אתגר אתגר דו שבועי - חטופים-וקפלן

[הספרן]

ראשית, תודה לניק היוקרתי @יהלום-יצירות מלוטשות - על האתגר "מילים של אמת". (אשתדל במשך השבוע לבצע את העברה).

טרם העליתי את האתגר, חלפו במוחי עשרות כיוונים, חלקם יצרתים במיוחד, וחלקם מופרעים ביותר (הופתעתי אפילו מעצמי..), אבל האקטואליה בסוף נצחה. ואי לכך האתגר שלפניכם, נושא כותרת נפיצה וכאובה כאחת, ומציע בהתאם שתי אפשרויות.

קפלניסט מצוי. חשבתם פעם מה מביא בנקודת זמן זו את רועי קפלן, "קפלניסט" מהשורה - להפגין בגרון ניחר, לחסום את איילון, להניף שלטים צבעוניים, ולבוז לממשלתו? אולי האג'נדה והשנאה התהומית שמושרשת דורי דורות ואולי כאב אמיתי על החטופים? לשיקולכם.
אז צאו מהעולם שלכם ונסו לתאר יממה גדושה בחייו של רועי. ייצגו בכבוד את האג'נדה שלו. מה מפריע לו, מניע אותו, לאן הוא חותר, ואיך ייראה העתיד מנקודת מבטו. (אופטימי, פסימי, תלוי בבחירתכם).

משפחת ביבס והחטופים. מה באמת עובר עליהם במנהרות החמאס?
נסו לתאר, מנקודת מבטם, איך הם מתמודדים בשבי - עם קור חום, אוויר, מים, לחם, פיצוצים, איומים, צעקות, בכיות, עצב, זיכרונות. געגועים, תקווה, ואפילו רגעי שמחה.

תקנון האתגר ותוצאות השיפוט:

• האתגר לא יפחת מ- 250 מילים והרבה בוטנים ולא יעלה על 249,999 מילים וקצת בוטנים. (אני מתכונן להעסיק צוות שלם. וכמובן נטלתי כמה ימי חופשה).
• קטע - נועז, נוגע ללב, יצירתי, אותנטי, מוחשי, מפתיע, הבעה מושלמת, וכתיבה טובה - קרוב לוודאי יקטוף את המקומות הראשונים.
• טרם אקבע מי הזוכה, אני מתכונן להתייעץ עם המנהלים @ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן ועם חברים נוספים. כמו"כ אתחשב בביקורות שיכתבו בנספח.
• כמות הלייקים תשוקלל (30 אחוז) בקו הגמר.
• כל מי שיעלה יצירה, איכותית, נחותה, גרועה, נפלאה יזכה אוטומטית בתודה ממני. (תפרגנו גם אתם לכל חבר שמעלה אתגר. שיהיה הדדי).
• היצירה שתזכה באתגר, תפורסם בחתימתי למשך שבוע. (רק בשביל זה שווה...).
• שאלות נוספות אפשר לכתב בנספח או לפנות בפרטי. תרגישו בנוח.
• האתגר ייסגר בשלהי יום שישי בעוד שבועיים (כ"ד טבת). תוצאות השיפוט ב"ה יממה לאחר מכן.

בהצלחה!

שאלות, הערות דיונים ביקורות ומחמאות, בנספח.

 

[אוראל סולטן]

*סליחה מראש על האורך*​

עידן עמד בקפלן, מוקף באלפי מפגינים. מסביבו נישאו שלטים בצבעים זרחניים: "די לחטיפות!", "תשחררו את המשפחות!", ו-"לא נשכח ולא נסלח!". השמש התחילה לשקוע, והאור הכתום השתקף על בנייני הזכוכית שמסביב. אבל עידן לא שם לב ליופי - המוח שלו היה מלא ברעש.

"עוד דחיפה קטנה, ואנחנו שם", אמר לו יואב, שעמד לצידו עם מגפון ביד.

"שם? איפה זה 'שם' בדיוק?" ענה עידן בעייפות מה, "זה מרגיש כאילו אנחנו מתקדמים לאחור."

יואב גיחך. "אתה צריך להפסיק לראות ערוץ 14, זה עושה לך רע."

עידן רק שתק.

לפתע, הטלפון של יואב רטט. הודעה: "חדשות 12: יש התקדמות במו"מ לשחרור משפחת ביבס. עוד פרטים בהמשך."

"אתה רואה?" יואב קרא מעל כתפו של עידן, "ככה עושים שינוי."

...​

האוויר בלילה היה חנוק, כמעט בלתי נסבל. במושב המרוחק שבו גר עידן, העולם נראה שקט מדי. אפילו הצרצרים שתקו, כאילו פחדו ממשהו שרק הם ידעו עליו.

עידן ישב בביתו, עיניו נעוצות בטלפון. הווואטספ הבהב, הודעה חדשה:
"שמעו משהו מוזר הלילה? כל המושב שלנו חשוך, אפילו הפנסים ברחוב לא עובדים. יש רעשים מוזרים מהחצרות. אולי זה רק אני."

עידן קם ממקומו. הוא יצא אל המרפסת והביט סביב. כל האורות בביתם דלקו, אבל בחוץ היה שחור יותר, כאילו מישהו שלח יד בלתי נראית וכיבה את הרחובות.

"מה אתה עושה?" שאלה נגה אשתו, עומדת מאחוריו ומחזיקה כוס מים בידה, קולה מתוח.

"אני רק בודק."

"אל תבדוק. בוא נשב בסלון, נראה משהו. אני לא אוהבת את זה."

אבל הוא כבר יצא מהבית. הכביש היה שקט מדי. הרעש היחיד ששמע היה הד צעדיו, מהדהד כמו בתוך חלל ריק.

משהו זז מאחוריו. זה לא היה בדיוק רעש של תנועה, אלא משהו שהזכיר יותר נשימה מהירה וכבדה.

"נגה?" הוא קרא, אבל כשסב לאחור, היא לא הייתה שם.

האור מהבית נראה רחוק, כאילו מישהו העלים את המרפסת הרעועה. הוא הביט סביב, וליבו התחיל להלום. העצים נראו גבוהים מדי, והצללים שלהם ריקדו על השביל כמו יצורים חיים.

ואז זה בא.

בום חזק, עמוק, כמו צליל של שער כבד שנסגר מאחוריו.

"נגה?" הוא קרא שוב, קולו נשבר. לא היה דבר.

רק הצללים, שהתקרבו לאט-לאט.

עידן עמד קפוא. לא משנה כמה התאמץ, רגליו לא זזו. האוויר סביבו היה קר פתאום, חד כמו סכין. הוא הצליח לשמוע את ליבו דופק באוזניו, כמו תוף מקולקל.

מאחוריו, שוב משהו זז. הפעם הוא היה בטוח בזה. זה לא היה קול רך של עלים שמתנפצים ברוח, וגם לא צעדים של חיה. זה היה כבד מדי, עמוק מדי – רעש שהרגיש כאילו הוא בא מתחת לאדמה.

"נגה?" הוא ניסה שוב, אבל המילה יצאה חלשה, כמעט חסרת קול.

ואז הוא ראה את זה.

בין הצללים של העצים, עמדה דלת. היא לא הייתה שם קודם. דלת עץ כבדה, כהה, עם ידית מתכת מבריקה שהחזירה את אור הירח כאילו לעגה לו.

"מה זה...?" הוא לחש, כאילו מישהו יענה.

עידן נסוג צעד אחד לאחור, אבל אז משהו השתנה בדלת. היא זזה – לא נפתחה, אלא התנועעה קדימה, כאילו מישהו לחץ עליה מבפנים. הוא הרגיש שהמבט שלו נמשך אליה, למרות הפחד שבער בתוכו.

"זה לא הגיוני..." הוא מלמל עצמו, אבל רגליו התחילו להתקדם לעברה, כאילו איבדו שליטה.

הוא עצר במרחק נגיעה מהדלת, לבו פועם בפראות. אפילו דרך האווירה סביבו. הוא הושיט יד, רועד, ונגע בה קלות. זה קורה, רעש חלש, כמעט בלתי נשמע, הדהד מתוך הדלת – כמו גניחה עמוקה, לא אנושית.

"עידן!"

הקול של נגה נשמע פתאום מאחוריו, חד ומלא בהלה. הוא הסתובב בבת אחת, אבל היא לא הייתה שם. רק החשכה והעצים הדוממים.

"נגה?!"

הוא הסתובב חזרה לדלת – אבל היא נעלמה. במקומה, היה שם רק שטח אדמה לח וחשוך.

עידן עמד שם עוד כמה רגעים, כולו רועד. ואז, מרחוק, הוא שמע צליל נוסף. הפעם זה היה ברור: בכי. קול קטן, עדין, של ילד.

"מי שם?" הוא קרא, והתחיל לצעוד לעבר הצלילים.

אבל ככל שהתקרב, הבכי התרחק - מוביל אותו עמוק יותר לתוך החשכה.

עידן צעד קדימה, מתעלם מהקור שחלחל לבדו. הבכי הרפה הדהד בין העצים, חלש אך ברור, כאילו מישהו התחנן שימצא אותו, אבל לא רצה שידעו איפה הוא באמת.

"ילד? אתה בסדר?!" הוא צעק, אבל שום תשובה לא הגיעה - רק עוד יבבה חנוקה, עמוקה יותר, כמו מישהו שמנסה להתאפק.

העצים מסביב נראו צפופים מדי, צמרותיהם התלכדו וחסמו את אור הירח. עידן מעד על שורש עץ בולט, ונפל קדימה. כשהרים את מבטו, הוא ראה את זה שוב.

הדלת.

היא עמדה באמצע שום מקום, הפעם קצת פתוחה. חרך צר חשף חושך מוחלט מעבר לה. הדלת נראתה ישנה יותר כאילו השתנתה מאז ראה אותה קודם - היו עליה חריצים עמוקים וכתמים כהים, שנראו כמו טביעות ידיים.

"מה קורה כאן?" הוא מלמל, נושם בכבדות.

הבכי שוב נשמע, הפעם קרוב כל כך, שהוא הגיע לדלת.

"אני נכנס." הוא אמר, כאילו ניסה לשכנע את עצמו. ידו התקרבה לידית, אך נעצרה.

"עידן..."

הקול היה חלש וגרוני. היה זה קולה של נגה.

"נגה?!" הוא צעק, עיניו מחפשות מסביב, "איפה את?"

הקול לא ענה. במקום זאת, הוא נשמע שוב, הפעם חלש יותר - כמעט לוחש:

"אל תפתח... בבקשה."

עידן הרגיש את הלב שלו דופק כמו פטיש. הוא לא הבין מה קורה, אבל משהו בתוכו משך אותו אל הידית. הוא נגע בה, היא הייתה חמה עכשיו, כמעט בוערת.

"נגה, אם את שם, אני בא!" הוא צעק, והפעיל כוח.

הדלת נפתחת בבת אחת, כמו נשימה גדולה שנפלטה ממנה. עידן הביט פנימה, ומיד הצטער על כך.

מעבר לדלת, לא היה חדר או מסדרון. לא הייתה רצפה, לא תקרה. רק חלל אינסופי של ערפל שחור. בתוך הערפל, הצליח להבחין בדמות מטושטשת העומדות ללא תזוזה.

עידן לקח צעד אחורה. נגה עמדה שם, באמצע הערפל, עיניה פקוחות בבהלה.

"נגה! אני פה!" הוא צעק, אבל היא לא זזה. במקום זאת, משהו מאחוריה התחיל לזוז – צל שחור ענקי, שצורתו לא הייתה ברורה. הצל התקרב אליה לאט, כמו לביאה האורבת לטרפה.

"אל תבוא." נגה אמרה פתאום, קולה נמוך ושבור, "תברח, עידן. עכשיו."

אבל הוא לא יכל לזוז. ואז, כשניסה סוף סוף, יד בלתי נראית תפסה את קרסולו.

...
​

עמוק במעבה האדמה, משפחת ביבס ישבה דוממת בחשכה. תחושת הזמן אבדה להם לגמרי. הם שרדו על מעט מים ואוכל יבש, מנסים לשמר שמץ של שפיות בעולם שאין בו יום ואין בו לילה.

שירי, אמם, ישבה קרוב לקיר האבן הקר של המנהרה, מבטה עייף וקפוא, היא חיבקה את כפיר הקטן, ראשו נשען על כתפה. הוא ישן – או לפחות העמיד פנים שהוא ישן – ונשם בכבדות.

"עוד מעט..." היא לחשה לעצמה. "עוד מעט הם יבואו."

"את אומרת את זה כבר ימים," אמרה אביגיל, חטופה בת עשר בערך, שנכלאה איתם באותה מנהרה, קולה רועד בין כעס לייאוש. "ומה אם הם לא יבואו? אנחנו אולי תקועים פה לנצח?"

שירי ניסתה לשמור על חזות רגועה, אבל המילים פגעו בה כמו חץ בלב. היא ידעה שהפחד השתלט גם עליה, אבל אסור היה להראות את זה לילדים.

"תקשיבי לי, אביגיל," היא אמרה בטון נוקשה יותר, "אסור לנו לחשוב ככה. הם יבואו."

אביגיל קפצה את אגרופיה. "איך אפשר להחזיק מעמד? את יודעת כמה ימים אנחנו פה? אני כבר לא יודעת אפילו אם זה יום או לילה!"

הבכי של אריאל הער התפרץ, וכפיר התעורר.

"די, די", שירי ניגשה אליהם וחיבקה את השתיים. "אני יודעת שזה קשה. אבל אנחנו משפחה, אנחנו עם אחד, ואנחנו נצא מזה." ברקע נשמע רחשים רחוקים, שנדמו לצעדיהם של אנשי החמאס.

אריאל הביט באמו, עיניו מלאות בדמעות.

"אמא, אני רוצה הביתה," הוא לחש. "אני רוצה לשחק עם החברים שלי... אני רוצה לראות את אבא."

שירי בלעה את רוקה, תחושת חוסר האונים כמעט שברה אותה.

"אני יודעת, מתוק שלי," היא אמרה, מנסה לשמור על קול רגוע. "גם אני רוצה. אבל עכשיו... בוא נדמיין אנחנו במקום אחר, טוב? אולי... בבית שלנו?"

"זה לא עובד." הוא ענה, יושב על הרצפה.

אביגיל, שעד כה שתקה, התחילה לדבר: "אני אספר לכם על נסיך... שיום אחד נעלם. אבל אל תדאגו", היא מיהרה להוסיף, "הוא לא נשאר לבד."

אריאל הרים את ראשו. "מה קרה בסוף?"

"הוא הצליח להשתחרר," אביגיל חייכה חיוך קטן. "אבל רק כי הוא לא ויתר. גם כשזה היה הכי קשה..."

הרעשים התגברו לפתע. הפעם, הם לא היו אותם צעדים מוכרים. משהו היה שונה - מהיר יותר, קרוב יותר.

שירי התרומה בבת אחת, עיניה ממוקדות בדלת הברזל שעמדה בקצה חדר שבו הוחזקו. "זה הם..." היא לחשה לעצמה, כמעט בלי לשים לב.

"מי?" שאל אריאל, קולו מלא תקווה.

"החיילים שיבואו לקחת אותנו הביתה." ענתה.

אבל בתוך תוכה, היא לא ידעה אם זה חלום או סיוט חדש שמתחיל.

"שירי," לחשה אביגיל, מרימה את ראשה, "יש מישהו שם."

שירי הביטה בה, מבולבלת. "איפה? אין כאן אף אחד, מתוקה."

"לא, אני מרגישה את זה", היא התעקשה.

האוויר סביבן השתנה. הרעשים מבחוץ גוועו לרגע, כאילו עצר מלכת. ואז, בפתאומיות, צללים התחילו לנוע על הקירות. שירי אחזה בכפיר, עיניה מתרוצצות בפחד.

"הי, תראי!" אביגיל הצביעה לעבר פינה חשוכה. "הדלת זזה!"

...​

הקרסול נתפס. עידן ניסה לשחרר אותו, אבל לא הצליח. הוא עמד מול הדלת, גופו כבד כאבן. הוא ידע שהוא לא יכול לפתוח אותה - אבל הוא גם ידע שהוא חייב לנסות.

"מה זה?!" עידן צעק, אך הצלילים שיצאו מפיו לא נשמעו.

נגה הופיעה פתאום שוב, הפעם קרובה יותר, כמו צללית מטושטשת בתוך הערפל.

"זה לא המקום שלך," היא אמרה, קולה חלש אך נחרץ. "תסתובב, עידן. תחזור."

"נגה, אם אני לא אעבור – מי כן?" הוא שאל.

"זו לא הבחירה שלך," היא אמרה בקול קר. "אם תמשיך, אתה תשלם מחיר."

הוא לא הקשיב. הוא הרים את ידו לעבר הדלת שבערפל, ואצבעותיו אחזו בידית. רגע לפני שהספיק לסובב אותה, נשמע רחש.

נגה צעדה אחורה, נבלעת באפלה, ולחשה: "שני העולמות עומדים להתנגש, עידן. רק תדאג לבחור נכון."

עידן משך את ידית הדלת בכל כוחו, והעולם סביב ידיו רעד. האור הבוהק פרץ דרך כמו מפל אש, שוטף את הערפל ואת הצללים שסגרו עליו.

"נגה!" הוא צעק, מבקש סימן אחרון ממנה, אבל היא נעלמה, נבלעת במעמקים שמעבר לדלת.

הערפל מאחורי הדלת התבהר לפתע, והוא ראה תמונה שלא ציפה לה: חדר אפל, מחוספס, ביקורות אבן ישנים, ובתוכו – אישה ושלושה ילדים ישובים בפינה.

"נגה, מה זה?" הוא לחש, כשהיד שאחזה בקרסולו הרפתה מעט.

"זה משפחת ביבס," היא ענתה, כאילו הוא יודע זאת. "הם לכודים עמוק מכפי שאתה יכול לדמיין. אבל אתה... אתה לא יכול להציל אותם."

...​

שירי הידקה את ידה על כתפיו של אריאל, שחיבק את רגל אמו, רועד מפחד.

"אמא," אריאל לחש, "זה הוא. אני רואה אותו."

שירי הביטה דרך האור, מבולבלת, מנסה להבין למה התכוון בנה. ואז היא ראתה את עידן – דמות מטושטשת מעבר לשער האור.

"מי זה?" היא שאלה בלחש.

"אני לא יודעת," אמרה אביגיל, "אבל הוא כאן בשבילנו."

עידן צעד לתוך החדר בשקט מה. הוא התקדם לעבר המשפחה, רגליו כבדות כאילו נאלץ להילחם בכל צעד. הצללים שנותרו בפינה ניסו לאחוז בו, אך האור שקרן מבחוץ הדף אותם.

"אתם בסדר?" הוא שאל, קולו רועד, עדיין לא מאמין למה שהוא רואה.

"מי אתה?" שירי שאלה, עיניה חשדניות אך גם מלאות תקווה.

"אני..." עידן התחיל לומר, אבל לא ידע איך להסביר. "אני כאן כדי להוציא אתכם."

"אתה אמיתי?" אריאל שאל פתאום, עיניו נעוצות בו כאילו ניסה לפענח אותו.

"כן," הוא ענה, כמעט משכנע את עצמו, "אני אמיתי. אנחנו חייבים לזוז עכשיו."

הצללים בחדר התחילו להתקבץ שוב. הם נעו יחד, מתמזגים לכדי צורה אחת עצומה. קול רועם מילא את החלל, ותחושת הסכנה הפכה מוחשית יותר ויותר.

"מה זה?" אריאל לחש, מתחבא מאחורי אמו.

"הם לא יתנו לנו ללכת", שירי אמרה, חצי לעצמה.

"אנחנו נצא מכאן", השיב עידן, קולו נחרץ. הוא הביט אל נגה, ואז קדימה, אל קצה שבו זרח אור. "יש שם פתח. זאת חייבת להיות הדרך החוצה."

כולם התחילו לרוץ. עידן הוביל את הדרך, משפחת ביבס בעקבותיו. הצללים רדפו אחריהם, מהירים יותר מכל מה שציפו. האדמה רעדה מתחתיהם, כאילו המנהרה עצמה מנסה ללכוד אותם.

"כמעט שם!" עידן צעק, מושיט יד לעבר הפתח.

הם פרצו דרך האור, ומצאו את עצמם בחוץ – באוויר הפתוח, מתחת לשמי הלילה. האוויר הקר הכה בפניהם, הם נפלו על הקרקע, נושמים בכבדות.

הם הביטו לאחור. הפתח נעלם, כאילו לא היה שם.

שירי הסתובבה לעבר עידן. "מי אתה?" היא שאלה שוב, הפעם בקול שקט יותר, כמעט רך.

"סתם מישהו," הוא אמר, עיניו מלאות עייפות, אבל עם שמץ של חיוך. "סתם מישהו שהיה צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון."

אביגיל נעמדה מולו. "תודה," אמרה היא, ואז הוסיפה בלחש, "אני ידעתי שתבוא."

עידן הביט בכפיר, מחייך. לא מבין איך הילדה הזו יודעת עליו יותר ממה שהוא יודע על עצמו.

...​

באותו ערב, עידן עמד שוב בקפלן, מוקף במפגינים. הפעם, כשהיא מחזיקה את השלט, הוא לא הרגיש חוסר אונים או ציניות. הוא חשב על המשפחה שהציל, על האומץ שלו להאמין שגם הוא יכול לשנות משהו.

ברקע, הקהל קרא בקול: "תקווה! תקווה!"

האור, ששטף את משפחת ביבס, היה עכשיו גם בעיניו.

אני יודע שהסיפור דמיוני מדי, אבל הוא משקף טוב מאוד את מהות האתגר. סליחה מכל המעוצבנים.

 

[מתכנתת:)]

אז לפני הכל, גילוי נאות- לא העזתי לכתוב את הקטע. ויותר מכך- לא העזתי להעלות אותו. יודעת שלעולם לא אוכל להבין, ומבקשת סליחה מראש אם מכאיבה או מסלפת את האמת. אין בכוונתי להמעיט בסבלם או להתיימר להבין את עומק הכאב שהם חווים. כל מה שנכתב כאן נעשה בכבוד ובכוונה להעלות את המודעות לסבל האדיר של כל אחד ואחת מהם, תוך שמירה על רגישות לנושא כל כך כואב ומורכב.


כמו כל סופש, אני חייב מנוחה. במיוחד אחרי השבוע העמוס כל כך שעבר עלי במערכת, מלווה באינספור דרישות מופקעות ולעיתים אף סותרות זו את זו מצד העורך הראשי, ודד-ליינים בלתי אפשריים לכתבות עומק דחופות. החורף שסוער מחוץ לחלוני מתרה בי באלף קולות לזחול למיטה עם שמיכת פוך וכוס שתיה חמה, לנצל את רגעי החופשה האחרונים. כמו כל סופש אני לא מוותר, ובאנחה קלה עוטה את הזקט והקסדה ויוצא מהבית, מרעיד בשאגת מנועים את הרחוב המנומנם.

הכיכר ריקה מאי פעם, וכאב מפלח את ליבי. האם כל אלה שהעדיפו להשאר בביתם החמים, חשבו על החטופים שנמצאים אי שם במאורות אפלות, חסרות בידוד וללא כל הגנה? האם לא חשים צורך לזעוק את זעקתם האילמת, להלחם למענם? כשכתב משועמם חוצה את הרחוב, אני נדחף לתוך המקרופון, שואג מנהמת ליבי. ודמעות עומדות בעיני כשאני קורא בטירוף 'מחזירים אותם הביתה. עכשיו!!!!!!!!!!!!!!'.

***

דממת המוות ששוררת סביבי כל העת מופרת בצווחה פראית, ואני מתעורר בבהלה מהשינה החטופה. כבר 463 יום שאני לא ישן יותר ממחצית השעה ברציפות, לא מצליח להתרגל לריח הפחד שבאויר, לאימה שמזינה אותי בוקר, צהריים וערב. מחשבותיי מצטללות בשעה שאני מזהה כי הצעקה היא בעברית, בוקעת ממכשיר הטרנזיסטור הישן שזרוק בפינת החדר. 'תשחררו אותם! עכשיו!' בוקע קולו של בחור צעיר, מתחנן על חיי. ומשהו בחומת האדישות שלי נסדק, כשאני מזהה דמעות שמחלחלות לקולו, אכפתיות כנה, עלי.

המכשיר פולט עוד ועוד קולות, שרידים עתיקים לחיים שבחוץ. באמת יש כאלה? האם קיימים אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה, נעלבים מהבוס? האם קיימות עוד מסעדות, והקניונים פתוחים, ורק עולמי עצר מלכת? הכתב כמו התעורר לחיים, ומתחיל להפליג בנבזיותה של הממשלה המפקירה את חטופיה, שוכחת בניה, עוצמת עיניה. מזכיר גלעד, מזכיר שליט, מזכיר עסקה וחיים שחזרו לפרוח.

החדשות הבאות הן על ארבעה לוחמים, נפלו על מזבח המדינה, הקריבו את חייהם על הגנת המולדת. מגיש המהדורה מרחיב על תרומתם, על האומץ והנחישות, ומשהו בי מתפרק. כי יש כאן חיילים צעירים, בני עשרים בסך הכל, שהסתכלו למוות בעיניים פקוחות, צעדו אליו בשלמות פנימית, מוזנים באמת אחת של ערבות הדדית. ופתאום אני יודע, שגם אני רוצה להיות אחד מהם. לא רוצה להיות הגורם שמשחרר אלפי מחבלים אל מותם, לא רוצה לקחת חלק בטבח הבא. ואם חיילים משלמים בחייהם בשביל לעצור מרצחים, אני לא אקנה את חיי בשחרורם.

קולו הניחר של הצעיר מקפלן עוד מהדהד באוזני, ואני מבקש ממנו ללא מילים- רק אל תפסיק להלחם בשבילי, לתמוך בי מארץ החיים. אנא, תמשיך להזרים לי כח, ידיעה שלא שכחתם אותי. ואל הממשלה שלי אני מתחנן- תמשיכו לשמור על העם כולו. אל תכניעו ראש לטרור. כי גם אני מוכן למסור את חיי, ובלבד שלא תשחררו את סינוואר הבא.

 

[איש השדה]

אביו של יובל - קצת מבולבל...​

"מאוחר כבר !!.." מלמל רועי, בעודו צופר צפירה ארוכה ועצבנית, " מה הוא חושב ??? בגלל שיש לו מרצדס דגם 2024 הוא יכול לחסום את המדינה ??? "
רועי הוא מושבניק קלאסי, מתגורר במושב אור הבשן שבאזור המרכז,
עם סדר יום משעמם למדי.
כמו בכל יום, יצא רועי בשעה 7:00 עם הפולקסווגן הישנה לעבר העיר הגדולה תל אביב, על מנת לאסוף את ארגזי הפיתות ממאפיית "הטעימים" ולחלקם ברחבי העיר.
אך, את העיכוב הזה הוא לא לקח בחשבון, ג'יפ מרצדס חוסם את הרחוב המוביל אל המאפיה, ואינו מאפשר לטנדר המיושן להמשיך בנסיעה.
- - -
כמו כל הייטקיסט מצוי, גם אייל ממגדלי הבירה בהרצליה היה עסוק במשך כל היום וללא רגע אחד של זמן פנוי במשך היום הקצר.
אבל כל זה היה עד לאותו יום, יום נורא, יום הזוועות.
באותם 24 שעות הכל השתנה.
מאותו היום התחיל אייל להופיע בכל מוצאי שבת ברחוב קפלן בתל אביב, וזאת כדי להפגין נגד הממשלה המושחתת והפופוליסטית, שאינה עושה דבר על מנת להחזיר את כל החטופים והחטופות הביתה.
"הבן של נמרוד נמק במנהרות החמאס ואני לא אעשה עבורו דבר?? " הוא שואג בגרון ניחר.

נמרוד הוא חברו הטוב של אייל עוד מאז שנות ילדותם בקיבוץ, בנו הצעיר של נמרוד נחטף באכזריות מביתם בניר עוז, ומאז גורלו לא ידוע.

"אני רוצה להרגיש שאני עושה כל מה שביכולתי כדי להחזיר את בנו של נמרוד" הסביר לאשתו, "בתקווה שההפגנות בקפלן יכריחו את הממשלה לסגור על עסקת חטופים שיחזירו את כולם הביתה עכשיו !"
- - -
רועי יצא מהרכב בעודו טורק את הדלת בטריקה קולנית,
"הגזים הבן אדם ! כבר חמש דקות שהוא חוסם את כל התנועה !!"
מאחור כבר החל להיווצר עומס תנועה, והצפירות רק הלכו והתגברו.

" תגיד, הכל בסדר איתך ?? "
" אין לך טיפת שכל בקודקוד ??"
"מה אתה חוסם את התנועה כאילו המדינה שייכת לך בטאבו ??"
בליל צעקות וקללות קידמו את פניו של אייל כשיצא מביתו של עידו.
"זאת לא התנהגות אנושית !!"
רועי ממש כעס על האיש שצעד בניחותא לעבר המרצדס.
"מה יש לו ? " הרהר בליבו.
לקחו לאייל מספר רגעים להבין את הסיטואציה המביכה. הוא הרי חוסם את כל התנועה !...

"תשמע ידידי" פנה אייל לעברו של רועי בנימה פייסנית.
"אתה צריך להבין אותי, זה לא מה שאתה חושב"..

"מה שאני חושב ??" !
התפרץ רועי, "אני חושב שאתה מתנהג בצורה לא אנושית בכלל !!, זה מה שאני חושב.."

"תקשיב תקשיב.." הצפירות הרמות לא הניחו לאייל, "אני קודם יזיז את האוטו לצד הדרך, כדי לא להפריע לתנועה לזרום, ואסביר לך מה קרה, מקובל עליך ?"

"מצויין" סינן רועי, "רק חבל שלא חשבת על כך קודם.."
סיקרן אותו לשמוע מה יש לגבר המעונב לומר להגנתו.

"תשמע, " פנה אייל לרועי בעודו פוסע לעברו, לאחר שהחנה את רכבו בתוך החנייה הפרטית שלצידו,
"כאן בבניין מתגורר כעת באופן זמני, אביו של אחד החטופים השבויים בעזה,"

רועי נשען על גדר האבנים מוכן לשמוע את כל טענותיו של האיש,

"אני, בתור חבר קרוב, מסייע המון למשפחה בזמנה הקשה, אני משוחח עימם, מנסה להקל מהם ככל שביכולתי."
"היום בבוקר, " נאנח אייל, "החלו להסתובב שמועות על גבי שמועות אודות חילוץ חטופים שכביכול התקיימה, מה שכמובן הקפיצה את אותם משפחות שכל כך מחכות לבדל מידע מיקיריהם."
"וכצפוי, לאחר מספר שעות של חוסר וודאות ושל ציפיה כמהה לאימותם של הדברים, - הודיע דובר צה"ל כי השמועות אינם נכונות ומדובר בפייק."

אייל נעצר לרגע, בודק האם רועי מקשיב לדבריו, רועי בתגובה הנהן בראשו, "תמשיך,"

"מיד לאחר שהתפרסמה הודעת דובר צה"ל, צלצל אליי נמרוד שמתגורר זמנית כאן בבניין, וביקש ממני בדחיפות להגיע כמה שיותר מהר, על מנת לשוחח עםמשפחתו ולהרגיעם, לאחר הבוקר המאכזב והנורא."

"כשהגעתי למקום חיפשתי אחר מקום חנייה פנוי, ולא מצאתי בכל האיזור הסמוך,
ולכן נאלצתי להתקשר לנמרוד על מנת לבקש ממנו לפתוח לי את שער החנייה הפרטית של הבניין,
אך נמרוד ידידי לא נענה לצילצוליי, וכך בלית ברירה ושלא כדרכי - נאלצתי לחנות בצד הכביש, ולעלות לביתו של נמרוד ולבקש ממנו לפתוח עבורי את שער הכניסה לחנייה..."
"הבנת ?" סיכם אייל את טענותיו.

רועי הגיב בשתיקה, עדיין מעכל את דברי אייל.
"זאת אומרת שמתגורר כאן אבא של חטוף, ואתה אחד החברים הקרובים שלו ? " ניסה רועי להבין,

"אכן כן," אישר אייל, "אנו אף יוצאים בכל שבוע להפגין נגד הממשלה שתחתור לעסקה, ולתמוך במשפחות החטופים" הוסיף.

"האמת היא" שינה רועי את נושא השיחה, ושאל בנימה ביישנית, "שאני לא מבין אתכם בכלל, מה אתם רוצים מהממשלה ?? שתלך לעסקה עכשיו ? - אני מאמין שהיא עושה כל מה שביכולתה כדי להחזיר את כל החטופים והחטופות הביתה, לא ?..."
"ובשביל מה משפחות החטופים משתוללים ברחובות ?, שישבו בשקט בבית ושיתנו למובילי המדינה להוביל את המדינה !! בלי הפרעות ומחאות !" תמה רועי.

אייל נאנח, "האם הנך יודע מה זה להיות אבא של חטוף שבנו נמק אי שם ברצועת עזה ?"

"לללא, ברור שלא.." גמגם רועי,
"אוקיי, בן כמה בנך הגדול"
" בן עשרים וארבע," ענה רועי,
"ואיך קוראים לו ? " המשיך אייל לחקור,
"ממממ.. "יובל".. למה אתה שואל ?" רועי לא הצליח להבין לאן אייל חותר,

"אני אשאל אותך שאלה פשוטה, מה אתה היית עושה במקרה שיובל בנך נחטף למנהרות החמאס תוך כדי יריות באוויר ומכות רצח ?? "
"מה אתה היית עושה במקרה כזה ??"

"מה זאת אומרת מה הייתי עושה ?? " הזדעק רועי, " היית נשכב על הכביש עד שיחזירו אותו הביתה !!"

"ואם הוא היה נמצא במנהרות החמאס כשנה וחצי, בלי לדעת מה מצבו ? מה היית עושה אז ??" המשיך אייל להקשות.

" הייתי עוצר את המדינה !! לא נח ואפילו לא לרגע עד שבני היקר היה מגיע הביתה בריא ושלם !" ענה רועי.

"מצויין, השיחה הולכת לכיוון הנכון" הרהר אייל, בעודו פונה אל רועי -"כעת כך את כל מה שדמיינת בדמיונך עם יובל בנך, ותעתיק זאת אל נמרוד חברי המתגורר כאן בבניין..."

רועי בתגובה דמם, חושב על הסיטואציה הקשה אליו נקלע נמרוד המסכן,
ואז נפל האסימון, "הרי גם אני במצבו הייתי נוהג כך, ואפילו בצורה יותר קשה וצעקנית, אם כך הרי ברור שצריכים וחייבים אנו להפגין ולזעוק עבור משפחות החטופים הגיבורות !..." מלמל רועי..
חיוך קטן נצפה בשפתיו של אייל,
"ברור שאנו מוכרחים לבוא כל שבוע ולהפגין עבורם ועבור יקיריהם !!" סיכם אייל את הדברים.
רועי השיב בשתיקה משתתפת ומבינה.
- - -
במוצ"ש שלאחריו עמד רועי ברחוב קפלן בידו מונף שלט - "עסקה עכשיו ",
המחשבה על יובל נמק במנהרות החמאס הכריחה אותו לקום ולעשות מעשה...

 

[my-m]

יצא לי קצת ארוך, עמכם הסליחה!
לא מתיימרת משום כיוון לגעת ולו בקצה המזלג על מה שעוברים שם!
מנסה לכתוב את הדמיון הטוב, מקווה יחד עם כולנו למתוק הכי שיש!!


עוד לילה, כמו כל הלילות האחרונים האלו בחיי.

נושמת נשימה עמוקה, מלטפת את כפיר הקטן, מחבקת את אריאל, נשענת על הקיר.

דממה.

אני בקושי מצליחה לנשום, הלחות כאן נוראית, קשה מאד להתרגל אליה, אולי בלתי אפשרי.

היום שחקנו יחד, ניסנו להעביר, כרגיל, את הזמן, עם משחקי דמיון, שינון על כמה תרגילי חשבון ושירים מהגן.

אחר כך חרטנו קצת על הקיר עם המזלג שהביאו לנו, הוא משמש אותנו להרבה דברים.

דגדגנו אחד את השני, וניסנו לעשות כמה פרצופים מצחיקים.

אריאל כבר נמאס לו מהמשחק שנכפה עליו כבר יותר מ400 יום, אבל אני אומרת לו שאולי זה יגמר פתאום.

מנסה לעצום עיניים, אין באמת בשביל מה, אין מחר עבודה, אין כביסה, ואין בישולים או ריצה לאנשהו, רק המשך ישיבה ולהעביר את הזמן עוד.

עוצמת את העיניים שוב, שקט מוחלט סביבי, הדמעות שלי יוצאות רק בלילה, כמעט לא ליד הילדים.

זיכרון היום הנוראי עולה בי כל פעם מחדש ומרטיב אותי לגמרי, לא נותנת לעצמי להתפרק מול עיניים בשרניות, יהיה שלהם או ילדי, ככה הבטחתי ברגע הראשון שבערך קלטתי מה זה אומר מה שעבר עלינו.

עוצמת שוב את העיניים, דממה.

משערת שכנראה כבר אמצע הלילה, אריאל קצת מתהפך לצד שני, לפחות הביאו לנו כמה שמיכות, בלילה ישנים איתם, בבוקר – אוהל.

מנסה שוב להירדם, שיהיה קצת כוחות למחר, לילדים שלי, לפחות אני לא ממש לבד.

אני שומעת פסיעות עמומות מכיוון הפתח, כולי נדרכת, שינה לא תהיה היום.

מנסה להעמיד את עצמי ישנה, מקווה שזה עדיף, כמה רשרושים ולחשושים, אור של פנס.

מתפללת אולי יהיה הפעם עברית, מתבדה, ערבית, כרגיל.

גלגול של צחוק וטריקה שקטה.

מנסה להבין מה קורה, מביטה לכיוון הפתח, מרגישה שיש עוד מישהו שנושם כאן, מתחלק איתנו בחמצן.

שיעול קטן, ושקט.

מחליטה שאין מה להפסיד, וקוראת בלחש "יש כאן מישהו?".

נשיפה קצרה, הבהלתי כהוגן כנראה "כן" עברית!!

"בפעם הראשונה, אחרי שנה ומשהו כנראה" אני אומרת, דמעות מתחילות לזלוג בלחי.

"גם לי" הקול עדין, שבור, גם אני.

"בואי, תתקרבי לכאן" אני לוחשת קצת בקול.

"לאן" נשיפה מהירה, זחילה על ארבע כנראה.

אני מדליקה את הפנס הקטן שהביאו לנו אז, לפחות על זה התעקשתי, ואז אני רואה אותה.

שבר כלי! בהליכה שפופה מתקרבת אלי, ילדה גדולה, קטנה כל כך.

אני מסמנת לה להתקרב אלי, ויודעת שמעכשיו אני אמא לשלושה ולא משנה כרגע הגילאים באמת.

"תשבי פה" אני מסמנת לה לידי, היא מתקרבת וכמעט עפה אחורה "י....י... ילדים!" היא כמעט צועקת.

אני מחייכת לעברה "נכון חמודים?" משפט מוזר, זה מה שיצא לי.

"היא מהנהנת, מביטה עלי מתיישבת בזהירות על האדמה הקרה.

"מי אתם?" היא שואלת מביטה בי בעיניים קרועות מכל הרוע שחוותה.

"אני שירי, ביבס, ואלו הילדים שלנו אריאל וכפיר, עכשיו ישנים, לילה" מלטפת את כפיר שוב, מעבירה יד על גבו של אריאל ומבטיה עליה.

"ואת?" מביטה עליה, מנסה לתפוס את מבטה ממוקד.

"לירי" היא עונה, משפילה את מבטה.

"ואיך את מרגישה לירי?" כרגע התפקיד שלי לגמרי מוגדר, זה נותן לי כוחות עצומים.

"לא יודעת אם אני מרגישה כבר בכלל" משפילה לירי את מבטה שוב, ממששת את שולי החולצה שעליה.

אני מביטה עליה, וליבי האימהי לא נותן לי כמעט לעצור "אפשר לירי" שואלת, מקרבת את ידי לידה, הנהון קטן מצידה, ואני מלטפת לה את היד.

בשניה הראשונה היא קפצה, אפילו שהיתה מודעת לזה, הרגשתי את הלחץ זורם לה, הושטתי את ידי השניה לראשה ליטפתי גם אותו מורידה אותו אט אט על כתפי, מנסה להרגיע את הילדה הקטנה הזו, זה מרגיע אותי.

לירי רעדה מעט, ולאט לאט נרגעה, מנסה להסדיר את נשימותיה.

"מתי ישנת לאחרונה?" אני מנסה להבין בין ליטוף אחד לשני.

"מה הכוונה לישון?" לירי חייכה, לראשונה "שעתיים רצוף זה בסדר?" מביטה בי לתוך עיניי.

"נגיד" אני מחייכת, מביטה בה.

"לא יודעת, אולי לפני כמה ימים, לא מסוגלת כמעט לישון נורמאלי" היא מוסיפה, משפילה את מבטה.

"אז עכשיו זה הזמן" אני מחייכת אליה, ומנסה להרדים כמו שהרדמתי את אריאל לפני כמה שעות.

אחרי זמן מה, נשימות קצובות נשמעו ממנה, ושקט.

ושוב רק אני, אמא לשלושה, מנסה שוב לעצום את עיניי.

--

בוקר.

אני מזהה אותו לפי הבכי של כפיר, רוצה לאכול, אני פונה לפינה השמאלית, מוציאה את הבקבוק, ממלאה בו חלב עמיד, ונותנת לו לשתות.

אריאל עוד מסתובב מצד לצד כאילו היה במיטה שלו בבית, מחייכת לעצמי.

לירי התעוררה ממש מהר, רק מהרשרוש הראשון וכמעט קפצה, הנחתי עליה את ידי, מחייכת לעברה "תכירי את סדר היום שלנו" אמרתי תוך כדי ערסול של כפיר.

"אני יעזור לך" היא מושיטה לי זוג ידיים לוקחת אותו ממני, מה שלא הסכמתי לעשות בשום פנים ואופן מאז... אני יודעת שלה זה יכולה להיות התרופה הטובה ביותר, אנחנו משפחה!

אני פונה לאריאל מלטפת אותו מעירה בנחת, אין לחץ לצאת לגנים ולא להגיע בזמן לעבודה, חיים שפעם ייחלתי אולי לעצמי, לא חשבתי מה זה אומר בעצם, כמה שגרה מבורכת.

אנחנו שרות ביחד איתם שיר של גן, משחקות שוב עם המזלג, אוכלים יחד קרעי פיתה, מנסים לצחוק, לירי נראית יותר טוב מאתמול זה בטוח, ועדיין.

את הרשרושים מבחוץ לא שמענו כנראה בגלל כל הרעש שהקמנו, רק את פתיחת הדלת והצחוק המתגלגל מבחוץ, כמה צעקות בערבית ושוב טריקה.

החלפנו מבטים, הרגשנו עוד מישהו איתנו, נושם את החמצן שלנו.

אני לוחשת ללירי "ככה זה היה אתמול, איתך, אולי יש כאן עוד מישהו חדש" היא מביטה בי בעיניה העצובות, מנסה לחייך ואני לוחשת את אותה לחישה של אתמול ,יש כאן מישהו".

שיעול קטן ולחישה חוזרת, בעברית "כן" קול עדין וגברי עונה לנו, לירי ואני מחליפות מבטים, מחייכות.

"תתקרב אלינו, יש לנו כאן אוכל וקייטנה שלימה" וכמו בהתראה מראש כפיר פתח בבכי של סיום הבקבוק, אני מרימה אותו עלי, מנסה להרגיע, התינוק הזה כבר לומד ללכת, וזה האטרקציה שלנו כל יום, כפיר הולך במנהרה.

אריאל שכבר התלהב מלירי שהגיעה והתיישב לידה מנסה לנקות את השטח מאבק שהיה וישאר לנצח, ואומר לדמות "הנה, תשב לידי" אני מחייכת, מסמנת לעצמי עוד נקודה.

אני מדליקה שוב את הפנס הקטן מאירה על כולנו, עוד ילד הצטרף למשפחה שלנו "איך קוראים לך?" אני לוחשת קצת בקול, ילד קטן שמולי "עידן" הוא לוחש, מבטו משוטט בפחד סביב.

"אז אתה יכול להירגע, אנחנו כאן כרגע משפחה של..." אני מביטה סביבי סופרת כל נשמה בשמחה "חמישה נפשות!" אנחנו נתמוך אחד את השני, נתן כח, אתם תראו עוד נצא מכאן" אני מחייכת לעברו, מושיטה כמה קרעי פיתה "הגעת בדיוק בארוחת בוקר" מחייכת.

"תודה" לוחש, ולוקח ממני את הקרעים אוכל בדממה.

אנחנו ממשיכים בסדר היום שלנו, משחקים, מלמדים את כפיר ללכת, וכל "משפחת המנהרה" שותפה, עידן משחק את אריאל, מתרגל איתו חשבון, לירי מחזיקה את כפיר, מדברת איתי ארוכות.

במבט מהצד, מושלם.

--

הקבוצה התקדמה קדימה, מאגפים אחד את השני, צועדים לכיוון המנהרה.

"תנו עין חשש לקן נוסף" הוד מריע בקשר, הקבוצה צועדת קדימה, פסיעות מדודות.

הסוואה מושלמת, מנסים לוודא את המיקום, כדי לתת אישור להפצצה.

"אנחנו מתקדמים מכיוון דרום, יואב תלך על צפון ושלח עדכון" סיום קשר, התקדמות שקטה.

מתקדמים שוב, הפתח נגלה, קן מחבלים בתפארתו.

"רואה כניסה" יואב מדווח, מתמקם בעמדה, החוליה שלו מאחוריו, מאגפים.

"מצוין, תישאר שם" הוד מציין, מתקדם לכיוון הנגדי.

"בספירה שלי לאחור פריצה" הוד מדווח ומתחיל "שלוש שתיים אחד" צרור יריות קורע את הדממה.

יואב וכל חבורתו נכנסים פנימה יורים בכל דמות שזזה "תהיו זהירים" שוב הוד בקשר, החוליה מתקדמת בצעדים קטנים.

מישהו אמר קן שורץ מחבלים? צדק ובגדול, הם לא ציפו לכזו הפתעה.

"נפצעתי" עדן קורא, נופל לקרקע, שאול רץ אליו, מנסה להוציא אותו משדה הקרב הקשה.

הקרב לא נראה מתקדם לטובתם, כנראה שאין ברירה אחרת.

"יש לנו כבר פצוע בינוני" שאול קורא בקשר, מנסה לעצור את הזרם שפורץ מידו של עדן.

"תמשיכו" הוד בקשר, קולו לחוץ.

"נפצעתי" ערן קורא, קורס תחתיו, ממשיך לירות לכל עבר.

"עוד פצוע" שאול מדווח, מחכה להנחיות.

"כנראה שנגמור מהאוויר וזהו" הוד מציין, מחכה לאישור.

הקרב ממשיך, קשה יותר מכל פעם.

"נפצע....תי" הפעם זה יואב, קולו חלש, פצוע קשה.

"הוד, שלושה פצועים, מה עכשיו? עוד מעט אין לנו פה מי שילחם והקן פה רק משריץ עוד ועוד" שאול לחוץ, צורח בקשר.

"קבלתי אישור להפצצה, תתחילו בנסיגה" הוד בקשר מביט מלמעלה.

"דווחו לי יציאה מלאה, ואז נוריד" מוסיף, מחכה לתגובה.

שאול מרים את יואב, מתחיל לצאת מהמנהרה הנוראית.

--

חיים חצה את הכביש, לא רוצה לאחר לישיבה, עובר לתחנת אוטובוס ממול.

"אתם הפרזיטים" קריאה מאחורי גבו, צעיר עם חולצה לבנה, דגל צהוב וכיתוב ענק באדום, שילוב צבעים מנצח מביט לעברו, שולח מבט מלא שנאה.

חיים לא הגיב, רק הניח את הגמרא שלו מתחת לבית שחיו, נצמד לקיר התחנה, הוא לא מתערב, לא יודע בכלל איך, שותק.

"רק לוקחים תקציבים" זקנה עם סל קניות מביטה עליו, מניפה את ידה בביטול לעברו "לא עושים כלום במלחמה הזו".

חיים הלך לצד השני של התחנה, נצמד לקיר, מחכה בקוצר רוח לאוטובוס שיבוא, שיבוא כבר!

וגם משם, הגיעה קבוצה לא קטנה, והשחור-שחור של חיים רק הדליק אותם יותר.

"אוטובוסים על חשבון משלם המיסים" צורח אחד מהם, מביט לעברו בזלזול "תחכה עד מחר! עכשיו ההפגנה עוצרת הכל, לפחות שלא יהיה לך אוטובוס כדי לחמם כיסא" פרץ בצחוק וכל החבורה יחד אתו.

חיים לא ידע את נפשו, מתחיל להתרחק, אם הוא אמר, מסתבר שהוא יודע, מוצא לעצמו ספסל מתיישב ופותח את הגמרא.

הוא נותן למלחמה הזו הכל! קבע לעצמו זמנים מדויקים! וממש עומד בהם בנוקשות, הנה גם עכשיו! אפילו שאין אוטובוס, השעה 16:00 והוא יתחיל ללמוד, מלחמה זה מלחמה.

--

"יצאו כולם?" הוד בקשר, בכוננות עם חיל האוויר מלמעלה, רואה חברים פצועים על בריאים נישאים החוצה.

"כן, רון, צא!" שאול צועק לחברו, רון סב על עקביו מתחיל לצעוד.

"שלוש, שתיים..."

--

"היי בחור!" עוד חולצה לבנה עם כיתובים אדומים כדם "אולי תבוא לצעוק קצת! לעשות משהו קצת למען?"

חיים התעלם, הוא עכשיו במלחמה, יורה לכל הכיוונים, חייב לנצח.

--

"רגע!!!" צווחה נשמעת מכיוונו של רון "שמעתי תינוק" הוא כמעט נופל.

"עצוררר!!" שאול צורח בקשר, עולם עוצר לרגע את נשימתו "אנחנו לא יורים בחפים מפשע, בטח לא תינוקות!" המילים ניטזות ממנו, יורות לכל כיוון, שוב הוא רץ קדימה, מזהה שנשארו שם שלושה מחבלים.

במהירות שיא, יורה לעברם, הם נופלים על הקרקע, על דלת חירום ברצפה.

הוא גורר מחבל אחד לצד, מנסה למשוך את הידית, נפתחת.

בכי תינוק ושל עוד כמה מבוגרים נשמע שם מבפנים.

"שמע ישראל" הוא צורח, גופו רועד מעט, דמעה אחת נושרת לקרקע הקשה,

דממה עונה לו, בכי חנוק "ה' אלוקינו ה' אחד!"

 

[צביה ר.]

הקטע נכתב בכל הרגישות הראויה ובידיעה שאינני יודעת.

היום יום הולדת, היום יום הולדת...
אמא שרה לכפיר בלחישה. אני מתאמץ לשמוע.
אמא נושקת לו, מחבקת. אותו ואותי. כמה טוב שיש לאמא שתי ידיים.

כפירי, האח הכי חמוד בעולם, כבר יודע ללכת. אתמול הוא הלך עד לקיר של הציורים.

בהתחלה, כשעוד לא הכרתי את הקיר הזה וגם לא את התקרה העגולה המכוערת, לא רציתי לצייר כלום.
כלומר, רציתי. אבל רק בטושים הזוהרים שסבא יוסי שלי קנה לי.
כמה בכיתי כשהבנתי שאי אפשר לחזור הביתה לקחת את הטושים. הם היו כל כך זוהרים, כמו השרשרת של סבתא. התגעגעתי אליהם נורא.

אליהם ואל הכדור שלי האדום. ואל האופניים החדשים. ואל הגן.
ואל סבא וסבתא. ואל אבא שלי הטוב, הגיבור.

אם אבא היה פה, הוא בטוח היה מנצח את כל הרשעים שלא נותנים לנו לחזור הביתה.

הבית שלנו רחוק. הלכנו המון זמן עד שהגענו לפה, וכבר כאבו לי הרגליים. ראיתי שגם לאמא כאבו הרגליים. וגם העיניים, הן היו אדומות נורא.

היום אני מכיר את הקיר.
אני מכסה אותו בציורים, שלא יראו כמה הוא מכוער.
אם הייתי מצליח להגיע לתקרה הייתי מכסה גם אותה.

האיש ששומר עלינו גבוה נורא, הוא יכול בקלות להגיע לתקרה. אני לא מבקש ממנו שירים אותי אליה, הוא כועס כשעושים רעש.
לדבר זה בכלל לא נקרא לעשות רעש. הוא סתם כועס על כל דבר.
בגלל זה אמא עכשיו לוחשת לכפירי. שהאיש לא יכעס.

בכלל לא שווה כזה יום הולדת.
אני רוצה לעשות לכפירי יום הולדת אמיתי. עם בלונים ועוגה והכל.
כפיר כבר בן שנה ויש לו 5 שיניים, הוא יכול לאכול עוגה. עם שוקולד. וסוכריות. אולי בעצם סוכריות זה מסוכן לו, אני צריך לשאול את אמא.
אמא אומרת שהפיתה היא כמו עוגה עגולה של יום הולדת, והזיתים הם כמו סוכריות.

זה בכלל לא.
אבל אני לא אומר לאמא כלום, שלא יכאבו לה העיניים.

רק לוחש לכפירוש "מזל טוב".

 

[ר' יעקב ישראל]

מחאה בשתי קולות​

צומת קפלן תל אביב

רועי מחה את הזיעה שניגרה ממצחו, הוא התנשם והתנשף לאחר שחמק בעור שיניו ממעצר נוסף. הוא באמת הגזים הפעם. התגרה צעד אחד יותר מידי בלובשי המדים על הגדרות. ועוד בפעם הראשונה שהוא הביא איתו את אגם למחאה, רק זה היה חסר לו, שהוא יראה את אביו נעצר לנגד עיניו בבושת פנים. איזה מזל.

זאת לא הפעם הראשונה שרועי מגיע להפגנות בקפלן, וגם לא השניה. מאז ליל גלנט הראשון והשביתה למחרת במשרדי חברת ההיטק בה עבד, החיים שלו שינו את מסלולם.

הוא התרפק בנוסטלגיה על הזכרון הנעים שחלף במוחו. בהתחלה הוא חשב לנצל את ההפסקה, לסדר את הניירת הבלתי נגמרת שהצטברה לו מהגירושין מנעמה, הכאב עדיין היה חד ופועם, קרבות המשמורת נטלו ממנו כל לחלוחית של רצון להתעניין בכל דבר אחר.

אך תום התעקש.

'אם כבר יש לנו את ההזדמנות להביע סולידריות עם החטופים, אנחנו ננצל אותה' פסק. כמו תמיד הוא נגרר אחריו. מביט בכמיהה אל העוצמה הנשקפת מהאיש בפרסומת שמול חלונו, מייחל לשאוב ממנו מעט בטחון ועוצמה.

למטה הוא נסחף בזרם האנשים, מתרחק לזמן מה מתום וחסותו. הרוחות הלכו והתלהטו, צעקות 'הביתה עכשיו!!!' הדהדו באקסטזה. הוא חש בעירה פנימית מתלהטת בו, תסכול רב שנים שמחפש פורקן.

פתאום, הוא מצא את עצמו בשורה הראשונה למול השוטרים, מתעמת איתם בגלוי, מנסה ומצליח לפרוץ את המחסום שהם הציבו, מוביל אחריו את ההמון אל הכביש הראשי, שנחסם במהרה.

זאת הייתה תחושה אדירה. לראשונה הוא חש מנהיג, מוביל, קובע סדר יום. כולם הלכו אחריו!

הדובדבן שבקצפת היה, כאשר ניגש אליו משה רדמן וטפח לו על שכמו, 'היית טוב' הוא אמר, הערכה כנה בקולו 'נשמח לראות אותך שוב. יש לך פוטנציאל!'

הוא לא האמין למזלו הטוב, משה רדמן הדמות של המחאה, זה שהוא צופה בו מידי ערב במרקע, כשהוא מדברר את מטרות המחאה ויעדיה, ניגש אליו והחמיא לו.

ומאז הכל היסטוריה.

הוא הפך להיות המסמר של כל הפגנה. היו משנעים אותו מצומת לצומת כדי שיכניס אש בהמון, וישלהב אותו. הוא נהיה מזוהה עם החטופים יותר מכל אדם אחר.

אך מה שבאמת היה שווה את כל המאמץ, היו המבטים של אגם ומעיין. לראשונה בחייו הוא ראה אותם מביטים בו בהערצה גלויה, מקשיבים לדעתו, ממושמעים להוראותיו.

אפילו נעמה ומשוגותיה, לא יכלו לכבות ולעמעם בהם את הזוהר שלו.

בעומק ליבו הוא חש בפחד הבועט בראותיו נוטל מהן את נשימתן, ומה עם חלילה ישוחררו החטופים?! מה יהיה איתי אז?!

----

יומני היקר.

היום אבא לקח אותי לקפלן, להפגנה להחזרת החטופים.

אתה שואל איך הוא הסכים, ובכן אתה כבר מכיר אותי, כשאני רוצה משהו אף אחד לא יכול לעמוד בדרכי.

בדיוק היום מעיין הייתה אצל אמא, ואבא התארגן לצאת לתל אביב. לא רציתי להישאר שוב פעם לבד בבית השומם בהרצליה (טוב... אל תיפגע לי עכשיו, התכוונתי לבד בלי מישהו חי נוסף, אתה זה משהו אחר).

אבל זאת לא הסיבה האמיתית. רציתי לראות פעם אחת מול העיניים בלייב, את אבא שלי הגיבור נלחם על החטופים.

אתה בוודאי זוכר שסיפרתי לך, שהחברים בכיתה לאחרונה ממש מעריצים את אבא שלי, כל ערב הם רואים אותו בטלוויזיה מוביל את ההפגנות העוצמתיות ביותר שיש. פעם הם בכלל לא התייחסו אליי, ראו בי ילד מסכן ופגיע, היום כולם רוצים לבוא ולשחק איתי בבית, כדי שאולי הם יראו את אבא.

בקיצור... איפה אחזנו?

אה, שאלת איך אבא הסכים. אז ככה, אמרתי לו: 'אבא, זה לא שווה! מעיין נמצאת אצל אמא שמרשה לנו הכל, ורק אני תקוע כאן איתך' היית צריך לראות איך הוא נדלק, זיק חלף לו בעיניים, ואז הוא אמר 'טוב, אתה יכול לבוא איתי'. למדתי כבר איך עושים את זה.

היה שווה להתעקש. אתה לא מבין איזו עוצמה יש שם בחלל האוויר. ראיתי שם אדם מבוגר מחזיק תמונה ענקית של כפיר ביבס, הילד ההוא שנחטף עם אמא שלו ואחיו, ממש בכיתי. הוא כזה חמוד! נראה כמו עידן התינוק החמוד של משפחת גלעד השכנים ממול. ניסתי לדמיין אותו בתוך מנהרה חשוכה ועמוקה, אבל לא הצלחתי, זה היה מפחיד מידי.

466 יום שהם שם מתחת לאדמה, אתה קולט את זה?!

די! שיחזרו כבר הביתה!

ומה שהכי משמח אותי, זה לראות את אבא. איזו אכפתיות, איזה אידיאליסט שהוא, אני לא מבין למה אמא כל היום מדברת נגדו, היא בכלל לא יודעת כמה עוצמתי שהוא.

זו מחאה צודקת מאין כמותה! בזכותה ישובו בקרוב החטופים! אני גאה באבא שלי!

שלך, אגם.

 

[מוז'יניקית]

להיות 'בן של' זה משהו שמקנה לך זכויות שאין לכל אחד, מצד אחד, אבל זה גם משהו שיכול להשאיר אותך בסופו של יום מושפל, רמוס, וחסר ביטחון עצמי באופן קיצוני.

"שטויות, זה רק אתה מרגיש את זה, תינוקי", זה מה שעלמה ענתה לי כשפעם העזתי לשתף אותה ברגשות שלי בסוף יום עמוס במיוחד בו עברנו מהפגנה להפגנה, חייכנו כשהיה צריך, שמרנו על איפוק או השפלנו ראש באבל, לפי הצורך.

"עלמה, באמת לא היה אכפת לך כשחבורת הצעירים הדתיים שעמדו בצד צרחו על אבא שהוא מפלג את העם ומעודד את החמאס להתבצר בעמדותיו?" שאלתי אותה אז.

"שטויות, עידן, אתה באמת שם על חבורת המזרחיסטים המלוכלכים האלו?...." היא צחקקה ופנתה לענייניה.

נשארתי להתרווח על הספה, עייף מכדי ללכת לישון, כשאבא ואמא נכנסו הביתה, דנים במאורעות היום.

"... זה מרתיח אותי", זה אבא, קולו עצור, פניו אדומים.

אני חונק צחקוק, נבלע עוד בצלליות ארון הספרים הענק. קרה פעם שאבא חזר מהמָטה לא רותח?...

"אני חייב, אני חייב להפיל אותם. ולא משנה מה יהיה המחיר", הם ממשיכים לחדר עבודה של אבא, קולותיהם נחלשים.

את המשפט האחרון אני שומע לאחרונה יותר מדי פעמים, והוא כבר חולף ליד אזני בלי להותיר עליי שום רושם. אבא לא רוצה להפיל את ממשלת הימין המושחתת. הוא מוכרח וחייב לעשות את זה, אחרת אין לנו עתיד בארץ הזו, החטופים לעולם לא יחזרו והשלום עם הפלסטינים רק ילך ויתרחק. את המשפט הנ"ל מעולם לא שמעתי את אבא אומר מחוץ לבית, בנוכחות אנשים שאינם אמא, אני או עלמה.

אני משחזר במוחי את היום שעבר עלינו במטה משפחות החטופים, בתור ילדים של מנהל המטה וממקימיו, זה די מעניין. ההמולה הרועשת והפעלתנית, המתנדבים הבלתי נלאים והנאומים חוצבי הלהבות שנושאים אבא ועוד כמה חבר'ה לפחות שלוש פעמים ביום. וזה עוד לפני ההפגנות מלאות זעקות השבר של משפחות החטופים.

את עלמה זה מלהיב, ומדי הרבה פעמים היא צריכה לחנוק את פרץ ההתרגשות הנלהב שלה כשבכיות קורעות לב של אמהות שאינן יודעות אם הן שכולות, ושל אחים ואחיות לחטופים מנסרות את האוויר.

לי, בניגוד אליה, זה גורם לרצון לבכות.

אבל את הבכי אני שומר לזמנים המתאימים, כמו הסיטואציות הנ"ל. יש לציין שאבא ואמא די שמחו לראות את התפקוד הנהדר שלי, ועלמה תהתה כמה פעמים איך אני מצליח לעשות את זה כל כך טוב.

אני לא עונה לה כשהיא שואלת, כי היא גם קולטת שאני, בניגוד אליה, לא מוזיל דמעות לא אמיתיות, והכאב של משפחות החטופים פועם בי בהלמות לב קורעות.

נכנס להתקלח, יוצא ומתחפר במיטה הרחבה.

איך הם מרגישים שם, במנהרות המוות של החמאס?

אני מנסה להיכנס לראש שלהם, חש את הקור, את עשן הסיגריות החונק של השומרים ואת פיסות הפיתה היבשות שמושלכות אליהם פעם ביום אם בכלל.

אני בולע את רוקי במרירות כשאני נזכר בדרך שבה עלמה מתארת את אותה הסיטואציה בדיוק- שני בחורות אומללות שוכבות על מזרנים דקים שהעניקו להם בטוב ליבם אנשי החמאס, לוחמי החופש שמגינים על אדמתם ועמם, ואותם חמאסניקים גם מתחלקים אתם בלחמם הדל שמסופק בקושי על ידי מדינת ישראל האכזרית והבלתי הומניטרית שמרעיבה אנשים נשים וטף על לא עוול בכפם.

היא קצת קיצונית, אפילו יחסית לאבא ואמא.

דפיקה קלושה על הדלת, ואבא נכנס פנימה.

"הי, עידנוש, אתה הולך לישון?", גם בבית הקול של אבא סמכותי וקריר.

"כן", לא יכול לדבר עכשיו. כואב לי מדי על עשרות האנשים האלו שמי יודע מתי יחזרו ואם בכלל ובאיזה מצב צבירה.

"היית נהדר היום", הוא מחייך, מעביר לטיפה מהירה על ראשי, "כמה מהאנשים במטה שמו עליך עין, מצפה לך עתיד מזהיר. אתה משחק נהדר את הרגעים החשובים"

"אני לא משחק את זה, זה הכי על אמת שבעולם", אני מסווה את הכעס שלי בפגיעה.

אבא צוחק בטוב לב. "צודק, זה בכלל לא משחק. שחקן אמיתי חי את הרגע, לגמרי. כל הכבוד, לילה טוב"

הוא יוצא, ואני נושך את הכרית שלי בתערובת רגשות קטלנית.

ומחר אני שוב אלך להפגנות ואבכה שם את חיי, וגם עלמה תעשה את אותו דבר.

אבל ההבדל בין הדמעות שלנו, הוא זה שאולי יום אחד יחזיר אלינו את החטופים, הביתה.

 

[הטעם המושלם]

פעם סיפרו לי על הילד שנולד בבית הכלא. הוא לא הכיר עולם אחר.
אבל מה שאני לא מצליחה להבין זה איך הוא חשב שזה הנומראלי?
אני מביטה אל בני הקטן. כן. הוא עוד לא בן שנתיים. לא נולד כאן- אבל מעולם לא הכיר מציאות חיים אחרת.
אבל- כפירי שלי מתוקי- אתה באמת בשכל הפצפון שלך חושב שכל הילדים בכל העולם, גם אלו של השובה שלנו- סובלים כמוך?
האם אתה בטוח שלכל הילדים בעולם, גם אלו של השכנים ממול- שוקלים כתינוק בן יומו בערך?
האם אתה חושב שכל התינוקים בעולם- גם אלו של הבני דודים של השובים שלנו- שותים מים ואוכלים לחם יבש, ולא מתלוננים- גם אלו של של האשה השלישית של השובה שלנו?
אני לא יודעת מה עובר לך בראש. כן מקווה שאת השפה הערבית תלמד לתעב בכל נימי נפשך. גם זאת האנגלית.
כשרק נצא מכאן, כשרק תדע שיש עולם.
כשרק תדע שיש ילדים בעולם שיכולים להגיד- אמא אני רוצה גינה- וגם לקבל.
שיש ילדים שיכולים לומר- אמא אני רוצה עוד- והם יקבלו גם אם זה לא יהיה עוד סטירה או בעיטה.
שיש ילדים שיכולים לומר- אבא תרים אותי גבוה עד לשמים- ואבא ירים. עד התקרה, לא יאיים בלעלות לגן עדן.
שיש ילדים שיכולים לומר- אני לא אוהב, והם יקבלו משהו אחר. לא חול.
כשרק תדע- כשרק תכיר בעולם האמיתי- תזכור תמיד- ילד קטן לעולם לא לבד.
גם כשכולם יגידו לך- שכחו אותך.
גם כשכולם יגידו לך- זרקו אותך.
גם כשכולם יגידו לך- אל תחזור.
גם כשכולם יגידו לך- רוצים שתמות שם.

גם אז תדע- אבא תמיד אוהב. אמא תמיד מחכה.
אתה לעולם לעום לא לבד.

תזכור תמיד שהם החריגים ואתה הרגיל.
תזכור תמיד שהטוב בסוף ינצח.
תזכור תמיד חיבוק של אמא וחיוך של אבא.
תזכור תמיד- יהודי לעולם לא נשאר לבד.

 

[IMOD]

הבובה הקרועה​

רותי נראתה כמו ילדה קטנה ביום הולדתה כשנכנסה למטוס. "אני מתרגשת כל כך!" קראה, חיוכה קורן בשמחה שלא ניתן להסתיר. "סוף סוף הגשמנו את משאלתנו", עיניה הרכות התמקדו בבעלה, רועי, שניסה להסתיר חיוך קטן.

רק חצי שנה חלפה מאז חתונתם, שיגרת יומם העמוס, בעיקר אחרי החופשה הגדולה שלקחו לצורך החתונה, לא הותיר להם רגעי שלווה לעצמם.

אבל עתה, אחרי מאבקי שכנוע מפרכים, כבשו את לבב הבוס האדיש, שהתרצה להעניק להם חופשה בת שבועיים, ואפילו סבסוד קטן למלון בו ישהו כשיטיילו בהרי האלפיים.

"היה שווה לחכות" טען רועי. מתאמץ לא לשבור את רצינותו לנוכח התלהבותה המדבקת של רעייתו. רעש מנועי המטוס המתרומם מילא את חלל התא, מעלה אותם אט-אט מעל הארץ, אל חופשתם החלומית.

רותי הנהנה בהתלהבות, "עכשיו זו העונה הכי יפה באלפיים" עיניה נצצו, "אני לא יכולה לחכות לראות את שנינו בנוף היפיפה".

"תפסיקי להיות כזה רגשית" נזף רועי בנימה עדינה, כשחיוכו החמקמק הסגיר את חיבתו להתלהבותה. הוא היה אדם שכלתני, מונע על ידי היגיון ודיוק, אך רותי תמיד הצליחה להוציא ממנו את הרגש החבוי.

בין חלוני המטוס השתקף נוף מרהיב, אפשר היה לראות את כל הארץ בקטן. "אני בטוחה שהטיול הזה יהיה בלתי נשכח" מבטה נמשך אל פני האופק. "אבל הכי מיוחד" הוסיפה, "זה שנחזור הביתה, לבית שהוא רק שלנו".

רועי הביט בה, עיניו הקרות מתרככות במבטה. "התמימות שלה" זה החלק שלעולם לא יוכל להתנגד אליו.
​

- - - - -​

רגליהם דרכו על אדמת האלפים, האוויר הקריר והצלול מילא את ריאותיהם בריח הטבע הפראי. "וואו!" קפצה רותי בהתלהבות, עיניה ננעצות ברכבל הגדול "תראה את זה! איזה יופי!"

"די... את עכשיו נראית ממש כמו ילדה" מלמל בלחש במילים ריקות, כשעיניו וליבו הופנטו מהדרור והחופשיות שעטפו את רגשותיה.

רועי ניער קלות את ראשו "אולי הגיע הזמן שאפסיק להיות כל כך קר ומחניק", מנסה לפרוק את המחשבות המעצבנות שהיו נעוצות בו מעברו.

"בשמחה" קרא רועי בתנופת יד, חיקוי מגושם לקפיצתה. אך לא התאפק מלהוסיף "רק נלך קודם לחדר, להניח את המזוודות".

"כן, כן" ענתה רותי בקריצת עין, "אתה תמיד כזה מסודר".

החדר היה גדול יפה ומרשים, עיניו של רועי נדדו במהירות על הפרטים הקטנים – סדיני פאר, ברזים מצופים זהב, מערכת חיישנית לפתיחת החלונות. "ככה צריך לחיות" חייך לעצמו בסיפוק.

"היי.. היי..." נשמעה נזיפתה של רותי, "אל תתחיל להתרווח פה" פיה נקמץ ברטינה.

"אני יודעת שאתה נשאב תמיד למיטה הפרוסה לפניך" המשיך בגערתה, "אבל הבטחת לי שנעלה קודם על הרכבל הענק".
​

- - - - -​

הרכבל התרומם לאיטו אל מרומי פסגת האלפיים, רותי נשענה על חלון הקרונית, מתפעלת מהיופי הקסום השזור בהרים המושלגים המשתרעים באופק, אפופים בענני צמר לבנים.

רק רועי עדין לא הצליח להבין איך להתמודד עם הצינה שחדרה את בגדיו.

"בעלי, זו חוויה בלתי נשכחת" שאגה רותי כשרגשות עזים עולים בקולה. "כ-ן- כ-ן" מלמל רועי בפה רועד מכפור, מנסה לשמור על מראה נינוחות.

רותי התפרצה בצחוק מתגלגל, לנוכח הבעת פניו המצחיקה, של בעלה הרציני שנאבק בקור.

"אולי תנסה לחמם את ליבך" חייכה רותי. "רגשות יכולים להבעיר אפילו את החורף הקשוח ביותר".

משהו במשפט הזה נגע בו. הוא רצה לדעת איך. השתוקק ללמוד ממנה את הדרך לחמם את ליבו הקפוא.

אך הרכבל העתיק העולה בשלווה, השמיע לפתע חריקה קלה שהחמירה לפיצוץ אדיר.

הרעש המתכתי פילח את האוויר, הרכבל החל לרעוד כקליפת אגוז בים סוער, הם צנחו לארץ.

"רותי!" צעק רועי. קרונית אחרת מתרסקת עליה. אשתו, אהבת נעוריו, נמחצה לחלוטין מול עיניו.

רועי רצה להושיט את ידו אליה, לומר משהו קטן אולי לפרידה. אך גופו לא תפקד, בסוף התברר שידו נשברה עם עוד 10 שברים אחרים בכל חלקי גופו.

ראייתו החלה להתערפל, הקור חדר לכל עצמותיו, חושיו היטשטשו, הכרתו נאבדה, ליבו לא יכל לשאת את האובדן.
​

- - - - -​

כשהתעורר בבית החולים, כאבים פילחו את גופו מכל עבר. "איפה רותי?" לחש בקול חנוק. עיניה הדומעות של אמו לא השיבו דבר. הוא הבין.

ימי השיקום היו קשים, חלומות רדפו אותו, הוא ראה את רותי יושב בפינה ובוכה, ידיה מרוסקות. אך הוא עומד מהצד ולא עושה דבר, "למה אתה לא מציל אותי" "מדוע אתה לא עוזר לי", היא מתלוננת לנגדו.

גופו התעורר בבהלה, זיעה קרה חלפה על מצחו "מה זה החלום הזה, האם היא שונאת אותי?", ליבו ניסה להילחם "זה לא היא" רותי מעולם לא תדבר אלי כך, היא תמיד הפגינה כלפי רק חסד ואהבה.

פתאום האיש המשכיל המלומד שלא בכה מעולם, החל להתפלל בדמעות, "אנא ה', תראה לי אותה רק עוד פעם אחת, אני רוצה לדבר איתה, לשמוע את קולה האמיתי", מתוך תחינתו הנואשת נרדם שוב.

"תמיד אמרת לי אל תתנהגי כמו ילדה, נכון? אז למה אתה מתנהג כך" שמע קול רך קורא לעברו.

"רותי? זאת את?" קולו רוטט.

כבר שכחת את מילותיי האחרונות!? "תחמם את ליבך ברגשות".

"אבל איך, את כבר לא איתי, ממי אני אלמד? מי יעזור לי?" קולו חנוק.

"ליבך יתחמם ויבער רק אם תעזור לאחרים ותאיר את ליבם".

מאותו יום רועי ידע את ייעודו, השליך מאחוריו את הקידמה, המדע, הטכנולוגיה. ועסק בלעזור לאחרים, הארגון "עזרה ליתום" הוקם לעילוי נשמת אשתו, עמותה העוזרת ליתומים ואלמנות להתמודד עם האובדן, הגופני והנפשי.

כל יתום קיבל בובה קטנה, אותה תפר במיוחד, כדי להנציח את רעייתו.

כשהחל ליצור את הבובה הראשונה, ידיו רעדו קלות. הוא בחר בד כותנה פשוט, תפר גוף רך, והוסיף עיניים קטנות ופנים עם חיוך עדין. זה היה חיוך שלמד להכיר – החיוך של רותי, שבאופן פלאי הצליח לשקף את כל האהבה שהייתה לה לעולם.

בלילות החשוכים, הוא הביט בבובה שהכין לזכרה "אני אעשה את זה בשמך, רותי".

השוני לא היה לו קל, מאדם שכלי ומכובד, להפוך לאדם שמתכופף לשני ומרגיש את צרתו, אך אט-אט, השינוי התחיל לחלחל פנימה. כששמע צחוק של ילד יתום או כשראה חיוך על פניה של אלמנה, ליבו התמלא בכוח מחדש. זה היה תהליך מורכב, אבל כל הארה חיזקה אותו, כמו פיסה קטנה שהחזירה את ליבו השבור למקומו.
​

- - - - -​

במוצאי השביעי באוקטובר, המציאות הכתה בו בעוצמה. רועי נסע בדרום הארץ, משאיתו עמוסה מזון חם ובובות עבור ילדים שחייהם נחרבו. אך דבר לא הכין אותו למראות הזוועה, גפות פזורות באמצע הדרך, אנשים צורחים, ילדים בוכים ליד אביהם, מנסים להעיר מישהו שלעולם לא ישוב.

לפתע מה שטמן עמוק בלב החל לצוף.

הוא ראה את גופת אשתו מוטלת מולו ללא רוח חיים.

הוא ראה את עצמו זועק בייאוש ובכאב, על אובדן שלא ישוב.

בין ההריסות, רגליו קפאו. עיניו הבחינו בבובה קטנה, המונחת תחת שולחן מעוקם. היא הייתה מאותם הבובות שייצר בעצמו. ראשה נטה הצידה, גופה קרוע, עיניה הקטנות הביטו בו בריקנות. רועי הרים אותה בידיים רועדות, תחושת צמרמורת חלפה בגופו.

"לעולם לא אשכח את המקום הזה", נשבע לעצמו.

רועי מצא את עצמו בפעילות בלתי פוסקת, בימים הוא עזר לכל מי שרק יכל. מחבק כל ילד, נותן, מכיל. מנסה לארגן ימי-הולדת מפוארים, לשמח אותם, להשכיח מהם את השיברון הגדול.

בלילות הפגין במחאות שהיו מארגנים משפחות השכול והחטופים שמחכות ליקר להם, לא בגלל שהוא חשב שהם צודקים, אלא כי הוא לא יכל לשתוק. דמותו בין ההמונים הפכה למוכרת, לא כמי שצועק זעקה פוליטית, אלא כמחבק ומנחם.

באחת ההפגנות, רועי הבחין בילד קטן, עומד בצד ומחזיק בובה קרועה בידו. "היא הייתה של אחותי" בכה הילד בקול שבור, דמעה גולשת על לחיו. רועי כרע מולו, הרים אותו בזרועותיו וחיבקו חזק. "אני כאן איתך" ניחמו בקול עדין "לא אשקוט עד שאחותך תחזור".

הוא ידע שאת אשתו לעולם לא יראה, את ליבו הפצוע לעולם לא יוכל לרפא. אבל אולי הם, אולי... אפילו אם זה רק צד קטן, שיראו את היקר להם שוב.

בביתו של רועי, הבובה הקרועה שמצא בין ההריסות הפכה לסמל. היא הונחה בוויטרינה בפינת חדר העבודה שלו. הזכוכית הייתה נקייה, מבריקה, ורקע הבד הכהה שעליו הונחה הבובה הדגיש את פשטותה. מסביב לוויטרינה תלה רועי תמונות של ילדים מחייכים, אוחזים בבובות שיצר עבורם.

לילה אחד, כשהתבונן בוויטרינה, רוח קלילה חלפה בחדר. היא הניעה בעדינות את בד הקטיפה שעליו נחו רגלי הבובה. רועי עצם את עיניו, ואז שמע את קולה של רותי, רך ומלא חום" תודה לך. ידעתי שאפשר להאמין בך". הוא פקח את עיניו, נשם נשימה עמוקה, עיניו היו נחושות "הכאב אומנם לא ייעלם, אבל אני כאן כדי להבטיח שאחרים לא ירגישו אותו לבד".

הבובה הקרועה הפכה לא רק לסמל של שכול ואובדן, אלא גם של תקווה, של יכולת למצוא אור ומשמעות גם בתוך החושך העמוק ביותר.​

 

[חני גרשון]

לפני הסיפור -
כשכתבתי את הקטע, רק סיפורים אמיתיים גדשו לי את הראש. אחרי הכל, ישנם אינסוף כאלו. לא צריך להמציא. ראיתי במו עיני רוחי את החיילים הפצועים [כן, מסיפורים מכלי ראשון], כאבתי את כאבם של המגורשים מהיישובים שלהם ביהודה ושומרון [סיפור אמיתי, אגב], ותיארתי כמה שיותר קרוב למציאות.
אבל אז אמרו לי - חני, הגזמת. זה קשה מידי.
אז מחקתי. ושכתבתי. חרקתי שיניים כשעשיתי את זה, הרגשתי שזה לא אמיתי. אני מוכרת משהו מזויף. אבל אין מה לעשות.
יש שיטענו שהתיאורים עדיין קשים. עבורכם, פשוט אל תקראו.
סליחה על ההקדמה הארוכה, ומקווה שהלב יעבור דרך הסיפור. כי לא כתבתי בשביל העלילה האיכותית. ממש לא.

"אתם לא יכולים לעשות לנו את זה", האישה בפתח הבית אוחזת בתינוק בן שנה, היסטרית ולא מוכנה להאמין. "בעלי בעזה, אני עם שבעה ילדים לבד. רוב הגברים פה ביישוב נלחמים!"

רס"ן מאור זילבר לא נע. "צוו הוא צוו, גברתי. את מתבקשת להתפנות תוך עשרים וארבע שעות מההתנחלות הלא חוקית שלכם, או שנאלץ לפנות אותך בכוח".

שלהבת נענעה בראשה בזעזוע, דמעות מטשטשות את החיילים העומדים מולה. "בעלי לובש את אותם מדים כמו שאתם לובשים", הטיחה בהם, מעבירה גב יד על עיניה הלחות. "הוא נלחם בעור שיניו בשביל עם ישראל, מסתכן בכל רגע. ואתם מנצלים את הזמן בו הוא לא נמצא בבית לגרש אותנו? לפנות התנחלות שנלחמת לא פחות בטרוריסטים ועוצרת את ההתפשטות שלהם ביהודה ושומרון? איך אתם מעיזים??"

הקצין משך בכתפיו וסימן לחיילים שאיתו להמשיך הלאה, לבית הבא.

"ומה עם כל הדברים שלנו?" שלהבת צועקת אחריהם, מתחננת. איך היא תספיק לארוז את הכל, כשאיתמר לא בבית? לאן תלך?

מאור לא טרח להסתובב.

יום למחרת, היישוב כולו נהרס עד היסוד.



"הקיצוניים האלו", מאור זילבר נשען לאחוריו בג'יפ הצבאי, לוגם ארוכות מבקבוק מים שהתחממו ברכב בזמן שלא היו בו. "הם עוד יחריבו את המדינה, אני אומר לך. תראה איזה בלגן הם מחוללים. קוראים להם טרוריסטים, לשכנים שלהם. אם ניתן להם להמשיך ככה, נמשיך לשפוך דם והמדינה לעולם לא תתקדם לשום מקום מלבד לאבדון".

שחר נד, לא מתעמק מידי במשמעות המילים. "למה אתה מפחד מהם?" שאל והאט את הרכב, מאפשר לכמה פלסטינים לעבור על פניו. "הם לא רבּים".

"הם לא רבים, אבל בכל זאת משתלטים על הממשלה כאילו הם רוב הציבור", נשף מאור ועיקם את פיו. "במקום להקים פה מדינה נורמלית נוסח אנגליה או ארצות הברית, דמוקרטיה אמיתית שלא תפגע בשוויון של מיליונים מאזרחיה, אנחנו חיים תחת משטר מפלה שהינו לא פחות גרוע מהאייתולות באירן".

"טוב, טוב, בסדר", לשחר נמאס. "שמע, אתה לא במליאה או מול אוהל הניצחון של המטורפים שם, בגן סאקר. אתה לא צריך לשכנע אותי".

שאר הנסיעה עברה בדממה.

*

בית החולים סורוקה, באר שבע.

הוא נכנס כשידיו בכיסים, בגדיו מכובדים וללא רבב. לא מסגירים את ליבו שיצא במחול שדים.

דם בכל מקום, חיילים פצועים שוכבים על מזרונים מאולתרים, שישה חיילים בחדר של ארבעה. הרעש נורא. בכיות, זעקות, צפצופי מכשירים וקריאות רופאים יוצרים קקפוניה בלתי נסבלת.

מאור חצה את רחבת הכניסה, חלף על יד המעליות העמוסות ובחר במדרגות החרום. קומה שלוש, ככה אמא שלו אמרה.

הוא התאמץ להישאר רגוע, לא לתת למראות לחדור אל ליבו, אבל כשהוא רואה חייל שעל יד מיטתו דגל של גולני, ושתי רגליו כרותות – הוא נשבר.

ועוד אחד. ועוד אחד.

עוד ועוד חיילים מחוסרי גפיים, נטולי איברים ושתומי עיניים. כוויות מזעזעות כמותן לא ראה מעולם התגלו לעיניו פתאום, כוויות שהן לא דרגה ג' וגם לא ד'. אין בכלל שם לדבר כזה.

מילים זוועתיות, רחוקות מן הדמיון, צפות למול הצעירים שחייהם נגמרו על אדמת עזה. הלם קרב. התקפי חרדה. אובדן, שכול, סוף העולם.

כמה מהם ראו את חבריהם מתפוצצים לאלפי חתיכות שני מטרים מהם? לכמה מהם נותרה יחידה לחזור אליה, מחלקה לשרת בה, חברי צוות להילחם עימם?

מאור חונק את הרגשות המתערערים בתוכו, מציץ בשיחה האחרונה שניהל עם אימו. סורוקה, קומה שלוש חדר חמש עשרה. זה כאן.

מחוץ לחדר עמדו שלושה דתיים ודיברו ביניהם בהתלהבות, חוסמים לו את המעבר.

"אפשר אולי לעבור?" נבח בזעף וצעד קדימה, לא ממתין עד שיזוזו.

הם אשמים בזה שאח שלו כאן. פצוע. אם לא השנאה המטורפת שלהם לפלסטינים, המלחמה לא הייתה פורצת. אם הם לא היו דוחקים את העזתים לפינה, היה אפשר לנהל איתם מסחר פורח. לא היום, גם לא מחר. נכון, הדור המבוגר שונא את מדינת ישראל. אבל זה היה צעד לנורמליזציה.

זוג עיניים ננעצו בו, ומאור, אחוז חלחלה, הסיט את מבטו מהמיטה השמאלית.

הוא לא פחדן, אבל זה יותר מידי. גם בשבילו.

"אל תפחד, רבנו", קול צרוד בקע מהפצוע החבוש מכף רגל ועד ראש ומחובר לאינספור מכשירים. שפעם, הבין מאור בבעתה, היה חייל בצבא ההגנה לישראל. "אני לא נושך. רק טרוריסטים".

בדרך כלל הוא היה מתרגז על משפט כזה, ומגיב במשהו בסגנון של – לא כל ערבי טרוריסט, הם טרוריסטים כי עשו אותם לכאלו, או כל משפט דומה. הפעם הוא לא מוצא בתוכו מקום שמסוגל לכעוס על הצעיר שהקריב את חייו על מזבח המדינה.

"רפואה שלמה", הוא פולט לכיוונו, מבטו עדיין מופנה הצידה.

בנשימה עמוקה הוא תר אחר אחיו.

המיטה השלישית מימין.

"ניר", הוא קרב אליו, משהו בלב שלו קל יותר למראהו. יחסית לאחרים, הוא במצב מעולה. רק שתי צלעות שבורות ורגל נקועה.

הוא לא הכיר את אח שלו. שבור ורצוץ, חבר טוב שלו נהרג והוא רק רוצה לחזור לעזה. לנקום את מותו. "והמפקד שלי", ניר, הבחור החזק שמעולם לא הזיל דמעה, בכה כמו ילד קטן. "רק הבוקר הוא התעורר. זה ההוא שם, הדתי, במיטה האחרונה. לא נתנו לו בכלל סיכויים לחזור להכרה, כל הלילה ישבתי לידו וצעקתי עליו שיתעורר. הוא קפץ על הרימון כדי להציל אותנו".

הדתי?

נמלים עקצצו את כל גופו כשמול עיניו צפה דמותה של האישה עם התינוק. איך קראו לבעלה? איתמר?

"איך קוראים למפקד שלך?" ברר מאור בזהירות, אגרופיו קמוצים. הוא לא יסלח לעצמו אם ביום שהמפקד הציל את אח שלו, הוא גרש את רעייתו וילדיו מהבית.

"אורי", הוא השתנק, מוחה את דמעותיו.



ניר נרדם בשלב כלשהו, גופו המפורק צולל לשינה עמוקה. בדממה מאור הלך אל מיטתו של המפקד הפצוע, מתיישב על ידו. "הצלת את אח שלי", אמר בקול שקט, ידיו אוחזות בחוזקה אחת את השניה. מה היה קורה אילו אורי, הצעיר בן העשרים ואחת, היה פועל אחרת?

"ניר", חיוך קל מנסה לבקוע דרך מבעד לתחבושות. "בחור טוב. הכל בשבילו".

שפתיו של מאור נצמדו. הכל בשביל בחור שמאלני, מראשון לציון, שאח שלו שונא את כל מי שחובש כיפה.

הוא לא מאמין בדרכם של הימנים. הם הורסים את המדינה, משמידים כל סיכוי לנורמליזציה והפיכה למעצמה מזרח-תיכונית. אבל כמו שאורי שם בצד את האידיאלים שלו כשקפץ אל הרימון, הוא יכול גם לסרב פקודה כשידרשו ממנו לפנות שוב מאחז או התיישבות.

יהודי לא פועל נגד אח שלו.
"תרגיש טוב", אמר וקם, השחיל את ידיו לכיסיו ויצא באיטיות מהחדר.

 

[ח.ד. וחלק]

בס"ד

מחאה אפקטיבית​

השקט בחוץ היה סמיך, הוא הופר מדי פעם מנהימות רכב חולף ומשק כנפיים של ציפור משוטט. הדממה הכבדה עמדה בניגוד גמור למה שהתרחש בתוך הבית, שם, במקום להתארגן לשינה, הקשיבו כולם לנאום חוצב להבות מפי מיכל, חומלת האנושות.

קהל המאזינים המצומצם, עמד בסכנת הכחדה עם כל יום שחלף. הם הנהנו בעייפות כהרגלם ולא שתו ליבם לתחנוני הבת: "לעולם לא נוכל להבין את זה" צעקה, "אנחנו יושבים בנינוחות ואוכלים ערב על הספה, ובאותו זמן עשרות יהודים עוברים גיהנום עלי אדמות במרתפי החמאס!"

ההנהונים גברו, אך היא למדה זה מכבר שצעקות אינן מועילות כל כך, מזמן עברה להשתמש ב'שיטת הזוועות', "אתם יודעים מה הם עוברים שם?" וכאן החלה למנות אינספור תיאורי זוועה שנלקחו היישר מספרי השואה האיומים ביותר.

אבל מיכל ידעה שגם זה כבר לא עוזר, בתחילה הזדעזעו כולם ואטמו אוזניהם משמוע, אבל ככל שחלפו הימים, הלך ועלה מבט מיואש על פניהם. חלומותיהם התמלאו בזוועות אין קץ ותחושת פחד תמידי אפף אותם באשר הלכו.

כרגיל, רועי השתיק את בתו ופיזר את הארוחה הקטנה שהפכה מזמן לקרנבל תיאורים מצמררים על מה שעוברים החטופים בעומק הגיהנום העזתי.

בשש לפנות בוקר באותו יום, הכול השתנה. רועי התעורר לקול אזעקה עולה ויורדת. הוא זינק ממיטתו ומיהר לקבל את פניהם של כל בני הבית שזעקו נוראות ופחדו קשות. "ילדים, הכול בסדר" ניסה להרגיעם, "יש לנו ממ"ד ושום טיל לא יוכל להגיע אלינו!" הבטיח נחרצות.

הילדים נרגעו קצת, אך הפיצוצים האדירים והאזעקות שבאו אחריהם, החזירו את הבכיות למסלולם והצליחו לגרום לשבבי פחד קטנים להסתנן אל רועי עצמו.

הוא ניסה ליצור קשר עם אנשים יודעי דבר, אך הם ידעו לומר לו בדיוק את מה שהוא ידע. האזעקות לא פסקו לנסר באוויר, פיצוצים מחרידים נלוו אליהם וגרמו לבני הבית להצטמרר ולעצום עיניים מבועתות.

"אבא, תשמע" אמרה מיכל בשקט לא אופייני, "שומעים צעקות מבחוץ!".

רועי כיווץ את פניו בניסיון לשמוע משהו בין זעקות הפחד שעלו מילדיו הרועדים, והצליח לזהות שברי צעקות בערבית.

"זה בערבית" לחש לאשתו, "אני חושש שמשהו מאד לא בסדר מתרחש כאן!".

הצעקות מבחוץ התקרבו והפיצוצים האימתניים באוויר, החלו להיחלש, וחשפו פיצוצים חזקים בהרבה מהרחוב הסמוך.

הבכיות התחזקו, רועי התייאש מזמן לנסות לחייג למוקד מאה והיה מרוכז בשיחות נואשות עם שכניו ומכריו שהיו מבועתים כמוהו ואף הציעו להגיד וידוי.

הצעקות קרבו, הם נשמעו בבירור. רועי ניסה להרגיע את ילדיו לשווא, ואז נפרצה דלת הבית.

"לצאת החוצה", נשמע מישהו צורח בערבית, "אם לא - נשרוף את הממ"ד!".

הילדים השתתקו באחת ורועי נרגע מעט, הוא ידע שהם לא איבדו את הפחד שלהם, אלא נאלמו דום בעקבות טראומה נוראית, אבל כרגע הוא היה עסוק בהישרדות נואשת, ודחה את הדברים לבירור בהמשך, אם יהיה המשך.

הצעקות מבחוץ המשיכו, בליווי פיצוצים קלים ממטענים קטנים שהופעלו בניסיון לפרוץ את דלת הממ"ד, ואז נשמעה צעקה בעברית: "רועי ועדן, מדבר שמעון נטלי, הבן של יוגב וענבל, אני מבקש ממכם, צאו החוצה! חיי בסכנה, ואם תצאו אנצל ממוות ודאי! אנא, תצילו את החיים שלי".

רועי הזדעזע עד עמקי נשמתו, רעד קר חלף בגופו וגל זיעה זלג במורד גבו, הוא צעק בחזרה: "הם יפגעו בנו?" כל תו בקולו רטט.

"לא, אולי ייקחו אתכם כבני ערובה, אבל הם רוצים להרוג אותי אם לא תצאו! אני מתחנן!".

"טוב" לחש רועי לאשתו שדיבורה נעדר לזמן ארוך, "אני יוצא! מוטב להיחטף מאשר לתת למחבלים לרצוח את שמעון, וכנראה גם אותנו". הוא פתח את דלת הממ"ד והמחבלים זינקו לתוכו, מפלים בו מכות רצחניות מלאות שנאה תהומית ותאוות רצח, בליל צעקות בערבית הוביל לקשירתם האכזרית של כל בני הבית, והם הועלו, יחד עם שמעון, על טנדר צפוף, בדרכם לעזה.

דממה מפחידה שררה בטנדר, הילדים לא צייצו ושמעון היה על סף קריסת מערכות. רועי הביט אחורנית לעבר אשתו, ונחרד לגלות שהיא מחוסרת הכרה.

"עדן" לחש לה קלות, "עדן!"

היא לא נעה, עיניה עצומות. רועי התעשת, אסור לו להישבר! הוא הדמות האבהית, ואם יקרוס, לא בטוח שהם יצליחו לשרוד את זה. הוא סילק את מחשבות האימה, וניסה להתרכז בנסיעה.

"אבא" זו הייתה מיכל, מבט הלום על פניה, "אני צמאה".

"אוסקוט!" צרח אחד המחבלים וגרם לרועי להתכווץ על מקומו בפחד. סרטי בלהות חלפו לנגד עיניו, סיטואציות זוועתיות בלתי אנושיות מילאו את מוחו.

"הגענו", הכריז הנהג עטוי המסכה עם הסרט הירוק, ועצר בחריקה בבקעה שוממה עמוק מעבר הגבול. אשתו הספיקה להתעורר ולהתעלף שוב.

לאחר שחפציהם האישיים נגזלו מהם, נלקחו החטופים אל בניין קטן, "לפחות לא הפרידו בינינו" הספיק רועי להרהר בטרם הונחתה עליו צעקה: "שם!, יעני, איך קוראים לך?"

"רועי", הוא ניסה להישמע חזק ככל האפשר.

"רועי?" צרח המחבל באי אמון, "רועי?" הוא הניף סכין.

"לאאא! ילדיו צרחו.

"רועי?"

- - - - -
​

הוא פקח זוג עיניים מבועתות, מאי שם שמע את אשתו קוראת לו: "רועי?"

"עדן, זו את! אלוקים שישמור!"

"מה קרה? כולך מזיע, וצרחת מוזר. חלמת משהו רע?" התעניינה עדן.

- - - - -
​

באותו יום, מחאת קפלן, תל אביב.

דמעות עמדו בעיניו של רועי קפלן בעת שדיבר, ולא רק מהתרגשות.
"חייבים להחזיר אותם הביתה, עכשיו!" קולו עבר לצעקה והוא החל להשתמש בתיאורי זוועה נוראיים, הקהל הריע בהתלהבות.

מרחוק, הרבה מעבר לבימת הנואמים, ניצבה מיכל, בתו, דמעות בעיניה.

היא הצליחה!

 

[הספרן]

האתגר נעול. מחר ב"ה יתפרסמו תוצאות השיפוט.

 

[הטעם המושלם]

@הספרן מה קורה עם השיפוט?

 

[הספרן]

לאחר אלף התנצלויות על עיכוב פרסום התוצאות.
אז תקשיבו. זה קשה יותר ממה שזה נראה, לדרג יצירות שכל אחת ראויה בפני עצמה, ולהחליט אלו מקומות ראשונים. אבל אלו חוקי האתגר לטב ולמוטב. ולכן לאחר שקראתי את כל הקטעים לא פעם ולא פעמים. ובחנתי בשבע עיניים, מה תואם לכללי האתגר, - נועז, נוגע ללב, יצירתי, אותנטי, מוחשי, מפתיע, הבעה מושלמת, וכתיבה טובה - התגברתי על הקושי, ובשלב הראשון בחרתי כמה מהם עד לתוצאה הסופית.

להלן תוצאות השיפוט:

במקום השלישי זכו שתי יצירות.
@מתכנתת:) - קטע מקורי. שילוב בין רועי קפלן מהמחאה, והחיילים החטופים. מושלם.
@ר' יעקב ישראל - הצגת שתי נקודות מבט מרתקות, וייצגת בכבוד את רועי (למורת רוחה של נעמה..) והקונפליקטים מהגירושין - שבאו לידי ביטוי במסע השכנועים והניצול.. של תום. גדול.

במקום השני: @אוראל סולטן - שלקח אותנו בכתיבתו המרתקת למסע דמדומים. בין דמיון למציאות. מיוחד.

במקום הראשון: @my-m - גוללת בפנינו תיאור נוגע ללב של משפחת ביבס והחטופים הנוספים (לירי, עידן) - בשבי. תיארת את הלחימה הפיזית לשחרורם, ויותר מכל את הלחימה הרוחנית של חיים. יישר כח.

תודה מקרב לב לכל המשתתפים באתגר. ובהצלחה לזוכה באתגר.

 

[my-m]

וואו!
חייבת להגיד שאני ממש מופתעת! לא חשבתי שאני עד כדי כך...
כתבתי את היצירה באמת מכל הלב, רואה אותם בעיני רוחי, מתפללת עליהם ולשלומם
ובד בבד עם הקריעה הזו שישנה בעם מצד אחד
ומצד השני החיזוק המטורף (ראה ערך ספרי תורה לזכות חטופים שב"ה משתחררים לאחר מכן, קבלות של שמירת שבת ועוד...)

תודה רבה לכל הקוראים! נתתם חשק בהחלט! להוציא אולי כל מיני מהגנזך שיראו אור...

צריכה לחשוב על האתגר הבא
מתי צריך לעלות?

 

[אוראל סולטן]

@הספרן תודה רבה על הזכייה במקום הגבוה והמכובד הזה. באמת ניסיתי להתחבר ליצירה כמה שיותר, למרות שאני יודע שלעולם אני לא אוכל לתאר באמת מה קורה שם.

(עצם זה שהתוצאות מתפרסמות ביום השואה הבינלאומי - שהשנה הוא מציין גם 80 שנים לשחור אושוויץ - הוא דבר מושגח ומרגש בפני עצמו, אבל זה לא הנושא שלשמו התכנסנו עכשיו...)

תודה רבה ועצומה גם לכל הקוראים, המלייקים והמגיבים, ו @my-m שיהיה בהצלחה!!! באמת מגיע לך.

מתי צריך לעלות?

ביממה הקרובה.

 

[my-m]

אפשר להתייעץ כאן עם מישהו בנושא?
מי שיכול לכתוב לי בפרטי, אשמח מאד
תודה

 

[צביה ר.]

@my-m ברכות!! ובהצלחה רבה!