הנושאים החמים
מנסה פעם ראשונה לכתוב סקירה/ ביקורת, מקווה שיצא טוב 
כמה מילים לפני:
את הסיפור קראתי בהמשכים ב'מרווה לצמא', מאזור פרק 55 בערך פספסתי, היינו מנויים ופתאום המרווה כבר לא הגיע, חיכינו שבוע, שבועיים, ואפילו חודש (!) ואז ביטלנו... (אל דאגה, אחרי כמה חודשים החזרנו את המנוי...).
הייתי חייבת לקרוא את הסיפור, כ"כ התחברתי אליו. אז לפני כמה שבועות הייתי בבני ברק, קניתי ושמרתי לפסח.
והנה, הגיע פסח, ישבתי והשלמתי בשקיקה את המשך הסיפור...
אחרי ההקדמה, עכשיו לביקורת.
זהו הספר השני של @-מיכל אופק- (את 'באה בלילות' שלה קראתי רק בגלל שהתחברתי לסגנון הכתיבה במהלך הקריאה של הסיפור בהמשכים).
כתיבה בז'אנר רגש.
דמות ראשית/ גיבורת הסיפור: תמי נוימן.
כריכה:
מבט ראשון (באשכול של הספרים החדשים): כריכה חמודה. אבל מה הקשר? כשרפרפתי על הפרק האחרון, ראיתי שנולדה לתמי בת.
מבט שני: אחרי שקניתי את הספר פתאום נזכרתי שבעצם היה "אימצה" לכמה שבועות את אושי ומכאן הצבע של העגלה...
מילה על שם הספר "ביקשתי לתת", כשמו כן הוא. מבטא בצורה ברורה ופתוחה את הרצון הנכסף של תמי להיות "אימא". לתת.
עלילה:
עלילה מיוחדת, רואים שנכתבה מניסיון של מישהי שממתינה.
היו פרקים שבכיתי בהם המון!, היו פרקים מצחיקים וגם כמה פרקים שרק רציתי שיעברו (כמו בכל ספר יש פרקים יותר מעניינים, ויש פחות)...
ספר שנותן פרספקטיבה וטיפה מכניס את הקורא לחוויות, רגשות, תחושות ומחשבות של נשים מצפות...
הקטעים עם יעקובי, האח הקטן של תמי מוסיפים המון. הדו שיח שהם מנהלים לאחר שתמי מגלה את הפנקס ומה שרשום בו כל-כך מרתקים. דו שיח שלך ילד בן תשע שהפה שלו מפיק משפטים של מבוגרים (כלשונה של תמי), נותנים עוד נקודת עלילה מיוחדת בתוך סיפור מיוחד ויפה.
הפרקים שנסובים על אושי ומשפחתו מרתקים. אהבתי כ"כ את נעמי, אחותו הגדולה. את הסבתא. את תמי שנאבקת, נאנקת, מתגברת ומתמודדת. השיחות שלה עם לאה. התקווה שהיא מפיחה.
חורים בעלילה:
אחרי קריאה ראשונה, לא מצאתי חורים.
מה שכן, כאחת שהבדלי שעות בסיפור מפריעים לה (זה לא ממש חור, אבל עדיין...) וכל פיפס חייב להיות מושלם ומדויק, יכול להיות שהיה איזה חור פצפון, אבל לא משהו גדול או מפריע.
אנחנו הרי בני אדם, ותמיד יהיו פשלות...
דמויות:
מרתקות, משלימות פסיפס מהמם של סיפור. הרבה גיבורים וגבורה אחת, ראשית.
כל דמויות בנויה טוב. לא סותרת דמות אחרת. משלימה עלילה אחת, סוחפת ומרתקת.
סיום:
הפרק האחרון, קיטשי. כמו שציפיתי. אבל מובן. בסוף נולדת לתמי וישראל בת.
סיום כללי, ברור ויפה. אין קצוות פתוחים.
רף מצוין. סיפר מותח (מבחינת עלילה), מרגש עם מבט שונה, שהצליח להשאיר אותי מרותקת עד הרגע האחרון, עם דמעות ועקצוצי מתח (וגם להשאיר אותי ערה עד מאוחר בליל שבת...).
עד כאן הסקירה והביקורת.
אם יש לכם מה להעיר (ויש לכם הרשאה לכתוב כאן), אשמח לקרוא. גם בפרטי.
כמה מילים לפני:
את הסיפור קראתי בהמשכים ב'מרווה לצמא', מאזור פרק 55 בערך פספסתי, היינו מנויים ופתאום המרווה כבר לא הגיע, חיכינו שבוע, שבועיים, ואפילו חודש (!) ואז ביטלנו... (אל דאגה, אחרי כמה חודשים החזרנו את המנוי...).
הייתי חייבת לקרוא את הסיפור, כ"כ התחברתי אליו. אז לפני כמה שבועות הייתי בבני ברק, קניתי ושמרתי לפסח.
והנה, הגיע פסח, ישבתי והשלמתי בשקיקה את המשך הסיפור...
אחרי ההקדמה, עכשיו לביקורת.
זהו הספר השני של @-מיכל אופק- (את 'באה בלילות' שלה קראתי רק בגלל שהתחברתי לסגנון הכתיבה במהלך הקריאה של הסיפור בהמשכים).
כתיבה בז'אנר רגש.
דמות ראשית/ גיבורת הסיפור: תמי נוימן.
כריכה:
מבט ראשון (באשכול של הספרים החדשים): כריכה חמודה. אבל מה הקשר? כשרפרפתי על הפרק האחרון, ראיתי שנולדה לתמי בת.
מבט שני: אחרי שקניתי את הספר פתאום נזכרתי שבעצם היה "אימצה" לכמה שבועות את אושי ומכאן הצבע של העגלה...
מילה על שם הספר "ביקשתי לתת", כשמו כן הוא. מבטא בצורה ברורה ופתוחה את הרצון הנכסף של תמי להיות "אימא". לתת.
עלילה:
עלילה מיוחדת, רואים שנכתבה מניסיון של מישהי שממתינה.
היו פרקים שבכיתי בהם המון!, היו פרקים מצחיקים וגם כמה פרקים שרק רציתי שיעברו
(כמו בכל ספר יש פרקים יותר מעניינים, ויש פחות)...ספר שנותן פרספקטיבה וטיפה מכניס את הקורא לחוויות, רגשות, תחושות ומחשבות של נשים מצפות...
הקטעים עם יעקובי, האח הקטן של תמי מוסיפים המון. הדו שיח שהם מנהלים לאחר שתמי מגלה את הפנקס ומה שרשום בו כל-כך מרתקים. דו שיח שלך ילד בן תשע שהפה שלו מפיק משפטים של מבוגרים (כלשונה של תמי), נותנים עוד נקודת עלילה מיוחדת בתוך סיפור מיוחד ויפה.
הפרקים שנסובים על אושי ומשפחתו מרתקים. אהבתי כ"כ את נעמי, אחותו הגדולה. את הסבתא. את תמי שנאבקת, נאנקת, מתגברת ומתמודדת. השיחות שלה עם לאה. התקווה שהיא מפיחה.
חורים בעלילה:
אחרי קריאה ראשונה, לא מצאתי חורים.
מה שכן, כאחת שהבדלי שעות בסיפור מפריעים לה (זה לא ממש חור, אבל עדיין...) וכל פיפס חייב להיות מושלם ומדויק, יכול להיות שהיה איזה חור פצפון, אבל לא משהו גדול או מפריע.
אנחנו הרי בני אדם, ותמיד יהיו פשלות...
דמויות:
מרתקות, משלימות פסיפס מהמם של סיפור. הרבה גיבורים וגבורה אחת, ראשית.
כל דמויות בנויה טוב. לא סותרת דמות אחרת. משלימה עלילה אחת, סוחפת ומרתקת.
סיום:
הפרק האחרון, קיטשי. כמו שציפיתי. אבל מובן. בסוף נולדת לתמי וישראל בת.
סיום כללי, ברור ויפה. אין קצוות פתוחים.
רף מצוין. סיפר מותח (מבחינת עלילה), מרגש עם מבט שונה, שהצליח להשאיר אותי מרותקת עד הרגע האחרון, עם דמעות ועקצוצי מתח (וגם להשאיר אותי ערה עד מאוחר בליל שבת...).
עד כאן הסקירה והביקורת.
אם יש לכם מה להעיר (ויש לכם הרשאה לכתוב כאן), אשמח לקרוא. גם בפרטי.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: ברוך הוא, אולי מחר, יוסף יצחק פ. ועוד 7 משתמשים10 //