שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - התבודדות אורבנית

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
התבודדות היא אמנם הבסיס הברסלבאי, אבל לא רק. מלבד חיבור האדם עם בוראו, היא חיבור האדם לעצמו. מה שנקרא בליטאיות מדוברת 'חשבון נפש'. רגע של אמת בין אדם לנפשו.

התבודדות אורבנית, קשה מזו שבשדות. השקט הצעקני שביערות כמעט מדובב אותך בעל כורחך, ומאידך הרעש העירוני והלחץ היומיומי דוחה כל ביקורת עצמית לכשירווח.

האתגר שלנו באווירת חודש הרחמים והסליחות, כתיבת דיאלוג חרטה עצמי, הדגש העיקרי הוא על היות האדם בתוך כאוס החיים לבדו מול מצפונו ובוראו , דיאלוג ללא מענה. כל השאר פתוח לדמיון. סיבת החרטה, המקרה, סגנון הדיבור. הוא יכול לקרות בכותל, בקברי צדיקים או בתור במכולת, הוא יכול להיות בצעקה היסטרית או אילם תחת שמיכה.


השיפוט יהיה על מעוף ומסר, נעילת האתגר בס"ד ביום א' כ"א אלול.

הערות תובנות ותגובות כאן

כתיבה טובה.
 

פרוגמטי

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
D I G I T A L
עשרות טליתות מתנפנפות, מסתירות פרצופים נפוחים, מתייפחים.

תפילת לחש, שחרית, יום הכיפורים.

קרויה היא תפילת לחש, כי אין בה צעקות, אבל גם לא שקטה היא. קולות המזגנים והמאווררים כמעט לא נשמעים, הם נבלעים ברחשי המתפללים.

אחד מנסה להסות בכי שאיבד שליטה וחברו מוחט את אפו בקול שקט ואליהם מצטרפים קולותיהם של כל שאר המתפללים גדולים וקטנים, זֶה בְּכֹה וְזֶה בּוֹכֶה.

אין אחד שלא חטא. מי בחטאים שאדם חוטא בהם ושונה ונעשים לו כהיתר, עד בואם של הימים הנוראים. שאז כל אדם מפשפש באמתחת מעשיו ומחשב את המסלול כדי להיות חדש ואז גם אותם שנחשבים לו כהיתר, נבחנים שוב.

ומי בחטאים מזדמנים ושמנים שחמורים הם בפני עצמם, גם אם נעשו רק פעם אחת.

ואין מי שיודע עומק הדין, שיהין לומר לעצמו, 'אתה נקי, צח כשלג. תיקנת את כל מה שעיווית, לך אכול בשמחה לחמך'.

ואם כך כל המתפללים שסביבי, אז אני שנכשלתי כה הרבה, איך אנסה לשוב, אולי גדול עווני מנשוא.

כולם עומדים ואני יושב, כולם מתנדנדים ואני קפוא. גם אני עטוף בטלית, ישנה, צהבהבה, מוכתמת פה ושם. קל לי להתחבר אליה.

אני גם רוצה לעמוד ולהתפלל כמו כולם, אבל אני לא מצליח לקום, מרגיש שאין לי את הזכות.

במקום בו בעלי תשובה עומדים אני יושב. לא בגלל שאני לא רוצה להיות בעל תשובה, אני מאוד רוצה, אבל ליבי קשה ודוקר, העיניים שלי יבשות, אין לי דמעה אחת שתלחש לי, גם לך יש סיכוי. וזה כואב.

תחושת כישלון וייאוש ממלאה אותי. אני רוצה לצאת מבית הכנסת, לפחות לא אתפוס מקום, יתרווחו להם המתפללים האחרים.

אני כמעט נעמד ואז אני רואה את בנו הנמרץ של הגבאי מסתובב בבית הכנסת מפזר חבילות טישיו ברחבי בית הכנסת, לפי ראות עיניו הבוחנות, למי מגיעה חבילה חדשה ומי כמעט לא בכה.
ואז הוא נעצר לידי, נועץ בי מבט ילדותי, תמים, כמעט ממשיך למתפלל הבא ופתאום הוא שולף חבילה חדשה ומניח על הסטנדר שלי וממשיך במהירות.

אני קורס לתוכי, משהו נמס בי, כמו מפולת שלגים שמתדרדרת במהירות, סוערות בי הרגשות.

צרחה אדירה בוקעת מליבי ומחרישה את אזניי. אני תופס את ראשי בשתי ידיי ופורץ בבכי.

בכי מטלטל שכבר שנים לא בכיתי, כזה שמטהר את האדם ומותיר אותו זך.

אט אט אני נרגע, מרגיש שמפה אין דרך חזרה. מה שנותר זה לעלות על הגל ולנסוק איתו על על.

אני נעמד להתפלל, מבחין מבעד לשלוליות עיניי ששוב, חבילה חדשה ממתינה לי.
 

CN

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
ב"ה

חוזרת באוטובוס. תוקעת את הראש בחלון, לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע.
אין סיכוי שזה באמת היה.
באמת אני?
איך, למען ה', עשיתי את השטות הזאת?
למה? למה לא נזהרתי יותר?
מה חשבתי לעצמי?
השקט צולל לי באוזניים, מנסה להדחיק.
הימים שעברו לא עזרו שום-כלום.
כל בוקר ממלאת חבילת טישו חדשה בתיק, מנסה לטשטש ראיות. לא עוזר.
הלב שורף.
עוד פעם השאלות הטיפשיות האלה.
נושמת עמוק. די כבר.
את חייבת להירגע,
השאלות האלה רק יותר גרועות,
איזה קטנת אמונה!
אפסית! פיצית!
מה שקרה, זה רק כי הוא רצה שככה יקרה.
אין מצב.
נכון, אבא, שלא רצית?
בבקשה,
תגיד לי שלא רצית את ז-ה בשבילי.
אבל אולי נניח, אולי הכל יכל ללכת רגיל, נורמלי,
כמו אצל כל האנשים שמסביבי.
כמו אצל אחותי הקטנה, כמו אצל השכנה המהממת, כמו אצל הנורמלים.
אז למה, למה בחרת לי כזה מסלול?
ולמה בחרתי ללכת בו כל כך, כל כך, עקום?
הרגליים שלי כבר שבורות ופצועות.
אין לי כח ללכת במסלול הזה.
אבא,
קח ממני את זה.
אין לי כח, בבקשה!
נגמרו לי הדמעות. והטישו.
 

אשר לב

סופר, עורך וקופירייטר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
כמו פיסה יבשה שניתקה מן העץ, מתייבשת כאן על האדמה, סחופת רוחות, שדופת כוחות, מטולטלת, מדולדלת, מזולזלת, איבדה את ייעודה, מנותקת ממקור חייה, מורחקת מבסיס כוחה, חסרת כיוון, אובדת עצות, ללא לחלוחית, פריכה, שבורה, נפולה, רקובה, עזובה, עצובה, מעופשת, מרוטשת, מבויישת, קצוותיה דוקרניים, נטולת יופי, חסרת חן, מרוקנת, מלוכלכת, זרוקה, רחוקה, מחוקה – ככה, אבא, ככה בדיוק אני מרגיש כאן לפניך.
 
נערך לאחרונה ב:

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
נו. זוז כבר. תן לעבור.

כן, אני יודע שאני חסר סבלנות. ואני יודע שאתה בכלל לא שומע אותי, כי אני צועק לעצמי.

אבל איך לא משתקפת הצעקה בפניי?

נו. תתקדם הלאה. לא מסוגל לעמוד פה יותר בתור.

סליחה, אדוני הפקיד, מי אתה שתגיד לי להתאזר בסבלנות? מי אתה שתגיד לי לא לדחוף?

בסדר, אני יודע שאתם לא רואים את האש המשתוללת אצלי בפנים. אתם לא יכולים ללמד עליי זכות.

ומי כן רואה אותה, אה? מי??

לא יכול יותר איתה, עם האש הזאת. הלוואי שמים ייפלו עליי משמים, יכבו אותה.

אבל יש פה בכלל תקרה.

תקרה כחולה דווקא. מישהו אפילו טרח לצייר עליה עננים. כאילו ללעוג – מה אתם צריכים בכלל את החוץ, את הטבע, כשיש לכם הכול כאן בפנים. בקניון העמוס ריחות אנושיים. בקניון שלא נותן ללהבות להתפרץ.

חבל שאת הרוח אי־אפשר לצייר.

רוח, את קיימת בכלל? או שכמו הכול – גם את הבל ורעות־רוח?

איזו רעות... אין לי רעים בכלל. אף־אחד אינו רוצה להיות רע של אדם שהלהבות מתפרצות אצלו תדיר.

אז מי נשאר לי, אה? מי??

הרוח. מה את עושה כאן? איך זה שאת מלטפת את פניי? איך זה שאף־אחד אחר לא חש בה?

זה – זה אתה?...



שמעתי עליך הרבה. אז, כשעוד הצלחתי קצת להקשיב בשיעורים של הרב בתלמוד־תורה. אז, כשאבא עוד לא התייאש ממני, וישב ללמוד איתי לפעמים. חמש דקות, לא יותר, וגם הן היו יותר מדי בשביל הלהבות הבוערות מתחתיי.

עזבתי אותך.

מבחוץ אני כמו כולם – כיפה, זקן, ציצית מתנופפת בגאווה ברוח שפתאום קיימת.

מבפנים אני קליפה ריקה. הלהבות כילו את כל הפְּנים שלי.

אז איך זה שהן מרצדות עכשיו, בעדינות מופלאה שכזו, כאילו הרוח בעצם נושבת בתוכי, כאילו אתה בתוכי?

אני רוצה לצעוק. אבל כבר התרגלתי לצעוק בתוך הלב. שנים של ריסון נדרש מכל הסביבה, שנים של איומים מזרי־עיניים על כל התפרצות שלי. כבר התרגלתי להתפרץ בלב.

אבל עכשיו אני רוצה לצעוק. לצעוק אליך. שתוציא אותי מכאן!! מהבניין רב־הקומות והחומות הזה, מהאש הרעה שמכלה לי את הנשמה. אבל אני צועק בלב.

ובעצם, אתה שומע את צעקתי. היחיד שיכול לשמוע אותה, כשהיא כלואה ככה בין הלהבות המשתוללות בקרבי.

שוב העיניים בתקרה התכלכלה. בעננים המזויפים. הכול מזויף אצלי. אבל מסתבר שיש איזושהי נקודה של אמת.

אני כאן, אנשים מקיפים אותי, מתרוצצים סביבי, דוחפים אותי בתורם במעלה התור. ואני לבד. ואני איתך.

וכבר אין לי צעקה בלב.

רק קול דממה דקה.

ואש שבוערת אליך, לעבודתך.
 

האגריד -בוצי פוליקמן

מהמשתמשים המובילים!
עריכה והפקת סרטים
אהלן יצר.
כמו שאתה רואה,
חפרתי פה שוחה.
מטר שמונים.
נכנס בה ברווח.
יש מצב שאפילו אצליח לכסות לבד עם הידיים.
לפחות את השכבה הראשונה.
אחר כך מקסימום מישהו יעזור לי,
אם מישהו בדיוק יעבור כאן.
בקצה שורת הדקלים,
על גבול השדה הבורה,
שכבר נחה לה לקראת השמיטה.
אבל רגע.
שנייה לפני.
טרם ארד אל הבור,
אני רוצה לדבר אתך.
נכון.
בפעמים הקודמות שהייתי כאן,
דברתי עם אבא.
עליך אמנם,
אך מנוכחותך התעלמתי לגמרי.
כעת.
אני פונה דווקא אליך.
בוא ונדבר בכנות.
אתה מה רע.
לקחת אותי כפרויקט חיים, הא?
מה יש לך ממני?
לא, תענה לי!
פתאום עכשיו נאלמת???
טוב, נו.
זו דיי המומחיות שלך.
לפני העבירה לדבר גדולות ונצורות,
לצבוע הכל בעטיפות מושכות,
להתחכם באינספור הצטדקויות,
ואז...
איך שאני מתפתה,
ונופל...
בין רגע,
אֵינְךָ וְאַיֶּךָּ.
ואני נותרתי לבדי,
עם הָאֵיכָה וְהָאֵיכָכָה.
או אז,
מתכסה אתה באצטלה של טוב,
מטיף לי מוּסָרִים,
לוחש באוזני,
עד כמה חוטא הנני,
העני ממעש.
וכן,
אני מלא בכעס!
הרי שנינו יודעים טוב מאד,
שכאשר אעמוד מול כיסא דין,
איי שם אחרי המשהו ועשרים,
לפתע,
אתה לא תהייה שם!
לא תבוא ותסנגר,
ותיקח אחריות,
ותצטדק ותצטט,
את אחת מאמרו השפר שלך.
כמו - "כולם נופלים בזה",
או - "זה לא כל כך חמור כמו שזה נראה".
שם.
אעמוד לבדי.
ואז העבירה תהייה שלי.
והרשע יהיה אני.
עושה לי רושם,
ששם דווקא הטוב ינסה לסנגר עלי.
קבל עדכון.
נכון לעכשיו,
הוא לא כל כך יצליח.
אז הנה הגיעה השעה,
לעצור את זה כאן,
ולרדת אל השוחה.
אל בין רגבי האדמה,
אל המטר שמונים שלי,
ופשוט...
לנטוע את השתילים החדשים,
ניצני התשובה.
לזרוע מחדש את הגרעינים,
נבטי הרצון לדרך חדשה.
גן מעדן.
חלקת האלוקים שלי.
וקבל עדכון,
יצר רע שלי.
נכון לעכשיו,
אתה נשאר בחוץ.
מישהו אחר יעזור לי לכסות,
שלא אגלה בעוד חודשיים,
שלפתע צמחו לי קוצים.
אתה יודע...
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ארבעים ושמונה שעות של שריפה.

אתה עובד כבר שתים עשרה שעות ברצף. בעבר הרחוק ישנת שעתיים וחצי, מאז כל היום על הרגליים. האדרנלין כבר מזמן התאדה לו. ביחד עם עשרות אלפי דונמים של חורש ושדות.
בשלוש שעות האחרונות, אתה מוצא את עצמך עומד כמו דחליל, מכווין בכוחות אחרונים צינור כרסתני לצמרות עצים.
הצוות מסביבך באותו מצב צבירה, כבר לא באיתנו, כבר לא אתנו.
סביבך נדמו הצעקות. רק מכשיר הקשר יורה עדכונים והוראות כל כמה דקות. אתה נותן לפצפוץ האש לבכות באוזניים.

כשהעייפות הולכת וגוברת. חומות ההשתקה והנצחנות, הולכות וקורסות.

מה היית חייב את זה? אז רויטל טיפה יצאה עליך. אז היית חייב להוציא את כל הרוע החוצה?

בהזדמנות אחרת עוד היית עונה. על המקום. חד כתער. אבל עכשיו אתה רואה את הכל נשרף סביב ואתה מנסה להציל את הקיים.

וואלה נכון. תמיד האישה בטוחה שהיא צודקת. וואלה מעצבן. כנראה איזה קללה של עץ הדעת. אני אשאל את הרב יובל אם אז בדרך החוצה מגן עדן, אלוקים אמר לגבר שהוא צריך לספוג כל היום תלונות.

אתה מהנהן במרץ כשאתה שומע את זה. מכווין בעצבים מחודשים את סילון המים.

אבל מה יש? מה יש? בתוך כל הצעקות תשים כתוביות. תתרגם את המסר. תבין שהיא מחפשת אותך. בקטע החיובי של המילה.
בינינו הפעם היא באמת צודקת! לפחות קצת.


אתה עובר עכשיו לפישוק רגליים. תשוש. רק עכשיו אתה קולט כמה אתה מזיע.

כאילו תתאר לעצמך שאתה יוצא לשתות עם נדב, וכל היום הוא מתעסק בטלפון. עונה לך, 'שאלה כן שאלה לא' וכשהוא עונה, אז מדבר לא לעניין. זה חתיכת חבר באסה. לא היית יוצא איתו אפילו פעם אחת.

אז למה בבית אתה כל היום פוצי מוצי עם הטלפון.

מה אשמים הילדים. משכיב אותם לישון בצרחות. מתעסק בזמן שנותר עד למשמרת הבאה, בשיטוט אינסופי בסטטוסים.


אנחה בורחת לך. מסתכל סביב לראות מי שם לב. אתה לגמרי לבד. כולם על הקצה.

תהיה כנה! עם החברה' שווה לך להתאמץ, להיות המגניב של התחנה. רק בבית אתה כולך אש להבות. תנמיך אחי! תקשיב לאישה תיתן לה לדבר אליך.

עצי השדה פחמים פחמים. אורן אחרון נשאר בתווך. ירוק רענן. אתה מסתער להציל אותו.

בסוף השגתם שליטה. חזי מתחיל לגלגל צנרת צועק לך בתוך השקט. " אורן כיבינו את האש חוזרים הביתה" קולו כבוי.

"כיבינו את האש" אתה מתעורר לחיים. "חוזרים הביתה".
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הפתיחה בזמנו של ווצאפון קידוש-לבנה - הייתה נטו לשם-שמים, חד וחלק. הנה אמרתי את זה בקולי.

הווצאפון הזה סייע באינספור מוצשי"ם מעוננים לאתר מקומות שכן רואים בהם ירח, או כמו שהגדרנו את זה אז: קישוש לבנה, סיפקנו שירותי תיווך חינמי להחלפת 'שלום-עליכם', והיינו אמורים בבוא העת להציע פלטפורמה טלפונית לגיבוש עדויות קידוש החודש. איפה בדיוק הבעיה בכל זה?

בהמשך התרחבנו לצ'אט שנתן אפשרות לצפות גם בצילומי ירח ומשם הייתה הדרך קצרה להשקת הפורום, פורום שהתרחב עם השנים לכל עולמות הלבנה: מוזיקת קידוש-לבנה, מחלת ירח, עדכוני חלל, אסטרולוגיה ואסטרונומיה. בשלב הזה צמחנו למימדים של ארגון לכל דבר: משרד; מחלקת יח"צ ואמבולנס פרטי. היה חשוב לי להנגיש את פלאי הבריאה לקהלים רחבים וכך עשיתי, הרב ההוא שהבאתי לקביעת מזוזה דיבר על זה. אני מנסה להבין תוך כדי שחזור מה היה לא נכון, למען ה'.

הדחיפה הגדולה באה ללא-ספק כתוצאה מהתקציב שהשגתי מנאס"א ומהסהר האדום. התחלנו עם סדרה של פעילויות ירח למגוון גילאים, תצפיות כוכבים, מעמדי קידוש-לבנה בהשתתפות גדולי ישראל וגדולי הזמר, ותמיד כמובן נשאר באופק החלום על היום בו נפעיל מערך שאטלים הלוך-חזור לירח. אני יכול רק לדמיין ששת-אלפים איש אומרים קידוש לבנה על הירח, כל-כך חבל שז'ף בזוס הזה לא עונה לי למיילים. טוב, בכל מקרה זה היה יוצר בעיות עם הריקודים של 'ואיני יכול לנגוע'. סך-הכול אני חושב שעשיתי בחיים דברים די חשובים.

דווקא הערב הזה של ליל הושענא-רבה התחיל טוב, הוצאנו חמש אוטובוסים, כולם התמלאו וכולם הגיעו למכתש-רמון בלי בעיות. הפעילים שלנו היו שם כבר מהצהריים, הרכיבו סוכה כשרה והעמידו תאורה. האוכל הספיק בשפע. הציבור היה בשמיים. השמיים היו נקיים מעננים. הכול דפק כמו שעון. לקראת חצות כיבו את המוזיקה והאורות וכל אחד חיפש פינה מבודדת להיות עם עצמו ברגעים הקריטיים.

העיניים של כולם נעו בתזזיות בין הירח החרמשי שלמעלה אל הקרקע החולית והצלליות הרכות שאור הירח צייר עליה, כדי לראות האם הצל ימשיך להשתקף גם בשעת חצות, אות שנחתם דינם לחיים.

לא הייתי מתוח במיוחד, הספקתי לצבור הרבה עשייה בחיים שלי אבל אני לגמרי איש צעיר, בשום אופן לא חושב לסיים את הקריירה שלי בשלב מוקדם כל-כך.
זהו שכן. הגוף שלי היה חף מכל צל.

איך זה יתכן? איפה טעיתי? איך דווקא הירח שכל-כך השקעתי בו, התנכר לי ברגע האמת ולא נידב לי אף פיסת צללית?
מילא השמש, ממנה אין לי ציפיות, אבל איך הירח פיזר צל מלטף לכל מאות האנשים שנהנים עכשיו מאוכל ודרשות בסוכה ורק אותי שכח בהפגנתיות? הירח מנסה עכשיו לשגר לי חיוך מתנצל, אבל מה שהיה הוא לא מה שיהיה.

עכשיו הטעות ברורה לי לגמרי. בחרתי בנתיב הלא נכון. נפלתי שדוד במאבק התמידי בין 'יוצר אור' ל'אהבה רבה', בין שני גילויי האמונה הגדולים בהיסטוריה: בריאת העולם מול מעמד הר-סיני. הסתנוורתי מחיוכו הלבבי של הירח, מחיבוקה החם של השמש, מנצנוץ אור הכוכבים. שכחתי או התעלמתי מכך שמופע האמונה הזה היה אמנם מסעיר ויסודי אבל הוא היה חינמי עבור כל מי שהסכים להישיר אליו עין פקוחה.

החמצתי את השלב שמפריד בין יוצר אור ומעריב ערבים לשמע ישראל – השלב שרק אנו היהודים זכינו בו מן ההפקר למרגלות ההר העשן, רק אחריו אפשר לקבל עול מלכות, בלעדיו יש רק שמיים.
התרשמתי מעוצמתם של המאורות שנתלו לעין כל בשמי השמיים, התורה לעומתם הונחה אי-שם בקרן-זווית.
אני חייב לאסוף אותה משם.

וואלה, לא התפללתי מעריב. כולם חוגגים בסוכה, אני לבדי כאן באמצע המכתש, רק אני והירח הזורח, אבל בטוח התורה נחבאת כאן בשקט באחת הפינות, ממתינה לשמוע את ה'אהבת עולם' החדשה שלי. אני יצעק והיא תשמע, חד-משמעי. גם הירח.
 

להתחבר נכון

משתמש רשום
אוי לי מעצמי,

רק היום דיברנו,

נסיתי להבין, רציתי לשמוע,
רוצה לצאת אל הדרור

מה לאיש שיחי מזור,
מה שוב לא עשיתי נכון,

הדרך לגיהנם, כך אומרים, רצופה.

כל יהבי השלכתי,
ולפעמים גם זרקתי והפלתי דחיתי.

חשבון הנפש.....
הולך וניפתול,

רחקתי מנקודת המוצא למקום המוצה,
לעת מוצע.

זו שבין המצוי לרצוי,
בין הכלום לשום דבר,

באמת, אתוודה בלחש,
הפסקתי להאמין,

לא....
לא בטוב ומטיב לכל,

בי.

כנראה שזו תשובתי,
לא בין לבין, אלא
גם וגם,

על כל פירושיה.

על כובש ונחבש,
על חובש וחושב,

גאות והשפלה
על ענוה ועוצמה,

כמו אבקש בתשוקה,
לצייר לי תמונה
לשרטט לי מפה,
לשאוג בדממה,

את עצמי.
לפחות חלקו.....
 

שלמה שקד

יוצר תוכן
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
D I G I T A L
בס"ד


כן הורדתי אותו בישיבה, בפתח אותו מבנה מוכר, ראיתי שהוא צועד אל אותו בית גידול שבו אני צמחתי. עכשיו הוא בטח ישמע את אותם דרשות של אלול שאני שמעתי.

כן בני אהובי, לו רק היית פה עכשיו לצידי במכונית ולא יורד ממנה לפני כמה דקות בצומת הישיבה, היית שומע כמה דברים חשובים וחוסך שנים של תהייה ואכזבה. אבל כן ירדת ואני לא עצרתי בעדך.

וודאי בעוד כמה ימים תשמע מהמשגיח הנצחי, זה שבזמני זקנו רק האפיר וכעת כבר כולו הלבין, את הדרשה המיתולוגית על ימי תחילת הזמן וההתלהבות של ההתחלה, על ימי הרחמים והרצון ובחינת המלך בשדה. אתה וכל הבחורים שמסביבך וודאי תתלהבו מהדרשה. אבל אז קולו יצנח ביותר מאוקטבה, הוא יישיר מבט חודר לכיוונכם, וכך יאמר: "תדעו לכם שיגיעו גם ימים אחרים, ימים של הסתר וחוסר התלהבות, לא יהיה לכם חשק ללמוד ולהתפלל" דממה תשתרר בבית מדרש, כולכם תשבו מולו המומים ופעורי פה והוא ימשיך "תזכרו אז בימים דקטנות להילחם ולהתגבר, לא להתייאש, כי אוטוטו יחזרו הימים דגדלות שאתם מרגישים כעת". ואז הוא יסתובב, ינשק לפרוכת ויירד מהארון קודש.

אבל דע בני אהובי, אין דברים כאלו. מגיעים ימים קשים של הסתר וחוסר התלהבות, ימים שבהם אין שום כוח להיזכר בימים דגדלות, הזיכרונות לא יתנו לך שום חשק להילחם ולהתגבר. בימים כאלה תתבוסס בקשיים ולא תשיג שום כלום, גם אם תתעקש ותנסה להילחם. תאמין לי, שנים שנפלתי ובעת הנפילה אף פעם לא קמתי.


ולמרות שכיום ריבונו של עולם, אני הרי יודע שהכל ממך, גם בעת רצון, וגם כשחלילה יש תחושת קלון, בעומדי בוש ונכלם ממעשי שאינם לפי רצונך. גם כשהשלווה ממלאה אותי ומצעידה אותי, גם כהשחסר שולט בי ותחושת הריקנות אופפת אותי, עדיין אני יודע ולא שוכח שאתה אוהב אותי.

אבל למרות שאני מודע למצב, אני לא שובר כלים ולא ממציא כללים חדשים. בימים שכאלה אני מפנים שבחיים כך הם פני הדברים, רוב הימים אנחנו עובדים, משתדלים ומתגברים, לפעמים מתערה עלינו רוח, מנסיקה אותנו לגבהים, ואז פני תהום עלינו מתרגשים. אנחנו נופלים, לא עובדים ולא משתדלים, אבל לא מתייאשים כי עדיין נשאר לנו ניחוח של הימים המתוקים בהם נסקנו לגבהים.

וכמו שאמר לי משגיח אחר ברבות הימים "הכסיל הוא אשר בחושך יהלוך, החכם פשוט עומד, די לו בכך שהוא לא מתדרדר".

אז תסלח לי בן יקר שלא חסתי עליך לספר לך את הדברים, כי אין מה לעשות יש דברים שאי אפשר להסביר, צריך ללמוד מהחיים.
 

אלעזר 1

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עיצוב פונטים
מוזיקה ונגינה
UX UI
D I G I T A L
יוצרי ai
קָרָא אֵלַי קוֹל

קוֹלוֹ כְּקוֹלִי

קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל

נִשְׁמַע רַק בִּגְבוּלִי



קוֹלוֹ כֹּה מֻכָּר

חָרוּט בְּנִשְׁמָתִי

מִי זֶה אָמַר

לְהָעִיר אֶת אַשְׁמָתִי?



אֲנִי הוּא אַתָּה שֶׁל אֶתְמוֹל

פּוֹתֵחַ הוּא בַּלָּאט

מַעֲשֶׂיךָ בָּאתִי לִשְׁקֹל

הָאָדָם אֲשֶׁר שָׁלַט



הֵן בִּפְלוֹנִי מִלָּה הֵטַחְתָּ

נַפְשׁוֹ עָלָיו עָגְמָה

בְּרֵעֵהוּ תִּפְלָה נָתַתָּ

שָׁחָה קוֹמָתוֹ לָאֲדָמָה



פּוֹנֶה אֲנִי אֶל הַקּוֹל

טוֹמֵן רָאשִׁי בַּחוֹל

פֹּרַק מֵעָלַי אֶת הָעֹל

מֵשִׁיב בְּמַעַן זוֹל



הַלֹּא אֵין טַעֲמִי הַיּוֹם

כְּטַעַם הַיּוֹם שֶׁאֶצְלוֹ

וְאֵיכָכָה יַעֲסֹק נַחְתֹּם

בְּעִסָּה אֲשֶׁר לֹא לוֹ



קוֹל הָאֶתְמוֹל אֵינוֹ מַרְפֶּה

מֵשִׁיב אִמְרָתוֹ בְּנַחַת

לְשׁוֹנוֹ - לְשׁוֹן מַרְפֵּא

תְּשׁוּבָתוֹ בְּפִיו מֻנַּחַת



הֵן סֵפֶר חָתוּם

אֲשֶׁר הוּא בָּרָקִיעַ

כְּתַב נִשְׁמָתְךָ רָשׁוּם

עָווֹן מֶרְיְךָ יוֹדִיעַ



הַלֹּא אִם תָּשׁוּב

וְכִי תֵּיטִיב

סָר עָווֹן עָזוּב

וְחִטֵּאתִיו



תַּחַן אֶקְרָא בְּקוֹל

לֵב אֶשָּׂא אֶל כַּפַּיִם

סְלַח נָא עַל כָּל

רַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אוטוביוגרפיה


תכתבי כמה חיוכים שיגרת במהלך חייך.

כותבת.

גם אלה הקטנים, שאפילו לא שמת לב אליהם.

הם נחשבים?

כן, נחשבים. הם עשו משהו טוב בלב של מישהו אחר, הם נחשבים.

טוב, נכון, כותבת.
אני כותבת גם את המחשבות הנסתרות מאחורי החיוכים, לפעמים, החיוכים הם כסות, לפעמים הם חיוכים קצת מתנשאים, שמחים לאיד או מתייפיפים

לא, את זה אל תכתבי

למה?

כי זה דבר שלא יפה לכתוב, זה לא אסטטי.

נכון, לא יפה בכלל אבל זה חלק ממני, אה, ואני אכתוב כמה סנדוויצ'ים הכנתי עד היום וכמה מהם זרקתי, לטיפה לפני השינה וגם- מה יצאת? תעוף חזרה למיטה!

לא, לא, את המשפט האחרון תמחקי, מה זה תעוף כבר למיטה? תשאירי את הלטיפה, לטיפה זה טוב

אני משאירה את הלעוף, חובה.

כמה את קשה!
תכתבי על המילים היפות שכתבת, שחיזקו אותך, ששינו אותך ואולי גם נגעו במישהו מתישהו

גם אותם וגם על חשבון מה, זאת אומרת, שכתבתי אותם במקום לעשות דברים אחרים, בוערים יותר.
אוטוביוגרפיה, לא?

לא, אוטופביוגרפיה זה לא כתיבת נקיפות מצפון

נכון, היא לא, היא חשבון נפש- פלוסים, מינוסים, תרגיל חשבוני פשוט

כן? זאת אוטוביוגרפיה? אוטוביוגרפיה לא אמורה ליפות את המציאות?

אני לא יודעת, אולי אוטוביוגרפיות נוטות לייפות את המציאות אבל לא האוטוביוגרפיה שלי

אבל מי יקנה ספר כזה?

לא יודעת, אני בבעיה, אפילו אני לא הייתי קונה את זה

אז תוסיפי, תוסיפי כמה פרקים שבהם לא הוצאת תסכולים על האנשים הלא נכונים, שלא התנהלת בפנקסנות קטנה, שהיית סלחנית, שגמלת חסד שמחלת, שהיו לך רגעים כאלה מיוחדים בתפילה שבהם ממש התכוונת למה שאמרת

טוב, אני הולכת לעבוד על זה.
 

אפרת תהל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
בסייעתא דשמיא, יום עשירי לחודש אלול.

אבא'לה שלי,

אחד עשר חודשים עברו מאז עמדתי לפניך בעיניים דומעות, מבטיחה לעשות טוב ולא לשוב לכל הרע שהייתי שקועה בו.

אחד עשר חודשים עברו בהם גיליתי כי הכל היה הצגה, ואולי אפשר לקרוא לזה התחנפות. אמרתי מה שידעתי שאתה אוהב לשמוע, הבטחתי את מה שהמורות היטיבו לשנן באוזניי, והתחרטתי על עבירות ששבתי לעבור אותן ביתר שאת השנה.

ומוזר לי, מוזר כל כך שהשנה אני שוב יורדת על ברכיים ומבקשת סליחה, הרי שנינו יודעים מה היו סופן של הבטחות דאשתקד, ואיך נראתה השנה האחרונה.

אבל אבא'לה,

אתה בוחן כליות ולב, אתה יודע את ליבי, מחשבותיי, רגשותיי. אתה יודע כמה פעמים התל בי היצר ומצאתי את עצמי נושכת שפתיים בסוף מעשה.

אני אהיה כנה, היו עבירות שעברתי בהנאה, מבלי למצמץ עפעף, כאילו אין אתה רואה אותי בכל שעה ובכל מקום.

אך תמיד, אבא, לאחר ההתפקחות הייתה חרטה, חרטה ותסכול עמוק.

לעיתים חיכיתי לאלול, אתה תצא לשדה, ואני אפול לרגליך ואבקש סליחה.
חודש הרחמים הגיע, כבר כמעט חצי ממנו חלף, ואיפה אני? אלוקים! איפה הדמעות החרטה והבושה?

כלום אחד בתוך הלב שלי.

אני לא יודעת איך לבקש ממך סליחה, אתה הרי מכיר אותי, מכיר את ההבטחות שלא מתקיימות, למה שתשמע לי?

אני כותבת לך, זו הדרך היחידה שעדיין לא ניסיתי. אני אקח את המכתב הזה ואתלה אותו על יד המראה, אולי ככה אני אזכור אותך יותר? אולי באלול הבא השפתיים שלי לא יהיו זבות דם ושוב לא אצטרך לחפש לי דרך שתשיב אותי אליך?

אולי?

הו! הלוואי!
 

גראביצר

משתמש צעיר
מָה לְזֹאת הָאִוֶּלֶת בְּבֵיתִי,
לִרְמֹס גַּנִּי וּלְשָׁרֶשׁ נְטִעִים.
מָה לָהּ הִסְתַּפֵּחַ בִּמְעוֹנִי,
לָבוֹא לְעַנּוֹתֵנִי עַל מִשְׁכָּבִי ?
אִם שָׂרִית עָלַי תּוּכְלִי לִי,
כִּי אֵין בִּי מְתֹם וָאוֹן.
רַב לָךְ אִוַּלְתִּי, רַב לָךְ !
הַלֹּא שָׂבַעְתְּ מֵאֱחֹז יְמִינִי
וְאַף לִכְבֹּשׁ בֵּיתִי תַּחְפָּצִי ?!
עִזְבִינִי נָא, עִזְבִי עַתָּה,
אַל נָא מִבֵּיתִי תְּגָרְשִׁינִי.
לְכִי לָךְ אֶל בֵּית הוֹרָתֵךְ,
וּמִבֵּיתִי קוּמִי צְאִי
לֹא אֲנִי הוּא מוֹלִידֵךְ !

וַתַעַן הָאִוֶּלֶת וַתֹאמַר :
רְאוּ רְאוּ אֶת זֶה הַנִּמְהָר,
שֶׁאוֹתִי חִשֵּׁב אַךְ כְּנִסְפָּח !
הַבֵּט עָלַי הֵיטֵב וְהִתְבּוֹנָן
הַאִם לֹא תַּכִּירֵנִי עַתָּה ?!
אֲנִי הִיא הֲרֵי מוֹלַדְתְּךָ,
וּמִשְׁכַּן זֶה שֶׁתַּחְשְׁבֵהוּ לְבֵיתְךָ
שֶׁלִּי הוּא וְלִי דִּירָה,
בְּבֵיתִי נִמְצָא מְקוֹם מִשְׁכָּנְךָ !
אֵין לִי צֹרֶךְ עָלֶיךָ לְהִשְׂתָּרֵר
כִּי הִנְּךָ עֶבֶד לִי מִקֶּדֶם.
מִלְּאוּ פִּיכֶם שְׂחוֹק וָהֹלּוּ,
מוּל מַעֲשֵׂה שְׁפַל דַּעַת זֶה,
הָרְאִיתֶם עֶבֶד הַמְּגָרֵשׁ אֲדוֹנוֹ ?
וְהַלֹּא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יְצַחֵק לִבּוֹ !
 

.כותבת.

משתמש מקצוען
חשבון נפשו של השכלתן



בוא, בוא שב, שב רגע אדיוט. כמה אתה מקפץ ומתזז, כמה.

זה מרתיע.

שתוק. אתה יודע שזו הייתה טעות. חמורה. לא היית צריך להיות שם. בשום אופן לא.

לא הייתי צריך אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, זה היה קשה..

קשה. חה. גם זה תירוץ. מה אתה ילד? ידעת הרי לגמרי מה הנכון.

זו רוח שטות שהתמלאתי בה. ואין אדם עובר עבירה אלא- - -

באמת. והרי יכולת לחדול מכך כל הזמן, כל שבריר שנייה, צלול היית, לחלוטין.

ומה עם מה שאני אומר לכולם? שנופלים וקמים, ואנחנו בני אדם, ולכולנו יש מעידות לפעמים.. זה קיים. זה כל כך קיים, ואתה אף פעם לא התנגדת כשדיברתי ככה.

נכון. זה נכון לגביהם. אני מאמין בזה, אני דן אותם לזכות. אבל אתה? היית בהכרה מלאה, הרגשתי בכך. לך אין את הפריווילגיה ליפול, יש לך שכל, המון, השתמש בו, שלוט בעצמך.

יש לי גם יצר.

אין אתה ראוי אף לתגובה.

אבל למה רק לי אין הזדמנות שניה? למה כולם בסדר, כולם בנים יחידים שחוזרים לאבא שבשמיים והוא מקבל אותם באהבה, ורק אני לא זכאי ולא מסוגל להתבונן בפניו מרוב חטאי? והרי חטאתי פחות מהם. בהן צדקי.

אין זה שייך. כלך מתירוצים ודיבורי הבל. כל כך עלוב אתה במעשיך, בחטאיך, בנפילותיך. עלוב וקטן. קטן כל כך.

ועכשיו? איך קמים מהנפילה הזאת?

ועוד שואל הוא שאלות, השמעתם? עוד מעז הוא להוציא מפיו אי אלו הברות.

ובכל אופן? רחמים.

איבדת את הזכות לכך, שפל שכמוך. כל שעליך לעשות זה לשוב לדרך הישר. תמה אני שעוד רואה אני אותך מתבוסס בבוץ. כמה נמוך אתה יכול לרדת. כמה.

כמה מתעב אתה אותי.

אמת. העודך כאן?

לא אשאל עוד רחמים, אך מה עלי לעשות עם הקושי, עם השאלות, עם ההזדקקות ליד מכוונת ומנחה??

קום, קום ולך! האינך שומע? קו----ם!

אז קמתי והתקדמתי. בשאט נפש.

ועוד גוש בטון אסחב מעתה במעלה גרוני. גוש מזוהם, חונק וכואב.

מפעם לפעם מעז אני להצר על קיומו.

ואחר שב לשאתו בשקט, מבוייש ונזוף.

כמה שהוא מגיע לי.
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
מאת הניקית @מ.ל.ב. י

זה היה טעות.

בטוח שזה היה טעות.

למה? אלוקים, למה? יש לך הסבר למה עשיתי את זה להורים שלי?

בסדר הייתי אז צעיר, בסדר היה לי חיים קשים, בסדר אבא שלי הרביץ לי, אז מה, לכן עושים צבא? באמת!

איפה אורטל כשצריך אותה, ברחמים, איפה היא?

תמיד היא יודעת כל כך יפה להרגיע אותו, היא יושבת ומסבירה לו את כל ההיסטוריה למה בדיוק הוא עשה ולמה, למה בחר כל בחירה ולמה היא אשתו בעצם. אוף. אז איפה היא עכשיו כשהוא חייב אותה, ולמה אלוקים, למה דווקא עכשיו הוא נזכר בהכול?

הוא החליף מבט עם המראה, פנים קשוחות חסרות הבעה ממשית הציצו אליו, צלקת ארוכה עיטרה את צווארו, זיכרון מהיר וזריז עבר במוחו: 'זה היה כואב'.

יופי, של כאב, כאב פיזי, ומה עם הלב של אבא שלו, מה?

אתה היית ילד מסכן והוא היה אבא אכזרי!

לא נכון, הוא היה אבא טוב בדרך שלו, חינך אותי בדיוק כמו שחינכו אותו.

אבל מי אמר שמה שהתאים לו התאים גם לי?

עובדה שעל פי הדרך הזו קמו דורות ישרים ומבורכים.

איזה יופי. אוף!

הזכרונות הכו בו בלי רחמים:

הוא ואבא הולכים לחלקה לרבי ומקבלים דולר וברכה 'תגדל תלמיד חכם' אבא עונה בדבקות: 'אומיין' ולוחש גם לבן יוחיד שלו: 'תגיד אומיין, צדיק, תגיד' והוא בתמימות של ילד בן כמעט שלוש שכל העולם לפניו ענה אמן.

הוא ואבא הולכים לחיידר בפעם הראשונה ראשו עטוף בטלית.

הוא מלקק דבש ואבא מברך שתהיה צדיק גדול.

הוא ואמא קונים נעליים לחתונה של שורי, אמא מברכת שיזכה גם הוא להתחתן עם כלה צדיקה.

הוא הולך לחיידר שמח.

הוא הולך לחיידר שמח פחות.

אבא כועס, מרביץ, הוא שותק ומשתדל.

לא מספיק, אבא כועס, מרביץ שוב, ואומר בכאב, הרבי ברך שתהיה תלמיד חוכעם גודויל!

בהתחלה הוא כל סטירה של אבא העיפה אותו מאה שמונים מעלות לצד השני. אבל אחר כך, הסטירה העיפה אותו שלוש מאות שישים מעלות, והוא נשאר באותו מקום.

ואבא כעס. מאוד כעס.

'אתה יכל להיות רבי חיים קנייבסקי הבא עם הראש הגאון שלך, למה אתה מבזבז אותו על שטויות, למה?'

הוא הולך בלי להגיד שלום.

הוא בצבא, עושה חיים.

אבא לא אומר לו שלום כשהוא פוגש אותו בגאולה.

אמא לא נותנת לו להיכנס הביתה ביום חורף מקפיא, כי אבא לא מסכים.

הוא כועס.

ואבא?

ואבא גם.

למה כל הזיכרונות מציפים אותו עכשיו בלי סדר כלשהו, ואיפה אורטל כדי לפרוק תסכולים?

כבר חצי שנה הוא עם התסכול הזה.

תאונה אחת. שתי רכבים. ושלוש אמבולנסים, זה מה שהוא זכר.

כמעט כל השאר נמחק. הרופא טען שזה זמני ויחלוף תוך שבועות עד חודשים.

כבר בבית חולים הוא קלט שאת העבר הרחוק הוא זוכר ואת ההווה הקרוב והעבר הקרוב לא. תקופה ארוכה מהחיים שלו פשוט נמחקה.

הוא ניסה אין ספור פעמים להבין מה הקשר שלו ילד צ'אלמער, ממאה שערים, שישב בכלא בגיל תשע, כי פצע בינוני שוטר בהפגנה, ואחר כך עוד פעם בגיל עשר. אבא שלו מנהל את כל ההפגנות, ,החל מאל תעברו בשכונתנו בלבוש לא צנוע, ועד ההפגנות השבועיות בצומת הנביאים של: 'שאבעס!'

איך ילד כזה היה בצבא, ויש לו חותן חילוני ואישה בשם אורטל? איך הסיפור הזה מסתדר ביחד?

חור של זיכרון באמצע החיים.

ואורטל הסבירה, מלא פעמים הסבירה לו כל מהלך שלו, אבל הוא, לא נזכר. ולא סלח לעצמו על שעשה ככה לאבא שלו.

הוא? איך זה יכל להיות? ואבא רצה שיהיה רבי חיים קנייבסקי הבא. איך הוא עשה לו את זה איך?

אז אורטל תמיד אמרה לו שכשייזכר הוא יבין, אז הוא חיכה עם הבקשת סליחה לאבא שלו, אבל עכשיו הוא נזכר. הוא נזכר ומבין.

מבין שתירוצים היה לו הרבה, אבל אבא צדק.

אני לא אשם! בכלל לא אשם.

מה הקשר כאן כן אשם, לא אשם?

אבל אבא היה כל כך רע אלי!

אתה לא יכול להאשים את כל הבחירות שבחרת באנשים אחרים.

אבל...

שום אבל.

מחר.

מה מחר, עוד היום!

עוד היום הוא ייסע לירושלים, ילך בסמטאות הצרות של מאה שערים יכנס לרחוב בהר"ן, אחר כך לשוק, ימשיך עוד קצת וליד חנות הספרים עין יעקב יש בניין. הוא יעלה במדרגות לאט לאט , בגב כפוף וראש מושפל, בברכיים פקות.

הוא ידפוק בדלת עד שהיא כמעט תשבר, ולאמא לא תהיה ברירה אלא לפתוח. ואז... ואז... הוא יבקש סליחה.

סליחה אמיתית, כשהוא יודע וזוכר על מה, לא כמו הסליחה כשביקש מאבא כשבא לבקר אותו בבית חולים, כשעדיין לא זכר מכלום, והכל היה נראה לו מוזר. לא כזאת סליחה.

סליחה אמיתית.

אשמנו.

בגדנו.

גזלנו

סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים.

ואתה צדיק על כל הבא עלינו. כי אמת עשית

ואנחנו הרשענו.
 

על דא ועל הא

משתמש סופר מקצוען
עימוד ספרים
צעד, ועוד אחד. ששה צעדים מפרידים ממנו אלי.
עיניו יורקות דם, ידו טמונה עמוק עמוק בכיס המעיל, רגליו רועדות קמעא.
מביט ימינה ושמאלה, אין איש באזור. אפילו יעקב המאבטח, נעלם כלא היה.
בתנועה זריזה וחדה הוא מוציא את היד מהכיס.
לא הצלחתי לזהות את החפץ שמונח בה, אבל זה היה ארוך. וחד.

אין לאן לברוח. אני והוא פנים מול פנים.
בעוד כמה שניות, אני כבר לא פה.
חושב על אשתי, על הילדים, על ההורים המבוגרים, שעולמם הולך להיחרב בעוד שעה-שעתיים כשיקבלו את שיחת הטלפון.
שמעתי פעם על המשמעות של הרגעים האחרונים בחיים, הרב אמר פעם בבית הכנסת שטוב לעשות וידוי, או לומר שמע ישראל. כמה חבל שאני לא זוכר את הפסוק הזה בעל פה.
הוא מתקרב. אני מנסה להרוויח קצת זמן, רץ מפינה לפינה, לא שזה יעזור אבל עוד רגע אחד בחיים זה גם משהו.
אפילו להשמיע קול צווחה, אין לי יכולת. הגוף מאובן לגמרי. דממה סמיכה שוררת באוויר, מה שמשחק לטובת המחבל הארור, אבל אין בי כוחות להוציא הגה.

וכאן הלב שלי מתפרק לרסיסים.
'אבא', אמרתי, 'זו הפעם הראשונה שאני פונה אליך, וכנראה גם האחרונה. אבל אתה יכול לעשות שזו לא תהיה הפעם האחרונה. בבקשה, תעשה. הכדור בידיים שלך'.
'אתה בטח זוכר, כשהייתי קטן, אולי בן עשר, הלכתי עם סבא לבית כנסת. זה היה בחג אחד שמתפללים בלי סוף, וסבא לקח אותי לשמוע את התקיעות. לא הבנתי מה זה, אבל הוא אמר לי שאתה אוהב ששומעים את זה. אז עשיתי לך את זה, כי אתה אוהב. אבא יקר, עכשיו אני מבקש ממך, שתעשה את מה שאני רוצה כל כך, לחיות. פשוט לחיות'.

המחשבות מתרוצצות, והסכין מרצדת אל מולי.
אני מנתר בקפיצה חדה לעבר השני, והוא בעקבותיי בזריזות מטורפת. מאגף אותי משמאל. כבר לא נשארו לי הרבה אופציות.
'אבא, אני יודע, לא תמיד עשיתי את מה שאתה אוהב. נכון. אני באמת מתחרט. אבא, אני מתחרט. מתחרט'.

סוף.
יש קונה עולמו, בחרטה אחת.
 

יהלום-יצירות מלוטשות

הוצאה לאור שמבינה אותך
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
זה הגיע שוב. הימים האלו. נזכר איך עמדתי מולך בימים הארוכים האלו בשנה הקודמת ואלו שלפניה, אל חלקם התחברתי מאוד, מחלקם סלדתי.
זוכר כמה בקשתי והתחננתי שאזכה כבר להיות משהו, שאצא מבועת האדישות הזו שאפפה אותי.
והנה, תמה לה השנה ואנחנו שוב לפניך חשופים.

אנחה מעולה בייאוש צפה בי: איה הרצונות, איה הבקשות - איה הם, אבא.
למה לי לתלות שוב תקוות, למה לי לערבב ולהציף שוב את המוגלה והמבוכה. לשווא.

פתאום, אני נזכר קצת במילים ששמעתי פעם מאיזה צדיק, הוא אמר שה' יתברך לא סופר הצלחות מעשיות, רק שעות מלחמה, ניצחונות ורצונות קטנים ויחידיים. אז אולי כן יש איזשהו סיבה לנסות לחזור בתשובה, אבא.
החזר אותי אליך, רע לי במקומי. הראה לי הדרך.
 
נערך לאחרונה ב:

AtArA R

תוכן. אש.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
אתה רואה? עכשיו היא בוכה.
- היא לא.
היא כן!! תפסיק רגע לדפוק את הראש בקרש של המיטה ותקשיב. היא בוכה.
- היא לא.
תפסיק רגע!!! תפסיק!!!
- ממ...
שתבכה.
המורה אמרה שבחודש אלול כל היהודים חוזרים בתשובה!
- לא אכפת לי!!
ילד רע!!!
- אני לא.
אתה כן!! רק עושה בעיות. רק בעיות. גם עכשיו אמא בוכה בגללך במטבח. לא יכלת להתאפק?? ילד רע.
- אני לא ילד רע!!! ואני לא יכול להתאפק!! אתה יודע שאני מנסה ולא מצליח. לא מצליח!!!
לא יכול להתאפק?? תינוק. בגללך הכל. בגללך כולם מפסידים. בגללך תמר לא נסעה לבר מצווה של חיים. בגללך שבוע שעבר הם חזרו מוקדם מהטיול. סבא וסבתא ירושלים וכל הבני דודים נשארו בטבריה, ורק אבא ואמא ותמר וישראל ומוישי ואילה חזרו הביתה. תינוק!! איזה ילד בן 14 צריך שישמרו עליו כשהוא חוזר הביתה מההסעה?? איזה ילד בן 14 ישן בחדר של אבא ואמא??? תינוק!!! עושה בעיות!!!
- אני לא תינוק!!
תראה איך אתה לא מצליח להתאפק. איך צעקת מקודם ושרטת את אמא בלחי ואיך נשפכו כל המים שבדלי על המיטה של אמא עם הכביסה הנקיה.
- אבל זה היה כי ישראל לקח לי את הטושים!!
אז מה?? לכן להגיב ככה? אמא לא מרשה בכלל לצייר על המדפים.
- זה היה מתסכל נורא!! וחוצמזה, אני רציתי להרביץ גם לישראל והתאפקתי. רק כשהתחלתי לצעוק ואמא באה להשתיק אותי כבר לא התאפקתי יותר.
חכם גדול.
- אל תצחק עלי!! אני אראה לך מה זה!
איך תראה לי?
- אני אמשיך לדפוק את הראש בקרש.
לא מאיים עלי. זה אפילו כיף. עושה לי תחושה.
- אני אצעק שוב.
לא!!
- כן. בטח שכן. לא יכול איתך כבר.
אל תצעק! תתאפק!! לפחות תן לאמא לבכות בשקט---
- אני לא יכול!!
אתה כן!!! תתאפקקקקקק-----------
- לא!!!!!! לך מפהההה!!!!!!!!! וואאאהההההההההההההההההההההה------------------
ווואאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
"לבד.
אף אחד אפילו לא שומע שאני אומר 'לבד'.
חה, אני מדבר בשקט כאילו שאני עלול להפריע למישהו.
חופשי אני יכול לצרוח את זה בכל הכוח.

לבדדדד!!!
בד
בד

כמה זמן עבר מאז שאני פה בצינוק?
שלושה ימים? לא בעצם ארבעה.
אני כבר מתחיל להתבלבל.
אין אנשים. אין אור ואין חושך, אין בוקר ואין לילה. יש רק חרך צר שנפתח פעמיים ביום כדי לזרוק לי אוכל.

זה היה רעיון טוב, להתחיל לדבר לעצמי.
קצת מוזר בהתחלה, אבל כשמתרגלים זה מעביר עוד דקה. עוד דקה. מפיג קצת את הבדידות הזאת שמוציאה מהדעת.
פחחח. בשביל מי בדיוק אני מתנסח בכאלו מילים חגיגיות? 'הבדידות שמוציאה מהדעת'. אפשר לחשוב.

אבל באמת מוציא מהדעת. כמה אפשר כבר להישאר לבד.

אני משתגעעעע
גע
גע

ולחשוב על זה שפעם כל מה שרציתי זה קצת שקט, קצת זמן לעצמי.
הנה, יופי. קיבלתי זמן לעצמי בשפע.
קיבלתי שקט מחריש אוזניים.

ועכשיו מה?"


מחיאות כפיים סוערות.
צוות ההפקה כולו נעמד על הרגליים.
"כל הכבוד. אודישן מעולה" אמר הבמאי.
"זה היה אותנטי לגמרי" הוסיף התסריטאי.
"אני חושב שמצאנו את האיש הנכון" חתם המלהק.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  6  פעמים

לוח מודעות

למעלה