הנושאים החמים
הנושאים החמים
כל יציאה לאור ולא משנה באיזה תחום, יכולה לגרור איתה פרסום, תהילה, כבוד, הערכה..
היוצר האלמוני מסוגל להגיע יום אחד להכרה עולמית בפירות עמלו. ויותר מזה – להיות 'דמות', מישהו עם אמירה.
זה לא רק בתחום היציאה לאור, זה בתחומים נוספים. למשל פוליטיקה, או אפילו בעבודות רגילות בהן יש עובד מצטיין שמגיע פתאום לקידום משמעותי וכו'.
וכאן נשאלת השאלה: איך זה להרגיש בצמרת, שם גבוה? איך זה להיות במעמד של ג'יי קיי רולינג, (לא קראתי את הספרים שלה.. זו סתם דוגמה) או של מלך אנגליה?
התשובה לשאלה הזו:
זה נפלא להיות בצמרת.
(כנראה) כולנו שואפים בסתר ליבנו לזכות פעם לאיזו תהילה קטנה, או תהילה משמעותית. (כי השאיפה הזו יש לה מטרה לגרום לנו להתקדם).
ואם לא כולנו – אז כן אלו שמשקיעים בנושא מסוים רוצים לראות פירות לעמל שלהם.
אבל – איך זה להרגיש שם, בצמרת?
אפשר לשאול את האנשים שהגיעו לשם, ותשובתם תהיה:
"אותו דבר, אין שום שינוי".
"משעמם מאוד".
"אוקי, ואז?..."
"מתרגלים".
"מה זה נותן לי, בעצם?"
"זה לא בדיוק צמרת, כי כאן יש לנו צמרת חדשה לכבוש..."
ועוד ועוד תשובות שהמשותף להם ללא ספק: "הבל הבלים הכל הבל"
אז אם מראש אנחנו יודעים שהצמרת היא לא באמת מדהימה כמו שהיא נראית מלמטה – למה לשאוף לשם?
בדיוק השבוע יצא לי לדבר עם מישהי שיש לה כשרון מסוים, משהו שאם היא תשקיע בו היא יכולה להתקדם ממש אך היא לא רוצה לטפח אותו כי זה יגזול לה את 'עצמה'. (יש לכל אדם הרבה סיבות למה לא לקדם את עצמו... לפי דעתי אחת הסיבות המרכזיות היא שאנחנו מבינים בסתר ליבנו שאנחנו לא 'וואו'' והמציאות לא 'וואו', כך שעדיף לחיות באשליות שיש לנו פוטנציאל לא ממומש מאשר להיווכח שארוכה הדרך להצלחה, אם בכלל).
אז ניסיתי להגדיר מה זה אומר לצאת לאור, ומה זה אומר הצלחה:
יש הצלחה שנובעת מתוך מקום של 'אני, אני, אני...' זו הצלחה מתסכלת, ומי שמגיע לצמרת לא נהנה שם מהנוף, אלא ימצא את עצמו מחפש את האושר כל הזמן.
יש הצלחה של "יש בי משהו טוב, אני יכול לתרום לסביבה את המשהו הטוב, כי בלעדי המאמץ שלי להפיץ את הטוב שבי העולם קצת חסר, אני יכול לגוון את העולם וכו' וגם אם אני לא מושלם וההצלחה שלי חסרה בכל זאת זה עדיף על פני לא לעשות כלום". כמו הפתגם: עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה.
באמירה הזו אין הצלחה שתיגע בצמרת, כנראה, כי גם אם נגיע לצמרת נתייחס לזה כאל מקום נוסף בדרך, ולא כאל מטרה בפני עצמה.
כי שם בצמרת יש אמנם נוף ואוויר פסגות אבל גם הרבה אכזבה, אי אפשר לבנות שם בית ולהתמקם בנוחות.
עדיף לחיות בקרקע, ולהפריד בין ההצלחה/הכישלון שלנו לבין מה שמגדיר אותנו - שזה עבודת המידות.
עדיף להתחבר לרגע, להתחבר לעצמנו ולבורא עולם, במקום להיות באשליות ובחלומות שממש נחמדים אבל פחות מקדמים אותנו מבחינה מהותית.
כמובן שכל מה שכתבתי כאן קשור לשכל, והרגש מדבר לפעמים בצורה שונה, בכל זאת זה חומר למחשבה.
היוצר האלמוני מסוגל להגיע יום אחד להכרה עולמית בפירות עמלו. ויותר מזה – להיות 'דמות', מישהו עם אמירה.
זה לא רק בתחום היציאה לאור, זה בתחומים נוספים. למשל פוליטיקה, או אפילו בעבודות רגילות בהן יש עובד מצטיין שמגיע פתאום לקידום משמעותי וכו'.
וכאן נשאלת השאלה: איך זה להרגיש בצמרת, שם גבוה? איך זה להיות במעמד של ג'יי קיי רולינג, (לא קראתי את הספרים שלה.. זו סתם דוגמה) או של מלך אנגליה?
התשובה לשאלה הזו:
זה נפלא להיות בצמרת.
(כנראה) כולנו שואפים בסתר ליבנו לזכות פעם לאיזו תהילה קטנה, או תהילה משמעותית. (כי השאיפה הזו יש לה מטרה לגרום לנו להתקדם).
ואם לא כולנו – אז כן אלו שמשקיעים בנושא מסוים רוצים לראות פירות לעמל שלהם.
אבל – איך זה להרגיש שם, בצמרת?
אפשר לשאול את האנשים שהגיעו לשם, ותשובתם תהיה:
"אותו דבר, אין שום שינוי".
"משעמם מאוד".
"אוקי, ואז?..."
"מתרגלים".
"מה זה נותן לי, בעצם?"
"זה לא בדיוק צמרת, כי כאן יש לנו צמרת חדשה לכבוש..."
ועוד ועוד תשובות שהמשותף להם ללא ספק: "הבל הבלים הכל הבל"
אז אם מראש אנחנו יודעים שהצמרת היא לא באמת מדהימה כמו שהיא נראית מלמטה – למה לשאוף לשם?
בדיוק השבוע יצא לי לדבר עם מישהי שיש לה כשרון מסוים, משהו שאם היא תשקיע בו היא יכולה להתקדם ממש אך היא לא רוצה לטפח אותו כי זה יגזול לה את 'עצמה'. (יש לכל אדם הרבה סיבות למה לא לקדם את עצמו... לפי דעתי אחת הסיבות המרכזיות היא שאנחנו מבינים בסתר ליבנו שאנחנו לא 'וואו'' והמציאות לא 'וואו', כך שעדיף לחיות באשליות שיש לנו פוטנציאל לא ממומש מאשר להיווכח שארוכה הדרך להצלחה, אם בכלל).
אז ניסיתי להגדיר מה זה אומר לצאת לאור, ומה זה אומר הצלחה:
יש הצלחה שנובעת מתוך מקום של 'אני, אני, אני...' זו הצלחה מתסכלת, ומי שמגיע לצמרת לא נהנה שם מהנוף, אלא ימצא את עצמו מחפש את האושר כל הזמן.
יש הצלחה של "יש בי משהו טוב, אני יכול לתרום לסביבה את המשהו הטוב, כי בלעדי המאמץ שלי להפיץ את הטוב שבי העולם קצת חסר, אני יכול לגוון את העולם וכו' וגם אם אני לא מושלם וההצלחה שלי חסרה בכל זאת זה עדיף על פני לא לעשות כלום". כמו הפתגם: עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה.
באמירה הזו אין הצלחה שתיגע בצמרת, כנראה, כי גם אם נגיע לצמרת נתייחס לזה כאל מקום נוסף בדרך, ולא כאל מטרה בפני עצמה.
כי שם בצמרת יש אמנם נוף ואוויר פסגות אבל גם הרבה אכזבה, אי אפשר לבנות שם בית ולהתמקם בנוחות.
עדיף לחיות בקרקע, ולהפריד בין ההצלחה/הכישלון שלנו לבין מה שמגדיר אותנו - שזה עבודת המידות.
עדיף להתחבר לרגע, להתחבר לעצמנו ולבורא עולם, במקום להיות באשליות ובחלומות שממש נחמדים אבל פחות מקדמים אותנו מבחינה מהותית.
כמובן שכל מה שכתבתי כאן קשור לשכל, והרגש מדבר לפעמים בצורה שונה, בכל זאת זה חומר למחשבה.
