הנושאים החמים
הנושאים החמים
אותו יום היה חם מן הרגיל. אולם הישיבה היה מלא מפה לפה, הומה בקול תורה. אך שיפטאי לא מצא לעצמו מקום. פה עמדו שני פרחי ישיבה צעירים והתווכחו בקולי קולות, שם ישב אברך בפנים נזופות ושינן בקול מר כשופר פסוקים מספר משלי, ובמקום שלישי המחצלת היתה קרועה ודוקרת. בנוסף לכך החברותא הקבוע נעדר עקב ההכנות ליום כלולותיו. שיפטאי גלל את המסכתא שעסק בה ויצא בצעדים חרישיים. קמעא קמעא נחלש השאון. עוברים ושבים הביטו בו בתימהון. כך מהלך לו צורבא מרבנן סתם כך בשוק בעיצומו של יום?
הוא התעלם מהמבטים. בסך הכל חיפש פינה שקטה ומוצלת. יצא מסימטא זו ונכנס לשניה. לבסוף מצא יהודי בעל זקן עבות, חמורו לצידו, והוא יושב על מחצלת רחבת ידיים. האוכל לשבת עמך? שאל שיפטאי ונענה בחיוך מרוצה. מדוע לא, ישב נא. שמא גם בו, בכרוספדאי החמר, ידבק משהו מחוכמתו של בן הישיבה.
ישב שיפטאי, גלל את המסכת והשתקע בלימוד מתוק.
קול אוושת כנפיים הפר את לימודו. הוא נשא עיניו וראה יונה עומדת במרחק מה ממנו. החמור קשור היה לעמוד, מלחך עשב. בעליו לא נראה באופק.
לרגלי היונה היה מחובר פתק קטן. מתוך סקרנות לקח שיפטאי את הפתק והציץ בו. אחחח, חבל שקרא. בדיחה תפלה וסרת טעם. כנראה מיועד היה הפתק לבעל החמור. רק כעת שם לב שהוא בשוק החמרים. לא היה להם שם טוב בקרב בני הישיבה, הם נחשבו לקלי דעת. ברגע של פזיזות נטל את קולמוסו, שירבט בשולי הפתק "חחח" והוסיף פרצוף מחייך. הוא חיבר את הפתק ליונה ושילחה לדרכה, מסיח דעתו.
אך הלימוד היה קשה עליו. הבדיחה המטופשת ניקרה בו כיתושו של טיטוס. מוחו החל מזכיר לו אמרות שפר נוספות ששמע פעם טרם נכנס לישיבת רב דינאי חסידא. הוא סגר את המגילה והתבונן סביבו. פרץ צחוק רם נשמע לא הרחק ממנו. חמר אחר ישב שם, קורא וגועה בצחוק. שיפטאי התקדם אליו.
מה מצחיק אתה שואל? חחח. קרא בעצמך. שיפטאי קרא וחיוך גדול התפשט על פניו.
"אוי, ימואל הלץ הזה" נאנח החמר בדמעות של אושר.
תכתוב לו בחזרה ש... מצא את עצמו שיפטאי אומר. החמר הביט בו בתימהון אך מיד פרץ שוב בצחוק. זה טוב. חזק אתה. הוא שירבט על הפתק ושילח את היונה.
מה זה היונים האלה? התעניין שיפטאי.
אלו יוני דואר, הקמנו קבוצה שאנחנו קוראים לה ואטס-עף ואנחנו שולחים בדיחות אחד לשני.
שיפטאי שם לב שהיונה "שלו" חזרה. הוא שב למקומו ונטל את הפתק. "מי אתה?" היה כתוב שם. הוא הרהר לרגע ובחר לעצמו שם. "אני אריסטו", רשם, והוסיף בדיחה חריפה. אחרי כמה דקות חזרה אליו היונה. "חחחחח קרעת אותי שוכב פה מצחוק חחחח, הפלישתי". שיפטאי חייך בהנאה והחליט שזהו להיום. הוא חזר לישיבה. הצעירים כבר התעייפו והאברך ישב כעת שקט ומרוכז. הוא פתח את הגמרא ולמד בחשק גדול עד צאת הכוכבים.
למחרת, מעשה שטן, שוב נעדר החברותא. לקראת חצות היום מצא את עצמו פוסע לשוק החמרים. סתם, רק להתעדכן כמה דקות. כרוספדאי קיבל את פניו בשמחה. אוהו, שמעתי יש'ך מה למכור. אתמול החבר'ה נשפכו ממך. שיפטאי הבין שהכוונה שהבדיחה מצאה חן בעיניהם. בדרך לכאן שינס את מוחו והעלה כמה וכמה מרגניות טובות שיש בהם כדי להעלות חיוך הגון אף על פני יקה שורשי. כעת ישב ליד כרוספדאי והכתיב לו את הבדיחות אחת אחת. היונים חגו סביבם במחול. אחי, אתה תותח! מסרה האחת. הורס הורס מי אתה. שאלה השניה. חחחחחחח גדוללללל הודיעה השלישית. שיפטאי התעכב שם עוד דקות מספר. תכתוב שזה אריסטו, העביר לכרוספדאי את השם ומיהר לישיבה.
