אתגר אמת לאמיתה - אתגר דו שבועי

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אמיתה (בלע"ז אקסיומה) היא חוק שאין צורך להוכיחו כיוון שהוא מובן מאליו ונכון תמיד. על בסיס אמיתיות אלו מבוססות כל ההוכחות הלוגיות בעולמנו.
האמיתה המפורסמת ביותר היא 1+1=2 (עליה מבוססת המתמטיקה של המספרים הטבעיים), וכמוה לא חסרות אמיתות.
מתמטיות, חברתיות, פיזיקאליות וכן הלאה.
כל תחום בחיינו מבוסס על אמיתיות, מנוסחות יותר או פחות.

האתגר:
קחו אמיתה אחת, כזו שאין חולק עליה, וכתבו קטע בו האמיתה הזו אינה נכונה כלל ועיקר.

חוקים:
יש לכתוב בתחילת/סוף הקטע על איזו אמיתה מבוסס הקטע.
אורך הקטע לא יפחת מ100 מילה ולא יעלה על 600 מילה.
האתגר ינעל בעוד שבועיים, אור לי"ב אייר הבעל"ט.

הניקוד ינתן על מקוריות, שכנוע, ואיכות כתיבה.

בהצלחה רבה. לנספח.
 

tmr

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
#אֲמִתָּהּ

לא כדי להתחרות, פשוט קראתי את מילות האתגר והייתי חייבת, גם לא בחוקים וכו

אֲמִתָּהּ שֶׁלִּי הִיא בָּלָטַת הַשְּׁפִיּוּת הַיְּחִידָה
עִם בַּד מִתְפַּקֵּעַ מִצֶּמֶר פְּלָדָה
וּפְרַנְזִים זָהָב וּכְלוּב שֶׁל בַּרְזֶל
וַחֲלוּדָה

עִם רֶדֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל אֲנִי תָּר אַחַר אֲמִתָּה
חֲלָקָה. לֹא אַחַת שֶׁדּוֹרֶשֶׁת יִשּׁוּב רֹאשׁ
וְהַכְרָעָה
רַק לִשְׁמֹט אֶת הַגּוּף
הַיָּדַיִם הַפְּצוּעוֹת מֵהָאֲחִיזָה
וְלִשְׁקֹעַ אֶל תּוֹךְ שֵׁנָה עֲמֻקָּה
לַחֲשֹׁב עַל אֲמִתָּה

אֲמִתָּהּ שֶׁלִּי אֵינֶנָּה אֲמִתָּהּ
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
בס"ד

לפחות הוא מצליח לחכות עד סוף ההבדלה כדי להביא את הטלפון, החמוד... ברגע שהזמנו פיצה למלווה מלכה שלושה שבועות ברצף, הוא מתעקש על חזקה גם בלי להכיר את המושג.

"החנות נפתחת רק שעה אחרי שבת," עשן קליל מסתלסל מהנר הכבוי כשאני מכבה את העיניים המצפות שלו. הן נדלקות שוב כעבור שעה וחצי, כשאני נאותה לחייג ולהזמין מגש אחד עם חצי פטריות-חצי כלום, נבוא לאסוף בעוד חצי שעה.

אליהו פותח את הקרטון בתרועה ברגע שהוא מתנגש בשולחן. שימי מגיש לי את הגלגלת. יעל מביאה את הצלחות שלנו.

"אני ראשון! אני רוצה גם מגש!" הם מתווכחים בזמן שאני חותכת 'חת ושתיים את הפיצה החמה. מניחה מגש שלם על כל צלחת.

"לא משנה מי ראשון, כל אחד יקבל מגש," אני מרגיעה את ההתנפלות. "יש מספיק לכווולם!" הם מתפזרים סביב השולחן אחרי נטילת ידיים מהירה, תופסים סכין ומזלג או שתי ידיים.

אני לוקחת לעצמי מגש, מניחה בצלחת. הפיצה ממלאת את כולה בשמנוניות מגרה. הולכת ליטול ידיים, גולשת לכיסא פנוי.

"היי, אפשר גם?" יחיאל נכנס, מציץ לקרטון.

"בטח, תחתוך לך. נשארו עוד ארבעה מגשים..."




אקסיומה: כל חלק מתוך השלם קטן מהשלם עצמו.
 

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
שלם שהוחסר ממנו חלק, הנותר שווה לשלם פחות החלק
אמאאאא תגידיייייי לוווווווו"
מכירים את המגנינה הזאת, הא?
מה הפעם? נאנחתי וניגשתי לראות. אמא שלי הייתה אומרת שבמקרים כאלו עדיף להפוך ל"חרש שוטה וקטן" וממימלא פטור מכל המצוות כולל מצוות "הוכח תוכיח" וחינוך.... אני עדיין לא מסוגלת, מתי יגיעו מעשיי למעשיי אבותי?
"מה קרה?" שאלתי בעיפות את הילדוד'ס שאינם יודעים לשחק עשר דקות בלי לריב.
"הוא לקח הכללללללללל" צעקה חני בכעס, "אמרנו שנקח חצי חצי מהקפלות, אבל יוסי המווווווווווון ולי לא נשאר כלום! כלום כלום כלום!"
נו, בתור השופטת, עורכת דין ותובעת גם יחד- עלי למצוא הוכחות ואשמים. העפתי מבט על ה"הכל" של יוסי, וה"כלום" של חני. מה יש להגיד? בחבילה היו 200 קפלות, אם ליוסי יש כמות שמספיקה לארמון ענק על כל חדריו ואגפיו- בערך מאה חלקים, לחני לא נשאר כלום כלום כלום כלשונה- רק כמות שמספיקה למגדל בגובה של ילדה בת 5....
 

נחמת שוטים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
@נ. גל , כבוד להתאתגר באתגר מאתגר שכזה.


מסך נדלק, נגלל:
|| 06:45 בוקר. קפה ||
ההיא שותה היום במאג וורוד ענק, מצרפת גלילית רבע לשבע לטיימינג.

|| 06:59 "בוקר מבורך עוקבות אהובות, והנה אני אחרי קפה, רעננה ומלאת אנרגיות ליום מדהים ומרגש שבדרך, מקווה שגם אתן! ||

היא שולחת מבט צפוף לשעון, נאנחת. כבר עשר, ואין לה מאג וורוד לקפה שפותח בוקר בשמחה. סתם, כוס חד פעמית עלובה. זורקת שתיים סוכר חצי קפה, מוזגת חלב.

מתיישבת-
|| 08:45 לא תאמינו מי דופקת בדלת, אני בהלם חיי! ||

גם היא בהלם קל, הקפה הזה פושר ודלוח! בולעת את המשקה בגועל, שופכת כוס כמעט מלאה לכיור, בוהה בנוזל חום בהיר שמתקדם במהירות לניקוז, מסיים את חייו.
-למה הכנתי קפה, בעצם? אף פעם לא אהבתי את המשקה הזה.
כוס דקיקה מתקמטת תחת אצבעות תוהות, נשארת על השיש. חוזרת למסך-

|| תכירו את בקה, רגע, אתן כבר מכירות את האישה המדהימה והאצילית הזאת, הגורו שלי! ||


אישה גבוהה מחייכת בעדינות, היא עוצרת את התמונה ומתמקדת. ההיא נראית באמת מיוחדת, כזאת שהייתה שמחה להכיר, כזאת שאף פעם לא הכירה.

|| 09:02 בקה המדהימה באה אלי בהפתעה, ולוקחת אותי לבוקר של כותל! מתרגשת מהמחווה הנדירה שלה(לב לב לב) ||
|| תפילת הדרך ||


שני משקפי שמש גדולים על שתי נשים ברכב. הן אומרות תפילת הדרך. בדרך לכותל.
מעבירה אצבע מהירה על נעילה, מחברת חוט דקיק לחפץ דומם. שיטען קצת, רחוק ממנה.

. . .

הבית מנסה להקיא אותה בכח, מציע הליכת בוקר או לחילופין קניות. לא מדבר אליה.
תוך כדי בהיה חוזרת בחפץ הנטען, שנייה לפני שהאצבע מחליקה במהירות על המסך, תופס אותה הרהור:
אולי אסע גם אני לכותל? למה לא, בעצם?

הוא הצליח, הבית. הצליח להקיא אותה.
היא ספונה בקו שתיים שחולף על רחוב שמואל הנביא.
במושב לצידה יושבת אישה מבוגרת עם ספר תהילים פתוח, והיא מחליקה פנימה:

|| 09:35 בדרך לכותל עוצרות לפת שחרית! כדברי בקה: לכל פעולה יש משמעות. ארוחת בוקר פסטורלית ברובע היהודי. וגם את מתיישבת לאכול כפי שהורה הרמב"ם, ליום מלא אנרגיות בריאות. בתיאבון. ||


-פת שחרית? מעולם לא חשבתי שזה רציני.
מדפדפת להתכתבות עם אביגיל.
. . .

האוטובוס לא זז.
-איך זה שהשעה אצלי אחת עשרה ורבע, וההיא הגיעה לכותל בתשע וחצי?
היא
צופה בטור מכוניות זוחלות, רחובות ריקים בוהים בה. חוזרת פנימה, לגורו שלה.

|| 09:48 אנחנו בכותל. אין מילים לתאר את העוצמה וההתרגשות ||

היא מתעמקת בקיר אבנים ישן. כחול עמוק בשמים, יונים לבנות חגות.
-תמונה נדירה!

מביטה שוב בכותל שמושך אותה אליו בכבלי קסם, עוצמתי כל כך. עוצמת עיניים.

פוקחת-
|| 10:20 מסיימות תפילה רווית הוד בכותל, ובנתיים... בקה עם רעיון קצר לפרשת השבוע פה בכותל!
מתרגששתת (סמייל בוכה מהתרגשות, סמיילי לב) ||


הפעם התמונה במדרגות המוליכות לרובע. היא מציצה שוב לחלון,
-אולי הן עדיין בכותל?
האוטובוס מתחשב בה, מאיץ קצב. חוזרת למסך-

|| בקה: "השבוע אנחנו פוגשות פרשה משמעותית מאוד: עשרת הדברות.
עשרת הדיברות הן הנחות היסוד של העם היהודי! אנחנו נקרא להן: האקסיומות שמוליכות אותנו..." ||


ההיא מדברת. יש לה טון נעים ומתחשב, עושה חשק להקשיב. אין לה כח. סוגרת את המכשיר. בוהה בשאר דמויות האוטובוס.
. . .

11:35
היא פוסעת לאט בשביל הלבן, מימינה נוף מרהיב. רוח קרירה מלטפת את פניה.
-אה- אההה. אני בכותל.
נעצרת ליד כיור המים העגול, מסתכלת קדימה.
הוא עומד מולה עתיק ויציב, מעביר פעימת התרגשות.
יונים לבנות מתעופפות במעגלים, המייה רוטטת עולה מהרחבה.
הפוסטר שהיא נמצאת בו אמממ, ובכן. עוצמתי.

איכשהו, התמונה שהופיעה במסך הבוקר הייתה מרגשת יותר.

-אולי היה מוקדם, והשמיים היו עמוקים יותר?
אולי.


רגע לפני שהיא נכנסת פנימה, דחף מורה לה להסתובב.
היא צועדת לכיוון מדרגות הרובע, מחפשת שתי דמויות עוצמתיות, מלאות קסם ומשמעות,
משוחחות על תורה ואבני יסוד.

המדרגות ריקות לגמרי.

מציצה לשעון, פותחת מכשיר, מדפדפת הלאה במהירות:

|| 11:40 אני בבית! בהשראת בקה העמדתי 2 קילו כוסמין לפת שחרית קבועה:) ||


המסך מתמלא בקערת בצק וסדר הפרשת חלה.
-בצק?
בוהה בעיסה ראשונית. סוגרת.
מתיישבת על המדרגות באיטיות, ריק גדול ממלא אותה. מרוקן.
נחמן פרוע שיער פוסע אחורנית מהרחבה, מסלסל שירי גלות, היא מצטופפת בקצה המדרגה.
הכותל רחוק לפתע. השמש דוקרת ומציקה. היא לא מוצאת כח לפסוע אליו, למלמל תפילה.

. . .

שוב היא מחליקה אצבע, בוהה במסך.


