הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
נכנסתי למרפאה בריצה קלה, בהול, מזיע, מפיץ סביבי ענן אימה סינית, קורנת.
הגברת בפתח צרחה אליי: אדוני! אדוני! תעצור מייד! הכניסה לחולי קורונה אסורה בהחלט!
התעלמתי ממנה. אני ממילא תיכף עוזב את הכל, מה אכפת לי להדביק את כולם ביחד איתי.
נקשתי על דלת הרופא, אצבעותיי רועדות, ליבי מאיץ.
לאחר שתי שניות ארוכות ללא תגובה, בהן החלטתי והסקתי כי הרופא מהיר ממני וכבר הספיק למות מחמת הקורונה - הדפתי את הדלת.
בקצה החדר ראיתי אותו, דוקטור אברמוביץ' המסור, מבוגר, גבו דבוק לקיר הרחוק, פניו לבנות: געציל, אל תזוז מהדלת.
יש לי כבוד לדוקטורים, במיוחד כאלו עם פנים לבנות.
עצרתי. שתקתי. מארגן את המילים.
מאחורה שמעתי את מאבטחי הקופה מתארגנים לגרש אותי החוצה, אל ארצות המתים.
נעצתי נעליי בחוזקה אל רצפת המרפאה. לא ולא! אתאמץ לחיות! אני רוצה להישאר כאן! במרפאה! המקום הכי בריא בארץ. לא אצא מפה!
ואז התרסקתי, המערכת הרגשית שלי קרסה. בכיתי כמו צב שהפסיד בתחרות לדואר ישראל:
אדוני, דוקטור, אני משתעל, מתעטש כל דקה, חם לי, קראתי באינטרנט את הדברים שכתב הרופא האיטלקי. נכנסתי ללחץ אימים. כל הלילה רק התפללתי להשם, חזרתי בתשובה על כל חטאיי.
ועדיין, דוקטור. רחמנות.
אני רוצה לחיות. הצילו.
התקדמתי צעד אחד אל החיים, אל התקווה, לעבר שולחן הרופא.
הרופא זעם:
געציל, אל תכנס לחדר. עצור מייד או שאני זורק עליך מבחנה מגואלת באבולה. אל תזוז! תן לי גם לחיות!
בכיי גבר.
אדון רופא, תבדוק אותי. תאשר אותי לחיים.
הוא הדק את שפתיו, נו, טוב. רק תפסיק לבכות.
בניע יד הוא סימן תנועת עצירה לחבורת השוטרים הזועפת שניצבה מאחוריי לפתע, עטויית כסויות לבנות וקסדות קורונה שקופות ומאיימות.
החבורה הרוחשת מאחוריי דממה באחת. הפלצור שנשלח לעברי, ללכוד אותי לגרור אותי לבידוד בבית מלון אפס כוכבים בפאתי בית לחם, מוקף במכונות יריה שעליהן מנצח השר בנט - הונח על הרצפה. עדיין מוותר על נוכחותי בתוכו.
בדמעות זולגות הודתי לרופא, והוא הורה להסתובב לעבר החבורה המלחיצה, גבי אליו.
כך עשיתי, והוא צעד אליי, חושש, עוטה מסכה סטרילית.
מאחוריי, הוא הניח עליי את הסטתוסקופ, האזין למה שהאזין שם, השם יודע מה בדיוק שומעים שם -
ופסק:
אתה בריא.
חבורת לוכדי הקורונה שמאחוריי גנחה בצוותא חדא: אפשר לזוז, חברים. אין חשד לנשא קורונה.
הצוות התעופף משם מייד, הרופא סגר בהחלטיות את דלת חדרו, ואני נותרתי לבדי בשטח המרפאה, מתנשם, שפתיי ממלמלות תודה להשם.
ואז הגיע מנהל קופת החולים, אדום, מקלל, ונתן לי את הסטירה של החיים שלי.
געציל, כך מנהל הקופה, הכנסת פה את כולנו להיסטריה. תתבייש.
הגברת בפתח צרחה אליי: אדוני! אדוני! תעצור מייד! הכניסה לחולי קורונה אסורה בהחלט!
התעלמתי ממנה. אני ממילא תיכף עוזב את הכל, מה אכפת לי להדביק את כולם ביחד איתי.
נקשתי על דלת הרופא, אצבעותיי רועדות, ליבי מאיץ.
לאחר שתי שניות ארוכות ללא תגובה, בהן החלטתי והסקתי כי הרופא מהיר ממני וכבר הספיק למות מחמת הקורונה - הדפתי את הדלת.
בקצה החדר ראיתי אותו, דוקטור אברמוביץ' המסור, מבוגר, גבו דבוק לקיר הרחוק, פניו לבנות: געציל, אל תזוז מהדלת.
יש לי כבוד לדוקטורים, במיוחד כאלו עם פנים לבנות.
עצרתי. שתקתי. מארגן את המילים.
מאחורה שמעתי את מאבטחי הקופה מתארגנים לגרש אותי החוצה, אל ארצות המתים.
נעצתי נעליי בחוזקה אל רצפת המרפאה. לא ולא! אתאמץ לחיות! אני רוצה להישאר כאן! במרפאה! המקום הכי בריא בארץ. לא אצא מפה!
ואז התרסקתי, המערכת הרגשית שלי קרסה. בכיתי כמו צב שהפסיד בתחרות לדואר ישראל:
אדוני, דוקטור, אני משתעל, מתעטש כל דקה, חם לי, קראתי באינטרנט את הדברים שכתב הרופא האיטלקי. נכנסתי ללחץ אימים. כל הלילה רק התפללתי להשם, חזרתי בתשובה על כל חטאיי.
ועדיין, דוקטור. רחמנות.
אני רוצה לחיות. הצילו.
התקדמתי צעד אחד אל החיים, אל התקווה, לעבר שולחן הרופא.
הרופא זעם:
געציל, אל תכנס לחדר. עצור מייד או שאני זורק עליך מבחנה מגואלת באבולה. אל תזוז! תן לי גם לחיות!
בכיי גבר.
אדון רופא, תבדוק אותי. תאשר אותי לחיים.
הוא הדק את שפתיו, נו, טוב. רק תפסיק לבכות.
בניע יד הוא סימן תנועת עצירה לחבורת השוטרים הזועפת שניצבה מאחוריי לפתע, עטויית כסויות לבנות וקסדות קורונה שקופות ומאיימות.
החבורה הרוחשת מאחוריי דממה באחת. הפלצור שנשלח לעברי, ללכוד אותי לגרור אותי לבידוד בבית מלון אפס כוכבים בפאתי בית לחם, מוקף במכונות יריה שעליהן מנצח השר בנט - הונח על הרצפה. עדיין מוותר על נוכחותי בתוכו.
בדמעות זולגות הודתי לרופא, והוא הורה להסתובב לעבר החבורה המלחיצה, גבי אליו.
כך עשיתי, והוא צעד אליי, חושש, עוטה מסכה סטרילית.
מאחוריי, הוא הניח עליי את הסטתוסקופ, האזין למה שהאזין שם, השם יודע מה בדיוק שומעים שם -
ופסק:
אתה בריא.
חבורת לוכדי הקורונה שמאחוריי גנחה בצוותא חדא: אפשר לזוז, חברים. אין חשד לנשא קורונה.
הצוות התעופף משם מייד, הרופא סגר בהחלטיות את דלת חדרו, ואני נותרתי לבדי בשטח המרפאה, מתנשם, שפתיי ממלמלות תודה להשם.
ואז הגיע מנהל קופת החולים, אדום, מקלל, ונתן לי את הסטירה של החיים שלי.
געציל, כך מנהל הקופה, הכנסת פה את כולנו להיסטריה. תתבייש.
נערך לאחרונה ב:
