סיפור בהמשכים סודות מן החדר

הודיה לוי. · 17/1/24

נכתב ע"י Yes it's me:
יש לה זמן קבוע שהיא מעלה סיפור

'שעת סיפור' קוראים לזה : )
בעז"ה מקווה שזה יהיה בקרוב.

הודיה לוי. · 18/1/24

פרק ט"ו/ תיבת נוח.

ישבנו בחדר ההמתנה, אמא ואני. בחדר ממול אבא נאבק על נשימותיו.
אורות הפלורוסנט מלמעלה הבהבו לסירוגין, והטילו צללים מפחידים שרקדו בלעג על הקירות הלבנים.

הבטתי על כפות רגלי שנעו קדימה ואחורה: זוג נעלי מוקסין בגוון ורוד אפרסק. רק בהן התעסקתי. כאילו זה כל מה שמטריד אותי בחיים: נעליים.

לא יכולתי להישיר מבט לאמא. היא לחשה בדבקות פרקי תהילים, ראיתי את הדמעות מטפטפות על הפסוק: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצם רשעים".

אני לא מלמלתי דבר. לא ידעתי איך לגשת לאלוקים. שמעתי את הדפים שאמא הפכה בזה אחר זה והמשכתי להסתכל על נעלי המוקסין. לא רציתי להביט באנשים מסביבי, ממתינים. כלואים ביו חלום לתקווה. בין חלל שחור למציאות. הפחדים שלהם היו מוחשיים כל כך, מוכנים לחנוק כל שבב של תקווה.

אחרי חצי שעה אמא סגרת את ספר התהילים, הביטה בי. שקט חצץ ביננו. כל המילים שעמדו באוויר הלכו והתכווצו ונמעכו ונמסו מול הלב של אבא.

"אפרת", פצעה אמא את השתיקה אחרי דקה של דומייה. "איך... איך הרגשת כשניסית לפתוח את הדלת והיא הייתה נעולה?".

מצמצתי, מופתעת, מול סימן השאלה שזרקה לעברי. מטרים ספורים לפנינו אבא נלחם על חיוו. הספקתי לשכוח מהדלת שהפרידה ביננו. חומה שהתפוררה מול גופו השמוט ברחוב כהנמן בבני ברק.

"איך הרגשתי?", שאלתי רטורית, מנסה להיזכר ברגע ההוא. "הרגשתי שלאף אחד לא באמת אכפת ממני. הרגשתי שאין לי משפחה, שאין מי שידאג לי. הייתי שם לגמרי לבד. ומה אם היה קורה לי משהו? ומה אם לא הייתי חוזרת לכאן בחיים? חשבתם על זה, בכלל?"

המילים שאמרתי עברו בחלל שבין שני הכיסאות הכחולים, קפאו שם.

אמא מדדה את מילותיה ואז אמרה: "נעלנו את הדלת רק לזמן קצר. רציתי שתרגישי קצת מהתחושה הזאת. קיוויתי שרק כך תביני איך מרגישה אמא כשהבת שלה נעלמת ליום שלם והיא לא יודעת איפה היא. איך את חושבת שהיא מרגישה כשהיא מנסה להתקשר אליה פעם אחת. ועוד פעם. ועוד עשרים פעמים. ואף אחד לא עונה?"

"את יודעת?", קולה רעד. " את...יודעת איך אמא כזאת מרגישה?"

שוב הבטתי על נעלי המוקסין.

"במשך שנים גיששתי בחושך, חיפשתי אור", התקבצו הדמעות לקולה "במשך שנים נלחמתי על האמת הזאת. בעשר אצבעותיי בניתי את תיבת נוח, הבטחתי לשמור עליה, שלימה. עולם שלם מסביבי רק לעג וגעש וצעק: אל תעשי את זה. ואני המשכתי ללכת בלי לראות. ידעתי שאני הולכת אחרי האמת, אחרי האור. ועכשיו אני רואה אותך: מחפשת את החושך בתוך האור. ואני מנסה לצעוק לך: אין לך מה לחפש שם. תתעוררי, אפרת. תתעוררי. בחוץ יש רק מבול".

"אני לא מבינה על איזה חושך את מדברת, על איזה מבול", התנתקו עיניי מנעלי הלקה. "בסך הכל, כל מה שביקשתי חיים שלמים זה לא להיות כתם על קיר".

"גברת ישראלי?", אישה בעלת חלוק לבן ועקבים כתומות קטעה את השיחה שלנו.
אמא התרוממה. אני אחריה. הלכתי לאט, נעל ימין אחרי נעל שמאל. פחדתי להיכנס אל החדר.

* * *

ישבנו על כיסאות הקטיפה השחורים. איש בעל זקן קצוץ ומשקפי פלסטיק גדולים שקל את מילותיו כנגדנו.

הוא השתהה כמה רגעים ואז אמר: "המצב קצת מאתגר".

"מה קרה לו?". קטעתי את המחשבות שתכנן לתרגם למילים.

הוא נתן בי מבט מוכיח. סימן באצבעות דבוקות זו לזו שאמתין בסבלנות, ואז המשיך: " קודם כל חשוב להסביר קצת על התקף לב. התקף לב, או אוטם שריר הלב מתרחש כאשר זרימת הדם לשריר הלב נחסמת.
לרוב זה קורה עקב קריש דם. אבל ייתכנו גורמים נוספים שעשויים לתרום להתקף לב כמו לחץ דם גבוה, עישון, סוכרת, לחץ נפשי ועוד".

"במקרה של אבא", הוא אסף אוויר, פלט. "יש גם חשש למחלת עורקים כליליים. ולכן הייתי ממליץ על צנתור".

צנתור הייתה מילה שריחפה רק בשיעורי מדעים. לא האמנתי שיבוא יום ואשמע אותה בהזדמנות אחרת. בטח לא בהקשר של אבא שלי.

"מה ההשלכות של ה... צנתור", קולה של אמא התכסה ערפל.

הרופא נע על מקומו בשמץ של התנשאות ואמר: "כמו לכל הליך רפואי גם לצנתור יכולות להיות השלכות כמו דימום או חבורות במקום החדרת הצנתור, זיהום, תיתכן גם פגיעה בכלי דם או אפילו בלב. במקרים מסוימים זה עלול לגרום גם לשבץ מוחי".

המילה האחרונה ריסקה את כל ציפיותיי. אפילו להתאכזב כבר לא יכולתי. כל תחושה הייתה בגדר חלום.

"וזה יכול לגרום ל..מוות", אמא פחדה לומר את המילה האחרונה. שמעתי את זה על הקול שלה: דביק ורועד.

מוות הייתה מילה שלא העזתי לחשוב עליה בתור ילדה ואפילו לא בתור בוגרת. רעדתי שהזכירו את הבור השחור הזה שאי אפשר לצאת ממנו. התכחשתי לעובדה שאיש לא חי לנצח. מוות היה בשבילי גיהינום. אש ולהבות וחטאים שלא רציתי להרהר בהם.

"תיראי", השיב הרופא. "זה אמנם מקרים נדירים, אבל תמיד חשוב לקחת את כל האפשרויות".

"מה זאת אומרת?", התרוממתי. "מי אתה שתחרוץ את הגורל של אבא שלי. מי אתה שתחליט על החיים שלו!! אתה רופא בסך הכל. רק רופא".

האיש הביט בי המום, אישוניו הכהים השתהו מבעד זגוגיות משקפי המנטה. אמא הסתובבה חצי סיבוב נדהם. ראיתי על תווי פניה שהייתה מעדיפה להכחיש כל קשר ביולוגי אל הבחורה התמוהה שעמדה במרכז החדר, אגרופיה קמוצים. כל איבריה דורשים מלחמה.

עוד לפני שהספיקו שניהם להפשיר, יצאתי מהחדר בטריקת דלת מהדהדת. רצתי במסדרון, מחפשת פתח אוויר בין ריחות האלכוהג'ל שחסמו אותי מבחוץ ומבפנים. נתקעתי באיש גבוה שנפלט מהמעלית, לא התנצלתי. רגע לפני שהמעלית נסגרה הנחתי כף יד שמנעה ממנה לחמוק ממני. כמעט מעדתי. לחצתי עשר פעמים על קומת הכניסה. המעלית הקיאה אותי ביציאה. המשכתי ללכת כמה צעדים עד שרגלי בגדו בי. נעצרו מבלי שביקשתי.

"אפרת", אמא הגיחה מאחורי, צעדיה מהירים ומבוהלים. חיבקה את זרועותיי ואמרה "יהיה בסדר. אנחנו נתחזק ונעבור את זה ביחד". בחיבוק שלה הרגשתי את תקוותיה הכמוסות: מעגליים נסגרים. ילדה חוזרת הביתה. לב שמחבר.

לאט ניתקתי את עצמי מזרועותיה. לא יכולתי עוד לאכזב. הייתי רחוקה מדי מעצמי בשביל להתקרב.

אליש:) · 18/1/24

@הודיה לוי.
קראתי את הסיפור,
קודם כל חייבת לומר שכל הכתיבה שלך היא עונג צרוף,
דבר שני זה מרגיש באיזשהוא מקום שהאמא פה היא לא האמא שהייתה לפני..
יותר רכה, פחות נוקשה, מסבירה את הצד שלה
מראה יותר רגישות לאפרת..שזה וואו

נכתב ע"י הודיה לוי.:
האיש הביט בי המום, אישוניו הכהים השתהו מבעד זגוגיות משקפי המנטה. אמא הסתובבה חצי סיבוב נדהם. ראיתי על תווי פניה שהייתה מעדיפה להכחיש כל קשר ביולוגי אל הבחורה התמוהה שעמדה במרכז החדר, אגרופיה קמוצים. כל איבריה דורשים מלחמה.

ומצד שני היא עדיין מרגישה ריחוק מסוים לאפרת..
סיפור מעניין שמעלה לי הרבה תובנות,
ממש יפה!
תודה רבה!!
מחכה שוב בקוצר רוח לפרק הבא..

R.E.Y · 18/1/24

את מתעלה על עצמיך בכל פרק.
וואו.

פירי · 18/1/24

פרק כתוב כל כך יפה!

וזה:

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אמא מדדה את מילותיה ואז אמרה: "נעלנו את הדלת רק לזמן קצר. רציתי שתרגישי קצת מהתחושה הזאת. קיוויתי שרק כך תביני איך מרגישה אמא כשהבת שלה נעלמת ליום שלם והיא לא יודעת איפה היא. איך את חושבת שהיא מרגישה כשהיא מנסה להתקשר אליה פעם אחת. ועוד פעם. ועוד עשרים פעמים. ואף אחד לא עונה?"

אוחח

למה אני לא מצליחה להבין את ההורים האלה?
אמורים לעבור את זה מקסימום כשהילד הגדול בן שנתיים.

הודיה לוי. · 19/1/24

נכתב ע"י אליש:):
@הודיה לוי.
קראתי את הסיפור,
קודם כל חייבת לומר שכל הכתיבה שלך היא עונג צרוף,
דבר שני זה מרגיש באיזשהוא מקום שהאמא פה היא לא האמא שהייתה לפני..
יותר רכה, פחות נוקשה, מסבירה את הצד שלה
מראה יותר רגישות לאפרת..שזה וואו

ומצד שני היא עדיין מרגישה ריחוק מסוים לאפרת..
סיפור מעניין שמעלה לי הרבה תובנות,
ממש יפה!
תודה רבה!!
מחכה שוב בקוצר רוח לפרק הבא..

מסכימה איתך. זאת בעצם הפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות להביא את הצד שלה בצורה ישירה. האמת ששמחתי בהזדמנות הזאת כי קצת הפריעה לי העובדה שבגלל שהסיפור נכתב בגוף ראשון דרך העיניים של אפרת, אוטומטית ההורים שלה מקבלים פחות מקום.

אני רק אציין שכמו אצל כל אמא, גם אצל אמא של אפרת תמיד הייתה את הרכות הזאת, רק שבכל הסיטואציות לא ממש היה ניתן לראות את זה כי השיח היה לוהט. אבל בפרק הזה השיח הוא אחר. הרבה יותר רגוע. נוצר ביניהן משהו משותף שזה ההתקף לב של האבא.

נכתב ע"י פירי:
אוחח

למה אני לא מצליחה להבין את ההורים האלה?
אמורים לעבור את זה מקסימום כשהילד הגדול בן שנתיים.

מסכימה איתך. לא מצדיקה את ההתנהגות הזאת. אבל לדעתי זה מקבל משמעות אחרת ממה שחלק מהקוראים הבינו

נכתב ע"י וריטסרום:
ובכלל- באיזו זכות בדיוק?
הוא זה שנעל את הדלת על הבת שלו. שיחשוב מראש על ההשלכות של המעשים שלו.

היו עוד כמה שהבינו שההורים העיפו אותה מהבית לצמיתות. אבל מקווה שבשני פרקים האחרונים הנושא התבהר יותר.

הודיה לוי. · 20/1/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
"מה זאת אומרת?", התרוממתי. "מי אתה שתחרוץ את הגורל של אבא שלי. מי אתה שתחליט על החיים שלו!! אתה רופא בסך הכל. רק רופא".

אני אשמח לשמוע עד כמה הקטע הזה סביר בהקשר של אפרת. הייתה לי התלבטות קטנה לגבי זה, ובאמת ערכתי את הקטע הנ"ל. אבל עדיין חשבתי אולי יהיה מי שיעיר על כך.
אבל מאחר ולא קיבלתי שום ביקורת הייתי רוצה לדעת האם הקטע הזה גרם לכם לתמיהה מסוימת.

אליש:) · 20/1/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אני אשמח לשמוע עד כמה הקטע הזה סביר בהקשר של אפרת. הייתה לי התלבטות קטנה לגבי זה, ובאמת ערכתי את הקטע הנ"ל. אבל עדיין חשבתי אולי יהיה מי שיעיר על כך.
אבל מאחר ולא קיבלתי שום ביקורת הייתי רוצה לדעת האם הקטע הזה גרם לכם לתמיהה מסוימת.

כן
אבל הבנתי שהמצב גרם לה להיות חזקה מול הרופא ולא שברירית..
סביר לגמרי

R.E.Y · 20/1/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אני אשמח לשמוע עד כמה הקטע הזה סביר בהקשר של אפרת. הייתה לי התלבטות קטנה לגבי זה, ובאמת ערכתי את הקטע הנ"ל. אבל עדיין חשבתי אולי יהיה מי שיעיר על כך.
אבל מאחר ולא קיבלתי שום ביקורת הייתי רוצה לדעת האם הקטע הזה גרם לכם לתמיהה מסוימת.

אני קראתי את הקטע הזה והוא לא לגמרי היה מובן לי. לא היה איזה מקרה ספציפי שגרם לאפרת להגיב ככה. היא יכלה להגיב גם אחרת לגמרי. שיערתי שעבר לה בראש משהו שאבין בפרק הבא.

הודיה לוי. · 21/1/24

נכתב ע"י R.E.Y:
אני קראתי את הקטע הזה והוא לא לגמרי היה מובן לי. לא היה איזה מקרה ספציפי שגרם לאפרת להגיב ככה. היא יכלה להגיב גם אחרת לגמרי. שיערתי שעבר לה בראש משהו שאבין בפרק הבא.

אין ספק שזאת תגובה אימפולסיבית. שאלתי עד כמה היא הגיונית בהקשר של אפרת כי היו לה לא מעט כאלו במהלך הסיפור ויהיו גם בהמשך.

לאפרת יש חוסר ויסות רגשי - קשה לה לנהל ולשלוט ברגשותיה. החוסר הזה מוביל לתגובות אימפולסיביות ואינטנסיביות.
השאלה אם זה משהו שהיה נראה חריג לעומת האפיון של אפרת בפרקים הקודמים והתגובות הקודמות שלה.

אליש:) · 21/1/24

עכשיו לחכות שוב?
עד יום חמישי?

R.E.Y · 22/1/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
השאלה אם זה משהו שהיה נראה חריג לעומת האפיון של אפרת בפרקים הקודמים והתגובות הקודמות שלה.

לא היתה סיבה מספקת למשפט הזה

נכתב ע"י הודיה לוי.:
מי אתה שתחליט על החיים שלו!! אתה רופא בסך הכל. רק רופא"

היתה לה איזו התחבטות/הבנה בנושא הזה?
היא תמיד שנאה שאנשים מתנשאים ומרגישים כל יכולים?
לא זכור לי כ"כ.
אולי היה מתאים לה לצעוק משהו כמו 'זה לא בגללי' (אשמה), או 'אבא שלי חזק יותר ממה שנראה לכם' (תמיד היה נראה מושלם)
לא יודעת ממש. את מכירה אותה טוב ממני

הודיה לוי. · 22/1/24

נכתב ע"י R.E.Y:
לא היתה סיבה מספקת למשפט הזה

היתה לה איזו התחבטות/הבנה בנושא הזה?
היא תמיד שנאה שאנשים מתנשאים ומרגישים כל יכולים?
לא זכור לי כ"כ.
אולי היה מתאים לה לצעוק משהו כמו 'זה לא בגללי' (אשמה), או 'אבא שלי חזק יותר ממה שנראה לכם' (תמיד היה נראה מושלם)

צודקת. הייתה לי התלבטות לגבי הקטע הזה ולכן שאלתי. מאמינה שהקטע הזה יעבור עריכה נוספת.

נכתב ע"י R.E.Y:
לא יודעת ממש. את מכירה אותה טוב ממני

אולי זה נכון לעכשיו מאחר ויש פרקים שטרם פורסמו. אבל המטרה שלי שבסוף הסיפור נכיר אותה אותו הדבר. רק ככה אדע שהצלחתי להעביר את הכל כמו שרציתי.

נכתב ע"י אליש:):
עכשיו לחכות שוב?
עד יום חמישי?

אהמ... חמישי בעיקרון זה במקרה הטוב.

איוליס · 22/1/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
אפרת יש חוסר ויסות רגשי - קשה לה לנהל ולשלוט ברגשותיה. החוסר הזה מוביל לתגובות אימפולסיביות ואינטנסיביות.
השאלה אם זה משהו שהיה נראה חריג לעומת האפיון של אפרת בפרקים הקודמים והתגובות הקודמות שלה.

עד עכשיו זה היה פחות בולט,
איך היא חנקה אותו ושתקה כשהייתה צעירה יותר (בפרקים הראשונים)
כשהייתה צריכה לוותר על חברה וכו'?
חוסר ויסות זה לא דבר נשלט בייחוד לא כשקטנים יותר.

הודיה לוי. · 22/1/24

נכתב ע"י איוליס:
עד עכשיו זה היה פחות בולט,
איך היא חנקה אותו ושתקה כשהייתה צעירה יותר (בפרקים הראשונים)
כשהייתה צריכה לוותר על חברה וכו'?
חוסר ויסות זה לא דבר נשלט בייחוד לא כשקטנים יותר.

צודקת. אבל הסיפור לא התחיל כשהייתה צעירה יותר. הוא התחיל כשהייתה בוגרת - סוף י"ב.
מבחינתי חוסר הוויסות הרגשי התבטא בכל מיני התפרצויות זעם בכל מיני סיטואציות במהלך הסיפור. אבל יכול להיות שאפשר לקרוא לזה פשוט התפרצויות שנובעות מתסכול או מהתחושה ש"אף אחד לא מבין אותי" וכו ולא חוסר ויסות רגשי.

וריטסרום · 22/1/24

פניני ריין · 22/1/24

למה?
לי התגובה של אפרת הייתה נראה הגיונית גם בלי ויסות חושי וכל זה.
הבנאדם במשך תקופה ארוכה מאד כולא רגשות, ומדחיק, ומוצף, ומסתיר סודות,
וביממה האחרונה היא חטפה הלם רגשי ממש, אפילו כמה פעמים,
היה ברור שזה יתפרץ מתישהו. אפילו לא היה צריך טריגר גדול כמו רופא אנטיפת.
מבחינתי- הייתי מקבלת גם אם היא הייתה מתפרצת כך אחרי שנתקעה עם הבוהן בשפיץ של מיטה.

R.E.Y · 23/1/24

נכתב ע"י פניני ריין:
למה?
לי התגובה של אפרת הייתה נראה הגיונית גם בלי ויסות חושי וכל זה.
הבנאדם במשך תקופה ארוכה מאד כולא רגשות, ומדחיק, ומוצף, ומסתיר סודות,
וביממה האחרונה היא חטפה הלם רגשי ממש, אפילו כמה פעמים,
היה ברור שזה יתפרץ מתישהו. אפילו לא היה צריך טריגר גדול כמו רופא אנטיפת.
מבחינתי- הייתי מקבלת גם אם היא הייתה מתפרצת כך אחרי שנתקעה עם הבוהן בשפיץ של מיטה.

מסכימה איתך,
אבל היא יכלה לצעוק צעקות אחרות.
לא היה לה שום איפיון לפני זה שהסביר את המשפט 'מי אתה בכלל'

הודיה לוי. · 27/1/24

פרק ט"ז/ דרושות תשובות

העיניים הגדולות של איילה היו הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את דלת העץ. הן הבהבו לעברי, מופתעות. גם שנשכרתי לכיוון החדר ורוקנתי את השקיות על המיטה, העיניים החומות המשיכו ללוות אותי. סרקו אותי מבוהן ועד קודקוד.

אמא נכנסה מיד אחרי. בעקבותיה פסע איש שהתקשיתי לזהות. אבא היה חיוור מדי. צעדיו זקנים ומחושבים.
אחרי הצנתור הוא נשאר להשגחה של מספר שעות. אמא העדיפה לקרוא תהילים בזמן הזה. אני יצאתי אל הרחוב, ניסיתי לחפש תשובות בכל מה שזימן לי הזמן. בעלים שהתקבצו תחת עץ, בשמים שטפטפו דמעות.

חיפשתי סיבות ולא מצאתי דבר. עלים יבשים התנתקו מהענפים שגידלו אותם, הרוח העיפה אותם רחוק. השמים המשיכו לבכות. הלוואי ויכולתי לשאול מדוע.

שעתיים הסתובבתי ברחוב, תרה אחר סימנים נעלמים. כשחזרתי, אמא בישרה לי בעיניים דומעות שהצנתור עבר בהצלחה.

"אז את באה איתנו?" היא שאלה, עיניה רכות מדמעות וקולה מלא משקל. אפילו החבדניק שעמד סמוך לפתח בית החולים וגלגל רצועות עור על זרועותיהם של עוברי אורח, יכול היה לזהות את המתח בקולה. כל אות הייתה כבדה כעופרת, סבוכה בשרשראות ברזל.

מבט מתריס הסתובב לעברה. רצה לומר לה שלא צריך טובות, הילדה תסתדר. אך רגע לפני ששחררתי את מערבולת המילים שהצטברה בתוכי, הבחנתי באבא.

האיש הכי חזק שהכרתי, עמד מולי, מובס. עינו נפולות, שפתיו חיוורות. ליבו כבד ועייף. לא היו בי מילים שיכלו להחזיר אותו לאיש שהכרתי. אולי בגלל הזמן ואולי בגלל הילדה שגדלה איתו, מורדת.

זוכרת את אבא של פעם. האיש שהיה מרים אותי גבוה על הכתפיים, סופר איתי כוכבים בשמים. זוכרת את הקול שלו, חזק ויציב. זוכרת גם את המילים שהיה מנגן לי לפני השינה: "אילו היה לי כוח".

אבא היה קורא איתי את ה"מלאך הגואל אותי", ומיד אחר כך מתחיל לשיר: "אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק מכריז ואומר שבת היום לה'. בשלושת המילים האחרונות עיני היו נעצמות. רק ככה הסכמתי לפסוע אל ממלכת החלומות: "שבת היום. לה' ".

הסתכלתי על אבא, הוא היה נראה הסבא של האיש שהוליד אותי.
שם, מחוץ לבית החולים, רציתי לצעק לו: 'אבא, אילו היה לך כוח. מה היית אומר לי עכשיו? מה היית מכריז? מה היית צועק?'

עמדתי מולו, ולא שאלתי דבר. התנועות שלו היו עייפות מדי בשביל לעכל את הצעקה שלי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות למענו זה להתעלם מפיסות הכבוד שהושלכו בפינות הרחוב, לומר: "אני אבוא אתכם".

* * *

עמדתי מול כיור הנירוסטה האפור ושפכתי כפית שוקולית לתוך כוס זכוכית מרובעת. ארבע אצבעותיי היו דבוקות זו לזו, כלואות בתוך תחבושת שהגבילה את תנועותיי.

קול תינוקי הגיח מאחורי, שאל: "אז עכשיו את חוזרת לתמיד?"

"לא יודעת", הוספתי עוד כפית שוקולית גדושה. בזמנים טובים יותר, יכולתי להסתפק בכפית אחת שטוחה ודי.

"אפרת את יודעת משהו חשוב?", ניסתה איילה למגנט אליה את תשומות הלב שלי.

"מה את רוצה לספר לי?", התיישבתי מול שולחן מבריק ואפשרתי לאדים לטפס עד נחירי.

"את יודעת ש... ש... הגננת אמרה שאנחנו תינוקות של בית רמב"ם, והתפילות והחנונים שלנו מאוד מתחשבות בשמים. וה' למעלה... הוא שומע והוא אוהב את התפילות האלו הכי הרבה מכווולם", היא מתחה את המילה כולם, סימנה לי בידיים קטנות כמה זה הרבה.

"באמת?", שאלתי בקול מתעניין, מצועצע.

"כן, באמת באמת. ואת יודעת עוד משהו? אני מתפללת עלייך הרבה הרבה. אני מתפללת שתחזרי בתשובה שלימה מלפני השמיים ותעזבי את כל החטאים ואת כל הדברים הרעים ואת היצר הרע ותהיי צנועה וצדיקה. אמן סלה!".

צחוק בלתי נשלט טיפס על לשוני. אך לא יכולתי להתעלם מהעצב שנמהל בו: בגלל חוזרת בתשובה. בגלל חטאים ויצר הרע.

"לחזור בתשובה?", שאלתי. "ולמה את רוצה שזה יקרה?".

"כי אז... אז... כבר לא יהיו צעקות בבית. ולא יהיו מריבות... וכבר אמא תפסיק לבכות ולהיות עצובה".

"אמא תפסיק לבכות?", הנחתי כך יד חבושה על שערה הקופצני, החבאתי תלתל אחד מאחורי האוזן.

היא הנהנה לעברי. כל כולה אומרת כן. "מחר אפילו, ראיתי את אמא עומדת ליד הסיר כאן במטבח, ובוכה. שאלתי אותה למה היא עצובה, והיא אמרה שהיא בכלל לא עצובה. היא רק נזכרה במשהו מרגש. אבל את יודעת", קולה עבר למצב לחישה. "היא בכתה כי היא עצובה. אני יודעת לזהות".

"את יודעת לזהות?", נמתחתי לאחור, מופתעת.

"כן, כן, אני ממש אלופה בזה. יש לי חברה בגן שכל הזמן צוחקת ככה: חי חי חי ואני יודעת שהיא לא צוחקת באמת. כי צחוק אמיתי זה חה חה חה נכון, אפרת?"

צחוק אמיתי הבליח משפתיי. כפות ידי התנתקו מכוס השוקו, חיבקו אותה. לרגע אחד, רציתי לחזור בזמן. להיות הילדה ההיא שיודעת הכל. יודעת לזהות מהו צחוק, מהו כאב. יודעת מה הסיבה ומי המסובב.

"אז את לא הולכת יותר, נכון?", היא שאלה שוב, קולה טבול בגעגוע.

יישרתי מבט אל החלון המרכזי במטבח. שמש שקעה מתחת לאופק, ניתזה את השמים בסימפוניה של גוונים לוהטים, נפרדת מרה מחיבוק הדמדומים. להקת ציפורים שטה בשמים הזוהרים אל הלא נודע. הלוואי ויכולתי לפענח את חידת העתיד שלי בכדי לספק לה את התשובה.

חיפושיתוש · 27/1/24

נכתב ע"י הודיה לוי.:
פרק ט"ז/ דרושות תשובות

העיניים הגדולות של איילה היו הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את דלת העץ. הן הבהבו לעברי, מופתעות. גם שנשכרתי לכיוון החדר ורוקנתי את השקיות על המיטה, העיניים החומות המשיכו ללוות אותי. סרקו אותי מבוהן ועד קודקוד.

אמא נכנסה מיד אחרי. בעקבותיה פסע איש שהתקשיתי לזהות. אבא היה חיוור מדי. צעדיו זקנים ומחושבים.
אחרי הצנתור הוא נשאר להשגחה של מספר שעות. אמא העדיפה לקרוא תהילים בזמן הזה. אני יצאתי אל הרחוב, ניסיתי לחפש תשובות בכל מה שזימן לי הזמן. בעלים שהתקבצו תחת עץ, בשמים שטפטפו דמעות.

חיפשתי סיבות ולא מצאתי דבר. עלים יבשים התנתקו מהענפים שגידלו אותם, הרוח העיפה אותם רחוק. השמים המשיכו לבכות. הלוואי ויכולתי לשאול מדוע.

שעתיים הסתובבתי ברחוב, תרה אחר סימנים נעלמים. כשחזרתי, אמא בישרה לי בעיניים דומעות שהצנתור עבר בהצלחה.

"אז את באה איתנו?" היא שאלה, עיניה רכות מדמעות וקולה מלא משקל. אפילו החבדניק שעמד סמוך לפתח בית החולים וגלגל רצועות עור על זרועותיהם של עוברי אורח, יכול היה לזהות את המתח בקולה. כל אות הייתה כבדה כעופרת, סבוכה בשרשראות ברזל.

מבט מתריס הסתובב לעברה. רצה לומר לה שלא צריך טובות, הילדה תסתדר. אך רגע לפני ששחררתי את מערבולת המילים שהצטברה בתוכי, הבחנתי באבא.

האיש הכי חזק שהכרתי, עמד מולי, מובס. עינו נפולות, שפתיו חיוורות. ליבו כבד ועייף. לא היו בי מילים שיכלו להחזיר אותו לאיש שהכרתי. אולי בגלל הזמן ואולי בגלל הילדה שגדלה איתו, מורדת.

זוכרת את אבא של פעם. האיש שהיה מרים אותי גבוה על הכתפיים, סופר איתי כוכבים בשמים. זוכרת את הקול שלו, חזק ויציב. זוכרת גם את המילים שהיה מנגן לי לפני השינה: "אילו היה לי כוח".

אבא היה קורא איתי את ה"מלאך הגואל אותי", ומיד אחר כך מתחיל לשיר: "אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק מכריז ואומר שבת היום לה'. בשלושת המילים האחרונות עיני היו נעצמות. רק ככה הסכמתי לפסוע אל ממלכת החלומות: "שבת היום. לה' ".

הסתכלתי על אבא, הוא היה נראה הסבא של האיש שהוליד אותי.
שם, מחוץ לבית החולים, רציתי לצעק לו: 'אבא, אילו היה לך כוח. מה היית אומר לי עכשיו? מה היית מכריז? מה היית צועק?'

עמדתי מולו, ולא שאלתי דבר. התנועות שלו היו עייפות מדי בשביל לעכל את הצעקה שלי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות למענו זה להתעלם מפיסות הכבוד שהושלכו בפינות הרחוב, לומר: "אני אבוא אתכם".

* * *

עמדתי מול כיור הנירוסטה האפור ושפכתי כפית שוקולית לתוך כוס זכוכית מרובעת. ארבע אצבעותיי היו דבוקות זו לזו, כלואות בתוך תחבושת שהגבילה את תנועותיי.

קול תינוקי הגיח מאחורי, שאל: "אז עכשיו את חוזרת לתמיד?"

"לא יודעת", הוספתי עוד כפית שוקולית גדושה. בזמנים טובים יותר, יכולתי להסתפק בכפית אחת שטוחה ודי.

"אפרת את יודעת משהו חשוב?", ניסתה איילה למגנט אליה את תשומות הלב שלי.

"מה את רוצה לספר לי?", התיישבתי מול שולחן מבריק ואפשרתי לאדים לטפס עד נחירי.

"את יודעת ש... ש... הגננת אמרה שאנחנו תינוקות של בית רמב"ם, והתפילות והחנונים שלנו מאוד מתחשבות בשמים. וה' למעלה... הוא שומע והוא אוהב את התפילות האלו הכי הרבה מכווולם", היא מתחה את המילה כולם, סימנה לי בידיים קטנות כמה זה הרבה.

"באמת?", שאלתי בקול מתעניין, מצועצע.

"כן, באמת באמת. ואת יודעת עוד משהו? אני מתפללת עלייך הרבה הרבה. אני מתפללת שתחזרי בתשובה שלימה מלפני השמיים ותעזבי את כל החטאים ואת כל הדברים הרעים ואת היצר הרע ותהיי צנועה וצדיקה. אמן סלה!".

צחוק בלתי נשלט טיפס על לשוני. אך לא יכולתי להתעלם מהעצב שנמהל בו: בגלל חוזרת בתשובה. בגלל חטאים ויצר הרע.

"לחזור בתשובה?", שאלתי. "ולמה את רוצה שזה יקרה?".

"כי אז... אז... כבר לא יהיו צעקות בבית. ולא יהיו מריבות... וכבר אמא תפסיק לבכות ולהיות עצובה".

"אמא תפסיק לבכות?", הנחתי כך יד חבושה על שערה הקופצני, החבאתי תלתל אחד מאחורי האוזן.

היא הנהנה לעברי. כל כולה אומרת כן. "מחר אפילו, ראיתי את אמא עומדת ליד הסיר כאן במטבח, ובוכה. שאלתי אותה למה היא עצובה, והיא אמרה שהיא בכלל לא עצובה. היא רק נזכרה במשהו מרגש. אבל את יודעת", קולה עבר למצב לחישה. "היא בכתה כי היא עצובה. אני יודעת לזהות".

"את יודעת לזהות?", נמתחתי לאחור, מופתעת.

"כן, כן, אני ממש אלופה בזה. יש לי חברה בגן שכל הזמן צוחקת ככה: חי חי חי ואני יודעת שהיא לא צוחקת באמת. כי צחוק אמיתי זה חה חה חה נכון, אפרת?"

צחוק אמיתי הבליח משפתיי. כפות ידי התנתקו מכוס השוקו, חיבקו אותה. לרגע אחד, רציתי לחזור בזמן. להיות הילדה ההיא שיודעת הכל. יודעת לזהות מהו צחוק, מהו כאב. יודעת מה הסיבה ומי המסובב.

"אז את לא הולכת יותר, נכון?", היא שאלה שוב, קולה טבול בגעגוע.

יישרתי מבט אל החלון המרכזי במטבח. שמש שקעה מתחת לאופק, ניתזה את השמים בסימפוניה של גוונים לוהטים, נפרדת מרה מחיבוק הדמדומים. להקת ציפורים שטה בשמים הזוהרים אל הלא נודע. הלוואי ויכולתי לפענח את חידת העתיד שלי בכדי לספק לה את התשובה.

ואו
נגעת בזהירות בעולם של ילדה קטנה שבטוחה שהכל טוב
אני בלחץ מה יהיה ההמשך
האם תעזוב או לאאאאאאאאאאא

סיפור בהמשכים סודות מן החדר

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש פעיל

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

אשכולות דומים

תגיות נפוצות