אמת לאמיתה: "אנוכי ה' אלוקיך...לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"
 

winter bear

משתמש צעיר
כתיבה ספרותית
כל בחירה משנה אותנו. כל בחירה היא נתיב חדש. ואחרי כמה בחירות אדם מגלה שהבחירות שבחר הסיטו אותו למרחק רב מהמסלול, והפער בינו לבין החברים שלו, הולך וגדל. ברגע כזה מגלה יאיר מי היה חבר באמת, ומי חבר רק כי נקלעו לאותו שיעור, ויש להם סיכומים משותפים_אז מדברים.
נכון שבדרך החדשה יש חברים חדשים, שמקבלים אותך כמו שאתה. וגם זה נראה שהחיים שלהם יותר מעניינים עם המסכים, השירים ומשחקי הכדור. אז יאיר לוקח עוד לגימה מהפחית ומנסה לא לחשוב מה אהרוני. החבר מהחיים הישנים, עושה עכשיו.
אין רגע בלי בחירה,. וכשהחיים ממשיכים יאיר ממשיך לבחור. ועכשיו הוא יודע כבר על האמת שמאחורי המסך, על הריקנות ועל הטמטום שבמוזיקה הזאת.
הוא חוזר. ואהרוני מחכה לו. כי זה חברות שמעבר לבגדים. וביחד הם מדברים. יאיר שואל על אמת ואהרוני מסביר.
אבל גם בין החברים החדשים יש אחד שרואה מעבר- וגם עידן ממשיך לשמור על קשר ופה התפקידים מתהפכים ועידן שואל ויאיר מסביר. על אמת.
וכך הוא מתמסד. והוא ממשיך בחיים. ויש לו יום הולדת. 17. הוא רוצה לחגוג, לעשות על האש, לשבת עם כל האנשים שהוא אוהב.
אבל אין סיכוי שאהרוני ועידן ישבו יחד על אותה אדמה בפארק, וידברו מעל אותו מנגל.
אז יאיר הולך לכותל לבד. חוזר לבית עם עוגה ומעטפה עם כסף מההורים ומסבא. ומגלה 2 מכתבים שמאחלים לו מזל טוב מכל הלב. מאהרוני ומעידן - ליאיר.

שני גדלים השווים לגודל שלישי - שווים ביניהם
 

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
ב"ה
בואו ונפריך שקרים:

חמאס מעוניין בעסקה.
הפרכה:
עסקה מנהלים עם ישות הוגנת, העסקה אמורה לתת תועלת לשני הצדדים במידה שווה, הן הנותן והן המקבל אמורים לשמור על "הטובין" שלהם היטב.
ביידן מעוניין בניצחון ישראל.
הפרכה:
אתה לא מאפשר לאויב לשמור על נקודת כוח, אתה לא מאכיל את האויב, אתה לא מתנה את עצרתך בעצירת הפעילות של מיטוט חמאס.
הנרטיב של השמאל בישראל אינו מקביל לנרטיב של האויב
הפרכה:
אתה לא מדברר את האויב, אתה לא מהדהד את מסריו, אתה לא מזדהה עם הבעיות של האויב.
חיזבאללה, המליציות השיעיות העירק, החותים בתימן כולם אינם פרוקסי של אירן שעומדת מאחורי תכנית זדונית לפגיעה בישראל.
הפרכה:
כדאי לברר מי מצית את האש, ולוודא מה המקור של חומרי הבערה.
יש פתרון לסכסוך.
הפרכה:
כאשר העם שנלחם שולל את זכות קיומך, הוא לא מעונין בפתרון הוא מעונין בהשמדת העם היהודי.

אקסיומה - מערכת בשיווי משקל נשארת בשיווי משקל אלא אם כן פועלת על ידי כוח חיצוני."

אפשר ליישם את האקסיומה הזו מהפיסיקה, המכונה חוק התנועה הראשון של ניוטון. בהקשר של סכסוכים ועסקאות, שני הצדדים המעורבים יישארו בעמדותיהם אלא אם יש כוח חיצוני או תמריץ לשנות את המצב. בדיוק כמו שאובייקטים במנוחה נוטים להישאר במנוחה אלא אם כן מופעל כוח להזיז אותם, הצדדים בסכסוך עשויים לשמור על עמדותיהם אלא אם יש זרז לשינוי או פתרון.
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בָּסָ'ד
דֵּי תַּם עִדָּן הַנֵּס
אַתָּה עוֹד מוֹזֵג
לְסֵפֶל מֵחֶרֶס
1 סֻכַּר 1 וָחֵצִי נָמֵס
וּמַרְתִּיחַ אֶת הַמַּיִם
עַכְשָׁו מְעַרְבֵּב לְאַט
מֵרִיחַ אֶת הַטַּעַם

כֵּן אַנְ'לֹא מִתְבַּיֵּשׁ
לֹא מַרְשֶׁה לְאַף אֶחָד
לְהָכִין לִי נֵס
זֶה סוֹד מִקְצוֹעִי
רַק אֲנִי יוֹדֵעַ
לֹא טִפָּה יוֹתֵר חָלָב
הוּא יֵצֵא חִוֵּר כְּמוֹ בַּיְּשִׁיבָה

לֹא פָּחוֹת מִדַּי
מֵהַנָּמֵס
חָלִילָה יָצָא
תָּפֵל!
אֵיזֶה כִּילִי
עוֹד עָלוּל להרוס אֶת יוֹמִי

הַטֶּמְפֵּרָטוּרָה הִיא בְּעֶצֶם
הָעִקָּר
אוֹי וַאֲבוֹי אִם הוּא קַר
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר
גַּם חַם מִדַּי
תִּשָּׂרֵף לָהּ הַלָּשׁוֹן
יָכוֹל לַחֲזֹר לִישֹׁן
כְּבַד פֶּה לְכָל הַיּוֹם

זֶהוּ שֶׁרַק אֲנִי יוֹדֵעַ
אֵיךְ לְהָכִין מַשֶּׁהוּ אָרוֹמָטִי
וְחוּץ מִזֶּה
עַל טַעַם וְרֵיחַ
אַל תִּתְוַכֵּחַ
תֵּן לִי לְהַרְתִּיחַ מַיִם
זוּז
אֲנִי חַיָּב
מָכוּר לְקָפֵאִין
מִזֶּה שְׁנֵים עֲשׂוֹרִים

עֲזֹב
אַתָּה אֶחָד מִפַּעַם
מִי מֵכִין הַיּוֹם קָפֶה
עַל בְּסִיס קֻמְקוּם וּמַיִם

תַּם עִדָּן הַנֵּס
רַק מְכוֹנַת nespreso
וְקַפְּסוּלָה הֲכִי הֲכִי חָזָק שֶׁיֵּשׁ
וְאַל תִּשְׁכַּח מַקְצִיף חָלָב
מְשַׂרְטֵט לְךָ עָלֶה אוֹ פֶּרַח
קַח תִּטְעַם
זֶה לֹא אֲנִי הֵכַנְתִּי לְךָ
זֶה הַמְּכוֹנָה
אַתָּה מַמָּשׁ עָתִיק נוֹרָא

אִיכְס
טָעַמְתִּי
גַּם כְּוִיַּ-ה
גַּם גַּלֵּי קַצֶּפֶת סליחה...מַגְעִילָה
זֶה לֹא פּוֹלִים אוּלַי גְּלִידָה
מָה בֶּאֱמֶת?!
תַּם עִדַּן הַקָּפֶה נָמֵס
אֵין אין יוֹתֵר נֵס.
 

אליהו פ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
סוף סוף, אחרי שנים של מלחמה עקובה בדם, זכינו לשקט.
שקט שמעכשיו יהיה קבוע, בלי לפחד מטילים, כטב”מים, ועוד כל מיני סוגי מזיקים שעלו במוחות השטניים של אויבינו לשעבר - הערבים...
עכשיו, רק אחרי שהסכמנו להקמת מדינה פלסטינית בשטחי 67 וכשבירתה כמובן ירושלים המזרחית כמובן...
לראשונה בחיי, הוצאתי דרכון ונסעתי לבקר במדינה השכנה החדשה שהוקמה לה בין לילה.
עברתי במעבר הגבול כרם שלום, החתמתי את הדרכון עם החותמת של מדינת פלסטין.
הצטרף אליי מייד מדריך טיולים, ערבי משופשף כבן 40, שסיפר לי שהוא עבד עד לפני המלחמה בתור פועל בניין בישראל.
ועכשיו, כשנחתם ההסכם שלום, מכיוון שהוא דובר עברית על מלא, הוא החליף מקצוע למדריך טיולים בפלסטין - עזה ויו”ש לשעבר.
נסעתי איתו לחוף של רפיח, אמנם ראינו בדרך שאריות של פסולת בנייה עדות דוממת לכתישה של צה”ל בעבר, אבל זה הסימן היחיד למלחמה שהייתה בין העמים שלנו.
עכשיו הייתי בחוף בין אינספור ערבים ותיירים מכל העולם.
פתאום שמעתי מישהו צועק באנגלית, שיש כאן ישראלי....
האמת, ברגע הראשון, נפל לי הלב.
נזכרתי בכל הלינצ’ים שעברו יהודים שנכנסו בטעות לכפרים עויינים בשטחי הרש”פ.
אבל, מייד הוקפתי בהרבה אנשים נחמדים, שהתעניינו איך הולך במדינה שלנו היום? ואיך זה לחיות במדינת היהודים על באמת?
משם המשכנו לח’אן יונס והלכנו לבקר בשגרירות הישראלית, שם בכניסה מתנוססים בגאווה זה לצד זה דגלי ישראל ומדינת פלסטין.
והאמת שהרגשתי שחסר לי שם משהו, ולא הצלחתי לזהות מה זה.
עד ששמתי לב שאין שם אבטחה בכניסה! הכניסה חופשית לכל המעוניין לבקר...
המשכתי בטיול שלי לג’אבלייה, המדריך הביא אותי לשייח’ המקומי שמשום מה היה נראה לי קצת מוכר.
התיישבתי איתו מייד לנרגילה עם קפה...
השייח’ סיפר לי שקוראים לו יחיא סינוואר, בעברו הוא היה רמטכ”ל החמאס.
אבל מאז שהוקמה המדינה החדשה, הוא עזב את הפוליטיקה והצבא, והוא התמסר לדת המוסלמית, ועכשיו הוא השייח’ של המסגד הכי גדול בג’אבליה ואולי אפילו בכל העיר עזה!.
המשכתי להסתובב בכל המדינה החדשה והוקסמתי לגמרי, הכל שם מטח ונקי, ובכל מקום שאני מגיע ומזהים אותי כישראלי, כולם מכבדים אותי ומציעים לי לשבת איתם לקפה.
אמת לאמיתה -עשיו שונא ליעקב. ובעיקר ישמעאל שלקחו 9 קבין מהשנאה הזו.
וזה לא באמת משנה מה נעשה הם תמיד ישנאו אותנו וירצו לראות שפלסטין תהיה חופשית מיהודים ח"ו מנהר הירדן ועד הים התיכון.
 

קרב

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
#השלם שווה לסכום חלקיו


אני היא היא, והיא היא אני.
מורכב, אה?!
ככה זה בחיים... גניחה קלה מרעידה לי את המיתרים, גורמת ל'היא' להרים זוג עיניים תמהות מתוך פדהאל.
"אהמ.. ריני? הכל בסדר?" היא מפטירה לעברי ועיניה נודדות מהספר אלי וחוזר חלילה.
"כן." אני מקצרת. העיניים שמולי מתעכבות על פניי רגע ארוך, כמנסות לחדור, לפענח מה נמצא אצלי בפנים, עמוק.
אבל תמיד הייתי אני הרגישה מבין שתינו, זו שמזהה בקלות מה מצב הרוח והחסה בשטחים... ומשאינה מצליחה תמר לרדת לנבכי נפשי, היא מגלגלת זוג אישונים ומשפילה אותם חזרה אל נהר המילים, רוכנת וגומעת במהירות.

אני שוקעת לי במחשבות אל תוך המקלדת, כשפתאום אני חשה בנוכחות קרובה.
תמר?!
אני דואגת לך. מהבהבות עיניה. מה קורה? הכל בסדר? שואלות הגבות.
וכמה שניסיתי להסתיר, להסוות,
אני יודעת שאין. אין אפשרות כזו.

כי מעולם לא הייתי שלמה.
מאז שנולדתי הייתי לחצי.
לתאומה.
ומעולם לא הייתי אחת.
תמיד היינו שתיים.
ביחד- היו הכוחות שלנו הרבה יותר מפי שתיים.
ולבד- לבד לא הייתי אפילו לא חצי.

בחיפוש אחר המשפט המדויק קיבלתי:

הַשָּׁלֵם גָּדוֹל מִסַּךְ חֲלָקָיו​

תפקוד החלקים השונים יחדיו מניב תועלת רבה יותר מהמצב שבו כל החלקים פועלים בנפרד.

אז כנראה שכן, האפשרות הזו בהחלט קיימת...
ונכונה.
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כבר מילדותי תמיד אהבתי לבלות אצל השכנים.
לפרידמנים היה מחשב ללא הגבלה (ואפילו כמה סרטים). וכל מיני ספרים שהביאו מספריה בבני ברק.
אצל מרציאנו היה הולך צחוקים במרפסת האחורית, במיוחד מתחת לעץ השסק.
אמא של איתן, עבדה בעוגות ותמיד נתנה לנו שאריות. אחר כך הייתי קורא זרקורים ישנים.
חיימק'ה הג'ינג'י, כאילו קפץ מהקומיקס של אלי את גולד, היה מלא מרץ ורעיונות, שום רגע לא היה דל. וד"ל.

ככה כל יום אחרי הלימודים הייתי ממהר לבית אחר, מבלה בנעימים שוכח מבית הורי. ובשבת הרב שנהב היה אוסף אותנו לתהילים בסיום קינחנו, בקרמבו וניל ומיד,אחר כך תופסת שערים ברחבת בית הכנסת. עד סעודה שלישית.

אבל בחופש, כל החברים ידעו, שאם הם רוצים אותי חייבים לבוא אלי הביתה. כי כשמדובר בלפתוח בריכה, טרמפולינות ועוד פעילויות על הדשא. הבית שלי הכי שווה.

זאת האמת. לחברים ולשכנים יש הרבה מה להציע, אבל בתכל'ס, הדשא שלנו היה הכי ירוק.
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אנרגיה

אוי, המורה נכנסת! נס ששמתי לב, שירלי קופצת מהשולחן לכיסא ומתישבת בחיפזון.
"פתחנה ספרים, עמוד שלוש, הנחנה אצבע על המילה הראשונה אני מתחילה לקרוא! ריבוע הינו..."
בלה בלה בלה!
איזה שעמום! היא מתופפת בעצבנות על הספר הפתוח, הדחוס באותיות קטנות ושחורות.
רגלה הימנית מקפצצת וזרמים חשמליים רועדים בכל גופה ומתסיסים את דמה.
המורה נעצרת לרגע מהקריאה ונועצת בה מבט חודר ומשפד, היא מפסיקה באחת להתנדנד אבל לא מתאפקת מלהגניב מבטים לצדדים -
לא. אף חברה לא מסתכלת. כל הבנות ישובות בדיוק באותה התנוחה: גב זקוף, ראש מורכן קמעה אל הספר. אצבע מונחת על המילה הנכונה. השיער מתוח לאחור ולא מרושל כמותה, וסבר הפנים של כולן חתום ורציני.
המורה ממשיכה בהקראה המשמימה.
אוף, שיגמר כבר השיעור הזה. שריריה מעקצצים, הכל מעקצץ! היא נושפת אוויר בחוסר מנוחה ומנסה לנשום עמוק. לא עוזר. האנרגיות שוצפות את כל ישותה ועוד רגע, ממש עוד שניה והיא תתפוצץ, בטוח. היא לא תוכל לעמוד בזה, כלומר - לא תוכל לשבת. נו כבר, שירלי מרגישה שהשיער שלה עוד רגע מתחשמל.
המורה משרטטת צורות גיאומטריות על הלוח: "מי תוכל לומר לי מה שמה של כל צורה?"
הו, שירלי מחייכת, זה קל!
היא מניפה את אצבעה בלהיטות וקופצת על מושבה: "המורה, אני! אני! אני יודעת! המורה תבחרי בי!" הקלמר שלה מתהפך על הרצפה בקול רעש גדול, כיסאה חורק בצורמניות וקריאותיה מהדהדות ברחבי הכיתה השטה.
"די! מספיק!" המורה חובטת את ספרה על השולחן, מתנשמת ומתנשפת, ונחיריה מתרחבים. הכעס דולק בה, כנחשול של אנרגיה רותחת.
שירלי שומטת את אצבעה ברעד. כמה מחברותיה מניפות את אצבען באותה הבעה מבוגרת. באותה הזווית בדיוק. לגמרי כמו שצריך.
רק היא גדושה בסערות וסופות שמוציאות אותה משלוותה ומפרות את מנוחתה. אוף, לא רוצה! לעולם!! אף פעם ולעולם ועד לא תוכל לשבת כאחת הבנות, להצליח!
וכל פעם המורה תכעס. תעניש. תשפיל. ואבא יתאכזב, ואמא תביט בה במבט מיואש, והחברות יתרחקו.
למה אני?? הלב שלה צועק, בוכה, נואש. למה האנרגיות האלה מבעבעות דווקא בי? בשביל מה אני צריכה אותן?? למה הן נבראו בכלל אם הן כל כך מזיקות??
המורה מתבוננת חזק בעיניה, פניה קודרות ומבשרות רע.
היא אומרת מילים חריפות. שירלי מתכווצת במקומה. עיני כולן נעוצות בה, חסרות רחמים.
"אני מבקשת שתקחי את האנרגיות המיותרות שלך, ותכבי אותן! ברור?! כבי אותן כאן ועכשיו!" היא חותכת, ושירלי מביטה בה בעיניים קרועות לרווחה. אוי לא! רק זה לא!
אמא אמרה לה שזה מה שבסוף יקרה לה, היא נושמת נשימה רועדת.
אבל היא כן אוהבת את עצמה! אוהבת את העוצמות שבה, למרות הנזק שהן גורמות לה,
אבל כעת כאילו מישהו לחץ על מתג נסתר כלשהו בליבה.
נפשה השופעת נאספת ומתכנסת לגופה הקטן, מתפוגגת, זוהרה נמוג.
חושך ממלא אותה מבפנים, וריקנות תופסת את ליבה שמאט את קצבו.
דמעה אחרונה נושרת על ספר פתוח.
מתייבשת.



אנרגיה היא לא דבר שניתן להרוס או ליצור, אלא להמיר אותה לאנרגיה אחרת.
לכל אחד יש סיכוי ותקווה, וגם דרך.
אל תפחדו מהאנרגיה שלכם,
למדו להשתמש בה בחכמה.

 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
ממני - אין סודות.
אז שמעתי אנשים אומרים שפרצה מלחמה, שכל הגברים מגויסים לחזית.
שכן שלי, איש אחד זקן, אמר לי שפעם פעם, מלחמה היתה דבר מפחיד. מאוד אפילו. ניסיתי לשאול אותו מה כל כך מפחיד במלחמה, הוא ניסה לענות לי.

לא הבנתי אותו.


שמעתי גם אנשים שאומרים שמשתוללת בעולם מחלה, שאנשים רבים נדבקים בה, בכל רחבי העולם.
האיש הזקן אמר שפעם, היו מחלות שקוראים להן מגיפות, והן היו מפחידות ממש. ביקשתי שיסביר לי מה כל כך מפחיד במחלות, או מגיפות, כמו שהוא קורא לזה, הוא ניסה לענות לי.

לא הבנתי אותו.


ערב אחד משאית עלתה עליי בטעות, זאת אומרת, אני רצתי על הכביש, והמשאית פשוט לא הצליחה לעצור.
האיש הזקן צעק בבהלה כשראה אותי מתחת לגלגלי המשאית. אחרי שהתרוממתי וניערתי את עצמי מהאבק שעל הכביש, חייבים לנקות אותו מידי פעם, שאלתי את האיש הזקן למה הוא צעק, הוא ניסה לענות לי.

לא הבנתי אותו.



#אמיתה: כל אדם בעולם יחווה את המוות.
 

רבקי פרידמן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
חוק שימור החומר: חוק זה קובע כי מסה איננה יכולה להופיע או להעלם. תמיד תהיה כמות קבועה של מסה במערכת.


