחיות! אנחנו מגלים עולם חדש ומופלא הרבה מעבר למה שניתן להשיג על הכתב! הגוף נשאר כאן, ו'האני' האמיתי שלנו נשאר בחיים! אין מוות לנשמה! לאחר המוות מתרחשת לידה של עצמנו במובן העוצמתי של נשמה בלתי מוגבלת בהגבלות חמשת החושים! מה ההבדל? שאת הלידה אנו רואים ואת העולם הבא לא? מי שחי במאה העשרים ואחת לא אמור להיות מוטרד מזה, כיון שאת רוב הדברים שמנהלים לנו היום את החיים בעידן הטכנולוגי – אנו לא רואים! ועוד יותר – לאדם המאמין בד' ובתורתו אין דבר יותר מוכח ואמתי מאשר העולם הבא.
אלא מה – יגיע יום הדין הגדול והנורא? זה באמת מפחיד. אז מה עושים?
נבוא לשמיים ויראו לנו את הדמות של עצמינו – לאן יכולנו להגיע, כמה יכולנו להספיק, כמה יכולנו להשפיע טוב בעולם הזה, כמה הינו יכולים להתקדם בעצמינו ולקדם אחרים. יראו לנו עוצמות אדירות שלא האמנו שהיו בנו, ולא הבאנו אותם לידי מימוש בעולם המעשה. החוויה הזו, החוויה הקשה והנוראית הזו, של הפספוס הגדול של מה יכולתי להיות ומה נהיתי, של בזבוז הכוחות והמשאבים לשטויות חולפות – זה צער הגהנום שאמור להעסיק אותנו!
הבושה, הפספוס, יהיו באמת נוראיים אל מול כולם. שהרי הכבוד שם – הוא כבוד נצחי, וההנאה שם – גם היא נצחית. זו אכן תהיה בושה אם נבוא לשם לאחר שהתכבדנו כאן בכבוד מדומה של "עבדי ד'" ושם ניווכח שחיינו בסילוף עצמי. שם אין פרוטקציות ולא יחוס. שם "עליונים למטה ותחתונים למעלה". איזו בושה וחרפה יכולים להיות לנו.
אז מה צריך לעשות? להכין את עצמינו באמת ליום הלידה שלנו מחדש! ככל שנתמקד במטרה – כך נשפר את ההישגיים שלנו למקום טוב יותר והשכר יהיה בהתאם. לפחות הפער בין מה שיכולנו להיות למה שאנו היום, ילך ויתקטן עד שיעלם לגמרי, אם נזכה.
ולגבי המוכנות למוות – אין באמת לרוב האנשים זמן בו הם מרגישים שהם "מוכנים למות". גם אם נסתכל על גדולי ישראל לדורותיהם – עד הרגע האחרון שלהם – הם עסקו בלימוד תורה ובהשפעה. דהיינו – אם היו להם עוד מאה שנים לחיות – הם היו מנצלים אותם עד תום. ללמדנו – שאין באמת רגע שבו האדם רוצה לסיים את הקריירה.
ולכן – עלינו להתייחס ולייקר כל רגע בחיינו כאילו הוא הרגע האחרון!
נכון, זה בלתי אפשרי לחיות כך בכל רגע, אך זה מלמד דרך חיים – לנצל את החיים לעשות דברים שיקדמו אותנו אל תכליתנו! אנשים שחיים כך – אגב – גם אנשים 'פשוטים', אין להם מה לפחד מהמוות – מהלידה מחדש שלהם, כיון שכל החיים שלהם הם בנו את עצמם לקראת הרגע המחונן הזה – להיהפך לשיא של מיצוי הפוטנציאל הרוחני שלהם באופן בלתי מוגבל!!!
לגבי קושי החיים – נכון, זה אכן קשה בהתחלה, אני לא מטייח קושי. ממש לא. אבל גם קשיים הם חלק מחיינו בעולם הזה. קושי הוא לא נעים, אבל אם לומר את האמת – למי שיודע לנתב אותו – קושי יכול להיות כוח מקדם. הם יצטרכו אולי עזרה וסיוע בתחילת הדרך, אך האבא הגדול שבשמיים לא עוזב אף פעם, וייתן כוחות לצלוח את אותו הקושי ולהפריח ממנו חיים חדשים ומלאים.
נשמתי נשימה עמוקה ונרגעתי. הרגשתי שהשיחה מיצאה את עצמה. אבא שבשמיים ענה לי על כל השאלות. הרגשתי רגוע יותר עכשיו. ידעתי שאין שום טיוח לקושי ולא לכאב, ועם כל זה, שיש אהבה ועוצמה אדירה שמחזיקה אותנו כל רגע ורגע במהלך החיים. אהבה ועוצמה שלא נגמרים.
פתאום קלטתי, שעל הסלע שאני יושב יש משענת שניתן להישען עליה. נשענתי ועצמתי את עיני, לא לפני שהבטתי שוב בנוף המופלא שנשקף ממנו: נוף בראשית המעיד על תכנון מושלם ומדוקדק להפליא של כל פרט ופרט בעולמנו המופלא. ואם כל פרט מדוקדק ומתוכנן עד לפרט האחרון בחיי הטבע, בחייו של האדם – נזר הבריאה, לא כל שכן?!
נשענתי על הסלע, עצמתי את עיני, וכעבור כמה רגעים פקחתי אותן בעודי מרגיש את משענת הכיסא שלי, ועיני מביטות במאמר שנכתב בעקבות שיחתי עם הקב"ה במרומי הצוק. שיחה על החיים, על המוות, ועל מה שמעבר להם...
