הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
פעם נכנסתי למסעדה.
היה שלט מחוץ למגדל שסיפר על מסעדה יוקרתית שמיועדת לאנשי עסקים.
נו, כמובן ששמחתי לפנק אותם בביקורי.
נכנסתי למעלית ויצאתי בקומה הנכונה.
הופתעתי, המקום היה רחב עם חללי עבודה כאלו, לא ממש נראה כמו מסעדה.
אבל בסדר, לבריאות. יש כל מיני מסעדות היום בכל מיני סטיילים.
התיישבתי.
אף אחד לא ניגש אליי.
הסתכלתי מסביבי, ראיתי אנשים צעירים יושבים ואוכלים אוכל פשוט תוך כדי בהיה במסכי מחשב שהיו לפניהם, חשבתי: ככה נראים האנשי העסקים המגניבים.
בסוף תפסתי את מנהל המסעדה והזמנתי ממנו בתקיפות כריך טונה עם ירקות.
הוא הסתכל עליי קצת מוזר, ואחרי כמה דקות הביא לי אותו.
הייתי צמא. אף אחד לא ניגש אליי. מוזר.
קראתי למלצרית שבמקרה עברה שם ודרשתי יחס. תבעתי מים. בבקבוק, עדיף.
הסברתי לה שאני מאוד מאוכזב מהשירות שלהם עד כה וכלקוח אינני שוקל לבוא לכאן יותר.
היא הסתכלה עליי במבט מוזר והוציאה מהתיק שלה בקבוק ואמרה: בבקשה אדוני, יומטוב. תנסה להרגע.
כעסתי.
הייתי במסעדות רבות בעולם, ובחיים לא אמרו לי מילים כאלו. תת רמה.
פתאום נכנס שוב המנהל. היה ברור שהוא המנהל לפי המגניבות הכללית שלו, ולפי הצורה בה הסועדים הסתכלו עליו.
קמתי ואמרתי לו בקול רועם. שאף אחד לא יפספס:
אדוני, תן לי לומר לך בצורה נעימה וחברית מה אני מרגיש.
השתרר שקט מפתיע במסעדה וכל הסועדים הפסיקו להסתכל במסכים שלהם וחלק גם הפסיקו לאכול וללעוס.
אמרתי:
מהרגע שנכנסתי אף אחד לא משרת אותי, לא ניגש אליי, האוכל שקיבלתי היה ברמה ממש נמוכה, והתחושה שלי היא שאתם פשוט לא מחפשים לקוחות.
הרעמתי:
לטובתם, רק לטובתכם, כאחד שאכפת לו-
אני מבקש.
תנסו לשפר את השירות.
המסעדה שלכם כיום, ממש גרועה.
הדגשתי: רק לטובתכם. לגמרי. זה כדאי לכם.
המסעדה שלכם- תהיה טובה בהרבה יותר.
כולם פרצו בצחוק, והמנהל ענה לי בקול שקט ויציב:
אדוני. טעית בקומה. המסעדה נמצאת בקומה מתחתינו.
כאן זאת חברת היטק.
הגישה שלי היא לכבד כל אחד, גם הוא הזדמן לכאן-
במקרה.
המלצרית שעכשיו ישבה באיזה חדר בצד יצאה משם, ואמרה בקול חד משמעי: סליחה שאני מתערבת, אדוני המנכ״ל, אבל אני חייבת לומר משהו.
והיא אמרה:
תפסיק להרגיש שכולם חייבים לך, ועובדים בשבילך, ומישהו חייב לך משהו.
אף אחד כאן,
לא חייב לך,
כלום.
ואני אומרת את זה,
גם בתור,
אחת שהקימה פה את המקום-
כמעט מאפס.
ולתדהמתי- כל הסועדים פרצו במחיאות כפיים ספונטניות סוערות!
המסעדה הכי גרועה ביקום, ללא ספק. לעולם לא אחזור לשם שוב.
הפסד שלהם.
שילמדו לקבל ביקורת.
טיפשים.
(הטור פורסם פה בעבר בפינה אפלה ומוזנחת מלאת עכבישים, כעת מעלה אותו שוב, וגם כי מישהו צריך להיות הראשון שמבקש ביקורת)
היה שלט מחוץ למגדל שסיפר על מסעדה יוקרתית שמיועדת לאנשי עסקים.
