===> אתגר הכתיבה הגדול - אור וחושך <===

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בהתרגשות רבה הננו לפתוח את אתגר הכתיבה הגדול.

מרגישים שיש לכם את זה? רוצים שהעולם יכיר את יכולות הכתיבה הסיפור וההמצאה שלכם?

זה המקום.

כתבו לנו עד 900 מילה - של סיפור איכותי ושנון, מלא באוירה ובהפתעה.
הנושא הוא - אור וחושך.
הסגנון הוא פרוזה, לא שירה ולא חריזה.
העדפה ברורה תנתן לסגנונות חדשניים וכיווני עלילה איכותיים במיוחד.

חמשת הסיפורים הטובים ביותר יעלו לגמר - שאותו ישפטו סופרים מקצועיים וותיקים.

שלושת הסיפורים הזוכים יפורסמו לכלל הגולשים במאמר מרכזי וחגיגי בכל תקופת חנוכה - כולל קרדיטים ופרטי יצירת קשר.
חשיפה מירבית לקהל לקוחות פוטנציאלי עצום!


אז.... קדימה! אפתח כאן נספח שבו אפשר לדון ולתת מהגיגיכם בנוגע לאתגר -
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הכתיבה-הגדול.395785/

לאשכול זה להעלות בבקשה רק את הסיפורים הסופיים שלכם, ולא שאלות או בירורים.
 
נערך לאחרונה ב:

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
ב"ה.


גשם החל לזרזף לעת ערב על העיר הדרומית. הוא הביט מחלון המטבח הקטן שבקומה הרביעית על העננים הכתומים המכסים את הקריה וחרחור-אנחה נפלט מגרונו. דרך רגלית לא-קצרה לפניו כעת. הוא לא אהב חורף, בפרט בחושך.

חדר המדרגות היה חשוך. מעט אור צהבהב מפנסי הרחוב הסתנן אחת לקומה דרך חור ריבועי קטן בקיר הבטון החשוף. מידי פעם האיר לעצמו בסלולרי הכשר את גרם המדרגות הבא. רק זה חסר לו, לדרוך על איזה רקסי או מיצי "שלהם".

בקומת העמודים שתחת לבניין עמדו כמה מקורזלי שיער שחומי עור ופטפטו ביניהם בעליזות. בדרך כלל, במקומות כתיקונם, היה מתעכב תחת קורת הגג כמה דקות עד שהגשם ייחלש. כך היה נוהג למשל בבית הוריו שבירושלים. כך גם בבית חמיו שבבני ברק. אבל לא כאן עכשיו, ליד האתיופים הללו. הוא הידק את חליפתו לגופו ויצא אל הגשם.

"אפשר ללכת בגשם, אנחנו לא עשויים מסוכר", הרהר במשפט שהייתה סבתו הפולנייה נוהגת לומר. ומה היה הפתגם של סבתא "שלהם"? בוודאי הייתה אומרת "אפשר ללכת בגשם, אנחנו לא עשויים מסוכר דמררה"...

שפתו התעקמה כעת לחצי חיוך. הוא הצליח לנחם את עצמו בבדיחה הקלה שהגה תוך כדי הליכה. עוד אחת מסדרת "אנחנו" ו"הם".

בתוך כולל-הערב היה חמים ונעים. קול תורה עלה מן הספסלים ואף קפה לא חסר בפינת התה. נראה שדברים מסתדרים אט אט, ברוך השם.

"שמעת את החדשות, ר' יעקב?" זילבר לידו ערבב שתיים סוכר בכוס נייר. "פומרנץ היו היום בתלמוד תורה".

"מה הם רוצים?" פיהק.

"לתרום מיליון שקל למוסדות". גיחך זילבר. "מה הם יכולים לרצות? להכניס את הבנים לתלמוד תורה, כמובן".

הוא הזדקף באחת, מוחו מוחה כל שארית עייפות.

"אסור שזה יקרה!" אמר בקול ומיד הנמיך את הטון, נבהל מעט מעצמו. "אתה יודע, לא קל היה להגיע לרמה כזו של תלמוד תורה כאן בעיר. מוסד שאין מה להתבייש בו אפילו בבני ברק או בקרית ספר. העילית שבעילית. משפחות בני תורה מובחרות. רק אברכים שיראתם וחכמתם קודמת לכל"...

"וכי אנחנו עשינו את כל זה?" התלהט קולו. לרגע ראה את עצמו כנואם בפאתוס מול קהל רבבות. "הרי הכול אך ורק סייעתא דשמיא עצומה. ומה ביקשו מאיתנו? רק לא להרוס. איך כתוב? "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב"... זה מה שדורשים מאיתנו. לעמוד על המשמר".

"אין ספק". הסכים זילבר ולגם לגימה גדולה מהקפה. זילבר שכמותו, תמיד היה מעודכן בחדשות, אבל לא מהוגי הדעות הגדולים בקהילה.

"מי כבר יודע מזה?" שאל כעת.

"לא הרבה". אמר זילבר. "אמרתי, נספר קודם לך... אתה יודע מה נכון. יודע להזיז עניינים".

לבו התרחב לרגע לשמע המחמאה. הוא יודע להזיז עניינים, זה נכון. הוא גם יודע טוב מאוד מה נכון ומה לא. לא ברור כיצד נקלע שלא בטובתו לדירה זולה בעיירה הקטנה הזו. היה יכול להגיע להרבה יותר. דירה בירושלים, לא מופרך כלל.

ניער את ראשו כדי לגרש את המחשבות הטורדניות.

"אני אדבר כבר מחר בבוקר עם הרב גוטליב". סיכם. "ברגע שיהיה ברור שכולנו מאוחדים בעניין הזה, המנהל לא יכול לעשות זאת נגד דעת המרא דאתרא".

באווירת דחיפות שב אל הספר. במשך כמה דקות טרד העניין את צלילות דעתו, אך לבסוף גבר ההרגל הטוב והוא הצליח לצלול לעומקה של סוגיה. המשמחת לב ועיניים מאירה.

***

יום של סידורים במרכז הוא מצרך חובה לכל תושב פרויקט דרומי כזה או אחר. הוא מצא את עצמו למחרת ברכבת ישראל בת שתי קומות, מפליג אל המרכז. אל הדרום יחזור רק בערב.

"יעקב!" שמע קול מעליו. עוד לפני שהרים את ראשו הלמה בו המחשבה: מי קורא לי יעקב ככה סתם, בלי ר', הרב?

אודי. עיתונאי צעיר וחרוץ מהעיר שלו, בעל טור קבוע באחד האתרים המקוונים הגדולים. הם הכירו בסיקור מערכת הבחירות לפני שנתיים, כאשר הוא היה אחראי על מערך הדברור. מאז יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים.

"אפשר לשבת?" שאל אודי.

"שב, שב בשמחה!" השיב ואף הזיז לכבודו את שקית הגל-פז ובה הגמרא ודפי הסיכומים.

מהר מאוד מצאו את עצמם בוויכוח לוהט על ענייני דת מדינה ועירייה. ר' יעקב הסביר בטוב טעם את עמדותיהם על פי ההשקפה, אך נאלץ להודות שהוא נהנה גם מטיעוניו המקוריים "מחוץ לקופסא" של אודי.

"...בקיצור, אתם רוצים להחזיר אותנו לחשכת ימי הביניים". סיים אודי שרשרת טענות על "עוד התעקשות מיותרת", לדבריו.

"אתה יודע, אודי", חייך יעקב. ר' יעקב. "לא הכול בימי הביניים היה חשוך, בדיוק כמו שלא הכול היום מואר. ואם אתה צריך הוכחה לכך שלא הכול היום מואר, הבט בעמודי החדשות שסביב לטור שלך"...

"יפה, מה שאמרת". נהנה אודי ועיניו נצצו לרגע בהנאה. ר' יעקב חייך. אי אפשר היה שלא לחבב את אודי הקופצני, ילדותי משהו, אך מעמיק. הפשטות וה'דוגריות' נעמו לו בכל פעם מחדש. הנה, הוא למשל לא היה מרשה לעצמו להראות למישהו אחר שהוא נהנה כל כך מדבריו...

"אבל אתה יודע מה, יעקב?" אמר פתאום אודי. "אני חושב שלכל אחד יש את האור והחושך שלו. לי יש את האור והחושך שלי, כמו למשל סוגיות של אתיקה שהתלבשו עליי לאחרונה. ואני בטוח, עם כל הכבוד, שגם לך יש את האור והחושך שלך... הבה נקווה שכולנו נצליח להתחבר לאור ולגבור על החושך".

התחנה הקרובה בתל אביב הייתה התחנה בה ירד אודי מהרכבת, מותיר את ר' יעקב טובל במחשבותיו.

"אנחנו" ו"הם" כיכבו באותן מחשבות. הכול אצלו מחולק כל כך ברור, כל כך בהיר. בני האור ובני החושך. האם עצם החלוקה מגיעה ממקום של אור או של חושך? האם בבני החושך יש גם אור? האם בבני האור יש גם חושך?

ואולי, הכול נכון. האור אצלנו, החושך אצלם. אך מה עם מעט אור שיכול לדחות את החושך, להשפיע עליו?

יום הסידורים העמוס הצליח להשכיח ממנו את הנושא, כך חשב. אך לפתע, בכניסה לבניין בסופו של יום, מצא את עצמו מאחל "ערב טוב" לשכן. הלה חשף טור שיניים צחורות כשהשיב באיחול דומה.

"מאיפה זה בא לי?" חשב לעצמו ר' יעקב. וחייך.

***

בבית הכנסת בשבת, על רקע פיו הפעור של זילבר, הוא היה הראשון ללחוץ את ידו של פומרנץ. "ברוכים הבאים לתלמוד תורה שלנו!" אמר בחום. באור.

הוא הדגיש את המילה "שלנו" ללא חשש, ופניו – עדיין האירו.

***
 
נערך לאחרונה ב:

רבקי פרידמן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
אני מתבונן בעיון בגבר מימני. המבט שלי משתהה על התנועה הנמרצת בה הוא מקפל את שולי מעילו השחור לפני שהוא מתיישב. רושם בזיכרוני את אופן פתיחת הספר, מצלם את קמטוטי הריכוז הרכים ואת תנודות הגב הקצביות.

אני יודע שזה יהיה לא קל. שהמראה התמים הזה מורכב מאלפי פרטים קטנים. נראים ושלא. עוצם לרגע עניים ומריח. שואף לעורקים התל אביבים שלי ניחוח ירושלמי עתיק יומין. זה בדיוק הריח של לפני אלפיים שנה. בטוח. אני מרגיש במנהרת הזמן ולכן נבהל מאוד כשמישהו טופח על כפתי בעוז ורועם: "ג'רי!"

ג'רי ? יש משמעות אחת למי שקורא לי ג'רי, בזמן שהשם שלי בכלל אלמוג. המשמעות היא שירקנו דם ביחד במחלקה שלוש בגבעות הלוהטות. ג'רי, לא נעים להודות הוא קיצור של הג'ריקן האימתני שקרע לי את הגב כשהגיע תורי לשאת אותו. מסתבר שקיטרתי לא מעט וכך נצרב שמי בטיפות מים רותחות על גבי הדואב.

אני מסתובב בהפתעה גמורה ומגלה מולי את גברי מחופש לדוס.

"גברי!" אנחנו מחליפים הלומות מוחצות בהתרגשות ."מה קורה אח שלי? אם לא הצלקת בלחי, אין מצב הייתי מזהה אותך!"
אני נראה אותו דבר. צלקות בלב זה לא דבר שרואים.

גברי גורר אותי לפינת בית המדרש. שוטף כוס קלקר ומצרף לה כפית נקיה. "אין על הקפה של השטיבל ג'רי". הוא מגיש לי קפה שחור עם טיפות אחרונות של חלב. הקול שלו נשאר אותו דבר, מבטו עדיין עז, מלא כריזמה. והחיוך.. ובכן את החיוך אני פחות מצליח לזהות בין השפם והזקן שסוגרים עליו במוזרות הרמטית.

"מה אתה עושה כאן גברי?" אני שואל אותו ועושה את עצמי שותה מהנוזל השחור.

"אני? גר כאן אחי, ממש מעבר לכביש. נשוי באושר ואבא לחמישה צדיקים"

"חמישה?" אני משתנק ומשתעל בחוזקה. מסתבר שבטעות כן לקחתי איזה לגימה.

"כן ירבו" הוא עונה לי וטופח לי על הגב טפיחות שמאיימות על שלמות צלעותי.

"ומה הביא אותך לכאן?" הוא שואל. מנצל את מצוקת החמצן בראותי להשחיל מצידו שאלה. "עבודה" אני עונה לו. קצת לא נעים לי לפרט אבל ברגע שאני קולט שהוא בדיוק האיש הנכון לעזור לי אני מיד שופך הכל. "גברי אולי אתה עוזר לי? אני צריך לשחק דוס. אבל הכי אותנטי שיש. עם ניואנסים דקים ומדוייקים. זו הולכת להיות הפקה מטורפת אחי, בחרו את השחקנים בסלקציה אכזרית. ואני בפנים. חייב להוכיח את עצמי. אז באתי קצת לנשום את האוויר , אתה יודע להתחיל להכנס לדמות."

גברי מביט עלי במבט רציני "אין לך סיכוי ג'רי" הוא מייאש אותי מראש. "אם לא נולדת שם, אין לך סיכוי " הוא חוזר שוב. צל מעמעם את עניו המאירות.

"בוא נעשה הסכם" הוא מתנער "קודם תלחם, אח"כ תקבל סיכה"

"גברי" אני קוטע אותו בחדות "אני עם מלחמות סיימתי." בלי שריטה אפילו. אני מעיף מבט על הצלקת השוויצרית של גברי. אף אחד לא אמור לדעת מה אני עובר בלילות.

"התכוונתי" הוא אומר מניח על כתפי כף יד חמה "שלפני שאתה נכנס לכל הלבושים והסממנים החיצוניים, תטעם קצת ממה שבתוך כל השחור הזה. בזה יש לך עוד סיכוי"

הוא גורר אותי לשולחן עץ פשוט בפינת בית המדרש. אני מעיף עליו מבט מאחור. כמה שהוא מנסה הוא עדיין לא נראה ממש אחד מהם. ההליכה, שפת הגוף.. זה באמת לא יהיה פשוט חודרת למוחי ההכרה. מה שבטוח הלהיטות בה הוא שולף ספר מהמדף עולה עליהם בהרבה.

אנחנו מתיישבים גברי פותח את הספר באותה תשוקה שאני מסתער על קופסת אל די. זה מזכיר לי שבא לי סגריה. מקובל לעשן כאן? אני מסתכל סביבי ומתנער. גברי מדבר על יתרון האור מהחושך. על ירידות ונפילות חשכות והסתרות.
כנראה הוא ממש מחובר חזק כי כשהוא מדבר על חושך זה קורה. האפלה עוטפת אותנו באחת. לרגע יש שקט מוחלט ומיד הוא מופר כי כולם מתחילים לדבר ביחד. הרחוב חשוך לגמרי ורק פנסי המכוניות מתעתעים בנו באור קלוש.
אני וגברי קמים בבת אחת ובתנועה לא זהירה נתקלים אחד בשני ומשתטחים לפזצטא. הלב שלי מתחיל לעלות דופק. החושך שעוטף אותי לא עושה לי טוב. תנשום! אני מזכיר לעצמי
"ג'רי!" גברי קורא לי אני מביט אליו. עניו מציצות עלי מהאפלה. בדיוק כמו אז. אני לא רוצה לראות את המבט שלו מולי. זה יותר מידי. לא!! עוף לי מהעניים גברי! החמצן אוזל לי מהריאות צללי השולחנות פושטים צורה והופכים לאיי חורבות. כוס הקפה שנשפכה הופכת לנחיל דם סמיך. אני כנראה צועק, בטוח מזיע. מישהו מביא פנס גדול לגברי והוא מאיר סביבי. משאיר אותי למרבה המזל מחוץ לאלומה. אני מתחיל לנשום ולנסות להרגע. האור מיטיב איתי. אני מתבייש, וזה מה שמאותת לי שאני אחרי. הספר של גברי נפל לידי. אני מרים אותו והאותיות מרצדות מול עיני, מתפתלות בשחור על לבן. מסתדרות למילים שזולגות להכרתי החצי מעורפלת.
"אם היה רק אור אף פעם לא היינו יכולים להעריך את מעלתו... וככל שהחושך יותר גדול ויותר עבה כך מעריכים יותר את האור.."
החושך הלום הקרב שבלב שלי מזדקף קצת. מנסה להאט את קצב הפעימות המשתולל. בזכותו יום אחד כשאגיע אל פסגת ההר ואתהלך חופשי מפחדים, חף מזכרונות, האור שמאיר על כולם ברגילות סתמית יאיר אותי באור נגוהות.
זה נותן לי תקווה.
כשגברי מביא לי קולה קרה אלוקים יודע מאיפה, חוזר האור. נותרנו רק שנינו.
אני נוחת לפוזה התל אביבית שלי ומנער את הבלורית הבהירה.

שנתחיל לתרגל כניסה לבית, נשיקה למזוזה ותלייה של הכובע? הוא שואל כאילו לא היינו עכשיו לדקה וחצי ארוכות בעזה.
אני אחריו, בחיקוי מושלם נכנס לבית, מנשק מזוזה, תולה את הכובע
ויוצא עם ניצוץ תקווה אל החושך.
 
נערך לאחרונה ב:

יואב ברק

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
כשהוא אומר 'אני לא יודע איך להמשיך מכאן' אני יודע שהסוף יהיה טוב. רק חבל לי שהוא אומר ככה רק לעיתים רחוקות. וכמה שמחתי כאשר ישבנו שנינו לקפה וחטיפי בריאות, והוא חשב וחשב, ואני לעסתי את ציפורני בדומיה, לאחר זמן מה הוא נעץ מבט לתמונה שמאחורי, מבט קודר כזה, ורק אז אמר: אין לי מושג איך אני ממשיך מכאן. כן כן, הוא אמר זאת. ברגע זה ידעתי שאני יכול להניח את הכל מאחורי, להגיע לעולם חדש.

זה תקופה קצרה שאני מכיר אותו, את שיחתנו הראשונה הוא פתח בשלום חטוף, וישר עבר לחלק המעשי. "אתה" הוא אמר לי בלי לנקוב בשמי. אתה תעמוד כאן בכניסה. כשהוא אמר בכניסה הוא התכוון שאעמוד בכניסה לבית קפה בשם 'מוזרלה' ששוכן בשדרה ה-13. המקום לא היה קיים באמת, זה היה טוויסט מוזר שהוא יצר לעלילה, לכן הוא גם קרא לו ככה. מוזרלה, כמה מצחיק.

באמת עמדתי שם, כמו שאמר. ואז הופיע הבחור, חצה את הכביש – בא להכנס. בעודי מעביר על גופו מגנו-מטר מדומה, הבחנתי שהוא שמן מאוד. לא אמרו לי את שמו, אבל ידעתי שזה הוא. "את התיק בבקשה" אמרתי לו, והוא הגיש לו אותו בלי לפתוח. היה שם מחשב נייד כסוף מלא מדבקות "לשון הרע לא מדבר אלי" ועוד כמה חפצים חשודים, שעל פי ההוראות אני בכלל לא אמור לראות אותם. אז מבחינתי כמאבטח, הוא מאושר. אבל מבחינת הבוס, הוא כעת במבחן. יכול להיות שהוא ישתעמם פתאום ויעיף את כולנו, אבל בנתיים הבחור נכנס, התיישב בקצה ושלף את המחשב.

הבית קפה היה ריק, ישבו בו שתיים. הבחור עם המחשב, ועוד אחד שאכל טוסט וצעק בטלפון בין ביס לביס, וגם באמצע. הבחור שלי לא הזמין כלום, הוא כתב במחשב שורות ארוכות, מדי פעם הציץ עלי ועל השני.

ההוראות הם כדלהלן, הזכרתי לעצמי את השיחה עם הבוס. זה היה אז, כשישבנו לקפה וחטיפי בריאות. הייתה זו שיחת עבודה עניינית מאוד, כמו תמיד. הבוס ישאל אותי עם הייתי פעם מאבטח, ואני יאמר לו, ברור שלא! אז הוא ישוב וישאל: רגע, אם ככה, איך אתה מתכונן להיות מאבטח? הוא שואל אותי כאילו אני אשם שאני כאן, אתה יודע, אני אומר. אני פשוט יאלתר. ככה שכנעתי גם אותו וגם אותי.

הוא רשם כמה דברים, ואני הגנבתי מבט – מנסה לראות מה הוא למען השם מתכנן. היה כתוב שם 'טוסט' באדום, מוקף פעמיים בעיגול. משם יצא חץ רועד עד לעיגול אחר בעמוד השני שם היה כתוב 'פיצוץ', בראשי רצו כמה אפשרויות לקשר טוסט לפיצוץ, אבל כולם הסתיימו באדם שנכנס לחנות למזון מהיר ואומר למוכר, תכין לי קפה הפוך. אז המוכר אומר, מצטער אדוני יש לנו רק טוסט. אז האיש אומר, נו טוב! תכין טוסט. וכאשר אומר הוא 'טוסט' מתעופפת כל החנות באויר, ומתפוררת לאבק.

ואכן כך קרה.

הבחור שאכל את הטוסט סיים את ארוחתו בסודה קרה, כשהוא נעמד לצאת ראיתי שהוא גבוה מאיך שנראה כשישב, הוא הניח על הדלפק 20 דולר ויצא. כשיצא הוא ברכני לשלום באנגלית עיגלת, שיערתי שהוא צרפתי. אחר כך חצה את הכביש שם המתין לו רכב מסחרי, באורות מהבהבים.

השדרה ה-13, היא שדרה ארוכה כמו נחל פראי, הבניינים כאן נמוכים ומושכי עין, גינות חמד מעוטרות בדשא ירוק ודקיק. גם המזג אויר כאן מעולה, ורוח קלילה העיפה עלים מפה לשם. ועכשיו כולם כבר יצאו לעבודה, רק זקנים חביבים, ותיירים נותרו פה, לחייך לעוברים ושבים.

לרגע הפנתי מבט אל הבחור שנותר בפנים, אבל כבר היה מאוחר מדי...

שאגה איומה קרעה את האויר, המכונית שלא הספיקה להתרחק התעופפה אל על והתרסקה כחתיכה מפוייחת, הרחוב התלקח וזגוגיות התפוצצו בזה אחר זה. אנשים צרחו, ורמזורים התמוטטו. הכל התהפך והתרסק. המכונית הייתה לגל מתכות אכול אש.

אם זה היה במציאות, חשבתי אז, ברור שהייתי נבהל עד כלות. אבל עכשיו הכל דמם, ואף ציוץ לא נשמע. הכל כאילו קפא על מקומו, וזה היה מוזר, כי עברה כבר שעה ואף ניידת לא התקרבה, הכבאים נשארו בתחנה כאילו כלום לא קרה, הרחוב היה זרוע הריסות, דומם למוות. ידעתי שהבוס יושב עכשיו בחדרו, מביט בתמונה ואומר את משפט הקסם, הוי, כמה נחמד לשמוע אותו משאיר את כל הכאוס על השולחן ופשוט בוהה בציור ותוהה:

איך אני ממשיך מכאן?

את מה שקרה אחר כך לא ניתן לתאר. היה זה רגע של שקט ואז חורבן של ממש! הכל נטחן. הבניינים, המדשאות, הכבישים, הכל הפך לכלום. רק חושך ארוך ואין סופי. הו אז תפסתי את ראשי – היה זה תסכול חסר מעצורים. הרגשתי איך העורקים נמלאים עופרת, הכל מצטמק, קורס לתוך עצמו.

נזכרתי איך הוא היה מוחק ביד קלה, איך ברגע של בלבול היה מעביר שתי פסים לאורך המחברת. בלי למצמץ היה משמיד חיים שלמים, בלי שום נקיפה. ידעתי שגם אני יגיע לרגע הזה, שגם עלי הוא יעביר עט אדום, בשתי אלכסונים, שהוא פשוט יעשה עלי 'איקס'

חלפה תקופה, אולי דקה, אולי שנה, אך כאשר חלפה התחלתי לראות, בהתחלה הם רצדו בגוונים אפורים, בחוסר יציבות, אך אט אט הסביבה התבהרה, ולרגע התקשתי להגדיר לעצמי מי אני, כי אף פעם לא קמתי לתחייה, וכשחשבתי על זה, הייתי בטוח שזה כואב מאוד, אך מישוש קצר גילה לי שהכל במקומו, אני בסדר.

מכונית חולפת גדעה את הרהורי, השדרה ה-13 הייתה כעת עטופה בחשכת לילה חורפי, שלג ירד ונערם בשיעור מכובד, ומכוניות בודדות חלפו באוושה. מנורות הרחוב פיזרו אור זהוב על השלג הקפוא, שולחים הילה זוהרת שנשברת על חלונות הבתים.

בעודי מדשדש על מרבד הברד, גילתי שעטוף אני במעיל עור משובח, לרגלי מגפיים גבוהות עד כדי תמיהה, חזקות ומרופדות. צעיף מפוספס הקיף את צווארי. נעים כל כך, אמרתי לעצמי, וחשתי צורך לבעוט בגרגירים. בעודי מבעט חדרו את הלילה אלומות אור כחלחלות. טרטור מנוע נשמע ממרחק, הולך ומתקרב.

כשעצרה, הבחנתי בה סוף סוף, מכונית מסחרית חבוטה ומעוקמת, ממנה יצא צעיר שמנמן, מרושל לכל אורכו. הוא החזיק בתיק גם הוא, קרוע בצידו, ממנו בלט מחשב עטוי מדבקות לרוב.

דממה. רק קול אחד שואל:

איך אני ממשיך מכאן?


1.jpg
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
בס"ד

דואט

דובי יושב על קצה המיטה, כפות ידיו אוחזות את ראשו השמוט לבל יפול. החושך עוטף את כל כולו. רק אור קלוש מבליח מהמסדרון.
שותפיו לדירה הלכו ל'סיבוב חנוכיות', כך קראו לטיולי החנוכה הליליים שלהם, שלעיתים הסתיימו אי שם בשעות הבוקר.
לא היה לו חשק להצטרף. הוא העדיף להישאר קצת עם עצמו.

בהתחלה עוד נהנה מה'לבד' ומהפרטיות; פרט על הגיטרה שלו את הסינגל החדש שיצא בשבוע שעבר, שהתחשק לו לנסות בלי אוזניים נוספות ומבקרות; הכין לעצמו קפה רותח לצד עוגיות חמאה נימוחות; פתח, שלא לומר קרע, חטיף שמצא בארון; העיף מבט על העיתון שהיה מונח לידו, עד שמאס בו; אך לאחר מכן הרגיש חלול.

מן דכדוך החל לטפס בו. חש כיצד הוא עולה מקצות אצבעות רגליו, עובר דרך בטנו שהחלה להבחיל, ומגיע לבסוף אל ליבו השרוט.

הריקנות זועקת אליו מכל פינה בדירה הקטנה. אומנם יש בה כל מה שהוא זקוק לו: אוכל, מיטה ומקלחת חמה, אך בית לא ניתן לקרוא לה. חסרו לה האור והחום הטבעיים שכל בית רגיל מעניק. אור וחום - מהסוג שאתה לא יודע להעריך את הימצאותם עד שאתה חסר אותם.

החנוכיה, העומדת על עדן החלון, מזכירה לו שעליו להדליק נרות.
נס שהניח אותה שם מבעוד מועד, אחרת עלול היה לשכוח מהעניין.
הוא קם מהמיטה בחוסר חשק מופגן, מברך בלי שמץ שמחה, מדליק את הנר הראשון והשמש ואחר גורר כיסא מהמטבחון.

דובי יושב קפוא מול הנרות.
מביט איך החלב אט אט נמס. הוא חש כי גם הנשמה שלו מתנמסת ועוד מעט תיעלם.
'ולמי בכלל יהיה אכפת? מי ישים לב שהתנמסתי? שאני לא נמצא כאן יותר? מקסימום, על המיטה שלי ישן בחור אחר, ואולי השותפים כאן אפילו יצליחו להוציא ממנו שכר דירה גבוה יותר שיממן את כל הסיגריות שלהם' מחשבות ציניות עוברות בראשו. מעמיקות את הדכדוך.

קשה לו להיות לבד. רע לו! רעעע!!
המשפחה שלו מהעבר האחד והוא מן העבר השני. כל אחד מתבצר בעמדה שלו וחומת הקרח עולה ומתגבהת.

נכון, הוא קצת שונה. לא הולך בתלם כמו כולם, אבל הוא כאן, ולא מתכוון לעזוב. אבא שלו בשמים חשוב לו מידי. הוא כלל לא חושב לוותר עליו.
הוא רק צריך מרווח נשימה לעצמו. לא יכול להיות חנוק. הנפש שלו רוצה וצריכה אחרת. הוא אוהב לנגן, אוהב להתלבש יפה, קצת לטייל פה ושם... ולכן, לכן הוא גר כאן.
מרגיש לא שייך.
תלוש.

הנרות מרצדים למולו כאילו מהנהנים ומשקפים את רגשותיו.
פתאום עיניו מתמלאות בלחלוחית.
דמעה אחת חצופה נושרת, מרטיבה את הסוודר החדש שקנה קודם, זה שחשב שיפיג במעט את העצבות. חה! הוא אולי רק הגביר אותה. תפקידו המוגדר היה להסיח את הדעת, את העצב. בדיוק לכן זה לא צלח. וכי כיצד ניתן להסיח את הדעת כאשר פועלים במודע להסיח אותה?

דובי מדמיין עתה את כל המשפחה סביב הנרות. כל ילד מדליק בתורו ואז כולם שרים יחד "מעוז צור", מדמיין אותם יושבים ומדברים וצוחקים, אולי סבתא גם שם, מספרת על חנוכה בימים ההם, אמא בטח מחלקת עכשיו את הלביבות שלה, המסורתיות, נוטפות השמן הטרי.
ותמיד, תמיד כשהוא חושב על אמא, העיניים שלו מבריקות.

הוא מוצא את עצמו בוכה את הנשמה שלו שקצת נאבדת בעולם הגדול, לא מוצאת לה מנוח. בוכה את הבדידות, המרירות, הכעסים והעלבונות. בוכה את כל השנים ההן שהדמעות עמדו לו בגרון ויצרו גוש גדול, חנוק וכואב. בוכה את הזכרונות, את הימים הקשים שפקדו אותו לעיתים כל כך קרובות.

הוא משתנק, אף פעם לא בכה כך. אף פעם לא הרשה לעצמו להתפרק באמת.
אבל עכשיו, עכשיו הבכי מטהר אותו, שוטף את כל השחור, הרע והחושך, מצליל את הראש ואת הדיוק של הלב ומאיר אותו.

דובי שוטף את הפנים וממתין כמה דקות שעור פניו האדום - ילבין במקצת, הוא לא רוצה שהמשפחה שלו תראה שבכה. אחר כך לובש את המעיל, פותח את הדלת וקופץ לאחור בצעקת בהלה.

תוך כדי צעקתו, נשמעת צעקת הבהלה של אמא שעומדת בפתח, ידה האחת בעמדת נקישה וידה השניה אוחזת במגש עם לביבות ריחניות.

דואט הצעקות נשמע לדובי כמו המנגינה הכי עריבה ששמע מעודו.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
בס''ד

אור וחושך

שטיו הביט בריכוז בעיניו האדומות והממצמצות של אדלו ולא אמר דבר במשך דקות ארוכות.
"מה אוכל לעשות למענך, נערי?'' שאל לבסוף בקול שקט.

"אדוני," תחינה הלכה בקולו של אדלו "האם יש דרך לעצור את אור השמש מלהגיע אלינו?"

''לעצור את אור השמש" חזר אחריו שטיו בנחת, ולאחר מכן שתק. הוא התיק את עיניו מהנער המיוסר שישב מולו, העביר את מבטו אל אביו שישב דומם וקשוב במרחק מה מהם, והביט אל החלון הפתוח לרווחה. קמטי מחשבה נוצרו במצחו הרחב.

"הבאמת תרצה בכך, נערי?" שאל לבסוף בקול שקט, מביט שוב בנער בעיניים רכות ויציבות.

אדלו לא היסס לרגע. "כן, אדוני! אני יודע, כולם מספרים כמה אור השמש חשוב וטוב. כמה אי אפשר לחיות בלעדיו. האדמה ויבולה, האדם והבהמות. אני, אדוני, לא יכול לחיות עם האור!"

***​

אדלו אהב את החושך. יום יום מחכה היה לשקיעה. כשהשמש היתה שוקעת מאחורי ההרים הנישאים מרחוק, וחושך היה יורד על הכפר הקטן שלהם – היה אדלו מתחיל לחיות לזמן קצר. אנשי הכפר נהגו להשתרע על מחצלותיהם מייד עם השקיעה לשנת לילה מתוקה לאחר עמל יומם המפרך. אדלו היה 'גונב' דקות לא מעטות ערב ערב, משוטט, נושם, מביט בעיניים פקוחות ורגועות על העולם החשוך והיפה. רק לאחר מכן היה עולה על יצועו, יודע שעם הזריחה יאלץ לקום ולא משנה כמה עייף יהיה. אך כיצד יוכל להמשיך בלי דקות החיים הללו?

השמש היתה מציקה לעיניו. וככל שהיתה עולה לרום הרקיע ואורה היה מתגבר – היה אדלו עצבני יותר ויותר. האור הגדול סינוור את עיניו, וגרם לכתמים כהים להסתובב מול עיניו ולדמעות ועקצוצים מטרידים בתוכן.

אבא ושאר הגברים בכפר הקטן לא הבינו למה איננו עובד כראוי. חבריו בני גילו הוליכו עדרים למרעה, חלבו כהלכה פרות ועיזים ועזרו לעדור את האדמה הקשה ולקצור יבולים. רק לאדלו קרו כל-כך הרבה תקלות. העדר היה מתפזר יותר מידי, החלב היה נשפך לעיתים מזומנות, והתלמים בשדות יצאו עקומים.

אמא היתה מביטה אחריו יום יום כשהתרחק מהבית, רואה את עיניו העצומות למחצה, את ידיו שגרדו את עיניו ללא הרף, ואת נדנודי ראשו העצבניים.

''האור'' הוא הסביר לאמא. ''האור חזק מידי!"

אמא הבינה, הביטה אחריו מוטרדת עד שנעלם מעיניה, אך לא היה לאל ידה לעשות דבר כדי להמעיט מאור השמש.

ימיו של אדלו מלאו בציפיה לשקיעות הברוכות. אז היה יכול לפקוח את עיניו לרווחה, העננים המציקים ששייטו מול עיניו – נעלמו, והעקצוצים והדמעות נחלשו.

רופא הכפר הזקן פרש את זרועותיו לצדדים ואמר: אין בידי לעזור. הוא הביט מבעד לחלון אל האופק הנפרש מולו ותופף באצבעותיו על השולחן. לבסוף החליט: סעו להיפגש עם שטיו. הוא נמצא במרחק כמה מאות מילים מכאן. אם יש מישהו שיוכל לעזור, הרי זה הוא.

שקיעות רבות חלפו מאז, עד שלבסוף התאפשר המסע הממושך והמייגע.

***​

"אור הוא דבר טוב, נערי," אמר שטיו, "אור מעניק חיים וברכה. רק כשאין לך כלים מתאימים להכיל אותו, כשהוא גדול ממידותיך – אזי הוא מציק.

"כשאור מציק, בני אדם רוצים לכבות אותו, להתרחק ממנו, ולא יודעים כמה הם מפסידים".

שטיו שתק לרגע והביט באדלו המקשיב לו בשקיקה.

"אור הוא דבר טוב, נערי. כשאתה נתקל באור חזק מידי בשבילך, עדיין לא מתאים לך, עמעם אותו כמידת הצורך, עד היום בו יהיו לך כלים מתאימים לקבלו. או אז, לא רק שהאור לא יציק לך עוד, הוא יגרום לך לטוב לעונג ולסיפוק".

אדלו בהה בו, מנסה להבין, מנסה להאמין.

שטיו חייך. "אתן לך רפואות מתאימות, ואסביר לך איך להשתמש בהם".

שטיו ליווה את אדלו ואת אביו אל העגלה הרתומה לסוסים שהמתינה להם, ורגע לפני שנפרד מהם לשלום פנה שוב אל הנער והוסיף כמה מילים בקולו המתון:

"לעולם אל תסתפק בקטנות, נערי היקר, ואל תשקוט על שמריך. שקוד על כליך, שיהיו אט אט בנויים יותר, מכילים יותר, בריאים יותר..."

הגם שהיו דבריו סתומים ובלתי מובנים, הבין אדלו כבר אז, ששטיו איננו מתכוון דווקא לעיניו.

אבא לא דיבר הרבה. רק אמר לאדלו: "שטיו יודע היטב מה הוא אומר. שים את דבריו על לבך, בני, ואל תשכחם".

בכל הדרך הארוכה בחזרה לכפר, ניסה אדלו להבין את דבריו של שטיו. ניסה להאמין. בשעות היום דאג להרכיב על עיניו את משקפי השמש המיוחדים שקיבל. בכל הדרך מרח על עיניו מעת לעת את תמיסת הצמחים היקרה, שנועדה לרפא אותן.

***​

ירחים אחדים חלפו על אדלו בכפר הקטן מאז המסע הגדול. הוא המשיך להוביל עדרים בהרים הסמוכים ובשדות האחו. עזר לעדור ולזרוע, לאסוף יבולים ולחלוב פרות ועיזים. כל אותה העת הוא טיפל בעיניו כמעשה שגרה.

"אדלו," שאלה אותו אמא יום בהיר אחד, בעת ששב הביתה לקראת חשכה עייף ומלא סיפוק, "איך האור, אדלו? הוא לא מפריע לך עוד?"

אדלו נעצר בפליאה. איך לא שם לב לכך שמזה זמן שוב אין דבר המציק לעיניו? שמזה זמן נחה עליו רגיעה שלא הכיר? שכבר איננו זקוק אפילו למשקפי השמש המיוחדים?

למחרת יצא אל השדות עוד טרם הזריחה. שאף אוויר צלול מלא ריאותיו והביט ממושכות בקרני השמש העולות אט אט מהאופק הרחוק. היקום הואר, ואדלו נעטף באור רך נעים וממלא.

'אור הוא דבר טוב,' הדהדו בלבו מילותיו של שטיו, 'כשיהיו לך הכלים המתאימים...'

'אל תסתפק בקטנות, נערי היקר,' הדהדו מילותיו הנוספות, 'ואל תשקוט על שמריך...'

אדלו התיישב על האדמה הרעננה, הביט סביב סביב בעיניים בהירות. האוויר היה נקי, והוא נשם כמה נשימות עמוקות וארוכות. לאחר מכן קם ממקומו בקפיצה קלילה ומיהר לעבודת יומו, חדור ברצון ובכוח, בשאיפות ובתקווה, כששמחה גדולה וטובה מפעמת בלבו ועוטפת את כל כולו.
 
נערך לאחרונה ב:

מכונתכתיבה

משתמש סופר מקצוען
פרסום וקופי
הפקות ואירועים
יוצאת לאור

הגברת השמנה עם העגלה חסמה לי את המעבר, רציתי לומר

-סליחה, אפשר לעבור?- אבל השפתיים שלי רק נעו בלי קול. כרגיל.

לחשתי ברעד ס-ס-סליחה. אבל היא שוחחה בפלאפון בקול רם, ואני קטנה ורזה.

שמעתי אותה אומרת לבעלה שהיא לא סופרת אותו, ואיך הוא עושה לה את זה.

אף פעם לא שמעתי אמא מדברת כך לאבא- שהוא בעלה. רק רציתי לעבור, והיא חסמה.

אחר כך התינוקת בעגלה בכתה והיא נדנדה אותה בלי סבלנות

הגבות שלה היו מורמות ומהשפתיים התלחשש לו אוףףףף בנשיפה, ועוד איזו מילה לא יפה.

היא רכנה לדחוף את המוצץ שוב ושוב, ושוב. והתינוקת רק הגבירה את הקול.

אחרי שהיא ניתקה את הפלאפון, היא סוף סוף התקדמה במעלה הסמטה.

עקפתי אותה בסיבוב, ורצתי מהר לחוג ציור, שרק לא אאחר.

***

אני כל כך רוצה להיות תפקיד ראשי בהצגת הבת מצווה, אני יודעת שאני מתאימה

התאמנתי המון מול המראה, ואמא חיבקה אותי ואמרה לי -שולי את ממש מרגשת!-

אני חושבת שהיא אפילו מחתה דמעה מהלחי.

ביום של בחירת התפקידים הלכתי לבית הספר ומרוב מתח הרגשתי כמו סלטות קטנות בתוך הבטן.

הלוואי שרוחי תבחר אותי להיות אסתרק'ה, בת הש"ך האצילית. הלוואי.

בדרך פגשתי את כבי, היא שאלה אותי בהתלהבות – נכון שריקי הכי מתאימה להיות אסתר? היא כל כך עוצמתית ומציגה מהמם- אמרתי לה שהיא מדברת שטויות וריקי סתם שחצנית, ולא עוצמתית.

היא הסתכלה עלי במבט מוזר, ואמרה לי - מקנאה? מה זה בכלל קשור אלייך? את ממילא לא יודעת להציג. –

המשכתי ללכת מהר, בלי לדבר, אני די בטוחה שהפנים שלי האדימו, כי נהיה לי חם. שמרתי על הדמעות שלא יצאו החוצה, עד שהגעתי לשטח מוגן - השירותים בבית הספר.

כשרוחי המאמנת התחילה בבחירת תפקידים ביקשתי ממנה לנסות גם.

אבל מול הפרצוף הלעגני של כבי, מילותיה העצמתיות של אסתרק'ה "יהודיה אני וכזו אשאר!"

הפכו למשהו יבש. כמו השיעורים של המורה לדקדוק. רוחי אמרה שעשיתי מקסים, וחייכה חיוך גדול מידי. בסוף היא בחרה אותי לאישה שרק הולכת ברקע , ואת ריקי לאסתרק'ה . ניצבת, זה מה שאני שווה.

הכל בגללן, בבית אני מציגה מצוין.

**

סוף כל סוף קיבלתי זימון לראיון עבודה. לא משהו מיוחד. מזכירה במשרד קטן.

בחרתי את הבגדים בקפידה, שיהיו מרשימים, ללא רבב. הברקתי את המשקפיים עם מנקה חלונות.

בדרך, שחיטטתי בתירק להוציא את התהילים וגיליתי שחיים הטמין לי בתיק אצבעות שוקולד עם פתקון קטן שמשורבט בו בכתב יד חפוז 'מחזיק לך אצבעות'. הלוואי שהאצבעות שלו יחזיקו אותי.

התקרבתי למשרד , הלב שלי דפק כמו משטרה בדלת של פושע, והבטן התכוצצ'ה והתכדררה.

נשמתי עמוק, ככה חיים הורה לי לעשות, נזכרתי בכל הדברים שיש לי לתת, ובמה אני טובה.

ופתחתי את הדלת.

מולי ישבה מזכירה עם פאה קצרה, שכל הזמן גלשה אל העיניים, והקלידה. ניסיתי לאזור אומץ לגשת אליה, אבל הרגליים לא נענו לי.

לבסוף היא הרימה את פניה החייכניות, הסיטה שוונצים גולשים ושאלה- הגעת לראיון?-

-כן- מלמלתי
-תמשיכי ישר, ואז שמאלה, שם זה חדר ההנהלה, בהצלחה-
ושוב השוונצים חזרו למקומם כשהרכינה ראשה אל המקלדת. רציתי לשאול אותה קצת על המקום, אבל היא עשתה רושם עסוק.

סמוך לשלט שעליו נכתב בכסוף- הנהלה, ניצבה דלת סגורה. נקשתי עליה חלושות.

שמעתי מפנים קול חזק וצרוד -יבוא-

פתחתי את הדלת, מולי ניצבה אישה עם חליפת פייטים ירוקה, בצבע צפרדעוני, פנים קמוטות ופה קפוץ בעיגול קטן וסימטרי.

היא הנהנה בראשה והחוותה לי לשבת. הוציאה את קורות החיים שלי ומשקפי קריאה עם חוט.

אחר כך אני לא זוכרת בדיוק, חשתי נמלה למול מבטה, רק רציתי לברוח הביתה

יצאתי החוצה בשירוך רגליים , הראיון הזה נכשל, כמו קודמיו.

האם לעולם אשאר בצלו החשוך של הבית? האם אי פעם אצליח לעשות משהו?

הדמעות בעבעו בפנים ואני הידקתי אותן בכוח למקומן ותייקתי אותן בקלסר העלבונות.

אף אחד לא צריך לדעת שנכשלתי היום שוב.

**

היא הייתה כל כך אומללה שהלב שלי מיד נרתם לפעולה.

סייעתי לה ללכת צעד אחר צעד, ובדרך היא סיפרה לי על עצמה.

אישה ערירית ומסכנה ללא מכר קרוב או גואל. הזמנתי אותה לצלחת חמה בלי לחשוב בכלל.
רק העיניים של חיים שנפערו כמו שתי קערות מרק, גילו לי שעשיתי משהו מוזר.
אחרי האוכל היא חייכה, פרלה, וזה היה שווה, גם לחיים.

היא אמרה שמעולם לא פגשה אישה חכמה כמוני, ואני שתקתי, כמו שעשיתי, בעצם, לאורך כל השיחה. לא יודעת מה החכמה בשתיקה הזו שתמיד ניסיתי לפרוץ.

פרלה המשיכה לפקוד את הבית הקטן שלנו. ואחריה הגיעו חנה ודניאלה ועינת, נשמות יקרות!
כל אחת מהן כל כך טובה בפנים, וכל כך רע להן. מאיפה אני יודעת?
חנה הצדיקה למשל, בחורה ללא משפחה ובית, מידי שבוע פוקדת את הבית שלנו ואנחנו יושבות שעות. אני שותקת וחנה מדברת, מדברת ונהנית מעוגת השמרים שלי. מדברת ומספרת לי על תהליכים שהיא עוברת, אני רק מהמהמת, מחזקת את ידיה, מחבקת, ותומכת.
והיא חזרה, כל הזמן. היה נדמה לי שמביקור לביקור היא מתבגרת.

***

- את ממש מיוחדת את יודעת?-
ככה נפתחה השיחה ביני לבין תמר העוסית של חנה,
- אני? די נדהמתי, כמעט פעם ראשונה שקיבלתי כזו מחמאה
- את חוללת שינוי ממשי בחנה, הפכת אותה לבת אדם מהשורה, אני כבר שנים מנסה לדבר אל ליבה והיא- כמו חומה- בצורה ועקשנית. ועכשיו, היא פשוט פרח! מה עשית בשביל זה?
- נבוכתי. השפה שלי לא מלוטשת כמו תמר. ואני באמת לא יודעת מה עשיתי.
חשבתי רגע, ואז עניתי, בפרץ של מחשבה ואומץ
- אההמ, נדמה לי שפשוט שמעתי אותה.

**

הייתי מעט מותשת אחרי שיחה ממושכת עם דניאלה, נערה ששברה הכל מאחוריה.

ישבתי והקשבתי לה שעות ארוכות, והתמלאתי סיפוק כשראיתי שהיא מתרככת.

הנחתי את ראשי העייף בין כפותי, ונמנמתי, כנראה זמן רב מהתכנון.

המהום קל הקפיץ אותי, לסלון חשוך. הלב שלי ניתר כמו כדור פינג פונג.

זה היה רק חיים.

שאלתי אותו באנחה מדומה ומלאת סיפוק : מה הן מוצאות בי?

חיים חייך, ומיד השיב- אותך, את המיוחדות שבך, היכולת להקשיב, ולהכיל, זו את!

זו אני? חשבתי בלבי, היכן הסתתרתי כל השנים האלה?

ואז הוא הלך והדליק את האור.

שם גיליתי את עצמי.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

א-ירושלמית

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
UX UI
D I G I T A L
הקדמה קצרה:
במקורו, נכתב הסיפור הזה לאתגר "איפה הייתי כש-", כשקבלתי הארה שהסיפור מתאים לא פחות גם לאתגר הזה. עד הכי והכי הפסדתי את ההגשה, ולכן - האשכול הזה זוכה בסיפור.



המבדיל בין קודש לחול

האויר היה צונן, החושך היה מנוקד בשרשרת חגיגית של נורות להט פשוטות. המשטרה חסמה את רחוב חנה מלמעלה, ואת רחוב יעקבזון חסר המהות והשם, מלמטה. על גבעת מדורת ל"ג בעומר החשופה, עמדה כעת במת כבוד מפוארת עם שילוט מרגש: מעמד הנחת אבן הפינה למוסדות קאליב תובב"א (וסליחה מכל האותיות ששכחתי אותן.)

השכונה עמדה לשנות פנים וצביון, וזו היתה סיבה גדולה מספיק להתרגשות העזה שפקדה אותי, בין כל תושבי השכונה.

עמדתי, ילדה צעירה ומצטנפת שהצינה זוחלת בנימים עדינים ודקים בגבה, חפונת כף יד קטנה בתוך כף יד גדולה של אבא. מולי, המולה. עשרות אנשים ובחורים, חבושי שטריימלים וכובעים מכל הסוגים: נמוכים וגבוהים, קטיפתיים חסידיים ו'קרמבו'אים של סאטמר. כובעי קנייטש ליטאיים, וכובעי קנייטש חב"דיים. כובעים פשוטים של גור, ואפילו בלי כובעים בכלל. ככל שהתקרבו לבמה, הלכה הצפיפות וגברה. אנו עמדנו במרחק מה, קרוב למדרגות שיורדות משיכון חב"ד. האנשים עמדו באזור הזה בצורה דלילה יותר, והרוח פרעה בשערותי והעיפה, מדי פעם, שברי מילים מובנות מספיק, מהבוקסות האדירות שמפוזרות בכל פינה.

נשים, תושבות השכונה, עמדו גם הן מרחוק, מתמוגגות מהנאה. האויר עדיין היה מלא בניחוח השבת שיצאה.

אדמורי"ם ואישי ציבור התחלפו במשאם, מול המיקרופון. האוירה היתה מרוממת, חגיגית ומרגשת. הייתי צעירה מכדי להבין, והמחשבות שלי התמקדו במה שיהיה בעתיד, ואיפה יהיה השטח החדש בו יקימו ילדי ת"ת חב"ד את מדורת ל"ג בעומר המפוארת. גבעת הטרשים החלומית של ימי ילדותי עמדה להפוך בעתיד למבנה מפואר, ואני דאגתי לגורל האבנים החלקות שאהבתי לאסוף שם, צמחי הבר הקוצניים שהחביאו תחת עליהם הענקיים כמות מרשימה של שבלולים קטנטנים, חיפושיות וזכרונות של הווי מתוק.

הבמה שינתה צורה. מקהלה שרה. האדמו"ר מקאליב, יהודי הדור פנים, מרשים וחסר זקן, שר את שירו האלמותי "סול א-קוקוש" בקול מתוק וחודר ללב. הקהל המרומם, הצטרף בלהט לשורה האחרונה, המתחננת, המנגנת ברגשה "יבנה המקדש, עיר ציון תמלא, א-קה לעס אז מר".

השעה התאחרה. האדמו"ר בקש לקבל עול מלכות שמים. הרמקולים הדהדו "שמע ישראל", ורגש מוזר חלף בקהל. הצטרפתי בכל לב לקבל עול מלכות שמים, אבל הלב כבר לא היה באותו מקום. איזושהי תסיסה התעוררה, בקהל החל לשרור רגשה מוזרה. גלים של אנרגיה זרה, חולית, רטט מוסווה של סערה מתפרצת. שמועה מוזרה שהולכת באויר ומדלגת מאיש לזולתו, שמועה משונה והזויה שגונבת את הלב לכדי דאגה ממשית וסקרנות קיומית, מהותית.

העולם, מבחינתי, התמקד במקום בו עמדתי. בקבלת עול מלכות שמים. לא חשבתי על שום דבר מעבר לזה. ההויה שלי התמקדה בקב"ה, בחגיגיות המתפרצת, בכאן ובעכשיו.

ההתרגשות שלי עלתה לשיא חדש. עצמתי עיניים, מכוונת בכל לב לקבל על עצמי עול מלכות שמים. הרגשתי אור מיוחד שזורם אלי לתוך הלב פנימה, מתמודד עם עצמת הליל ויכול לו. ציפיתי לתחושת הרוממות, האחדות הנפלאה שתכבוש ותרומם אותי מעלה מעלה, כמו ביום כיפור אחרי נעילה, כשכל הקהל זועק "שמע ישראל".

פתחתי את עיני. היכן ההתלהבות? הדבקות? איחוד הלבבות? משהו קרה. נחש זר ומוזר, יורק ארס ולוחש סודות אפלים. ירו? כן, צעקו גם 'סרק, סרק'. רבין? מתי, עכשיו? רגע, היה משהו? לא, לא יכול להיות. הרגע קבלנו עול מלכות שמים באהבה.

לימים, הבנתי שבאותם רגעים בו קבלנו על עצמנו באחדות עול מלכות שמים, ארע הדבר. חושך מול אור. חיבור של נצח מול תהילה חולפת. ולמרות זאת, ה"שמע ישראל" שלי חיבר אותי חזק ועמוק וקשר אותי בקשר נצחי, כשהדהודי הזמן מנסים לנגוס בו ולא יכולים.

זה כנגד זה עשה אלוקים.
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
לכבוד לנו השתתפותו באתגר של הסופר והעורך האגדי - איתמר מאיר.
הקטע שלפניכם הוא פרי עטו. בבקשה:



יתרון האור



קול נקישת פרסות נשמע מפאתי הסמטה, וחבורת הצעירים היהודים נסוגה לאחור בחשש-מה. פרש רכוב על סוס גזעי למראה נכנס לסמטה ברכיבה גאה ואיטית ושלח בצעירים מבט יהיר ומתנשא.

"זהו מונטיאוס המִתְיָוֵן", רשפו בזעם עיניו של צדוק בן ה-18. "'מונטיאוס'?" התריס גמליאל בבוז, "אל תקרא לו בשם היווני שאימץ לעצמו. שמו הוא מנחם!"

"מנחם, מונטיאוס - מה משנה השם", השיב אבינדב, אחיו הגדול של צדוק, "הוא בוגד בעמו. אין לו חלק לעולם הבא כמו כל היהודים שנטשו את כור מחצבתם והצטרפו ליוונים".

"חייבים לעשות משהו", לחש צדוק. "שמעתי שיוחנן כהן גדול ואחיו החשמונאים הכריזו מרד על מלכות יוון. הבה נצטרף אליהם".

"חס וחלילה!" משך אבינדב בשרוולו של אחיו. "אתה צעיר לימים ואסור לך להכניס עצמך להרפתקאות מסוכנות. היוונים מדכאים ביד חזקה כל סימן למרד".

הנערים חיכו עד שמונטיאוס המתייוון התרחק על סוסו. אסור היה שהוא יראה לאן מועדות פניהם.

"היכן מתקיים היום שיעור התורה?" שאל צדוק בלחישה. מיקום השיעור היה משתנה כל יום עקב סריקות החיילים היוונים שאסרו על לימוד התורה. בנוסף היה צורך להסתיר את הדבר גם מהמתייוונים, שלא היו מהססים להלשין לשלטונות הנכריים.

"השיעור יתקיים במרתף מתחת לביתו של אהליאב הסנדלר. הכניסה נמצאת ליד באר המים שבחצרו של בניהו איש פקיעין", השיב אבינדב.

הנערים פנו בזהירות לכיוון חצרו של בניהו. הם הביטו סביב לראות שאיש לא מבחין בהם, וירדו בפתח הצר אל המרתף.

אחיעזר הכהן, שהיה מלמד אותם תורה, כבר ישב במקומו, והנערים התיישבו סביבו על המחצלות. הכהן הזקן והחכם זיהה את התסיסה בנפשות הצעירים שהשתקפה דרך עיניהם המשולהבות. רדיפות היוונים הלכו ונעשו קשות מיום ליום. השאיפה להיפטר מעולו של השלטון האכזר הפיחה רוח קרב בליבותיהם, אך עיקר השנאה הופנתה כלפי המתייוונים, אותם בוגדים שהסגירו ליוונים את אחיהם היהודים ש"חטאו" בלימוד תורה ובקיום מצוות.

"שלום לכם בני היקרים", פתח אחיעזר הכהן ואמר, "היום ברצוני לדבר אתכם על מהותו של עמנו. היוונים אינם מתנכלים לחיינו הגשמיים ולגופנו. הם לוחמים ברוח היהודית. מטרתם לגרש את אור התורה והמצוות מליבנו ולהשכין במקומו את החושך ואת התרבות הקלוקלת שלהם. מטרתם לכבות את הלפיד העובר מדור לדור, מאב לבנו".

הנערים הקשיבו בדממה לדבריו של מורם ורבם.

"ולכן דעו לכם", המשיך אחיעזר הכהן, "שכל יהודי הוא בן לעם הנבחר, גם אם הוא מתייוון וחוטא היום לאלוקים. גם בליבו יכול להידלק מחר ניצוץ שיבעיר את האש ויאיר את האור בנפשו. אין לנו דבר נגד המתייוונים עצמם, רק למעשיהם המקולקלים אנו מתנגדים. תמיד ביכולתם לשוב לכור מחצבתם, כי זה יתרון האור על החושך..."

באותו רגע נשמע קול שעטות סוסים מעל המרתף. הנערים הביטו זה בזה בבהלה. היוונים באים! מישהו הלשין! עכשיו יאסרו אותם, ואת אחיעזר הכהן יהרגו!

תוך דקות אחדות נגררו הנערים ורבם על ידי החיילים היוונים מתוך המרתף, והובלו כשהם קשורים ואזוקים למחנה הצבא היווני.

בזווית עינו הבחין גמליאל בדמות מוכרת בקצה החצר. זה היה מונטיאוס, מנחם המתייוון, הרכוב על סוסו הגאה. מונטיאוס הביט במחזה בחיוך מלא סיפוק.

"אתה הוא המלשין הארור!" קמץ הנער גמליאל את ידו כלפי מונטיאוס. "בי נשבעתי כי אנקום בך על בגידתך השפלה..."

*

שלוש שנים חלפו. התאריך היה כ"ה לחודש כסלו, שנת ג' תקצ"ז (3,197 שנים לבריאת העולם).

חצר בית המקדש הייתה מלאה מפה לפה. כל יהודי ירושלים התקבצו בהתרגשות כדי לחזות בחידוש עבודת הקורבנות. לאחר מאבק קשה ניצחו החשמונאים המעטים והחלשים את הכובשים הרבים והחזקים. הכוהנים קידשו את בית המקדש מטומאת היוונים, ועתה ציפו הכול לראות את האש יורדת מהשמים על המזבח ומסמלת את השראת השכינה על עם ישראל.

גם גמליאל היה בחצר בית המקדש. שלוש שנים עברו מאז נתפס בידי היוונים בעיצומו של שיעור התורה. הוא נכלא לכמה חודשים ואחר כך שוחרר והצטרף לחשמונאים. עתה, לאחר הניצחון הגדול, הגיע גם הוא לחגוג את החזרת עבודת הקודש לבית המקדש.

לפתע הבחין גמליאל בדמות מוכרת הנדחקת בין ההמון. "זה מונטיאוס! זה מנחם המתייוון!" חלף הרהור מהיר כברק במוחו.

זעם הציף את גמליאל. בעיני רוחו הוא ראה את אחיעזר הכהן נדקר בחניתותיהם של הקלגסים היווניים האכזריים עד צאת נשמתו - והכול בגלל הלשנתו של מונטיאוס.

גמליאל החל לפלס את דרכו לכיוון מנחם. "אני אראה לבוגד הזה", חשב לעצמו. "אני אגרש אותו מפה ואדאג שהוא ישלם על מעשיו הנבזים".

אך בעודו נדחק בין המוני האנשים, נעצר גמליאל על מקומו. דמותו של רבו עלתה במחשבתו, ודבריו האחרונים כמו צפו בזיכרונו: "דעו לכם, בני היקרים, שכל יהודי הוא בן לעם הנבחר... אין לנו דבר נגד המתייוונים עצמם... רק למעשיהם המקולקלים אנו מתנגדים. תמיד ביכולתם לשוב לכור מחצבתם, כי זה יתרון האור על החושך".

גמליאל נקרע בין כוחות אדירים. מלחמה של ממש התחוללה בתוכו: האם לגרש את מנחם או לעזוב אותו לנפשו? אגרופיו נקמצו בחרון מעוצמת המאבק הפנימי. אך בסופו של דבר הסתובב גמליאל וחזר למקומו כשדמעות זעם עולות בעיניו.

הוא ידע שאם ישפיל את מנחם, הוא לא ישוב יותר לבית המקדש. הוא ידע כי אם יאמר לו אפילו מילה אחת, יכבה הניצוץ היהודי שנדלק בליבו המתייוון, ולא יידלק עוד לעולם.
הוא ידע שאם ישפיל אותו הוא לא יחזור יותר לבית המקדש לעולם. הוא הסתובב וחזר לשער, כשהוא יודע שבמלחמה שננטשה בינו לבן עצמו, במלחמה על הנפש התועה והמיוסרת, של מנחם הוא ניצח שהרי אינו רוצה למגר את החושך אלא להדליק את האור.
 

ניק אורח\ת

משתמש רשום
תחת הניק הזה - יתפרסמו טורים שכתבו אנשים מחוץ לקהילה המבקשים לפרסם חומרים שלהם.
ניתן לשלוח ל@אבימי חומרים שברצונכם לפרסמם בעילום שם או אם אינכם חברים בקהילה.
והפעם - טורה של הכותבת רותי:


בסוף הוא התקשר, יעקבזון, לא הייתה לו ברירה. התקשר. התנצל מגומגמות שהטלפון מהצד השני התעכב, ואז משך את המילים, מנסה לפשט אותן, להסביר.

לא, לא ממש מבטלים, רק רוצים לחשוב קצת, לברר אולי כמה דברים, לישון על זה לילה, שתים או שלוש. כרגע לא, והם גם אמרו לא לחכות להם אם מגיע משהו אחר.

חושך, אפילה, עלטה סמיכה, קריסת מערכות.

שוב, שוב אותו סיפור שחוזר על עצמו. תשובות מגומגמות, ניסיונות נואשים לדחות את הקץ, ובסוף תשובה שלילית.

למה, ריבונו של עולם, למה?

בעיניים סומות היא מוצאת את עצמה מתחילה לפעול בתזזיתיות, מקפלת בגדים, שוטפת כלים, מגהצת הררי חולצות, רק לא לחשוב, רק לא לחשוב! אחרת תצא מדעתה.

ליבה כאילו ניתק ממנה, מותר אותה מרוקנת ומדולדלת, קפואה, חלשה.


היום שלמחרת לא הביא עמו שום חידוש ממשי, יצאה מתישהו בבוקר למשרד שמקבל אותה אליו כבר במה שנים באותה אפרוריות, ישבה מול טורי מספרים יבשים, סימנה סימונים ולחצה על המקשים כרובוט, רק מוחה פועל וליבה סגור, נעול בכח.

בין לבין, בהפסקות שנטלה לעצמה, ניסתה שוב להתקשר ליעקבזון, הוא לא ענה. משום מה חושבים אנשים שחוסר תשובה יותר קל לקבל מתשובה לא נעימה.

כל מה שהכניסה לפיה באותו יום היה בטעם ובמרקם של חול, כל דבר שהסתכלה בו הביט אליה בצבעי שחור – לבן – אפור, מת, חסר חיות.

כשכבר עמדה לצאת הוא התקשר סוף – סוף, הפעם לא האריך, רצה לסיים מהר, אמר שרוזן החליט שלא כרגע, זה לא מתאים לו, הוא מחפש משהוא אחר, והוא מאחל לה הצלחה רבה.

שוב תקף אתה הבלאק – אאוט הזה, נוטל ממנה את עשתונותיה. אספה עצמה וכשלה החוצה, לאן? היא לא יודעת, אבל לא הביתה, היא לא יכולה עכשיו, לא מסוגלת. מוחה כאילו נטל לעצמו עצמאות.

כמה זמן היא סבבה ברחובות? אין לה מושג, אולי חצי שעה, אולי שלוש, לא ראתה ולא שמעה כלום. מין ערפל ישב עליה ולא זז, והיא נתנה לרגליה את חופשיות ההחלטה לאן ללכת.

בסוף מצאה עצמה באוטובוס, לא לגמרי הייתה בטוחה באשר ליעדו, אך פרט זה לא הטריד אותה במיוחד, השעינה ראשה ועצמה עיניים, נותנת למחשבותיה לזרום ומנסה לאסוף את עצמה.

היא מאמינה בבורא העולם, ודאי, הוא נתן לה את חייה וממשיך ונותן לה בכל יום, הוא נתן לה בית, את הוריה המזדקנים, אחים אחיות ואחיינים. היא בוטחת בו שיום אחד הוא גם ישלח לה את הבחור הזה, שעליו היא מתפללת כל יום כל היום, זה שנקבע לה עוד מששת ימי בראשית.

אבל למה, אבא שבשמים, למה זה עדין לא קרא, למה נגזר עליה לחכות לו ולכלות את כוחותיה לשווא, למה היא עושה את כל ההשתדלויות האפשריות, תורמת לכל קופות הצדקה שמבטיחות ניסים ונפלאות, מקימת בדבקות כל סגולה, ומקבלת שוב ושוב מפח נפש ואכזבות איומות, למה?

פקחה עיניים בלאות, מנסה להתמקד במקום בו היא נמצאת. אותיות קופצות מולה, מישהו, כנראה נער פוחז, כתב את הגיגיו על גב המושב שלפניה. את ילדיה היא בטח תחנך יותר טוב, רק שיבואו כבר.

משום מה, לא ברור לה למה, היא מנסה לחבר אות עקומה לחברתה הקופצנית, ומילה למילה, למשפט.

מי שמאמין בבורא עולם, מאמין גם בתזמון שלו.

קוראת את הכיתוב פעם, פעמיים ושלוש, משהוא ממוחה מתבהר כשהיא מעבדת ומפענחת, עוצמת שוב עיניים, מתנשפת.

התזמון שלו, שלו!

מחשבות ומסקנות שונות החלו לרוץ בה, התמלאה זיעה ונשימתה כבדה ממאמץ נפשי.

מי – שמאמין – בבורא – עולם – מאמין – גם –

מאמין? בתזמון שלו?

כולם סביבה יורדים, אה, זו התחנה האחרונה באוטובוס הזה, שאליו הביא אותה בורא עולם. ירדה ושרכה רגליה לספסל קרוב, התיישבה וטמנה ראשה בידיה.

היא מאמינה בתזמון של בורא עולם?


אולי שעה ישבה שם, אולי פחות, אבל בסוף קמה. מחפשת את התחנה לאוטובוס שיביא אותה בעזרת ה הביתה.

השמש החלה לנטות ולאסוף קרניים, עלי שלכת ריפדו את המדרכה, ציפורים נודדות ציצו מעליה.

הכל זהר מולה, נצץ אליה באלפי גוונים וקרני אור, העולם נהיה פתאום כל כך יפה ומואר.

האוטובוס שלה חלף על פניה, מותיר אותה לחכות לקו הבא, לא נורא.

לבורא עולם יש את מערכת הזמנים שלו, היא כבר יודעת.

מאמינה.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד

מוישי בן שש, הוא נורא שמח: סוף סוף שבת אצל דודה חיה, עם כל הבני דודים הנחמדים ועוגת השוקולד הגדולה שמביאים בסוף הסעודה.

בערב שבת אבא הולך איתו להתפלל בבית הכנסת הגדול. אצלם בשכונה המניין קטן, קרוואן קטן עם שביל מבטון והרבה חצץ מסביב. כאן הבתים הרבה יותר ישנים, אבל הרחובות מלאים בהמוני אנשים. כל הרגליים שעוברים מולו עושים לו כאב ראש, אז הוא נותן לאבא יד ממש חזק ועוצם את העיניים. אחרי שתי מטר אבא מרגיש שמוישי נשרך לאט, הוא משפיל מבט ומבקש בקול קצר: מוישי, עוד חמש דקות השקיעה, תסתכל לאיפה שאתה הולך ואל תלך לאיבוד.

טוב. מוישי פותח עיניים, הכל כל כך גדול, מרחוק הוא רואה את דוד יוסי הולך עם ילדיו לכיוון רחוב צדדי, אבא מסביר לו: הם מתפללים בבית כנסת אחר, לפני הסעודה הם יחכו לנו כמה דקות.
מוישי מנסה למשוך את אבא לכיוון של חיים ומוטי ודוד יוסי, אבא לא מרגיש בכלל, מתחיל ללכת טיפה יותר מהר. בוא, מוישי, תזדרז, שיהיה לנו מקום לשבת.

מוישי מזדרז, אבא מזדרז, בסוף מגיעים.
בניין גדול, גדוללללל, מוישי לא מצליח לראות את כולו בבת אחת, אז הוא מסובב את הראש ימינה ושמאלה וכמה ילדים מסתכלים עליו קצת מוזר והוא לא שם לב.
אבא הולך קדימה, נכנס בתוך השער הגדול מאבן, מוישי משתאה למראה הפרחים בתוך השיש ברצפה, אבא, תראה איזה יופי. אני אגיד לאמא שתעשה לנו גם בבית כזה יפה.
אבא לא שומע, הוא גבוה, לוחץ יד בשמחה לכמה מכרים, מפטפט במהירות אגב המשך הטיפוס במדרגות.
הם מגיעים לבית מדרש, מוישי לא יכול לנשום. הנברשות, התקרה היפהפיה, הציורים של הווילונות מסביב, כמויות הספסלים, כל כך הרבה רגליים, כמעט אי אפשר לראות כלום, אפילו שהכל מלא מלא אור, ממש שורף את העיניים כמעט.

הם מתיישבים באיזו פינה, הוא מתחיל לטפל בפעקל'ע שלו. אמא שמה לו כיפלי וגם מרמלדות, הוא עוצם עיניים ולועס לאט לאט, בזמן שאבא מתפלל ומתנדנד במרץ.
החזן מתחיל חזרת הש"ץ, כל המתפללים רועמים 'אמן', מוישי עולה על הספסל לראות יותר טוב, ואיש אחד מפחיד מוציא מהכיס שלו סוכריה על מקל, ולוחש לו בקול עם ריח של דגים כמו שסבתא מכינה: תתפלל חזק ותקבל סוכריה.
הוא מצביע לעבר הבימה, מוישי רואה ממרום עומדו הרבה ילדים, האיש המפחיד מנסה לחייך אבל מוישי מת מפחד. האיש מסביר שרק מי שיושב שם מקבל סוכריה כזאת'י.
מוישי נועץ עיניים ענקיות בסוכריה, הפה מתמלא רוק, מה שווה בכלל מרמלדות לעומת סוכרייה על מקל.
הוא רוצה ללכת, אבל האיש מפחיד אותו. הוא שמן ויש לו שרוך אחד פתוח.

האיש המפחיד נעלם משם, ופתאום מוישי נורא מתגעגע לדוד יוסי ולמוטי וגם לְחיים, אפילו שחיים לפעמים מנסה לקחת לו קולה מהכוס מתי שהם באים אליהם לשבת.
אבא עדיין מתפלל, מוישי בטוח שהוא יגיע בקלות לבית הכנסת של יוסי.
הוא יורד בשקט מהספסל, דוחף מלנ'תא רגליים, יורד במדרגות, שמח שהילדים מקודם כבר לא בחצר, הוא מתחיל לרוץ בדיוק לבית הכנסת. הרחובות חשוכים כבר, פה ושם עגלות ואמהות, חתולה עם עיניים ירוקות מפחידה אותו, אז עושה קיצור דרך ועובר בכמה חצרות.

הוא מחכה כמה דקות בחצר חשוכה, יושב על הגדר מאבן, פתאום עובר שם ג'וק, מוישי קם מהר ורץ בחזרה לרחוב.
הוא כבר מתחרט, רוצה את אבא, אולי הוא יתפלל עם כל הילדים ויקבל - העיניים שלו נדלקות פתאום - סוכריה על מקל.
הוא מתחיל לחזור, אבל איכשהו, הוא מאבד לגמרי את הכיוון. מתחיל לרוץ, טועה לגמרי, הרחוב חשוך הרבה יותר, פתאום כולם נראים לו ממש רחוקים, והוא כזה לבד.
עכשיו כבר לילה לגמרי, הוא שומע שירה וקבלת שבת מכל מיני מקומות אבל הוא לבד, הוא נאבד.
מוישי מתחיל לבכות, עומד בכניסה לרחוב קטן, ריבועים של אבן בכניסה, הוא מתיישב עליהם וממרר בבכי.

אין לו מושג כמה זמן עובר, וקול טוב מדבר אליו: חמודי, למה אתה בוכה?
ילדה, גדולה גדולה, כמעט בגודל של אמא. היא רוצה לעזור לו, הוא מסביר לה: אנחנו גרים בגִילה אבל באנו לשבת לדודה חיה. יש לה בית גדול עם עוגת שוקולד במקרר, וגם דוד יוסי שר ממש יפה.
הילדה שואלת איפה הם גרים או מה שם המשפחה, ומוישי מסביר ונרגע מרגע לרגע: אמרתי לך, דודה חיה ודוד יוסי, ומוטי שלהם חבר שלי.
הילדה פוכרת ידיים בייאוש, לוקחת אותו לביתם. אמא שלה זקנה כמו סבתא, מלטפת אותו, נותנת לו צלחת עם דגים חמים וחצי כוס קולה. הוא לא רואה את העוני, הוא רואה בית חם ומואר, הכל מלא אור. הלב שלו שמח.

הוא אוכל עוד קצת דגים, והאבא של המשפחה מגיע ומתלחש במטבח הקטן. מוישי לא שם לב, העיניים שלו מרותקות אל כל קורי העכביש בפינה.
האבא שם לו ידיים על הראש ומוישי מסדר את הכיפה, והברכה בכלל לא טובה כי רק אבא שלו יודע איך לברך בדיוק בדיוק.

עוד ילדות מגיעות, עוד ילדים מגיעים, כולם מתייחסים אליו ממש יפה, הוא מספר להם על פרשת השבוע, על אליהו הנביא, על חנוכה. הם צוחקים, מסתכלים עליו, מקשיבים לו, נותנים לו כיסא גבוה עם כרית כדי שישב למעלה, האמא של המשפחה נותנת לו חתיכת עוגה על צלחת, והילדה שלקחה אותו מהרחוב לוקחת אותו לישון. החדר חשוך מאוד, אבל הוא לא מפחד, היא מקריאה לו סיפורים בחושך.
מוישי מנסה לספור בחושך את כל המיטות, מסתבך. יש להם מלא ילדים, איזה כיף להם. הוא נרדם, חולם על רעב'ע נחמיה.

אבי המשפחה מצידו לא מתעכב, ורץ בבהילות אל תחנת המשטרה השכונתית, מדווח על המציאה הכשרה.
מתקיים דיון מהיר, מוטרד, כמעט יוצאים רמקולים ברחבי השכונה, אבל אז מגיע אבא של מוישי, לחוץ עד עמקי נשמתו. הם מדברים עשר שניות, וחוזרים.
פתאום החלום נגמר, ואבא מרים את מוישי, בחושך. הוא יודע שזה אבא לפי הנשימות ולפי הכיס של החולצה שקצת קרוע.
אבא מחזיק אותו בידיים, מוישי ישן בדרך.

מגיעים לבית של דוד יוסי, אבא מניח אותו על הרצפה, כולם צועקים עליו ממש חזק. חיים ומוטי צוחקים: מוישי הלך לאיבוד וברח לאיזו משפחה שהוא לא מכיר וגם הלך לישון שם.
מתחשק לו לחזור למשפחה ההיא, נורא, אבל הוא מתבייש לבכות מול כולם.
 

פלוס הפקות

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
השקט שאחרי הסערה, הילדים ישנים, הבית כבר מסודר, שמואל עדיין לא חזר מה"כולל" והיא יוצאת אל המרפסת, מידי קר שם, ואולי, מידי חשוך. היא שונאת את השעה הזו, שונאת!!! היא מדליקה את האור במטבח מכינה לעצמה כוס קפה וכמו תמיד אותה הרגשה מרירה עולה בה, היא מוסיפה לכוס הלוהטת כפית סוכר, כאילו יש בכוחה להמתיק את הרגשתה.

תמיד זה ככה, לפחות היה לה על מה להתלונן... משפחה יש לה, ילדים ג"כ, אפילו כסף לא חסר לה, ההורים החוצניקים של שמואל תומכים בהם ביד רחבה, אוווף, לפחות הייתה לה סיבה לצאת לעבוד, להכיר קצת חברות, שכנות...

היא מסתובבת בין החדרים, הלוואי שאחד הילדים יתעורר, שיהיה לה עם מי להיות. היא לא מעיזה לדמיין שמישהו נוקש על הדלת, עד כאן... וגם אם כן, מישהו אוסף צדקה. היא תמיד נותנת, היא אוהבת לעזור, אבל אין לה למי. היא שוב יוצאת אל המרפסת, ממהרת, לא, רק לא לבכות! פעם אמרו לה שמי שבוכה סתם- ד' נותן לו סיבה לבכות, צריך להודות על מה שיש. היא מנסה לחנוק את הדמעות, היא מצליחה, אבל ההרגשה נשארת, תמיד היא הייתה שם, פוגעת, גם בסמינר לא היה לה על מה להתלונן, היא הצליחה בלימודים, אבל העדיפה לוותר על 100 אחוזים במבחן תמורת טלפון אחד מחברה, אבל הטלפון לא הגיע, ולה היה אסור לבכות כי התעודות שלה מצוינות ואין לה בכלל על מה להתלונן.

היא מעיפה מבט על המרפסת המטופחת, היא בטוחה שאין לאף שכנה שלה כזו, ובכל אופן היא מעדיפה לוותר על הספסל נדנדה תמורת כסא פלסטיק מתפרק, שלידו יש כסא נוסף לאורחת, אבל אין אורחת, ולה אסור לבכות כי יש לה משפחה, ילדים וספסל נדנדה נח, ואין לה בכלל על מה להתלונן.

בחורף החושך יותר ארוך, והיא גם יודעת להרגיש שבשבילה הוא גם יותר חשוך, כי בחורף יש את חנוכה, וחנוכה זה הזמן למפגשים עם משפחה וידידים, ערב לביבות הישראלים קוראים לזה, המשפחה שלה בחו"ל, וידידים, אפילו לא שם. היא לא מתלוננת, ח"ו, גם אצלם בבית יש ערב לביבות, שמואל, היא והילדים, אבל בכל אופן, אם היה לה ערב אחד עם המשפחה המורחבת, או עם החברות לעבודה, החנוכה שלה היה הרבה יותר מואר.

נר שמיני של חנוכה, שמואל מברך ומדליק את הנרות, הוא רוקד עם הילדים, יש אור בסלון ושמח שם, אבל היא לא מתרגשת יחד אתם. היא מגישה את ה"דונטס" המסורתיים שהילדים שלה טוענים שזה אפילו יותר טעים מהחנות, והמחמאה המתוקה והאמתית הזו לא מצליחה להאיר לה את הלב, הוא כאוב מידי.

היא יוצאת את המרפסת, קול בכי של ילדה קטנה עולה מלמטה, ולמרות שלמדו אותה שזה לא מנומס להקשיב לשיחות של זרים היא מקשיבה... (לאט לאט היא נהיית יותר ישראלית).

"אבל אמא, כל יום את אומרת מחר"

"אני באמת לא יכולה, זה ערב מאד חשוב! את כבר ילדה גדולה ואת יכולה להבין שאמא לא הולכת סתם"

"אבל עד שהכנו לך תוכנית ושיר, אין לך אפילו זמן לשמוע אותו"

מונית צופרת

"המונית כבר צופרת, תעלי הביתה, ונדבר בטלפון"

היא עולה למונית, מותירה אחריה ילדה בוכה שלא עולה הביתה, אפילו שאמא אמרה, היא תחכה לה עד שהיא תחזור, היא יודעת שמחר אין כבר חנוכה והתוכנית כבר לא תהיה שווה בכלל, בגלל שאמא שלה היא אשה כזאתי מכובדת שכל הזמן הטלפון שלה מצלצל, ויש לה ערב לביבות עם כל החברות החשובות שלה.

ולמעלה במרפסת החשוכה, יושבת אישה אחת ומרגישה, שבאמת אין לה סיבה לבכות, כי יש לה משפחה וילדים מתוקים שאומרים לה שה"דונטס" שהיא מכינה יותר טעימים מהחנות. ומשהו בלב שלה מתמלא באור, שרק ביום השמיני נדלק כדי להודות ולהלל לשמו הגדול.
 

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
יום שישי 12 במאי 1797

רובע קאנארג'ו, רפובליקת ונציה.

שמואל ריקרדו די'מודינה פרץ אל ביתו בסערה.

"לוציה, גרציה, שמעתן את החדשות האחרונות?
הדוג'ה הובס!
הצרפתיים כבש את ונציה!"
הדי פיצוצים נשמעו מפאתי העיר,כמו מאמתים את הידיעה המרעישה שהביא בעל הבית, הנשים המפוחדות נרעדו קלות.
"ריקרדו,מהי המשמעות עבורנו היהודים? אומרים שהקיסר מלך של חסד הוא, הנכונה שמועה זו?"

חיוך מוזר עלה על פני בעל הבית, הוא טפח על כרסו בשביעות רצון, נועץ מבטו בנקודה עלומה והכריז בפתוס:

"כל אדם נולד ונשאר בן חורין ורשאי ליהנות מכל הזכויות במלואן. היהודים הינם אזרחים וחובה להכיר בהם בתור שכאלה בחברה"
אלו דבריו של הקיסר נפוליאון בונפארטה שהוקראו לפני מספר דקות בפאלאז'ו דוג'ה די ונציה (ארמון דוכס ונציה), "אתן מבינות?" ניתר בהתרגשות "מהיום אנו שווי זכויות!"

"הודו להשם כי טוב" מלמלה גרציה נרגשות, נתפסת בהתרגשותו של אחיה, לוציה גיסתה שמרה על ארשת חתומה, ליבה ניבא לה רעות, תחושת בטן התריעה שהפעם ריח סכנה חדשה עומד באוויר, היא טרם ידעה לומר מהו.

ריקרדו מיהר לחמוק חזרה אל הג'טו הגועש מותיר את החדשות המדהימות בחלל הבית.

★★★​

כפוף קומה ובאיטיות התהלך רַבִּינוֹ עמנואל אוֹטוֹלנגי מצד לצד חופן את זקנו העבות בשתי ידיו, צלליתו נזרקה על הספריה העתיקה שהסתירה את קירות חדרו משווה להם מראה מאויים קמעא, "בדיוק כצלליתו של נפוליאון הגדול המאיימת על עתידה התורני של עירנו" חלפה מחשבה עגומה במוחו של הרַבִּינוֹ הישיש בעודו חוכך בדעתו מה הם דרכי הפעולה הנדרשים בקהילת קודש וינציאה יע"א.

חששו של הרב היה מוצדק.
ברחבי העולם היהודי כבר נפוצו שמועות קשות באשר להלכי רוח המתחלפים במקומות כיבושו של הקיסר ירום הודו .

זה עתה הגיעה אל הרַבִּינוֹ ידיעה קשה אודות קבוצת צעירים צרפתים שנטשו את מסורת ישראל המאירה ונבוכו בחשיכת העמים, חרדה גדולה נפלה עליו "עמדנו בעצמה בכל אימי חשכת הגלות, האם דווקא הארת פני האומות היא הניסיון הקשה?" הרהר חרד.

קולות עלו מן החלון המולה עליזה וצוהלת "מזל טוב" "יחי הקיסר נפוליאון" "עם ישראל חי" נשמעו קריאות, הרַבִּינוֹ מהר אל החלון סוקר בדריכות את ההמון הנרגש, "ששש מורי ורבותי" קרא אי מי תחת חלונו של הרַבִּינוֹ, זהו תלמידי שמואל די'מודינה הרהר באימה, "ביום הזה אנו שוברים מסכים המבדילים ביננו לאומות העולם!
היום התקבלנו למשפחת העמים, לא עוד בנים חורגים שנאה חולה וחשכת הגלות!
היום אורו הגדול של אדוננו הקיסר ירום הודו זרח עלינו, הפכנו לאזרחים שווי זכויות, אז קדימה רבותיי אל החומות, לנתץ את החומות!!!

ההמון הנרגש שעט אל עבר החומות והסתער עליהם בעצמה…

"ביום זה החלו חומות הגטו מרקדות" ציין ביומנו הרַבִּינוֹ עמנואל אוֹטוֹלנגי רבה של ק"ק ויניציאה יע"א.

★★★​

יום שני 10 בספטמבר 1798 ערב ראש השנה ה-תקנ"ט

רובע סן מרקו ונציה

לוציה קמה לבוקר חדש, קשה ומתיש מקודמו.

"ריקרדו, קום לתפילה כבר מאוחר" חחחח נשמעה נחירה עזה ממעמקי שמיכת נוצת האווז היקרה, מה קורה לריקרדו שלה תלמידו המובהק של רַבִּינוֹ עמנואל שליט"א אברך משי בן תורה שעדינותו והליכותיו האירו את סביבתם, מהו המבע השוכן על פניו באחרונה? לעיתים נדמו לה עיניו כשתי ארובות חשוכות המובילות לתהום.

לאחרונה שמה לב שריקרדו מזלזל במצוות.

בבית הכנסת חדל להופיע בקושי היה מתפלל בביתו, גם לביתו של הרבינו פסק ללכת, תחת זאת היה מרבה לבלות ברחובות העיר מתרועע עם ערלים "אין כל איסור תורה לשבת בקרן רחוב ולשוחח עם יצירי כפיו של האלוקים "חביב אדם שנברא בצלם" מדוע תתנשאי עליהם" קצף עליה כשהעירה לו, מאז השתדלה לא להתווכח, אשה כשרה היא העושה רצון בעלה, אם כי הפנימה שאת בעלה הצדיק וירא השמים ככל הנראה איבדה.

והבוקר כשגופתו של בעלה, הצדיק לשעבר שרועה על מיטתו כפגר בהמה, משהו בתוכה נשרף, היא ידעה שזהו היום האחרון שהיא חיה כך, היא חוזרת עם הילדים לגטו כבר לראש השנה!

★★★​

"מדוע תעזבי את בעלך סיניורה די'מודינה" שאל בְרוֹךְ הרב הישיש כשהוא סוקר אותה בעיניו הטובות, "מה אעשה רַבִּינוֹ" השיבה לוציה " הרַבִּינוֹ יודע את מעשיו החדשים של בעלי, האם התורה תצווה עלי להשאר עמו ולסכן את חינוך הילדים?"

עיני הרב האירו באור יקרות "ברוכה את להשם בתי" אמר "ישימך השם כשרה רבקה רחל ולאה ובניך כיב' שבטי ישורון" הוסיף.

"אמן" לחשה לוציה נרגשת "אם כך הפעולה שהנני עומדת לעשות רצויה היא לפניו יתברך?" הוסיפה להקשות בתקווה, "פעולותיך רצויות לפני הבורא סיניורה די'מודינה עוד תווכחי בכך בקרוב, "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול " התזכרי פסוק זה בתי?" "אזכור כבוד הרַבִּינוֹ" ענתה לוציה בדמעות "וכשיפציע האור הגדול חזרו הנה לשמחני" ביקש הרב, "אחזור" השיבה לוציה "תחזרו" תיקן הרב.

★★★​

יום ראשון 2 בדצמבר 1798 אור לכה' כסליו ה-תקנ"ט


ברוך אתה השם...אלוקינו מלך העולם, אשר... קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק ..נר... יבבות כבושות קטעו את ברכתה, לוציה עמדה מוקפת בצאצאיה הנבוכים בביתם הישן והעבש בגטו היהודי של וינציה, זהו מעמד הדלקת נרות חנוכה האפל ביותר שידעה מעודה, מי יודע מה מעשיו של ריקרדו כעת האם חוגג הוא את חג החנוכה או שמא חס ושלום...

דמעות התגלגלו במורד לחייה "מאדרה למה את בוכה, איפה פאדרה?" תהה אלברטו הקטן והלנה הוסיפה "מדוע פאדרה לא מדליק לנו נרות השנה?" "היוונים לקחו אותו" לחשה לחבורה התוהה שסביבה, "אבל הוא עוד ישוב מתוקים, כשם שמתתיהו ובניו נצחו את הרשעים החשוכים והאירו שוב את העולם, גם אנו הצדיקים נגרש את החושך או אז פאדרה ישוב, כך הבטיח לי הרַבִּינוֹ"

★★★​

יום ראשון 9 בדצמבר 1798 אור לא' טבת ה-תקנט


ברוך אתה השם...שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

אאאמן.

דפיקות מבוהלות בדלת.
לוציה ממהרת לפתוח, דמות חיוורת מגואלת בדם שעונה על הקיר, "ריקרדו" צווחה לוציה "כן רעיתי" מלמלה הדמות חלושות "הייתי שם בחושך, חטאתי, חשבתי שכשיפלו המחיצות - האהבה תשרור בינינו, אך הם לימדוני הערב, שגם מבחינתם - ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא!

הם לעולם ישנאו, גם את המתיוונים.

מתוך החושך בא האור, לוציה, הערב שבתי אל האור.


.
 
נערך לאחרונה ב:

אפשוטער איד

משתמש מקצוען
"הניצוץ"

בצריף הקטן ישבו כולם, דממה עמדה באוויר, ישנם זמנים שכל מילה שתיאמר תכביד, תכאב, תוציא את המוגלה החוצה, ולאף אחד זה לא חסר, הכאב קשה מנשוא גם ללא אומר ודברים.

זה להם השבוע השלישי בגיהנום עלי האדמות, במחנה העבודה, בתהום היגון והחושך כששום תקווה אינה באופק, היום למול עיניהם נרצח ה"רב" של הבלוק – ר' חיים שעי'ה לאחר שהתעקש שלא להכות את חברו.

הוא שתמיד תמך, עודד ועזר ככל יכולתו לכל יהודי במצב הנוראי והבלתי אפשרי הזה, דווקא הוא... נבחר ע"י הקב"ה לצבוע את שולי גלימתו בדם של קידוש ה'.

והם... נשארו לחיות על קידוש ד' עבודה קשה לאין ערוך מהאפשרות הראשונה, לנסות לשמור על צלם אנוש, על מוסר ה' בגיא צלמוות.

שקט סמיך עמד בחלל, אין מנחם.

****​

חיים שעי'ה היה אברך רגיל, צעיר לימים כשהחלה המלחמה, לא ראש ישיבה היה, ולא יושב על מדין אלא אברך ככל האברכים אשר ישבו ושקדו על תלמודם ההולכים בצנעה בשולי דרכים.

נדמה היה כי דווקא המלחמה ומאורעות הגטו הביאו את חים שעי'ה הצעיר להחלטה הנחושה להלחם נגד החושך בכל כלי האור האצורים ביהודי, היה אומר חיים שעיה לאברכים ולבחורים שהיו מתאספים בגטו מידי יום, מעביר את משנתו לצעירי הצאן, "כשיש חושך סמיך מספיק ניצוץ אחד קטן בשביל להאיר את החדר החשוך", את הניצוץ הזה עלינו להשאיר בליבנו כל העת, ורק כך נוכל להתגבר על החושך הסובב אותנו, בניצוץ הזה נדליק בכל יהודי שניפגש, וכך נשאיר את האור שיגבר על החושך.

גם כשהועלו כצאן לטבח למשאיות הסלקציה בדרך אל הבלתי נודע, דאג חיים שעי'ה שאותו הניצוץ יישאר, ידלק לבטח ללא הפרעה, גם במחנה, בעבודה, ברציחות ובהשפלות, כשחזרו לבלוק בערב יום מפרך העבירו את מילת הקוד "הניצוץ" וכך דאגו להבטיח את המשך חיותם היהודית והגשמית עלי אדמות הזוועה.

"הניצוץ" היה לשם דבר במחנה ובגטו, כמין קוד אשר זוקף את ראשי המדוכאים, כמין מילת קסם שמעלה חיוך של תקווה על שפתותיהם הדווויות,

אך היום, היום לראשונה נראה כאילו אותו ניצוץ נכבה, האיש על הבעירה שפיקד על החבורה, איננו. אות הוא וסימן כי הניצוץ דינו להיכבות, אחת ולתמיד.

*****​

וכך שכבר נראה כי אפסו הסיכוים, אבדה התקוה, נשמעה מאי שם כסימן משמים, כצוואה מר' חיים שעי'ה קול שקט רועד ורוטט.

זמזום חרישי מנגינה עריבה, מזכירה פיסות חיים שהיו ואינם, נעלמו והתאדו אי שם בתמרות אש ועשן,

הקול הנוגה חודר כליות אינו מרפה, הולך ומתגבר, הדממה בצריף נותנת לשמוע הדי משפטים קטועים ושברי התייפחויות מרטיטים.

"בעת אשר הערו למוות נפשם"


מחשבה חולפת בלב כולם מיהו המלאך הלזה אשר חרבו של מלאך המוות אינה קרבה אליו, ומסוגל היה לזכור כי היום בלילה נר ראשון של חנוכה...

הקול ממשיך ובוקע מתוך עמק הבכא

"אשר קדשנו במצוותיו וצונו – התייפחות

להדליק.... נר..... חנוכה.........."

זעקת ה'אמן' שהתפרצה מבלי משים הדהדה בבכל רחבי המחנה, הניצוץ שעמד להיכבות שב ונדלק, הגחלת היהודית ממשיכה ובוערת, וצוואת חיים שעי'ה שרירה וקיימת.
 

אבימי

מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
האתגר ננעל.
תודה לכולם.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  38  פעמים

לוח מודעות

למעלה