בקשר לעייפות הנפשית...

[אורית5]

האשכול הקודם ננעל עד שאני חזרתי מלטגן 70 בלינצ'עס...
הבנתי מכמה ניקיות שהן רוצות יותר חומר או מידע.
טוב, אולי תרצו לאכול אותי, ואולי לא...
אני בתחילת חיפושי באמת ישנתי עם הספר של חיה הרצברג מתחת לכרית ואז למדתי לדבר עם ה' ולבקש עזרה.
העזרה הגיעה בצורת דיסקים שבעלי הביא הביתה "במקרה" של הרב ארז משה דורון.
עד שהסכמתי לשמוע משהו, הכל היה כ"כ רחוק מנוכר וזר ודיבורי רוחניות היו הקונטרה שלי,
רק אל תגרדו לי, תוכיחו ותאשימו. גם כך הייסורים גדולים....
חיצונית לא ראו כלום, צנועה לפי כל הכללים, מקיימת הלכות ומצוות ועושה כל מה שצריך מבחוץ. אבל הלב, אוי הלב...
אולי רק אם מישהו חכם שהיה מביט לי בעיניים היה רואה את התהום שבי, את החלל והנתק...
אבל הוא היה צריך להיות מאד חכם כי הייתי ליצנית גדולה באותם ימים. תמיד צחקו לידי. וזה מה שהתאמצתי כל הזמן לעשות-
לשלוף את הצחוקים ולא משנה ממה, בהומור, בציניות ובסרקזם...
אבל בבית, אחרי הכל הרגשתי איכסה.
ואפילו דמעות לא היו לי באותם ימים, (אולי רק מעצבים...) למרות שאני סופר יודעת לבכות. הלב היה בפריזר!!
ואז הקשבתי להרצאות האלו של הרב ארז משה דורון ומשהו התחיל לבצבץ , אור קטן ועוד אחד.
בהמשך זכיתי להגיע לסדנה של הגב' חוה שמילוביץ תחי' מבית שמש, סדנה שנקראת "לבחור באור" (יש לה אתר)
ו"מפתח הלב" וזה היה ממש מים קרים לנפש עייפה, אור אמיתי וגדול וריפוי ריפוי ריפוי כשהתשובה הוא ביטחון בה' כגמול עלי אמו (בתהליכים עמוקים מאד כשהמוטיב הוא לא רק לדעת בשכל אלא להרגיש בלב)
בשיעורים הראשונים הייתי יושבת ובוכה ובוכה . כאילו הלב התקלף לי משכבת האטימות הריחוק והזרות (והכעס) שהיו לי לצערי כלפי ה' יתברך.
יותר מאוחר זכיתי להתקרב לרבי נחמן מברסלב, אבל זה כבר בכלל משהו מיוחד ואני לא בעניין "לעשות נפשות"...
אני רק ממליצה............
וליסוע לאומן............................
והיום כשיש נפילה, ויש, יש לי מאיפה, ישלי מסיכת חמצן להתחבר אליה ולהטעין את עצמי מחדש.
וזו המילה. מחדש! להתחדש!
כל יום בלי לוותר!!!!!!

 

[קריאת כיוון]

כל אחת מאיתנו זקוקה למטען.
כל אחת ומטענה:
ים, הליכה, מוזיקה, חברה
כתיבה, תמיכה, נתינה, אכילה
שתיקה, דיבור, מסאג'', למידה
זו חלק קטן מהרשימה
האישית שאמורה להיות לכל בריה- בריאה.
אז, שבי עם עצמך, פסק זמן
חיובי ומובן
וחשבי
מה המטען שלך
העוגן
הפורקן
ולזה, מצאי משאבים וזמן
ובצעי מעת לעת
ע"פ הצורך והיכולת שלך
אגרי כוחות
רסטרי מחדש
ורעננות נפשית
תהיה המרגש
באהבה- לך מוגש

 

[קריאת כיוון]

וייסורי מצפון
רגשות אשמה?
הם לא בפרשה.
"עשיתי כמיטב יכולתי"
זו הססמה ["סגרתי את הבסטה" זה ביטוי להרמטיות שלא נותנת לרגשות אלו רשות כניסה].
ושלווה ממלאה ישותי
עם תפילה, הרפיה ושמחה.