נו, כמובן ששמחתי לפנק אותם בביקורי.
נכנסתי למעלית ויצאתי בקומה הנכונה.
הופתעתי, המקום היה רחב עם חללי עבודה כאלו, לא ממש נראה כמו מסעדה.
אבל בסדר, לבריאות. יש כל מיני מסעדות היום בכל מיני סטיילים.
התיישבתי.
אף אחד לא ניגש אליי.
הסתכלתי מסביבי, ראיתי אנשים צעירים יושבים ואוכלים אוכל פשוט תוך כדי בהיה במסכי מחשב שהיו לפניהם, חשבתי: ככה נראים האנשי העסקים המגניבים.
בסוף תפסתי את מנהל המסעדה והזמנתי ממנו בתקיפות כריך טונה עם ירקות.
הוא הסתכל עליי קצת מוזר, ואחרי כמה דקות הביא לי אותו.
הייתי צמא. אף אחד לא ניגש אליי. מוזר.
קראתי למלצרית שבמקרה עברה שם ודרשתי יחס. תבעתי מים. בבקבוק, עדיף.
הסברתי לה שאני מאוד מאוכזב מהשירות שלהם עד כה וכלקוח אינני שוקל לבוא לכאן יותר.
היא הסתכלה עליי במבט מוזר והוציאה מהתיק שלה בקבוק ואמרה: בבקשה אדוני, יומטוב. תנסה להרגע.
כעסתי.
הייתי במסעדות רבות בעולם, ובחיים לא אמרו לי מילים כאלו. תת רמה.
פתאום נכנס שוב המנהל. היה ברור שהוא המנהל לפי המגניבות הכללית שלו, ולפי הצורה בה הסועדים הסתכלו עליו.
קמתי ואמרתי לו בקול רועם. שאף אחד לא יפספס:
אדוני, תן לי לומר לך בצורה נעימה וחברית מה אני מרגיש.
השתרר שקט מפתיע במסעדה וכל הסועדים הפסיקו להסתכל במסכים שלהם וחלק גם הפסיקו לאכול וללעוס.
אמרתי:
מהרגע שנכנסתי אף אחד לא משרת אותי, לא ניגש אליי, האוכל שקיבלתי היה ברמה ממש נמוכה, והתחושה שלי היא שאתם פשוט לא מחפשים לקוחות.
הרעמתי:
לטובתם, רק לטובתכם, כאחד שאכפת לו-
אני מבקש.
תנסו לשפר את השירות.
המסעדה שלכם כיום, ממש גרועה.
הדגשתי: רק לטובתכם. לגמרי. זה כדאי לכם.
המסעדה שלכם- תהיה טובה בהרבה יותר.
כולם פרצו בצחוק, והמנהל ענה לי בקול שקט ויציב:
אדוני. טעית בקומה. המסעדה נמצאת בקומה מתחתינו.
כאן זאת חברת היטק.
הגישה שלי היא לכבד כל אחד, גם הוא הזדמן לכאן-
במקרה.
המלצרית שעכשיו ישבה באיזה חדר בצד יצאה משם, ואמרה בקול חד משמעי: סליחה שאני מתערבת, אדוני המנכ״ל, אבל אני חייבת לומר משהו.
והיא אמרה:
תפסיק להרגיש שכולם חייבים לך, ועובדים בשבילך, ומישהו חייב לך משהו.
אף אחד כאן,
לא חייב לך,
כלום.
ואני אומרת את זה,
גם בתור,
אחת שהקימה פה את המקום-
כמעט מאפס.
ולתדהמתי- כל הסועדים פרצו במחיאות כפיים ספונטניות סוערות!
המסעדה הכי גרועה ביקום, ללא ספק. לעולם לא אחזור לשם שוב.
הפסד שלהם.
שילמדו לקבל ביקורת.
טיפשים.
(הטור פורסם פה בעבר בפינה אפלה ומוזנחת מלאת עכבישים, כעת מעלה אותו שוב, וגם כי מישהו צריך להיות הראשון שמבקש ביקורת)
נערך לאחרונה ב:
