כשהוא אומר 'אני לא יודע איך להמשיך מכאן' אני יודע שהסוף יהיה טוב. רק חבל לי שהוא אומר ככה רק לעיתים רחוקות. וכמה שמחתי כאשר ישבנו שנינו לקפה וחטיפי בריאות, והוא חשב וחשב, ואני לעסתי את ציפורני בדומיה, לאחר זמן מה הוא נעץ מבט לתמונה שמאחורי, מבט קודר כזה, ורק אז אמר: אין לי מושג איך אני ממשיך מכאן. כן כן, הוא אמר זאת. ברגע זה ידעתי שאני יכול להניח את הכל מאחורי, להגיע לעולם חדש.
זה תקופה קצרה שאני מכיר אותו, את שיחתנו הראשונה הוא פתח בשלום חטוף, וישר עבר לחלק המעשי. "אתה" הוא אמר לי בלי לנקוב בשמי. אתה תעמוד כאן בכניסה. כשהוא אמר בכניסה הוא התכוון שאעמוד בכניסה לבית קפה בשם 'מוזרלה' ששוכן בשדרה ה-13. המקום לא היה קיים באמת, זה היה טוויסט מוזר שהוא יצר לעלילה, לכן הוא גם קרא לו ככה. מוזרלה, כמה מצחיק.
באמת עמדתי שם, כמו שאמר. ואז הופיע הבחור, חצה את הכביש – בא להכנס. בעודי מעביר על גופו מגנו-מטר מדומה, הבחנתי שהוא שמן מאוד. לא אמרו לי את שמו, אבל ידעתי שזה הוא. "את התיק בבקשה" אמרתי לו, והוא הגיש לו אותו בלי לפתוח. היה שם מחשב נייד כסוף מלא מדבקות "לשון הרע לא מדבר אלי" ועוד כמה חפצים חשודים, שעל פי ההוראות אני בכלל לא אמור לראות אותם. אז מבחינתי כמאבטח, הוא מאושר. אבל מבחינת הבוס, הוא כעת במבחן. יכול להיות שהוא ישתעמם פתאום ויעיף את כולנו, אבל בנתיים הבחור נכנס, התיישב בקצה ושלף את המחשב.
הבית קפה היה ריק, ישבו בו שתיים. הבחור עם המחשב, ועוד אחד שאכל טוסט וצעק בטלפון בין ביס לביס, וגם באמצע. הבחור שלי לא הזמין כלום, הוא כתב במחשב שורות ארוכות, מדי פעם הציץ עלי ועל השני.
ההוראות הם כדלהלן, הזכרתי לעצמי את השיחה עם הבוס. זה היה אז, כשישבנו לקפה וחטיפי בריאות. הייתה זו שיחת עבודה עניינית מאוד, כמו תמיד. הבוס ישאל אותי עם הייתי פעם מאבטח, ואני יאמר לו, ברור שלא! אז הוא ישוב וישאל: רגע, אם ככה, איך אתה מתכונן להיות מאבטח? הוא שואל אותי כאילו אני אשם שאני כאן, אתה יודע, אני אומר. אני פשוט יאלתר. ככה שכנעתי גם אותו וגם אותי.
הוא רשם כמה דברים, ואני הגנבתי מבט – מנסה לראות מה הוא למען השם מתכנן. היה כתוב שם 'טוסט' באדום, מוקף פעמיים בעיגול. משם יצא חץ רועד עד לעיגול אחר בעמוד השני שם היה כתוב 'פיצוץ', בראשי רצו כמה אפשרויות לקשר טוסט לפיצוץ, אבל כולם הסתיימו באדם שנכנס לחנות למזון מהיר ואומר למוכר, תכין לי קפה הפוך. אז המוכר אומר, מצטער אדוני יש לנו רק טוסט. אז האיש אומר, נו טוב! תכין טוסט. וכאשר אומר הוא 'טוסט' מתעופפת כל החנות באויר, ומתפוררת לאבק.
ואכן כך קרה.
הבחור שאכל את הטוסט סיים את ארוחתו בסודה קרה, כשהוא נעמד לצאת ראיתי שהוא גבוה מאיך שנראה כשישב, הוא הניח על הדלפק 20 דולר ויצא. כשיצא הוא ברכני לשלום באנגלית עיגלת, שיערתי שהוא צרפתי. אחר כך חצה את הכביש שם המתין לו רכב מסחרי, באורות מהבהבים.
השדרה ה-13, היא שדרה ארוכה כמו נחל פראי, הבניינים כאן נמוכים ומושכי עין, גינות חמד מעוטרות בדשא ירוק ודקיק. גם המזג אויר כאן מעולה, ורוח קלילה העיפה עלים מפה לשם. ועכשיו כולם כבר יצאו לעבודה, רק זקנים חביבים, ותיירים נותרו פה, לחייך לעוברים ושבים.
לרגע הפנתי מבט אל הבחור שנותר בפנים, אבל כבר היה מאוחר מדי...
שאגה איומה קרעה את האויר, המכונית שלא הספיקה להתרחק התעופפה אל על והתרסקה כחתיכה מפוייחת, הרחוב התלקח וזגוגיות התפוצצו בזה אחר זה. אנשים צרחו, ורמזורים התמוטטו. הכל התהפך והתרסק. המכונית הייתה לגל מתכות אכול אש.
אם זה היה במציאות, חשבתי אז, ברור שהייתי נבהל עד כלות. אבל עכשיו הכל דמם, ואף ציוץ לא נשמע. הכל כאילו קפא על מקומו, וזה היה מוזר, כי עברה כבר שעה ואף ניידת לא התקרבה, הכבאים נשארו בתחנה כאילו כלום לא קרה, הרחוב היה זרוע הריסות, דומם למוות. ידעתי שהבוס יושב עכשיו בחדרו, מביט בתמונה ואומר את משפט הקסם, הוי, כמה נחמד לשמוע אותו משאיר את כל הכאוס על השולחן ופשוט בוהה בציור ותוהה:
איך אני ממשיך מכאן?
את מה שקרה אחר כך לא ניתן לתאר. היה זה רגע של שקט ואז חורבן של ממש! הכל נטחן. הבניינים, המדשאות, הכבישים, הכל הפך לכלום. רק חושך ארוך ואין סופי. הו אז תפסתי את ראשי – היה זה תסכול חסר מעצורים. הרגשתי איך העורקים נמלאים עופרת, הכל מצטמק, קורס לתוך עצמו.
נזכרתי איך הוא היה מוחק ביד קלה, איך ברגע של בלבול היה מעביר שתי פסים לאורך המחברת. בלי למצמץ היה משמיד חיים שלמים, בלי שום נקיפה. ידעתי שגם אני יגיע לרגע הזה, שגם עלי הוא יעביר עט אדום, בשתי אלכסונים, שהוא פשוט יעשה עלי 'איקס'
חלפה תקופה, אולי דקה, אולי שנה, אך כאשר חלפה התחלתי לראות, בהתחלה הם רצדו בגוונים אפורים, בחוסר יציבות, אך אט אט הסביבה התבהרה, ולרגע התקשתי להגדיר לעצמי מי אני, כי אף פעם לא קמתי לתחייה, וכשחשבתי על זה, הייתי בטוח שזה כואב מאוד, אך מישוש קצר גילה לי שהכל במקומו, אני בסדר.
מכונית חולפת גדעה את הרהורי, השדרה ה-13 הייתה כעת עטופה בחשכת לילה חורפי, שלג ירד ונערם בשיעור מכובד, ומכוניות בודדות חלפו באוושה. מנורות הרחוב פיזרו אור זהוב על השלג הקפוא, שולחים הילה זוהרת שנשברת על חלונות הבתים.
בעודי מדשדש על מרבד הברד, גילתי שעטוף אני במעיל עור משובח, לרגלי מגפיים גבוהות עד כדי תמיהה, חזקות ומרופדות. צעיף מפוספס הקיף את צווארי. נעים כל כך, אמרתי לעצמי, וחשתי צורך לבעוט בגרגירים. בעודי מבעט חדרו את הלילה אלומות אור כחלחלות. טרטור מנוע נשמע ממרחק, הולך ומתקרב.
כשעצרה, הבחנתי בה סוף סוף, מכונית מסחרית חבוטה ומעוקמת, ממנה יצא צעיר שמנמן, מרושל לכל אורכו. הוא החזיק בתיק גם הוא, קרוע בצידו, ממנו בלט מחשב עטוי מדבקות לרוב.
דממה. רק קול אחד שואל:
איך אני ממשיך מכאן?
הנושאים החמים
הנושאים החמים