 

[אסתי-בראון]

עוד כמה נקודות לחיזוק שעלו בי בימים האחרונים:
(בעצם חשבתי מה מחזק אותי ברגעים של קושי. התנסחתי בלשון רבים כי כך קל לי יותר)

כאימהות בעיקר לילדים קטנים, אנחנו נוטות לחשוב שכל תפקידנו מסתכם בטכני. להלביש אותם, להאכיל, לקלח. ואז קל מאד לחוש את ההתקרבנות המזדחלת במעלה הגרון. מה אני בסך הכל? או-פר, אומנת. כזאת שאפשר לשכור בכסף והיא תעשה את התפקידים שלה במסירות לא פחות וביעילות, אולי אף יותר.
אבל אנחנו אמהות יהודיות זוכרות, ואם אנחנו שוכחות, אז באמת כדאי להזכיר לעצמנו מידי פעם, שאנחנו הצינור "לתורת אמך" מגיל אפס. והקשר המיוחד הזה מתבטא דרך התפקידים הטכניים לכאורה.
וכל התפקידים הם חסד טהור ומוחלט.
לא יראיינו אותנו לעיתונים על מפעל החסד שהקמנו בעשר אצבעות ידינו המגוידות (בעצם למה מגוידות? בואו נתפנק עם קרם ידיים טוב...). אבל בכל התפקידים האלו אנחנו יכולות להוציא לפועל את "והלכת בדרכיו" שכן ה' הוא "קל רחום וחנון ורב חסד..." ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו ולהידמות לו במידות אלו.
(להרחבה, הקב"ה הכניס את האדם למערכת זוגית ומשפחתית כדי שדרכה יהיו לנו הזדמנויות רבות ככל האפשר לקיים את הציווי הזה.)
אני רואה כאן מעין חיבור למה שכתבה אורית.
את עושה את הטכני אבל לא מתוך תחושת ריקנות וחלל אלא מתוך חיבור עמוק לה' ולרצונו.
חייכת לילד שלך - תתרכזי לרגע ותרגישי שעשית דבר גדול.
גם אם החיוך היה עייף, גם אם הוא בא לך בקושי.
חיוך הוא אור.
הקשבת וצחקת לבדיחת קרש של הילד אפילו שלא היית במצב רוח והסבלנות ממך והלאה - זה חסד לא פחות מלבשל ארוחה למשפחה במצוקה.
הגשת כוס מים לילד צמא, הכנסת לה את החולצה בתוך החצאית כי אכפת לך שילדה של ה' תראה מסודרת ולא מוזנחת, טאטאת את הבית בשארית הכוחות לפני שנכנסה השכינה הביתה בשעת ערב מאוחרת.
רגע רגע, עבדת כדי לעזור בפרנסת הבית, לקנות אוכל וביגוד לילדים ולשלם עבור קורת הגג אשר לראשם, מה זה אם לא חסד???
בסופו של יום הבחירה בידינו איך להרגיש: סמרטוטה, שפחה, אומנת וכו'
או: עסקתי היום 100 אחוז בחסד חינם!
ונזכור: הקב"ה שכר אותנו כשותפות בשביל לגדל את הנשמות שהוא שלח למסע בעולם הזה.
הוא נותן בנו אמון שנעשה את התפקיד הזה. הוא גם יתן את הכוחות שצריך, במינון מדויק.

אני לא מחבבת את המרצות הכבודות שאומרות: אני מדברת לעצמי, אני חלשה בזה, אני צריכה הרבה חיזוק והלוואי שאני אהיה הראשונה להשתפר בלה בלה...
אבל אני מרגישה ממש כך בימים האחרונים, שבדברים האלו צריכים כל הזמן להתחזק ולהתעשר.
אז תודה לכותבת מהלב על ההזדמנות.
התגלגלו הרבה זכויות על ידך.

 

[MAGNET]

כשהתשובה הוא ביטחון בה' כגמול עלי אמו

יום אחד חשבתי לעצמי, שהמתנה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לילדים שלי זה אמונה
כי פה בעצם מסתיים כל קושי וכאב. שנתבונן בזה לעומק נרגיש עד כמה שזה נכון ועוצמתי
מה יותר טוב מלהרגיש כמו תינוק בידיים של אבא. הלוואי שזו תהיה התחושה שלנו תמיד, שקל לנו וזורם ובעיקר שקשה ושנתקע...