מזמן עליתי על זה! יש קשר מאגי בין הכרית שלי למנגנון הבכי של פיצית. אחרת, מה ההסבר שבדיוק בשניה שאני מניחה בדממת אלוקים את ראשי הדואב על הכרית, בדיוק ברגע בו תנומה מתוקה נופלת על עפעפי הכבדים, קול יללה דקיק מנסר את החלל.
אני פוזלת לכיוון העזר כנגדי, שלא ממש עוזר עקב מנהגו הקולקל לא לשמוע כלום כשעיניו עצומות. אחוות חושים נהדרת.
״את לא רעבה פיצית״ אני ממלמלת ״פשוט תושיטי יד ותמצאי את המוצץ שלך״
היללות, בתגובה, עולות טון. ״בבקשה״ אני גונחת
ואז נכנעת. מגששת את דרכי בחושך לעריסה. מתי תלמדי למצוא את המוצץ שלך לבד מתוקה? אצבעותי מגניבות ללחייה החמה ליטוף ומגששות אחר הדבר הכי יקר בעולם כולו ברגע זה. אבל משום מה הוא לא נמצא. אני מגששת סנטימטר אחר סנטימטר בעריסה הקטנה מנערת את השמיכה. פיצית צורחת בדציבלים שאינם מביישים את הלפגוט ואפילו, באופן נדיר למדי, גורמת לאביה הנם לזוע מעט במיטתו.
את הנוקיה החבוטה שלי אני דווקא מוצאת בקלות ולאור הפנס שלה אני משתטחת מתחת לעריסה, בודקת מתחת למיטות ולשידה הצמודה. כלום. אני אוספת את פשושית ומנסה להרגיע אותה בקיפצוצים בעלי קצב סודי הידוע לכל אישה שהופכת לאם. הקצב הסודי מרגיע מעט את היבבות וזה עוזר לי לעשות חישוב מהיר: יש לפחות עשרה מוצצים בבית. לפחות.
אני מחזירה את הקטנה לעריסה ופותחת במסע חיפוש שלא מבייש יחידות עילית בחיפוש מבוקשים. לקול צרחותיה של התינוקת שלי אני שוכחת שאני עייפה לא זוכרת מה השעה, רק מטרה אחת לנגד עיני: מוצץ, אחד לפחות. בבקשה ה׳!
מתחת מעל, בתוך. סוגרת מגירות,פותחת תיקים, מציצה בקופסאות המשחקים.
חוזרת לחדר בידיים ריקות, מביטה בפשושית שהתייאשה ונרדמה אדומת פנים ומיוזעת. ליבי מלא מצפון ורגשות אשם.
חוק שימור החומר לא חל על מוצצים אני מבינה, ורושמת לעצמי לקנות מחר לפחות עוד עשריה.
 

פרפרזה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
הוא היה כמו כולנו, אחד משלנו. אורגניזם קטנצ'יק שבקושי אפשר לראות. אבל יום אחד הוא השתגע. הוא החליט שהוא לא כמו כולם, שהוא חייב שכולם יכירו אותו ויידעו לְמה הוא מסוגל, ושאף אחד לא יעז להתעסק אתו. וככה, במקום לסיים כמו כולם וללכת, הוא שינה את שמו למְחַלֶּ'ה והתחיל לגדול ולהתנפח בלי סוף. בהתחלה לא ייחסנו לזה חשיבות. לא שמנו לב לנזק שהוא מחולל בנו. אבל לאט לאט הוא עף על עצמו לגמרי. הוא דחק את כולנו הצידה, פלש לטריטוריות לא לו, גרם לנו סבל בל יתואר, עד שהוא הכניס את כולנו לסכנת הכחדה קולקטיבית. אחד נגד מיליארדים.

חקרנו ובדקנו, והגענו למסקנה שמחל'ה הוא מסוג היצורים שאין עם מי לדבר. אתו אין סיכוי בדרכי נועם. הוא פשוט לא יירגע עד שהוא יחסל את כולנו ביחד אתו. אז התחלנו להילחם בו, אבל עד הסוף. על ההתחלה הבאנו את הנשק הקטלני ביותר - נשק כימי. ולא הרפינו. מיד לאחר מכן הנחתנו עליו מכת מחץ בדמות פעולה כירורגית מכריעה. וברוך ה', לאחר מאמצים מרובים ניצחנו את מחל'ה. הצלחנו למגר אותו, והשלווה שבה לסביבתנו.

אבל אז התברר לנו שהתבדינו. גילינו שאת מחל'ה סרטנוביץ לא מנצחים כל כך מהר. זאת אומרת, גם אם פיזית ניצחנו אותו, יש לו ממד מטאפיזי שאותו אי אפשר לנצח. הרוח והתודעה שלו עדיין קיימים. הוא המשיך לנהל סדר יום, להוביל מהלכים ולקבוע סדרי עדיפויות. ובמלחמה הזאת לא יכולנו עליו. אין נשק שיכול לנצח את הרוח, את התודעה. אז הרמנו ידיים בייאוש. השלמנו עם העובדה שמחל'ה כאן כדי להישאר, ואין לנו מה לעשות נגדו.

ואז באה ההפתעה. לאחר שנים ארוכות של המתנה, ואינספור ציפיות ואכזבות - שהתחילו עוד הרבה לפני שהכרנו את מחל'ה - הוא הכיר לנו את אחותו מַחְלָה. וברוך ה', בשמחה והתרגשות אינסופית שברנו סוף סוף צלחת. השידוך הכל כך מיוחל, שחיכינו לו כל כך הרבה, קרה רק בזכותו של מחל'ה! מי היה מאמין?! מחל'ה שראינו בו אויב, שהתמקדנו רק בצדדים השליליים שבו, הפך פתאום למושיע שלנו. הוא הביא לנו את השידוך שבלעדיו כנראה לא היינו פוגשים לעולם! זה היה עבורנו מהפך, מהלך משנה תודעה. גילינו שמחל'ה הוא לא רק רע, יש בו גם צדדים חיוביים שיכולים להועיל לכולנו. אחד בשביל מיליארדים:)

אתם יודעים, אנחנו קוראים לו בחיבה מחל'ה סרטנוביץ, אבל יש כאלו שמעדיפים לקרוא לו בשם הגנרי - סרטן...
 
נערך לאחרונה ב:

Zohar Kali

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
בס"ד

כשהטוב הוא טוב והרע הוא רע,
כשהיום מואר והלילה חשוך,
כשטהור הוא טהור וטמא הוא טמא,
כשאמת היא אמת ושקר הוא שקר,
אזי האמת היא אמיתה מאירה.
נוגעת היא בכולם באורה הטהור, התמים, המופלא.
מאירה היא את העולם באורה, ופוסלת את הקיום של סימני שאלה.

אך מחטא אדם הראשון, הכל התערער,
הטוב הוא גם רע והרע הוא גם טוב,
היום שלנגד עינינו הוא לילה של מישהו אחר,
הטהור ירד ממדרגתו הטהורה, והטמא, נשאר בטומאתו אך עורבב קצת בטהרה,
האמת כבר אינה אמת, כי אם מסווה של שקרים אמיתיים להפליא, והשקר הדק, הצבוע, המתחזה, מכיל אמיתות טהורות המבלבלות את השומעים.

מעטים מצליחים להפריד בין הצדדים,
להיות כה טהורים או רשעים מובהקים.
אך הרוב הסוחף, נלחם ונאבק,
להפריד בין הטוב שהוא רע לרע שהוא טוב.
ביום מן הימים, האמת תהיה אמת והשקר יחדל מלהתקיים,
אך עד אז רבותי, דעו כי האמת מורכבת היא

# אמת = אמת (?)
 

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
על מדרגת בניין הוא ישב ובכה – בכי מכמיר קרביים, דמעות ממיסות עיניים, נשימות כבדות שמרעידות כתפיים.

כוויות לגופו, שיניו זרוקות מסביבו, שפתיו מנופחות עד אימה, ועין שמאל בקושי מבצבצת מבעד לצבעי הסגול-כחול-צהוב המפחידים.

הוא מתקשה להירגע ולהתמסר ללטיפות השכנים, לא מצליח לחבר מילים לכדי משפט קוהרנטי שיסביר את הסיטואציה האפוקליפטית.

הוריו המבוהלים מוזעקים לזירה, ונחרדים נוכח המחזה המטלטל. "יוסי בן 12 ואף פעם לא ראינו אותו ככה בוכה" הם אומרים.

בועז, השכן החובש מפלס את דרכו עם תיק ענק, ומגיש לילד עזרה ראשונה ומנחמת. הוא מרים אותו בעדינות ומעביר אותו אל המיטה החמה בביתו, שם הוא לראשונה מצליח לבטא במשפט קצר ושברירי את תמצית האירוע: "שבתאי השכן המפחיד, גלגל אותי במדרגות, חזק חזק" אמר ושקע בשינה עמוקה.

חוקר המשטרה שהופיע בסלון ביתו של יוסי דרש לקבל כל פרט על השכן התימהוני, האלים והמסוכן. הוריו של יוסי והזוג רבינוביץ' מהוועד בית, לא חסכו במידע: "הוא בן 70, חרש-אילם, הוא בא לגור כאן לפני כשנה. נראה שאין לו משפחה והוא נמנע מאינטראקציה עם השכנים. הוא תמיד היה נראה עוף מוזר, ועורר בנו חשד, אבל אף פעם לא שיערנו לעצמנו שמדובר בטיפוס כל כך מסוכן ואלים"

3:10 בלילה, דפיקות עזות על דלתו של שבתאי, אגב קריאות "משטרה, משטרה, לפתוח". השעה 3:45 ושבתאי עדיין לא פתח, הפרט של "חרש-אילם" משום מה חמק מהזרוע המשטרתית המבצעת. לאחר איומים חוזרים ונשנים, הדלת נפרצת, שבתאי מוטח בעוצמה מהמיטה לרצפה תוך כדי שינה, הידיים נמתחות לאחור ונכלאות בחוזקה באזיקים, והוא מובל בברוטליות, חבול ורועד לניידת, כשברקע, קריאות נקמה נזעמות מהשכנים הנסערים.

האילמות של שבתאי לא מאפשרת לא להתבטא להגנתו במילים, החרשות מונעת ממנו להבין על מה המאומה, הוא יכול רק לשער, הידיים הכבולות מנוטרלות מלברר/להסביר/לדבר בפנטומימה, והבדידות מותירה אותו גלמוד וחסר הגנה. נותרה לו רק דמעה. דמעה רותחת של יהודי בן שבעים למוד סבל וכאב.

בדיון שהתקיים למוחרת להארכת מעצרו, הוא הובל אזוק בידיו וברגליו כמו אחרון הפושעים. כאשר ההורים של יוסי ושכנים כועסים נוספים מטיחים בו: "זו התודה שלך על הארוחות החמות ששלחנו לך?" "אתה פושע נאלח, זה מה שאתה" "רשע מורשע".

ושוב כמו אתמול; האילמות של שבתאי לא מאפשרת לא להתבטא להגנתו במילים, החרשות מונעת ממנו להבין על מה המאומה, הוא יכול רק לשער, הידיים הכבולות מנוטרלות מלברר/להסביר/לדבר בפנטומימה, הבדידות מותירה אותו גלמוד וחסר הגנה. נותרה לו רק דמעה רותחת של יהודי בן שבעים למוד סבל וכאב.

כמוצא אחרון הוא החליט להתבטא בדרך היחידה שעומדת לרשותו - כתיבה. בשעות שלפני הדיון הוא ישב בתאו הקר והמנוכר, וניסח מכתב הסבר על מה שהוא מעריך שמאשימים אותו. ובאולם הדיונים הוא ביקש להעביר את המכתב להוריו של יוסי. האב לקח את המכתב וקרע אותו לגזרים בכעס בלתי עצור, ופיזר את חלקיו לכל עבר.

בתום הדיון דורגה מסוכנותו של שבתאי לציבור כגבוהה, והוא הושלך שוב לתאו עד להודעה חדשה.

למוחרת הוא נמצא מת בתא משברון לב, לצד מכתב ובו מילותיו האחרונות. וכך כתוב בו:

"לפני כשנה וחצי באתי לגור בבניין שלכם, מתוך תקווה למצוא רוגע ושלווה, בתוך חיי רוויי הכאב.

אתם כיבדתם אותי, אבל גם את החשד התמידי שלכם לגבי הרגשתי כל הזמן. הילדים שלכם ראו בי אטרקציה, והכאיבו לנפשי המיוסרת עד מאוד.

כאשר ישבתי במרפסת הם כיוונו לייזר חד לעיני, והצניחו שקיות מים על ראשי. כאבתי, נעצבתי, הרטבתי כריות בלילה, אך סלחתי ולא כעסתי. הרי לי אין ילדים ותמיד רציתי כאלה, אז איך אוכל לכעוס?

לאחרונה המעשים של הילדים החמירו. הם נהגו לדפוק לי בדלת ולזרוק פנימה כוסות מלאות אורז וקוסקוס, טיטולים עשויים וקליפות של פירות וירקות. זה צרב את נשמתי, אך לא כעסתי. הרי גם אני הייתי ילד ועשיתי שטויות.

