הנושאים החמים
"עשר דקות הפסקה", הכריז הנהג ודומם את המנוע. ירד בדילוג מהאוטובוס המשוריין ופסע לעבר המבנה הנמוך בעל השמשות הגדולות והנוצצות שמעליו התנוסס השלט "מפגש רותם" ליד ציור של ילד עם קסקט מלקק ארטיק.
הנהג היה לבוש מדים אפורים, חגור כבד מקיף את מתניו, עליו תלויים מחסניות, אזיקים, רימונים, מיכלים שונים, מכשירי קשר, וכמובן אקדח מבריק מחובר בסליל קפיצי. "מגיני הדרום" היה כתוב באותיות לבנות גדולות על גב חולצתו.
הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס, עוצר לרגע כדי להתרגל לקור המזגן העז ששרר בפנים.
הוא החל לבחון את תצוגת חטיפי השוקולד, כשהדלת נפתחה מאחוריו ומישהו קרא בהפתעה
"אורן?"
בפתח עמד גבר במדים אפורים זהים לשלו.
"היי גלעד! מה אתה עושה כאן?"
הם היכו אגרוף באגרוף, ברכת השלום המסורתית עוד מימי הסיירת.
"מגיני הדרום" היא חברת אבטחה עילית המורכבת מאנשי צבא מובחרים, היא ספקה שירותים שונים בתחום, ושימשה עשירים, אח"מים, ופרויקטים ממשלתיים. באגף ההסעות המאובטחות עבדו אורן וגלעד כבר כמה שנים יחד.
"אני בתפקיד פה", אמר גלעד, "אברבנאל עושים שיפוצים במחלקה הסגורה, ואנחנו מעבירים אותם לאשפוז בבית חולים זמני בצאלים. חולי נפש מהמסוכנים ביותר, יש אתי שמונה מאבטחים. אבל זו חוויה".
"אני גם בתפקיד פה", אמר אורן, "משימה חשאית, טופ סיקריט". הוא התלבט בין ממולא אגוזים לממולא שקדים.
"ארבע כאלה בשלושים שקל" ניסה המוכר לפתותו.
"הם טריים?" שאל אורן שלא הצליח לפענח את התאריך המרוח על העטיפה.
"אתמול הגיעו מהמפעל, נשבע לך" נדלק המוכר בציפיה.
"טוב, תביא אחד אגוזים".
"לא", התערב גלעד וזרק שלושים ש"ח על הדלפק, "תביא שלוש אגוזים ואחד שקדים".
המוכר הוציא ארבעה שוקולדים מאחורי הזכוכית והניח לפניהם. גלעד לקח את השקדים ודחף את שלשת האחרים לעבר אורן. "בשבילך חבר".
"מצטער גלעד, אבל אסור לי לגלות לאן אני נוסע, יפטרו אותי".
"דחילק אורן, מה יש לך, זה אני! אף אחד לא יידע".
אורן הביט בשלושת החפיסות של שוקולד האגוזים הטרי ואמר בלחש, "כל חברי הממשלה פה באוטובוס, נוסעים לבונקר סודי ליד דימונה".
"ואו. מה הם הולכים לעשות שם?" לחש חברו בהתפעלות.
"השד יודע מה. לא לשחק דמקה כנראה".
"מסתבר. וכמה מאבטחים מתלווים אליך?"
"שנים עשר, רוסים כולם. בקשו ממני לארגן צוות חסר נטייה פוליטית, ושלא מתעניין בכלל באקטואליה ישראלית".
"צעד חכם. פששש השוקולד הזה ממש טוב!"
"באמת? תביא ביס".
"יש לך שלשה כאלה".
"אין לי עם שקדים".
גלעד ואורן יצאו מהחנות והתיישבו על גדר בצל הדקל, מחליפים ביניהם ביסים.
משני צידי החנייה הגדולה נראו האוטובוסים המשוריינים של מגיני הדרום, החלונות מואפלים, הגלגלים כפולים. בריון לבוש מדים אפורים מתלווה לכל נוסע שרוצה לרדת.
שמש המדבר הכתה על שורות כלי הרכב החונים והחזירה מהם קרני אור מסנוורות.
גלעד חייך פתאום.
אורן הביט בו בסקרנות ואז הבין ופרץ בצחוק.
רוח השובבות מימי הצבא שהתעוררה בלב שני החברים ללא הודעה מוקדמת, גאתה לפתע והציפה את עשתונותיהם.
"תשמע אורנצ'יק, זו הזדמנות של פעם בחיים"
"של פעם בהיסטוריה!".
ושניהם געו בצחוק, הרעיון הזה היה מתבקש מאליו, והטרוף שבו סחף אותם בהשתלהבות בלתי נשלטת.
גלעד הביט בשעון, "ההפסקה נגמרה".
הם קמו מהגדר, מזיעים מהתרגשות ובעיניים מבריקות נפרדו בהכאת אגרוף על אגרוף.
ואז הלכו.
כל אחד לאוטובוס רעהו.
"למה ימינה? דימונה זה שמאלה", קרא שר האנרגיה והתשתיות.
"אתה בטוח?" שאל סגן ראש הממשלה שישב לידו.
"בטוח, המשפחה שלי מירוחם, אני מכיר את האזור הזה מצוין. הלו, נהג, טעית!"
"שקט שם", אמר אחד המאבטחים.
"נהג. אתה נוסע בכיוון ההפוך!" שר האנרגיה ניסה לקום אבל יד כבדה הושיבה אותו בחזרה. "תרגע", אמר המאבטח במבטא כבד.
"הוא צודק" התרוממה שרת הבריאות ממקומה, "האוטובוס נוסע מערבה".
"אנחנו נוסעים לצאלים", צעק גלעד ממושב הנהג, "תשליט שם סדר, בוריס".
והמהומה שהקימו הפוליטיקאים המבוהלים הסתיימה בכמה מכות חשמל מרגיעות מהשוקר של בוריס.
הניפנוף בתעודות הדיפלומטיות לא הועיל למדינאים המפורסמים מול השומרים שבקושי הבינו עברית, ובלילות צפו רק בערוץ הספורט ברוסית. הרבה פוליטיקה לא רוכשים שם.
גם בצאלים קבל את פניהם צוות חסר ידע באזרחות. שמיד ערך עליהם חיפוש.
"בלי זכוכיות, בלי מחטים, בלי שרוכים. כן גם אתה אדוני היקר.... מה? אתה ראש הממשלה?! נכון נכון, יופי. וכל אלה כנראה חברי הממשלה שלך, נכון?"
חברי הממשלה הנהנו בעיניים דומעות.
"יופי, אז עכשיו ממשלת ישראל מקבלת זריקה קטנה, ואחר כך ארוחת ערב, והממשלה הולכת לישון".
צעקות המחאה דעכו לאט לאט כשהאחים בחלוקים הירוקים הפגינו את שריריהם.
ִ
ובנתיים, בדימונה. בתוך בונקר סודי ביותר התנהלו דיונים סוערים והתקבלו החלטות הרות גורל, החלטות שאת תוצאותיהן...
נו, אין צורך להאריך. כולכם הרי יודעים איך נראית המדינה.
הנהג היה לבוש מדים אפורים, חגור כבד מקיף את מתניו, עליו תלויים מחסניות, אזיקים, רימונים, מיכלים שונים, מכשירי קשר, וכמובן אקדח מבריק מחובר בסליל קפיצי. "מגיני הדרום" היה כתוב באותיות לבנות גדולות על גב חולצתו.
הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס, עוצר לרגע כדי להתרגל לקור המזגן העז ששרר בפנים.
הוא החל לבחון את תצוגת חטיפי השוקולד, כשהדלת נפתחה מאחוריו ומישהו קרא בהפתעה
"אורן?"
בפתח עמד גבר במדים אפורים זהים לשלו.
"היי גלעד! מה אתה עושה כאן?"
הם היכו אגרוף באגרוף, ברכת השלום המסורתית עוד מימי הסיירת.
"מגיני הדרום" היא חברת אבטחה עילית המורכבת מאנשי צבא מובחרים, היא ספקה שירותים שונים בתחום, ושימשה עשירים, אח"מים, ופרויקטים ממשלתיים. באגף ההסעות המאובטחות עבדו אורן וגלעד כבר כמה שנים יחד.
"אני בתפקיד פה", אמר גלעד, "אברבנאל עושים שיפוצים במחלקה הסגורה, ואנחנו מעבירים אותם לאשפוז בבית חולים זמני בצאלים. חולי נפש מהמסוכנים ביותר, יש אתי שמונה מאבטחים. אבל זו חוויה".
"אני גם בתפקיד פה", אמר אורן, "משימה חשאית, טופ סיקריט". הוא התלבט בין ממולא אגוזים לממולא שקדים.
"ארבע כאלה בשלושים שקל" ניסה המוכר לפתותו.
"הם טריים?" שאל אורן שלא הצליח לפענח את התאריך המרוח על העטיפה.
"אתמול הגיעו מהמפעל, נשבע לך" נדלק המוכר בציפיה.
"טוב, תביא אחד אגוזים".
"לא", התערב גלעד וזרק שלושים ש"ח על הדלפק, "תביא שלוש אגוזים ואחד שקדים".
המוכר הוציא ארבעה שוקולדים מאחורי הזכוכית והניח לפניהם. גלעד לקח את השקדים ודחף את שלשת האחרים לעבר אורן. "בשבילך חבר".
"מצטער גלעד, אבל אסור לי לגלות לאן אני נוסע, יפטרו אותי".
"דחילק אורן, מה יש לך, זה אני! אף אחד לא יידע".
אורן הביט בשלושת החפיסות של שוקולד האגוזים הטרי ואמר בלחש, "כל חברי הממשלה פה באוטובוס, נוסעים לבונקר סודי ליד דימונה".
"ואו. מה הם הולכים לעשות שם?" לחש חברו בהתפעלות.
"השד יודע מה. לא לשחק דמקה כנראה".
"מסתבר. וכמה מאבטחים מתלווים אליך?"
"שנים עשר, רוסים כולם. בקשו ממני לארגן צוות חסר נטייה פוליטית, ושלא מתעניין בכלל באקטואליה ישראלית".
"צעד חכם. פששש השוקולד הזה ממש טוב!"
"באמת? תביא ביס".
"יש לך שלשה כאלה".
"אין לי עם שקדים".
גלעד ואורן יצאו מהחנות והתיישבו על גדר בצל הדקל, מחליפים ביניהם ביסים.
משני צידי החנייה הגדולה נראו האוטובוסים המשוריינים של מגיני הדרום, החלונות מואפלים, הגלגלים כפולים. בריון לבוש מדים אפורים מתלווה לכל נוסע שרוצה לרדת.
שמש המדבר הכתה על שורות כלי הרכב החונים והחזירה מהם קרני אור מסנוורות.
גלעד חייך פתאום.
אורן הביט בו בסקרנות ואז הבין ופרץ בצחוק.
רוח השובבות מימי הצבא שהתעוררה בלב שני החברים ללא הודעה מוקדמת, גאתה לפתע והציפה את עשתונותיהם.
"תשמע אורנצ'יק, זו הזדמנות של פעם בחיים"
"של פעם בהיסטוריה!".
ושניהם געו בצחוק, הרעיון הזה היה מתבקש מאליו, והטרוף שבו סחף אותם בהשתלהבות בלתי נשלטת.
גלעד הביט בשעון, "ההפסקה נגמרה".
הם קמו מהגדר, מזיעים מהתרגשות ובעיניים מבריקות נפרדו בהכאת אגרוף על אגרוף.
ואז הלכו.
כל אחד לאוטובוס רעהו.
"למה ימינה? דימונה זה שמאלה", קרא שר האנרגיה והתשתיות.
"אתה בטוח?" שאל סגן ראש הממשלה שישב לידו.
"בטוח, המשפחה שלי מירוחם, אני מכיר את האזור הזה מצוין. הלו, נהג, טעית!"
"שקט שם", אמר אחד המאבטחים.
"נהג. אתה נוסע בכיוון ההפוך!" שר האנרגיה ניסה לקום אבל יד כבדה הושיבה אותו בחזרה. "תרגע", אמר המאבטח במבטא כבד.
"הוא צודק" התרוממה שרת הבריאות ממקומה, "האוטובוס נוסע מערבה".
"אנחנו נוסעים לצאלים", צעק גלעד ממושב הנהג, "תשליט שם סדר, בוריס".
והמהומה שהקימו הפוליטיקאים המבוהלים הסתיימה בכמה מכות חשמל מרגיעות מהשוקר של בוריס.
הניפנוף בתעודות הדיפלומטיות לא הועיל למדינאים המפורסמים מול השומרים שבקושי הבינו עברית, ובלילות צפו רק בערוץ הספורט ברוסית. הרבה פוליטיקה לא רוכשים שם.
גם בצאלים קבל את פניהם צוות חסר ידע באזרחות. שמיד ערך עליהם חיפוש.
"בלי זכוכיות, בלי מחטים, בלי שרוכים. כן גם אתה אדוני היקר.... מה? אתה ראש הממשלה?! נכון נכון, יופי. וכל אלה כנראה חברי הממשלה שלך, נכון?"
חברי הממשלה הנהנו בעיניים דומעות.
"יופי, אז עכשיו ממשלת ישראל מקבלת זריקה קטנה, ואחר כך ארוחת ערב, והממשלה הולכת לישון".
צעקות המחאה דעכו לאט לאט כשהאחים בחלוקים הירוקים הפגינו את שריריהם.
ִ
ובנתיים, בדימונה. בתוך בונקר סודי ביותר התנהלו דיונים סוערים והתקבלו החלטות הרות גורל, החלטות שאת תוצאותיהן...
נו, אין צורך להאריך. כולכם הרי יודעים איך נראית המדינה.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: skeptic, דוד פרידמן השני, plsql ועוד 45 משתמשים48 //