 

[ללית]

מתחברת לכל הנ"ל ובטוחה שרק ע" י מלוי המצברים בצורה זו נוכל להיות מאושרים באמת ולהתחבר לתפקיד שלנו האמיתי בעולם גם אני חויתי שנים של חיפוש עצמי אם אפשר לקרוא לזה כך כמובן שבחוץ אף אחד לא ראה כלום חוץ ממליון דולר בכל תחום… בעל, ילדים ועבודה הכל דבש רק הלב חיפש את החיבור האמיתי לצינור האינסופי וכשזה קרה לאחר קריאת חומר יהודי ואמיתי ושמיעת הרצאות וכדו וכן הספר בגן האמונה של הרב הרוש( אני ממש לא ברסלב) מאותו זמן אפשר לאמר הפכתי להיות המאושרת שבאדם מחוברת לאבאלה שבשמים ותמיד מרגישה מוגנת ומובנת ולפעמים שאני קצת מתבלבלת מיד אני יודעת שעלי לעצור ולדבר רק איתו תענוג אמיתי למי שניסתה עכשיו החיים מתוקים כל כך פשוט ממליצה לכולן!

 

[אורית5]

הכל נכון.
מה שחשוב לאמר, שכל אחת יכולה למצוא או יותר נכון להסכים למה שה' מזמן לה, את מה שמתאים לאזניים ולנשמה שלה.
זה יכול להיות ברסלב, זה יכול להיות חב"ד, זה יכול להיות הרב פינקוס וזאת יכולה גם להיות חברה טובה שיש לה דיבורים נכונים....
העקר זה לא להעביר את החיים כמו סרט נע, אלא לעצור, להתבונן, להעמיק לצבור אוצרות רוח
שכמובן כמובן יבואו לה לשימוש יומיומי.
וכך נזכה להיות טובות יותר, מרפות כשצריך ושמחות....

 

[פילפל]

עוד כמה נקודות לחיזוק שעלו בי בימים האחרונים:
(בעצם חשבתי מה מחזק אותי ברגעים של קושי. התנסחתי בלשון רבים כי כך קל לי יותר)

כאימהות בעיקר לילדים קטנים, אנחנו נוטות לחשוב שכל תפקידנו מסתכם בטכני. להלביש אותם, להאכיל, לקלח. ואז קל מאד לחוש את ההתקרבנות המזדחלת במעלה הגרון. מה אני בסך הכל? או-פר, אומנת. כזאת שאפשר לשכור בכסף והיא תעשה את התפקידים שלה במסירות לא פחות וביעילות, אולי אף יותר.
אבל אנחנו אמהות יהודיות זוכרות, ואם אנחנו שוכחות, אז באמת כדאי להזכיר לעצמנו מידי פעם, שאנחנו הצינור "לתורת אמך" מגיל אפס. והקשר המיוחד הזה מתבטא דרך התפקידים הטכניים לכאורה.
וכל התפקידים הם חסד טהור ומוחלט.
לא יראיינו אותנו לעיתונים על מפעל החסד שהקמנו בעשר אצבעות ידינו המגוידות (בעצם למה מגוידות? בואו נתפנק עם קרם ידיים טוב...). אבל בכל התפקידים האלו אנחנו יכולות להוציא לפועל את "והלכת בדרכיו" שכן ה' הוא "קל רחום וחנון ורב חסד..." ואנחנו מצווים ללכת בדרכיו ולהידמות לו במידות אלו.
(להרחבה, הקב"ה הכניס את האדם למערכת זוגית ומשפחתית כדי שדרכה יהיו לנו הזדמנויות רבות ככל האפשר לקיים את הציווי הזה.)
אני רואה כאן מעין חיבור למה שכתבה אורית.
את עושה את הטכני אבל לא מתוך תחושת ריקנות וחלל אלא מתוך חיבור עמוק לה' ולרצונו.
חייכת לילד שלך - תתרכזי לרגע ותרגישי שעשית דבר גדול.
גם אם החיוך היה עייף, גם אם הוא בא לך בקושי.
חיוך הוא אור.
הקשבת וצחקת לבדיחת קרש של הילד אפילו שלא היית במצב רוח והסבלנות ממך והלאה - זה חסד לא פחות מלבשל ארוחה למשפחה במצוקה.
הגשת כוס מים לילד צמא, הכנסת לה את החולצה בתוך החצאית כי אכפת לך שילדה של ה' תראה מסודרת ולא מוזנחת, טאטאת את הבית בשארית הכוחות לפני שנכנסה השכינה הביתה בשעת ערב מאוחרת.
רגע רגע, עבדת כדי לעזור בפרנסת הבית, לקנות אוכל וביגוד לילדים ולשלם עבור קורת הגג אשר לראשם, מה זה אם לא חסד???
בסופו של יום הבחירה בידינו איך להרגיש: סמרטוטה, שפחה, אומנת וכו'
או: עסקתי היום 100 אחוז בחסד חינם!
ונזכור: הקב"ה שכר אותנו כשותפות בשביל לגדל את הנשמות שהוא שלח למסע בעולם הזה.
הוא נותן בנו אמון שנעשה את התפקיד הזה. הוא גם יתן את הכוחות שצריך, במינון מדויק.

אני לא מחבבת את המרצות הכבודות שאומרות: אני מדברת לעצמי, אני חלשה בזה, אני צריכה הרבה חיזוק והלוואי שאני אהיה הראשונה להשתפר בלה בלה...
אבל אני מרגישה ממש כך בימים האחרונים, שבדברים האלו צריכים כל הזמן להתחזק ולהתעשר.
אז תודה לכותבת מהלב על ההזדמנות.
התגלגלו הרבה זכויות על ידך.

כל מילה פנינה!!!
קמתי באמצע הלילה לעשות אינהלציה לתינוק שהתקשה לנשום מרוב ליחה, (בזמן האינהלציות קוראים בפרוג ) והנה אני מוצאת את עצמי בשעה 5:27 מעתיקה לעצמי את המילים החזקות שלך!
(מקווה שאת מרשה... )

 

[מיסי]

האשכול הקודם ננעל עד שאני חזרתי מלטגן 70 בלינצ'עס...
הבנתי מכמה ניקיות שהן רוצות יותר חומר או מידע.
טוב, אולי תרצו לאכול אותי, ואולי לא...
אני בתחילת חיפושי באמת ישנתי עם הספר של חיה הרצברג מתחת לכרית ואז למדתי לדבר עם ה' ולבקש עזרה.
העזרה הגיעה בצורת דיסקים שבעלי הביא הביתה "במקרה" של הרב ארז משה דורון.
עד שהסכמתי לשמוע משהו, הכל היה כ"כ רחוק מנוכר וזר ודיבורי רוחניות היו הקונטרה שלי,
רק אל תגרדו לי, תוכיחו ותאשימו. גם כך הייסורים גדולים....
חיצונית לא ראו כלום, צנועה לפי כל הכללים, מקיימת הלכות ומצוות ועושה כל מה שצריך מבחוץ. אבל הלב, אוי הלב...
אולי רק אם מישהו חכם שהיה מביט לי בעיניים היה רואה את התהום שבי, את החלל והנתק...
אבל הוא היה צריך להיות מאד חכם כי הייתי ליצנית גדולה באותם ימים. תמיד צחקו לידי. וזה מה שהתאמצתי כל הזמן לעשות-
לשלוף את הצחוקים ולא משנה ממה, בהומור, בציניות ובסרקזם...
אבל בבית, אחרי הכל הרגשתי איכסה.
ואפילו דמעות לא היו לי באותם ימים, (אולי רק מעצבים...) למרות שאני סופר יודעת לבכות. הלב היה בפריזר!!
ואז הקשבתי להרצאות האלו של הרב ארז משה דורון ומשהו התחיל לבצבץ , אור קטן ועוד אחד.
בהמשך זכיתי להגיע לסדנה של הגב' חוה שמילוביץ תחי' מבית שמש, סדנה שנקראת "לבחור באור" (יש לה אתר)
ו"מפתח הלב" וזה היה ממש מים קרים לנפש עייפה, אור אמיתי וגדול וריפוי ריפוי ריפוי כשהתשובה הוא ביטחון בה' כגמול עלי אמו (בתהליכים עמוקים מאד כשהמוטיב הוא לא רק לדעת בשכל אלא להרגיש בלב)
בשיעורים הראשונים הייתי יושבת ובוכה ובוכה . כאילו הלב התקלף לי משכבת האטימות הריחוק והזרות (והכעס) שהיו לי לצערי כלפי ה' יתברך.
יותר מאוחר זכיתי להתקרב לרבי נחמן מברסלב, אבל זה כבר בכלל משהו מיוחד ואני לא בעניין "לעשות נפשות"...
אני רק ממליצה............
וליסוע לאומן............................
והיום כשיש נפילה, ויש, יש לי מאיפה, ישלי מסיכת חמצן להתחבר אליה ולהטעין את עצמי מחדש.
וזו המילה. מחדש! להתחדש!
כל יום בלי לוותר!!!!!!

כבר מהתגובה הראשונה שכתבת הרגשתי שיש לך קשר לגב' חוה שמילוביץ.
הקשבתי רק למספר הרצאות שלה - והם שינו לי את החיים!!!

מה זה יסורים? מה המשמעות של הכאב ומדוע הוא קיים? מה בעצם אני אמורה לעשות איתו?
אלו רק דוגמית מהשאלות שהלב שלנו מחפש להם תשובות וגם מקבל אצלה.
ולא, לא רק בידע - שיש לה המון, אלא בעיקר בדרך להתחבר שוב ללב, לנשמה הטהורה שבי, לאלוקים שברא אותי ורוצה לעשות לי רק טוב.

הפכתי להרבה יותר רגועה, הבנתי מה הכוונה - מאמינה, והרגשתי הרבה יותר בוטחת.
מומלץ בחום למי שרוצה להתחבר מחדש.

 

[GALAXY]

עוד פעם התחלנו עם עייפות נפשית.
די, נו,
לכו לישון קצת וזהו זה.

 

[MAGNET]

עוד פעם התחלנו עם עייפות נפשית.
די, נו,
לכו לישון קצת וזהו זה.

אם שינה היתה מעבירה עייפות מסוג זה הנפש של כולנו היתה רעננה
אבל מה לעשות שלנפש יש צרכים משלה ולא תמיד אנחנו מצליחים לזהות אותם
אלא אם כן היא לפני קריסה...

 

[ציפופו 1]

לא קראתי הכל, אבל די החזרתן אותי ב'בום' לתקופה של לפני 9 שנים, אחרי לידת התאומים הגדולים שלי. הייתי במצב נפשי לא פשוט, אמנם לא טופלתי ולא אובחנתי עם דכאון, אך היום ממרחק הזמן אני יודעת להגיד שכן הייתי בדכאון קל (שהוא ממש לא קל).
זוכרת את השעות הקשות ואת חוסר התפקוד בבית, שהיה לו תירוץ מעולה, כי הרי יש תאומים קטנטנים. מה שעזר בשעות הקשות היתה מוזיקת נשמה עם אוזניות, לשיר יחד עם השירים ולבכות ולהתפלל תוך כדי.
כשהתאומים השניים שלי נולדו היה יותר קל מבחינה נפשית, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת, וידעתי לעצור את החיים לתקופה ולהתמקד בטיפול בהם ובבית, אבל עדיין היו שעות קשות כי בכל זאת הטיפול ב 2 תינוקות שואב ממך הרבה, אז ידעתי שאני צריכה את האזניות שלי עם המוזיקה ובעלי ידע שאני צריכה כל ערב להיטען בצורה כזו וכיבד את זה מאוד. תוך כדי קיפול הכביסה והנקיון של הערב הייתי שומעת מוזיקה ונטענת. כמובן שכל אחת צריכה למצוא את מה שמטעין אותה, אני העליתי פה רעיון לדבר אחד שיכול אולי (והלוואי) לעזור לעוד.

 

[אורית5]

לא קראתי הכל, אבל די החזרתן אותי ב'בום' לתקופה של לפני 9 שנים, אחרי לידת התאומים הגדולים שלי. הייתי במצב נפשי לא פשוט, אמנם לא טופלתי ולא אובחנתי עם דכאון, אך היום ממרחק הזמן אני יודעת להגיד שכן הייתי בדכאון קל (שהוא ממש לא קל).
זוכרת את השעות הקשות ואת חוסר התפקוד בבית, שהיה לו תירוץ מעולה, כי הרי יש תאומים קטנטנים. מה שעזר בשעות הקשות היתה מוזיקת נשמה עם אוזניות, לשיר יחד עם השירים ולבכות ולהתפלל תוך כדי.
כשהתאומים השניים שלי נולדו היה יותר קל מבחינה נפשית, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת, וידעתי לעצור את החיים לתקופה ולהתמקד בטיפול בהם ובבית, אבל עדיין היו שעות קשות כי בכל זאת הטיפול ב 2 תינוקות שואב ממך הרבה, אז ידעתי שאני צריכה את האזניות שלי עם המוזיקה ובעלי ידע שאני צריכה כל ערב להיטען בצורה כזו וכיבד את זה מאוד. תוך כדי קיפול הכביסה והנקיון של הערב הייתי שומעת מוזיקה ונטענת. כמובן שכל אחת צריכה למצוא את מה שמטעין אותה, אני העליתי פה רעיון לדבר אחד שיכול אולי (והלוואי) לעזור לעוד.

היכל הנגינה קרוב....
בהחלט מבינה את מה שאת אומרת, גם אני משתמשת בשיטה הזאת.
זה עוזר לי להתנתק מהעשייה הסזיפית של לשטוף כלים או לקפל כביסה.
היום אני גם מעדיפה הרצאות שאני אוהבת כמו של הרב ארז, יש לו המון!!!

 

[אורית5]

כבר מהתגובה הראשונה שכתבת הרגשתי שיש לך קשר לגב' חוה שמילוביץ.
הקשבתי רק למספר הרצאות שלה - והם שינו לי את החיים!!!

מה זה יסורים? מה המשמעות של הכאב ומדוע הוא קיים? מה בעצם אני אמורה לעשות איתו?
אלו רק דוגמית מהשאלות שהלב שלנו מחפש להם תשובות וגם מקבל אצלה.
ולא, לא רק בידע - שיש לה המון, אלא בעיקר בדרך להתחבר שוב ללב, לנשמה הטהורה שבי, לאלוקים שברא אותי ורוצה לעשות לי רק טוב.

הפכתי להרבה יותר רגועה, הבנתי מה הכוונה - מאמינה, והרגשתי הרבה יותר בוטחת.
מומלץ בחום למי שרוצה להתחבר מחדש.

מסכימה לגמרי!
תבורך מנשים חוה המדהימה הזאת!!

 

[רוטב שום]

אני מצאתי עוד דרך להטען
ולאו דווקא אחרי לידה
נרשמתי לקורס לא בנשא הבית אלא סתם תחום מעניין
במשך שנה וחצי יצאתי פעם בשבוע למשך 6 שעות
זה נתן לי כח לכל השבוע!

גם היום שנה אחרי אני מרגישה שנתתי לעצמי מקום
יש לי חברות משם היינו מפטפטות כמו בסמינר היה תענוג!!

בינתיים לא חסר לי ללכת להרצאות, תוכניות וכו' מרגישה מלאה בסיפוק

להגיד שהיה קל לצאת, ממש לא! אין לי משפחה קרובה באזור
וגם בעלי לא תמיד היה בבית בשעות הערב
אבל עשיתי שמיניות באוורי בשביל לצאת - וכן, היה שווה!

 

[שירי א]

העייפות הנפשית הרבה פעמים מגיעה מחוסר השלמה עם מה שאני ואיפה שאני נמצאת.
מה שעזר לי, זה להגדיר לעצמי אילו ערכים חשובים לי ולמצוא מקומות שבהם אני מממשת אותם.
היה מפתיע לגלות שאני דווקא יחסית כן פועלת בתחומים החשובים לי.
(בניגוד להרגשתי הקודמת שאני רחוקה מכך..)
ערכים לא ממומשים שבוערים בי – מחפשת מקום בו אני יכולה לפעול...

החשיבה הממוקדת הזו הרגיעה את הנפש והעבירה אותי לשלב של עשיה וסיפוק.

ממש כתבתי טבלה עם התחום - בית, ילדים, זוגיות, אישי, עבודה.
השאיפה/ המטרה - ערכים, או דברים שחשובים לי.
הדרך/ כיווני חשיבה - דרכים למימוש.
הדרך / פעולות מעשיות - רשימת משימות שבה אני מסמנת וי להרגשה טובה. הרשימה מתחדשת מעת לעת.

בהצלחה רבה לכולן.