מידע שימושי איזה ספר קריאה טוב למבוגרים יצא לאחרונה? (לא מתח)

[נהורא]

עולם חרש בתיה ענה
קוביית קרח שרה מלוביצקי

 

[שירה 123]

עולם חרש הוא של @בתיה ענה - והוא מיוחד מאד-(אם כי הסוף ממש העציב אותי.. )
תקציר
עולם חירש - סיפורה של אֶמי, ילדה שומעת בעולם חירש שאינו מכיל אותה. התמודדות שמי ששומע יכול להבין.

מטלטל תובנות, נוסק לגבהים, מסעיר הגיגים, ונקרא בנשימה עצורה. (מעדויות גדולי הסופרים).
וקובית קרח של שרה מלוביצק- https://www.prog.co.il/threads/יש-קובית-קרח-בחנויות.292387/

 

[כהנית]

את קובית קרח כתבה שרה מלוביצקי,
והוא ספר מהמם מלא תובנות וכתוב זורם, בהיר, כיף לקרא אותו!!

 

[אלי7 א]

אם כי הסוף ממש העציב אותי..

סליחה על ההקפצה, אבל מאמינה שאחרי המבצע באור החיים יש עוד כמה כמוני שקנו עכשיו וקראו לראשונה.
אותי הסוף לא העציב כי אם עצבן ממש.
מה בעצם רצתה הכותבת לאמר, התחושה שאני יצאתי איתה הייתה:
שאין מקום לחריגות בעולם, שמי שיש לו משו שונה משל כולם- עליו לותר עליו כדי להיות כמו כולם, הרגשתי כאילו הכותבת באה להסביר איך מרגישים אנשים עם הזיות. וזה ממש הכעיס אותי ההקבלה.
גיבורת הספר לא הזתה, והיא נשארה עם התחושה שהיא הוזה.
אז זה הענין? לתת לעולם הריאלי כאן הוכחה שאולי הם באמת לא הוזים? רק אנחנו פשוט פחות מהם והם מקבלים מסרים סמויים? אולי יש עוד חוש שישי מלבד חמשת החושים שלנו?
הסוף היה ממש מתסכל. לדמיין את התינוק הקטן שלה מפסיד אמא שומעת בשביל הערך העליון שנקרא "נורמה" ולא רק זה שהאי הפסידה הכל, יצאה קרחת מכל כיוון.
גם הדביקו לה תווית של לא נורמלית וגם בסוף חירשו אותה.
דבר נוסף שהפריע לי לאורך הספר-
בחיים לא ראיתי הורה כל כך אטום כמו אמא שלה, מה יותר מסובך מלראות שהיא שומעת באמת? כל כך קשה לעשות לה כמה מבחנים? ההוכחה היחידה הייתה עם הרעם שהיא שומעת אחרי הברק (זאת באמת הייתה הברקה) אבל מה עם כל הפעמים שהייתה מסתובבת מהצעדים או מתעוררת לקול הבכי של אחיה התינוק.
לאורך הספר ישבתי מרותקת, הכתיבה קולחת הרעיונות מיוחדים, בשלב כלשהו נלאיתי, אבל כללית הספר היה מרתק.
אבל כשהגעתי לסוף שאלתי את עצמי למה בעצם עברתי את כל המסע הזה.
יש לכם תשובות?
אשמח להחכים.

 

[מלפפון]

@בתיה ענה
אני חושבת שהיא רצתה לתת את האמת במערומיה.
מה זה דורש מאיתנו להיות דומים לסביבה, עד כמה שזה כואב.
וזה קיים בכל מקום. קחי אפילו בעלי תשובה שמוותרים על דברים מטופשים,
העיקר להיטמע בחברה.

 

[אלי7 א]

@בתיה ענה
אני חושבת שהיא רצתה לתת את האמת במערומיה.
מה זה דורש מאיתנו להיות דומים לסביבה, עד כמה שזה כואב.
וזה קיים בכל מקום. קחי אפילו בעלי תשובה שמוותרים על דברים מטופשים,
העיקר להיטמע בחברה.

כאמא לילדים
את מאמינה על עצמך שאולי היית מתנהגת אפילו בחצי מהאטימות שאמא שלה התנהגה?
מסמנת את הילד שלך בתוית של חולה נפש בלי לבדוק לעומק אפילו פעם אחת מה הוא בעצם אומר לך?
איזה אמת את רואה בהורים מתעלמים, מסמנים בעצמם את הילד שלהם באות קלון?
ברופאים שלא מתייחסים למה שהפציינט אומר?
באמת את חיה בעולם כזה? אני בפירוש רואה את העולם באור חיובי יותר

 

[מלפפון]

כאמא לילדים
את מאמינה על עצמך שאולי היית מתנהגת אפילו בחצי מהאטימות שאמא שלה התנהגה?
מסמנת את הילד שלך בתוית של חולה נפש בלי לבדוק לעומק אפילו פעם אחת מה הוא בעצם אומר לך?
איזה אמת את רואה בהורים מתעלמים, מסמנים בעצמם את הילד שלהם באות קלון?
ברופאים שלא מתייחסים למה שהפציינט אומר?
באמת את חיה בעולם כזה? אני בפירוש רואה את העולם באור חיובי יותר

בהקצנה, לא?

 

[אלי7 א]

בהקצנה, לא?

מה מוקצן?
התיאורים שלי?
ממש ממש לא, ככה בדיוק אני חויתי את הספר

 

[מרחבית]

בחיים לא ראיתי הורה כל כך אטום כמו אמא שלה, מה יותר מסובך מלראות שהיא שומעת באמת? כל כך קשה לעשות לה כמה מבחנים?

עוד לא קראתי את הספר... רק נראה לי מלמעלה, שבעולם שכולם לא שומעים, לא יודעים בכלל מה זה נקרא לשמוע.
כשאת מדברת על אטימות גבוהה, את מדברת על עולם שיודעים ומכירים את חוש השמיעה, ולא מזהים שמישהי מסוימת שומעת.
זה משהו אחר לגמרי מעולם שלא מכירים את המושג שמיעה. לא יודעים למה לייחס את התופעות, ומה בכלל היא מרגישה.

באמת את חיה בעולם כזה? אני בפירוש רואה את העולם באור חיובי יותר

אם אכן מדובר על עולם שלא מכיר מה זה לשמוע, ולכן יוצרים תווית לא מחמיאה למי שיש לה תופעה בלתי מוכרת, אז כן. זה העולם שאנחנו חיים בו. ויש לעולם הזה הרבה מאוד מה להשתפר בהתייחסותו המזלזלת והמתנכרת לכל מה שלא מוכר לו.

 

[מלפפון]

מה מוקצן?
התיאורים שלי?
ממש ממש לא, ככה בדיוק אני חויתי את הספר

לא התאירוים שלך אלא של הסופרת.
כלומר היא הקיצנה את העולם הזה בכוונה, כדי להשאיר עם התחושה האמיתית.

 

[ביקי]

באמת ספר מדהים. אני מאד נהניתי ממנו
ומזדהה מאד, כאב לי שאף אחד לא שם לב שהיא באמת שומעת, יש לה משהו שלאחרים אין. וזה כל כך בולט, היא עולה על בעיות (נזילה אצל הסבתא, ילדה תקועה בשירותים) מזהה אוטובוס מתקרב, יודעת מתי נכנסו לבית. ומתעלמים מזה לגמרי. לי זה היה מוזר ממש.
ותמיד כשעושים לה מבחנים, פתאום יש איזה רעש או מקדחה כך שהיא לא מצליחה בהם..
אבל אולי כי ציפיתי להפי אנד? אני קיויתי שהיא תפגוש בעולם עוד מישהו ששומע.. בסוף היא משתכנעת בעצמה שהקולות הם הזיות! זה היה החלק הכי הזוי מבחינתי

 

[R DESIGN]

סליחה על ההקפצה, אבל מאמינה שאחרי המבצע באור החיים יש עוד כמה כמוני שקנו עכשיו וקראו לראשונה.
אותי הסוף לא העציב כי אם עצבן ממש.
מה בעצם רצתה הכותבת לאמר, התחושה שאני יצאתי איתה הייתה:
שאין מקום לחריגות בעולם, שמי שיש לו משו שונה משל כולם- עליו לותר עליו כדי להיות כמו כולם, הרגשתי כאילו הכותבת באה להסביר איך מרגישים אנשים עם הזיות. וזה ממש הכעיס אותי ההקבלה.
גיבורת הספר לא הזתה, והיא נשארה עם התחושה שהיא הוזה.
אז זה הענין? לתת לעולם הריאלי כאן הוכחה שאולי הם באמת לא הוזים? רק אנחנו פשוט פחות מהם והם מקבלים מסרים סמויים? אולי יש עוד חוש שישי מלבד חמשת החושים שלנו?
הסוף היה ממש מתסכל. לדמיין את התינוק הקטן שלה מפסיד אמא שומעת בשביל הערך העליון שנקרא "נורמה" ולא רק זה שהאי הפסידה הכל, יצאה קרחת מכל כיוון.
גם הדביקו לה תווית של לא נורמלית וגם בסוף חירשו אותה.
דבר נוסף שהפריע לי לאורך הספר-
בחיים לא ראיתי הורה כל כך אטום כמו אמא שלה, מה יותר מסובך מלראות שהיא שומעת באמת? כל כך קשה לעשות לה כמה מבחנים? ההוכחה היחידה הייתה עם הרעם שהיא שומעת אחרי הברק (זאת באמת הייתה הברקה) אבל מה עם כל הפעמים שהייתה מסתובבת מהצעדים או מתעוררת לקול הבכי של אחיה התינוק.
לאורך הספר ישבתי מרותקת, הכתיבה קולחת הרעיונות מיוחדים, בשלב כלשהו נלאיתי, אבל כללית הספר היה מרתק.
אבל כשהגעתי לסוף שאלתי את עצמי למה בעצם עברתי את כל המסע הזה.
יש לכם תשובות?
אשמח להחכים.

באמת ספר מדהים. אני מאד נהניתי ממנו
ומזדהה מאד, כאב לי שאף אחד לא שם לב שהיא באמת שומעת, יש לה משהו שלאחרים אין. וזה כל כך בולט, היא עולה על בעיות (נזילה אצל הסבתא, ילדה תקועה בשירותים) מזהה אוטובוס מתקרב, יודעת מתי נכנסו לבית. ומתעלמים מזה לגמרי. לי זה היה מוזר ממש.
ותמיד כשעושים לה מבחנים, פתאום יש איזה רעש או מקדחה כך שהיא לא מצליחה בהם..
אבל אולי כי ציפיתי להפי אנד? אני קיויתי שהיא תפגוש בעולם עוד מישהו ששומע.. בסוף היא משתכנעת בעצמה שהקולות הם הזיות! זה היה החלק הכי הזוי מבחינתי

<למעשה כבר כתבתי את הפוסט להלן היכנשהו, אבל בגלל שמצד אחד - אני מבינה אתכן ומצד שני - חושבת הפוך, מעתיקה לכאן את דעתי כדי לאזן>

אני חושבת שהסוף משרת את האמירה והמטרה בסיפור.
לי לא צפה ההקבלה לעולם של אלו שאינם בריאים בנפשם,
אלא לחריגויות ושונות חברתית (מבחינת סטטוס) ויכולת הקבלה וההכלה של החברה לשונה.
כדוגמת: רווקים, גרושים, חוזרים בתשובה, ילדים מבית הרוס וכו'.

החברה שלנו, בדומה לעולם החרשים שבספר, ממהרת לשים תוויות והגדרות, ולמנוע את התקדמותם בחיים בשל סטריאוטיפים ישנים ומקובעים.
דוגמאות?
מעדיפה שלא. לא רוצה לכתוב ב"רחל בתך הקטנה" על סיטואציות של יחס לא הולם לבעלי סטטוס חריג.
אולי דוגמה אחת קטנה שלא מבטאת אפליה אלא כורח המציאות:
קראתי בזמנו ראיון עם רווק מבוגר (בסדרה ביתד, למי שזוכר). הוא הציף נקודה מהותית של קושי: כאדם מבוגר, תורני ומלא כישורים, לו הייתי נשוי הייתי יכול להיות מרצה מבוקש, ר"מ בישיבה או נושא משרה תורנית מכל סוג שהיא.
כרווק - חיי תקועים לחלוטין. לא רק מבחינת הקמת משפחה אלא גם מבחינת מיצוי אישי, התקדמות בחיים, השפעה.

לא באתי לדון לגופה של דוגמה, שיתכן שהיא כורח המציאות בעולם התורני.
אך בואו נקביל את זה לעוד תחומים ונושאים.
איך נרגיש אם המחנכת של בתנו נושאת סטטוס חריג? בביקורת הראשונה שיהיה לנו עליה, לא נבקר לגופה של ביקורת, אלא לגופו של אדם: אה, זה בגלל שהיא X... היא לא מבינה כלום בY.

הקרבן של אמי הוא עצום וכואב. והכואב מכל שגם אז לא זכתה לנורמליות ולמיצוי כשרונותיה.
הסוף הזה נותן כווץ' ללב של הקורא, וממילא גורר מחשבה, דיון וניתוח המצב.

לו הסופרת היתה מתפתית לסיום מרפד ומלטף שהופך את אמי לבעלת יכולת מיוחדת, וחסרונה היה הופך להצלחה מסחררת - הספר היה מטלטל אותנו הרבה פחות, ולא מוביל למחשבות ותובנות כמו הסיום העצוב-משהו בו בחרה.

 

[מרחבית]

הרגשתי כאילו הכותבת באה להסביר איך מרגישים אנשים עם הזיות. וזה ממש הכעיס אותי ההקבלה.
גיבורת הספר לא הזתה, והיא נשארה עם התחושה שהיא הוזה.

(עדיין לא קראתי את הספר)
אם היתה הקבלה היא כנראה לא באה לדבר על מה באמת הזיות ומה לא. אלא על מה מרגישים האנשים האלה. ומבחינה זו - אין הבדל.

אם על ידי הספר יבינו ולו במקצת מה מרגישים וחווים אנשים עם הזיות - זה בעיניי דבר גדול מאוד.
איך המציאות שבתוכם לא מובנת לאחרים ולא ניתנת להסברה, איך הסביבה לגמרי לא מבינה אותם ואת עולמם הפנימי ואת טענותיהם ואת הסתכלותם; איך הם בעצמם לא יודעים להסביר ולשיים את מה שהם חווים; התסכול העצום, התייחסות הסביבה אליהם בחוסר אמון ובביטול כאל 'פגומים' וכו'.

אם נבין שהתסכול שחווים בקריאת הספר - הוא תסכול קטן לעומת הרגשות הקשים מאוד של אנשים שהמציאות שלהם לא ניתנת להסבר ולא מובנת על ידי אחרים - אזי הספר עשה דבר עצום!

אנשים שהמציאות שלהם לא מובנת ולא מוכרת על ידי אחרים, שלא לומר מזולזלת - ככה הם מרגישים!

זה חוץ המנושא הפילוסופי של האם באמת יש גבול ברור בין מה נקרא הזיה ומה לא.

 

[פשוט]

עולם חרש-
סוף באמת עצוב...
אותי עצבן איך לא עלו על זה שהיא כן שומעת??
איפה האמא היתה?
למה כולם חשבו שהיא לא נורמלית?
איך הרופאים לא עשו בדיקות שמיעה?
הרי זה לא יכול להיות שכווווווווולם חרשים
זה נקודה שהפריעה לי במהלך הספר.
בסך הכללי סיפור חיים ארוך וקצת חוזר על עצמו. אני ציפיתי לסוף אחר..

(יש לי ילדה לקוית שמיעה...קצת הזדהתי עם הסיפור מהצד השני...)

 

[אלי7 א]

הספר היה מטלטל אותנו הרבה פחות, ולא מוביל למחשבות ותובנות כמו הסיום העצוב-משהו בו בחרה.

זהו שלא מצאתי שום תובנה ללכת איתה הלאה.
שואלת את מי שקראה:
האם לספר יש איזושהי השקה עם העולם שלנו?
בעולם הנוכחי אימהות מתנהגות ככה לילדים שלהם?
בעולם הנוכחי סותמים את הפה לאנשים והם לא יכולים להביע את עצמם?

ומבחינה זו - אין הבדל.

ודאי שיש הבדל
יש חולה ויש בריא. והגישה לכל אחד מהם אחרת. בודאי בצורת הטיפול.

איך נרגיש אם המחנכת של בתנו נושאת סטטוס חריג? בביקורת הראשונה שיהיה לנו עליה, לא נבקר לגופה של ביקורת, אלא לגופו של אדם: אה, זה בגלל שהיא X... היא לא מבינה כלום בY

איך החריגות מתקשרת ליכולות שונות?
היו כמה אנשים עם יכולות נדירות שלא היו לשאר העולם, לא זכור לי שניסו בכוח לעקור את היכולות שלהם.
בעולם נורמלי ותקין- היו בודקים בצורה הכי פשוטה אם הם צודקים או לא.
איך הרופא שם הסביר לאמא בצורה נלעגת שה"חולים" במחלת השמיעת קולות- היו אפילו דופקים על הקיר ומדמינים שהם מתקשרים ביחד
מה יותר פשוט מלבדוק את זה???

 

[בתיה ענה]

@אלי7 א
המטרה בספר היתה להעניק ל"נורמלים" את היכולת להרגיש, פעם אחת לפחות, מה עובר על בנאדם חריג.
העולם שלך אולי יותר אופטימי ממה שנראה לך עולם חירש. אבל יעידו המיילים שמגיעים אלי מאנשים מנוסים שרואים את העולם שלנו בדיוק כמו את העולם בספר (ולא בהקצנה! @מלפפון, זה שיקוף מדויק). הם מתויגים כחריגים, או בני משפחה של חריגים, וסובלים משיפוטיות ומחוסר רצון של הסביבה להבין מה עובר עליהם.

כמו שכתבה כאן @מרחבית, בן אדם שסובל מהזיות סובל ממשהו מאוד אמיתי, מבחינתו. זה שאנחנו לא מבינים אותו ומתייגים אותו כ"חולה נפש שסובל מהזיות" לא עוזר לו במיוחד. זה שאנחנו מתרחקים ממנו והופכים אותו לסוג ב' ודאי לא קשור להזיות שלו.

לגבי האטימות של האם: אני לא רואה אותה כאטומה. היא אם אוהבת, שעושה הכל בשביל הבת שלה. למה היא לא מתקוממת ולא עושה בדיקות שמיעה? כי אין דבר כזה. לא שם בעולם ולא פה. אנחנו לא מנסים לחפש פתרונות חלופיים לאבחונים קיימים, ואם כן נוכל להתייאש מהר מאוד. קודם כל כי אישה רגילה לא אמורה לדמיין שיש כזה דבר "שמיעה", אם אף אחד לא שומע שם בעולם. היא גם לא יכולה להוכיח שיש כזה דבר, ושהוא אמיתי, גם אם בסתר ליבה היא תאמין לבת שלה. אולי היא תתוייג כמוה וזה לא יהיה הישג שיוביל לאנשהו.

וגם אם היא תצליח להוכיח את זה לפי התוצאה, היא כנראה לא תצליח להושיע את הבת שלה. יש הרי אנשים ש"הצליחו להוכיח" שילדיהם האוטיסטים הם נביאים או סוג של צופי העתיד. לא רואה שיש מישהו שמתייחס בגלל זה באופן שוויוני יותר לאוטיזם. אם היכולת שלה תתפרש כמשהו מיסטי זה יהיה אפילו מפחיד יותר ממחלת נפש, לדעתי. לא הייתי רוצה להגיע לתרחישים מפחידים כאלה.

העולם שלנו אטום ולא מקבל חריגים.

זהו שלא מצאתי שום תובנה ללכת איתה הלאה.

זה נשמע עצוב, אבל מכיון שלא כיוונתי לתובנה אחת ספציפית, אני מאמינה שהתרגיל המחשבתי הזה יצליח להעלות איזו שהיא תובנה בהמשך.
בכל מקרה, הנה תובנה אחת לאור הדיון כאן לעיל:
אם כבר מישהו שילם את המחיר, לקח תרופה או עשה טיפול או חזר בתשובה, או לא משנה מה - הוא ויתר על חלק מעצמו כדי להיות כמו כולם. אז בבקשה, בואו ניתן לו לפחות את מה שהוא רצה, ונקבל אותו כמו כל אחד אחר ולא כסוג ב'.
זה קשה, כי אם אנחנו מגיעים ממקום של רחמים אנחנו לא נוכל לנהוג באופן שוויוני לגמרי. בדיוק לכן אפשר להיזכר באמי, שאמנם היתה חריגה אבל היתה בדיוק כמונו.
אני מצאתי (עוד לפני כתיבת הספר) שהתרגיל הזה עוזר לי. לכן בדיוק כתבתי אותו.

ושוב תודה על כל ההשקעה בתגובות כאן, ועל חוות הדעת ועל החומר למחשבה שאתם נותנים לי.

בתיה

 

[אמא ומתכנתת]

אותי עצבן איך לא עלו על זה שהיא כן שומעת??
איפה האמא היתה?
למה כולם חשבו שהיא לא נורמלית?
איך הרופאים לא עשו בדיקות שמיעה?
הרי זה לא יכול להיות שכווווווווולם חרשים

אבל זה בדיוק הענין, שהספר אכן נכתב על עולם שבו כולם חרשים. המושג של שמיעה וקולות לא קיים בכלל.

 

[מנסה את מזלי]

ממש כך.
כל המתוסכלים/ות
בעולם שבו מתארת הסופרת את המציאות אין בכלל מושג כזה של שמיעה .
ואולי זה מה שהיא רצתה לחדד לנו - גם אם יש אנשים שונים מאתינו ברמה שאנחנו לא מסוגלים להבין, בא נתייחס אליהם כאחד האדם ולא נדבק תוויות ונשפוט ולא נוציא אותם ממעגל החברה הנורמטיבית ..

 

[אלי7 א]

קודם כל תודה על התגובה.
חשוב לי להדגיש- שהתעצבנתי כל כך דווקא משום שהספר ריתק אותי, והייתי דבוקה אליו מספר ימים.

זה שאנחנו לא מבינים אותו ומתייגים אותו כ"חולה נפש שסובל מהזיות" לא עוזר לו במיוחד. זה שאנחנו מתרחקים ממנו והופכים אותו לסוג ב' ודאי לא קשור להזיות שלו.

זה שני דברים שונים.
התיוג כחולה נפש, וההפיכה לסוג ב'
חולה נפש- הוא אכן. זה כואב זה עצוב. אבל זוהי עובדה. יש לו מחלה בנפש.
סוג ב- זה באמת משו שחייבים לשנות את התפיסה כלפיו.

סובל ממשהו מאוד אמיתי, מבחינתו.

זה הענין, שזה מאד משנה אם הוא הוזה או שיש כאן משו אמיתי.
אם הוא הוזה הוא צריך ריפוי, כי לא טוב לו ואפילו מסוכן לחיות ככה. אבל אם זה משו אמיתי- צריך ללמד אותו איך להתנהל עם השונות שלו, על אף החריגות.
נניח תדמייני ילד שחי במוסד לעיורים מכל סיבה שלא תהיה. אין במדינה שלו שום בית ספר לילדים רואים. רק עיורים. תגידי לו לעוור את עצמו בשביל להיות נורמלי? או תלמדי אותו איך להתפתח בלימודים על אף שהתכנים מותאמים דווקא לעיורים ומונגשים בצורה המתאימה להם?

אני מאמינה שהתרגיל המחשבתי הזה יצליח להעלות איזו שהיא תובנה בהמשך.

אז זה בעצם היה תרגיל?
אם כן אז התרגיל הזה הצליח באפון מסחרר. לגמרי הרגשתי אותה, והייתי מתוסכלת איתה, (חוץ מזה שכל הזמן חשבתי לעצמי- אל תקחי תרופה אל תקחי תרופה והיא לא הקשיבה לי)

אני לא רואה אותה כאטומה.

היא לא מקשיבה לה!!!
אני רואה איך אמא שלי מתיחסת לאחותי הקטנה שלא מפסיקה להתלונן על מיחושים פה ושם, ועל אף כל הבדיקות הכל בסדר ולא רואים שום דבר מיוחד.
אמא- אמורה להגיע ללב של הילד שלה.
ואתי הייתה מנותקת מהלב של אמי. היה עצוב לי שהיא נולדה לאמא כזאת שכל היום עסוקה באיך יקטלגו את הבת שלה.

העולם שלך אולי יותר אופטימי ממה שנראה לך עולם חירש.

אולי. מענין לבדוק את זה.

 

[אלי7 א]

ברמה שאנחנו לא מסוגלים להבין,

לא ביקשתי להבין
פשוט מאד לודא קודם כל אם מה שהם אומרים נכון או לא נכון. זה הכל.
זה כמו מישו שחולה ויש לו כאבים שההורה לא מכיר. בגלל שהוא לא יכול להבין מה ההרגשה עם הכאב הזה לכן לא יבדוק ממה זה נובע ומה קורה איתו????