השחוק והלצון, יכתוב רבינו הרמח"ל שנים רבות אחר כך, הטובע בם הינו כטובע בים הגדול. שיפטאי הלך וצלל במים עכורים של דברי הבאי. כעת כבר ישב בעליית הגג של בית הוריו ועסק בלבלרות במשרה מלאה. 'אריסטו' היה לשם דבר. הוא היה חבר בכמה קבוצות. קבוצת החמרים, קבוצת הנייעס, קבוצה של עושי יין ושכר, ועוד קבוצה של דיונים ופלפולים על סמכותם של הגאונים לפסוק הלכות חדשות. חברי קבוצה זו האחרונה היו ברובם בני ישיבות שהחמיצו.
מעת לעת עוד ביקר בישיבה. ראש הישיבה רב דינאי רצה לסלקו זה מכבר ואך משום כבוד אביו שהיה דיין נמנע מכך, עד שהגיעו מים עד נפש ומעשה שהיה כך היה. שניים מטובי הישיבה, חנינא וחיסדא, ישבו בצד הדרך ועסקו בתורה. קול צניפת סוס הגיע לאזניהם, ולאחריהם נשמע משהו נחבט בקרקע וקול אנחה. הם זקפו ראש. השלט ל' שעל ראש הסוס לא הותיר ספק. שיפטאי עושה שיעור ראשון ברכיבה. חנינא כווץ מצחו. ככה לעבור על גזירת רב גימלאי גאון? הלא זו תקנה מקודשת משנות דור. חיסדא הסכים עמו. זוהי פריצת גדר. עלינו לספר לראש הישיבה.
רב דינאי לא יכל לסלוח לתלמיד על חוצפה זו, ושיפטאי עזב את הישיבה באופן רשמי.
כעת סר ממנו העול להסתיר את מעשיו. הוא הלך והדרדר. תקופה מסויימת ניסה לארגן נושרים כמותו להתגייס לצבא. הקבוצה נקראה "הבריגדה היהודית", אך הצבא לא מצא עניין בכוח אדם חסר מיומנות זה, והקבוצה פוזרה. חבריו הקימו בתים בישראל והוא עסק בהפצת ידיעות, כתב פשקוולים לפי הזמנה, וחיבר חוברות שנאסרו על ידי גדולי ישראל.
שנים חלפו. שיפטאי הפך לרווק מזדקן. ביושבו על ספסל רחוב, יושב וסופר כרכרות משוכות בידי סוסים לבנים ושחורים, עלה בדעתו לגשת לישיבה. אותה ישיבה ממנה נזרק בבושת פנים אי אז.
השאון המוכר קידם את פניו. שינו פה, הרהר. איפה הבאר הישנה. במקומה ניצבה באר מודרנית עם שוקת ומשאבה. גם בית המדרש לבש צורה חדשה. ספסלים התרבו, ארון הקודש הוחלף, והמחצלאות היו רכות ומזמינות יותר. ועוד חידוש: עבדים הודים עמדו ונפנפו בעלי דקל גדולים לצנן במקצת את האויר.
איש לא שם לב אליו. קטעי מילים מוכרות חלפו ליד אוזניו. פה ושם נראה לו שזיהה פנים מהעבר. בעודו פוסע בין הלומדים ומטרידם, ניגש אליו צעיר בעל עיניים יוקדות. ראש הישיבה קורא לך. הוא נרעד. נשא מבטו אל המזרח וראה שם את רב דינאי. כפוף, כחוש, ובכל זאת זה הוא.
ביראת כבוד פנה אליו. הרב קרא לי?
הרב לא הביט בו. לשיפטאי לא היה ברור אם הרב זיהה אותו.
מפריחי יונים פסולים לעדות, לאט הרב.
כל ימיך עסקת בהפרחת יונים. מה תקנה יש לך?
שיפטאי שתק.
עד שאתה אוכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר. המשיך הרב. שאלות רבות באות לפתחי מידי יום מכל קצות הארץ. חלקם דורשות תשובה דחופה. רצוני שתייסד צבא של יונים שיהיה מסוגל לתת מענה במהירות האפשרית.
שיפטאי החל לרדת לסוף דעתו של הרב.
גלגלי מוחו החלו נעים. הוא תכנן את סוג היונים שיקנה, את התחנות שיקים באמצע הדרך להחלפתן במקרה של מסע ארוך, ואף היה לו רעיון לשידרוג.
מקץ שנה, היה שיפטאי עסוק ראשו ורובו בגידול יוני קפוטקיא בעלות הטווח הארוך, ואף אילף נשרים לנשיאת משאות כבדים במיוחד כמו ספרים או בקבוקי יין בהכשר מהודר.
שיפטאי לא זכה לילדים. על מצבתו נכתב:
זה המנוח - יונה מצאה בו מנוח
הוא התעלם מהמבטים. בסך הכל חיפש פינה שקטה ומוצלת. יצא מסימטא זו ונכנס לשניה. לבסוף מצא יהודי בעל זקן עבות, חמורו לצידו, והוא יושב על מחצלת רחבת ידיים. האוכל לשבת עמך? שאל שיפטאי ונענה בחיוך מרוצה. מדוע לא, ישב נא. שמא גם בו, בכרוספדאי החמר, ידבק משהו מחוכמתו של בן הישיבה.
ישב שיפטאי, גלל את המסכת והשתקע בלימוד מתוק.
קול אוושת כנפיים הפר את לימודו. הוא נשא עיניו וראה יונה עומדת במרחק מה ממנו. החמור קשור היה לעמוד, מלחך עשב. בעליו לא נראה באופק.
לרגלי היונה היה מחובר פתק קטן. מתוך סקרנות לקח שיפטאי את הפתק והציץ בו. אחחח, חבל שקרא. בדיחה תפלה וסרת טעם. כנראה מיועד היה הפתק לבעל החמור. רק כעת שם לב שהוא בשוק החמרים. לא היה להם שם טוב בקרב בני הישיבה, הם נחשבו לקלי דעת. ברגע של פזיזות נטל את קולמוסו, שירבט בשולי הפתק "חחח" והוסיף פרצוף מחייך. הוא חיבר את הפתק ליונה ושילחה לדרכה, מסיח דעתו.
אך הלימוד היה קשה עליו. הבדיחה המטופשת ניקרה בו כיתושו של טיטוס. מוחו החל מזכיר לו אמרות שפר נוספות ששמע פעם טרם נכנס לישיבת רב דינאי חסידא. הוא סגר את המגילה והתבונן סביבו. פרץ צחוק רם נשמע לא הרחק ממנו. חמר אחר ישב שם, קורא וגועה בצחוק. שיפטאי התקדם אליו.
מה מצחיק אתה שואל? חחח. קרא בעצמך. שיפטאי קרא וחיוך גדול התפשט על פניו.
"אוי, ימואל הלץ הזה" נאנח החמר בדמעות של אושר.
תכתוב לו בחזרה ש... מצא את עצמו שיפטאי אומר. החמר הביט בו בתימהון אך מיד פרץ שוב בצחוק. זה טוב. חזק אתה. הוא שירבט על הפתק ושילח את היונה.
מה זה היונים האלה? התעניין שיפטאי.
אלו יוני דואר, הקמנו קבוצה שאנחנו קוראים לה ואטס-עף ואנחנו שולחים בדיחות אחד לשני.
שיפטאי שם לב שהיונה "שלו" חזרה. הוא שב למקומו ונטל את הפתק. "מי אתה?" היה כתוב שם. הוא הרהר לרגע ובחר לעצמו שם. "אני אריסטו", רשם, והוסיף בדיחה חריפה. אחרי כמה דקות חזרה אליו היונה. "חחחחח קרעת אותי שוכב פה מצחוק חחחח, הפלישתי". שיפטאי חייך בהנאה והחליט שזהו להיום. הוא חזר לישיבה. הצעירים כבר התעייפו והאברך ישב כעת שקט ומרוכז. הוא פתח את הגמרא ולמד בחשק גדול עד צאת הכוכבים.
למחרת, מעשה שטן, שוב נעדר החברותא. לקראת חצות היום מצא את עצמו פוסע לשוק החמרים. סתם, רק להתעדכן כמה דקות. כרוספדאי קיבל את פניו בשמחה. אוהו, שמעתי יש'ך מה למכור. אתמול החבר'ה נשפכו ממך. שיפטאי הבין שהכוונה שהבדיחה מצאה חן בעיניהם. בדרך לכאן שינס את מוחו והעלה כמה וכמה מרגניות טובות שיש בהם כדי להעלות חיוך הגון אף על פני יקה שורשי. כעת ישב ליד כרוספדאי והכתיב לו את הבדיחות אחת אחת. היונים חגו סביבם במחול. אחי, אתה תותח! מסרה האחת. הורס הורס מי אתה. שאלה השניה. חחחחחחח גדוללללל הודיעה השלישית. שיפטאי התעכב שם עוד דקות מספר. תכתוב שזה אריסטו, העביר לכרוספדאי את השם ומיהר לישיבה.
השחוק והלצון, יכתוב רבינו הרמח"ל שנים רבות אחר כך, הטובע בם הינו כטובע בים הגדול. שיפטאי הלך וצלל במים עכורים של דברי הבאי. כעת כבר ישב בעליית הגג של בית הוריו ועסק בלבלרות במשרה מלאה. 'אריסטו' היה לשם דבר. הוא היה חבר בכמה קבוצות. קבוצת החמרים, קבוצת הנייעס, קבוצה של עושי יין ושכר, ועוד קבוצה של דיונים ופלפולים על סמכותם של הגאונים לפסוק הלכות חדשות. חברי קבוצה זו האחרונה היו ברובם בני ישיבות שהחמיצו.
מעת לעת עוד ביקר בישיבה. ראש הישיבה רב דינאי רצה לסלקו זה מכבר ואך משום כבוד אביו שהיה דיין נמנע מכך, עד שהגיעו מים עד נפש ומעשה שהיה כך היה. שניים מטובי הישיבה, חנינא וחיסדא, ישבו בצד הדרך ועסקו בתורה. קול צניפת סוס הגיע לאזניהם, ולאחריהם נשמע משהו נחבט בקרקע וקול אנחה. הם זקפו ראש. השלט ל' שעל ראש הסוס לא הותיר ספק. שיפטאי עושה שיעור ראשון ברכיבה. חנינא כווץ מצחו. ככה לעבור על גזירת רב גימלאי גאון? הלא זו תקנה מקודשת משנות דור. חיסדא הסכים עמו. זוהי פריצת גדר. עלינו לספר לראש הישיבה.
רב דינאי לא יכל לסלוח לתלמיד על חוצפה זו, ושיפטאי עזב את הישיבה באופן רשמי.
כעת סר ממנו העול להסתיר את מעשיו. הוא הלך והדרדר. תקופה מסויימת ניסה לארגן נושרים כמותו להתגייס לצבא. הקבוצה נקראה "הבריגדה היהודית", אך הצבא לא מצא עניין בכוח אדם חסר מיומנות זה, והקבוצה פוזרה. חבריו הקימו בתים בישראל והוא עסק בהפצת ידיעות, כתב פשקוולים לפי הזמנה, וחיבר חוברות שנאסרו על ידי גדולי ישראל.
שנים חלפו. שיפטאי הפך לרווק מזדקן. ביושבו על ספסל רחוב, יושב וסופר כרכרות משוכות בידי סוסים לבנים ושחורים, עלה בדעתו לגשת לישיבה. אותה ישיבה ממנה נזרק בבושת פנים אי אז.
השאון המוכר קידם את פניו. שינו פה, הרהר. איפה הבאר הישנה. במקומה ניצבה באר מודרנית עם שוקת ומשאבה. גם בית המדרש לבש צורה חדשה. ספסלים התרבו, ארון הקודש הוחלף, והמחצלאות היו רכות ומזמינות יותר. ועוד חידוש: עבדים הודים עמדו ונפנפו בעלי דקל גדולים לצנן במקצת את האויר.
איש לא שם לב אליו. קטעי מילים מוכרות חלפו ליד אוזניו. פה ושם נראה לו שזיהה פנים מהעבר. בעודו פוסע בין הלומדים ומטרידם, ניגש אליו צעיר בעל עיניים יוקדות. ראש הישיבה קורא לך. הוא נרעד. נשא מבטו אל המזרח וראה שם את רב דינאי. כפוף, כחוש, ובכל זאת זה הוא.
ביראת כבוד פנה אליו. הרב קרא לי?
הרב לא הביט בו. לשיפטאי לא היה ברור אם הרב זיהה אותו.
מפריחי יונים פסולים לעדות, לאט הרב.
כל ימיך עסקת בהפרחת יונים. מה תקנה יש לך?
שיפטאי שתק.
עד שאתה אוכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר. המשיך הרב. שאלות רבות באות לפתחי מידי יום מכל קצות הארץ. חלקם דורשות תשובה דחופה. רצוני שתייסד צבא של יונים שיהיה מסוגל לתת מענה במהירות האפשרית.
שיפטאי החל לרדת לסוף דעתו של הרב.
גלגלי מוחו החלו נעים. הוא תכנן את סוג היונים שיקנה, את התחנות שיקים באמצע הדרך להחלפתן במקרה של מסע ארוך, ואף היה לו רעיון לשידרוג.
מקץ שנה, היה שיפטאי עסוק ראשו ורובו בגידול יוני קפוטקיא בעלות הטווח הארוך, ואף אילף נשרים לנשיאת משאות כבדים במיוחד כמו ספרים או בקבוקי יין בהכשר מהודר.
שיפטאי לא זכה לילדים. על מצבתו נכתב:
זה המנוח - יונה מצאה בו מנוח