שלשום כאשר יוסי דפק, פתחתי לו עם ממתק ביד כדי לרכך את ליבו בנעימים, אך כאשר הוא השפריץ לכיווני כוס שמן רותח, הדפתי אותו בעוצמה מתוך אינסטינקט וזה נגמר כמו שנגמר..."


"החלש" לא תמיד צודק
 
נערך לאחרונה ב:

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

כמדליק נר מנר (מדרש תנחומא פינחס יא) הוא משל למי שעושה טובה לאחרים ובעצמו אינו מפסיד דבר, שכן אורו של הנר איננו נגרע כשמדליקים ממנו נר אחר.



ליום הולדתי האחד עשר קיבלתי מנורת שולחן חדשה. בסיסה סגול וראשה ורוד, פרחים קטנטנים ומקסימים מקשטים אותה. אבי חיבר לה נורה, וכשלחצתי על המתג, אור נעים התפשט בחדר.

אחי הקטנים התרגשו מאוד, כאילו שהיא שלהם. נכנסו לחדר והתחילו לקרוא ולצייר. האור נחלש וכמעט נגמר. תלשתי את התקע מהשקע ורצתי לאמא.

"אמא, תגידי להם, הם לוקחים לי את כל האור של המנורה", התלוננתי בקול בוכים. אחי צעק מהחדר החשוך שזו סתם מנורה דפוקה.

אמא חייכה בסלחנות, "אין כזה דבר, נר לאחד נר למאה".

"אבל זו מנורה ולא נר", טענתי, והרמתי את המנורה כהוכחה.

אמא שלי לא טרחה להסביר לי הרבה והחליטה ללכת איתי לחדר ולהוכיח לי שאני טועה. נכנסנו אל החדר החשוך שרק האור מהפרוזדור האיר קלות. היא חיברה את המנורה אל התקע, לחצה על המתג, והאור המקסים התפשט בחדר.

"עכשיו שבי, ותציירי או תקראי לאור המנורה", אמא הורתה לי, ישבתי והמשכתי את הציור שעסקתי בו לפני שאחי הקטנים הטרידו אותי בבקשותיהם לקרוא לאור המנורה, "את רואה האור נשאר אותו דבר", אמא אמרה.

"אבנר", אמא קראה לאחי בן העשר לפני שהספקתי לענות, בוא ותיכנס עם הספר. אבנר נכנס עם ספר קומיקס בעל אותיות גדולות וישב לידי וקרא.

האור לא נגרע. התחלתי להירגע, "אולי האור לא מתבזבז בגלל שהוא קורא באותיות גדולות ומספיק גם האור מהפרוזדור כדי לקרוא אותן", העליתי השערה.

"מעצבנת אחת", אבנר צעק ויצא, חזר אחרי רגע עם ספר בעל אותיות קטנות, התיישב לקרוא, ואז זה קרה, האור נחלש.

"אתם רואים", זעקתי, "האור מתאים רק לי וכל מי שמשתמש בו לוקח לי חלק", דמעות עמדו בעיני.

אחי סגר את הספר, והאור חזר לכוחו. חזר לקרוא ונחלש האור.

אמא קראה לאחותי בת השש, "פנינה בואי עם הלגו הקטן ותשחקי בחדר", פנינה נכנסה וישבה על הרצפה לידנו והתחילה להרכיב את החלקים הקטנים, והאור נחלש עוד.

אמא נדהמה, לקחה את אחת המחברות שלי והתחילה לקרוא והאור כבר היה כמו מנורת לילה קטנה. אמא סגרה את המחברת והאור התחזק, אבנר סגר את הספר בדממה ופנינה הפסיקה את משחקה, ויהי אור. המנורה חזרה להאיר באורה המקסים ואני יכולתי להמשיך בציורי.

אבנר שאל בתדהמה, "איך זה יכול להיות?"

אמא משכה בכתפיה ואחותי הקטנה אמרה, "זו המנורה שלה, ככה זה", ויצאה עם הלגו שלה לפרוזדור.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
זה היה אחרי חודש שהתחלתי לעבוד במערכת עיתון מוכרת, התקופה הייתה עמוסה, טרום חגים, והיה לחץ גדול על הצוות מכיוון העריכה, התפקיד שלי היה לעבור על כתבות מסוימות ולחדד אותם מילולית, בלי להתערב יתר על המידה בתוכן
לקראת מהדורת החג היה צורך בהכנת תחקירים מגוונים ומעוררי עניין, חשבתי לעצמי שזו ההזדמנות לנסות את מזלי ולהפוך לכותב מן השורה

טרם קבלתי לעבודה הכנתי כמה רעיונות לתחקירים וסקירות מעניינות, באתי מוכן... אבל כשהגשתי אותם לעורך המשנה הוא הגיב ביובש - זה ארוך מידי, תקצר!
קיצרתי, אך אז לא הייתי מסוגל להגיש אותם, הרגשתי שהעורך מנסה לומר לי במילים אחרות - דע את מקומך! אתה כותב חדש בצוות, לאט לך! השלמתי עם המצב, בסך הכללי אני די מרוצה מהעבודה בעריכה עד עכשיו.

למחרת, התקשר אלי העורך הראשי וסיפר ששמע שאני רוצה להכניס כתבה לעיתון החג, 'אני מוכן לתת לך צ'אנס, אבל בוא נתחיל בקטן, אני רוצה שתכתוב זווית מעניינת על הבינה מלאכותית, אבל עד אלף מילה! תכניס גם תמונות מה –AI הזה... אתה יודע... תמונה אחת שווה אלף מילים... כשתסיים תשלח אלי, אני יאשר!

אני אוהב הזדמנויות, אבל לחץ העבודה שהיה עלי לא אפשר לי לפתח זווית חדשה ומעניינת שאהיה בטוח שהעורך יאשר אותה, ניסיתי מפה ניסיתי משם, לא הצלחתי לכתוב שורת סיום וגם לא התחלה...

בסופו של דבר הדד ליין שניתן לי התקרב, ומצאתי את עצמי חומד לצון ומאתגר את הבינה מלאכותית לייצר 2 תמונות זהות עם עשרה הבדלים, בניסיון לאתגר את הקוראים בשעשוע המוכר – מצא את ההבדלים! בגירסת הבינה המלאכותית.

דווקא ה- AI עובד יפה תחת לחץ... לי נשאר לחבר את 2 התמונות לתמונה אחת, ולשלוח לעורך למייל

העורך בתגובה שלח לי סימן שאלה בגודל של גופן 400...

אני בייאושי שלחתי לו:

אבל אמרת שתמונה אחת שווה אלף מילים!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה