שירגישו יותר שבנאדם ברסלבר מדבר כאן.(או שבכלל התכוונת שאחדד לכיוון ההפוך... כלומר- שיותר ירגישו שמישהו בסגנון ההוא מדבר)
שירגישו יותר שבנאדם ברסלבר מדבר כאן.(או שבכלל התכוונת שאחדד לכיוון ההפוך... כלומר- שיותר ירגישו שמישהו בסגנון ההוא מדבר)
יש!הפיסוק השתפר מאוד (!)
תוקן. תודה רבה!רק כמה הערות קטנות...
על מה סליחה?! נו, באמת...השקעת!(וסליחה על האורך. )
ואני חשבתי שמדובר להפך...שירגישו יותר שבנאדם ברסלבר מדבר כאן.
אז ככה, העיט יורד לאכול את הפגרים אחרי שהקרב נגמר.את משפט הסיום - מודה שלא הבנתי...
הכנסתי את האלמנט הזה לסיפור בגלל שזהו הקרב הראשון שבו לחם דוד והושיע את עם ישראל.עיט חג מעליהם במעגלים.
עמוק ביותר!הכנסתי את האלמנט הזה לסיפור בגלל שזהו הקרב הראשון שבו לחם דוד והושיע את עם ישראל.
ובברית בין הבתרים ראה אברהם אבינו עיט יורד אל הפגרים ככתוב "וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברהם" (בראשית טו יא) וברש"י שם : "וישב - רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח".
איזה סיפור יפה!בעיניים כלות הבטתי בעלעלי המתכת המשתרגים אל-על, שניקיונם המסנוור החריד את נשמתי, ודחפתי שנית את השער – אך לשווא.
נו, היפתח כבר, שלחתי אליו קרעי מחשבה, כאילו קורא גם הוא מחשבות, אני צריכה להיכנס, זקוקה לעמק שלי.
הוא נותר חתום, וניקיונו כמו לעג לי. התגעגעתי נוראות לאזוב הרך שתמיד כיסה את השער שלי. התגעגעתי למגעו הקל תחת ידיי, כשנפתח ונתן לי לעבור בו ולהיכנס פנימה.
מעולם לא הערכתי אותו כיאות, את שער האזוב הזה – תמיד רק ראיתי בו תחנת מעבר, בין העולם שלמטה, לבין עמק הדמיון שלי שבמרומים.
קטפתי עוד פיסת ענן בידי האחת, שומרת על נפנופי היד השנייה פן אקרוס ממעופי, ויצרתי ממנו שק חדש. כנראה שלא הכנסתי לשק הקודם את כל המחשבות הרעות שלי, כנראה שעדיין נותרו בי עוד כמה – והן שחוסמות את גישתי לתוך העמק שלי.
המחשבות העיקשות סירבו לעזוב את מוחי, והמשיכו לחלחל בחדרי לבי את ארסן. ומה הפלא. כמות הרוע שנחשפתי אליו לאחרונה, הצרות שתקפו אותי בזו אחר זו – כל אלה דבקו בי כספיחי אזוב עיקש – אזוב קשה ולא נעים – והתקשיתי לשחרר אותן.
ידעתי שאם לא אצליח להיכנס אל העמק שלי – המחשבות הללו ימלאו את כל כולי, ויכבלו את קלותן של ידיי ואת פרפורה של מחשבתי הטובה. אם לא אכנס לעמק הדמיון ואחדש את כוח קריאת המחשבות – אני נידונה לכליון, ואיתי – כל עם-ישראל.
שילחתי את השק השני אל-על, והבטתי בו נעלם ונבלע בקרני השמש המסנוורת. קדימה, עכשיו אני חייבת להיכנס. להיכנס, לגמוע מעט דמיון מנחלי העמק שלי, ולשוב ארצה. יש לי תינוקת קטנה שמחכה לי.
ניסיתי להניע ברוך את ידית השער, אבל היא שוב לא נענתה. ורגע לפני שניסיתי שוב לטלטלה בכוח – שמעתי את הצחקוק הזה, העדין-גס, המוכר-זר.
לא תצליחי. היא הופיעה שוב בפניי, מרחפת בקלילותה הלועגת. לא תצליחי. היא שבה ואמרה בתוך מחשבתי. עמק הדמיון שלך – כעת שלי הוא.
שוב הצטלצלו פעמוני צחוקה בין העננים. עיניה נעו במשובה. ידעתי שהיא מנסה לתקשר שוב עם מחשבתי – אבל לא שמעתי את מחשבתה.
חרדה לפתה אותי. ידיי כבדו, וכמעט חדלו מנפנופן. כוח המחשבה שלי – כוח קריאת המחשבות שלי – הולך ואוזל.
ואולי כבר נגמר.
מעולם לא קרה לי דבר כזה. תמיד דאגתי למלא את מאגרי המחשבות שלי עוד בטרם הידלדלו. תמיד עפתי בזמן אל עמק הדמיון שלי. אבל כעת – אף שרק לפני שלושה שבועות הייתי כאן – השתלטו המחשבות הרעות על מוחי ונשמתי כאילו היו הר מצחין שהצטבר במשך שנים. וכעת – עמדה היא, האויבת שלי, כאן מולי, וחסמה בכוח מחשבתה המצטחק את הכניסה.
הצחוק שפרץ כעת מפיה היה אחר לגמרי ממה ששמעתי עד כה. העדינות נעלמה ממנו, ועם התפשטותו על פניה – הוא הפך את תוארן לגס וחד. האם קינאתי מקודם ביופייה?
"את לא שומעת יותר בלי שאדבר, אה?" היא לעגה. "כאחד האדם את עכשיו! ולא תוכלי יותר לקרוא מחשבות – ובקרוב גם לא תוכלי לעוף..."
הגסות של תווי פניה, האש הרעה שכילתה את עיניה, השפתיים שנפשקו לפס צר ופעור כשהיא שוב צחקה – כל אלה עוררו פתאום את החלק הנסתר שעדיין היה בתוכי.
לא, איני יפה. מעולם לא הייתי ומעולם לא אהביה. אך אני עדינה. ואני טהורה. ובכוח העדינות הזו – בכוח העדינות הזה שוב רפרפתי באוויר ביד אחת בלבד, ושוב קטפתי לי פיסת ענן.
את פיסת הענן טוויתי בזריזות אצבעותיי, עד שצמחה והתפתלה לחוט ארוך וישר. ומתוכו של החוט התפתלו להם עלעלים ופיתוחים. והם התעגלו לאיטם עד שיצרו קשת רחבה. והמשיכו להתפתל מטה – עד שיצרו את דוגמת שער האזוב שלי. לא ממתכת היה השער, אך רכות הענן הזכירה לי את רכותו של האזוב.
הנחתי את ידי על ידית הענן המאורכת, ונתתי מבט אחרון באישה הצעירה המרחפת, שתווי פניה הכעורים התקשחו בפליאת תדהמה.
ואז, לחצתי את ידיתו של השער החדש שלי, שנפתח ברכות דוממת – ונכנסתי אל עמק הדמיון שלי, לקול נגינת הכינורות המוכרת והממכרת.
את מה להסביר?
כדאי לפתוח באשכול חדש, יש הרבה מה לומר על כך..מעניין אותי מה האחרים חושבים על הנושא הזה.
מעניין אותי מה האחרים חושבים על הנושא הזה.
אכן, תקצר היריעה...כדאי לפתוח באשכול חדש, יש הרבה מה לומר על כך..
אני לא בטוחה שאני ראויה מספיק... אני אוהבת ומתחברת לכתיבה הזו, משום שהיא מחברת אותי אל המקורות שלי.אני ממליצה על @7שבע7 שתתן לנו טיפים איך לעשות זאת בצורה נכונה.
בדיוק כך אני מרגישה. אני באמת קטנה ולא ראויה, אבל אם התורה והנ"ך (והמשנה והגמרא) ניתנו לנו, גם לאנשים הקטנים, ואם ניתן לנו כישרון הכתיבה ויכולת ההשראה - אז כדאי שנשתמש בהם לדברים טובים, לדרכים להתחבר לקב"ה וללמוד את תורתו ואת ההנהגות שנכתבו לנו מידי גדולי האומה.התשובה היא שיש לכל סיפור ופסוק בתנ"ך קשר גם אלינו, הפחותים.
כתוב שהיו הרבה נבואות, אך הן לא נכתבו כי לא נצרכו לשאר הדורות. מה שכן כתוב שייך גם אלינו, גם לנו יש איזו אחיזה ורשות להתבונן בהם.
קראתי לך כי אחרי הספר שהבאת לי לקרוא- אני אחוזת התפעלות מהרצינות והאחריות שלך בנושא.אני לא בטוחה שאני ראויה מספיק..
תודה! אני באמת מאוד משתדלת...קראתי לך כי אחרי הספר שהבאת לי לקרוא- אני אחוזת התפעלות מהרצינות והאחריות שלך בנושא.
זה באמת כבר סוטה מהדיון, אבל לענ"ד התשובה היא לא 'כן חמודי, נכון, לילה טוב' אלא יותר בסגנון - 'כן, חמודי, באמת אנחנו לא מבינים, אלו דברים קדושים מאד'.לנסות להבין את זה, זה בערך כמו לשאול - 'איך רגל במרכבה, הרי אמורים להיות לה גלגלים, לא?!' - התשובה לזה מסתכמת ב'כן חמודי, נכון, לילה טוב'.
זה כמובן היה אירוני.זה באמת כבר סוטה מהדיון, אבל לענ"ד התשובה היא לא 'כן חמודי, נכון, לילה טוב' אלא יותר בסגנון - 'כן, חמודי, באמת אנחנו לא מבינים, אלו דברים קדושים מאד'.
ואו!הפעם האחרונה שראיתי את נעמי אשתי הייתה כשחזרנו מהחתונה של בנצי.
כשיצאנו מהחתונה השעה הייתה הרבה אחרי חצות. העברנו את הילדים בזהירות מהכיסאות שעליהם הם נרדמו באולם, הכנסתי את קופסת השטריימל שלי לבגאז', וחגרנו את מושבי הבטיחות.
נעמי ישבה במושב לידי והחלפנו חוויות מהחתונה. היא החמיאה לי על הריקוד שלי עם אחי במצווה-טאנץ וסיפרה איך אמא שלי התלהבה מהבגדים של הקטנים.
הוויז הראה שעוד פחות משעה נהיה בבית.
הנסיעה הייתה חלקה. הילדים ישנו מאחורה, נעמי נרדמה גם היא. רב ספרדי מסר ברדיו דרשה בקול מונוטוני.
הדבר האחרון שאני זוכר הוא צפירה עוצמתית שקורעת את אוזניי, מראה פניה המבועת של נעמי, וצעקות של הילדים מאחורה. וזהו.
מאז לא ראיתי את נעמי.
התעוררתי בבית החולים, ראשי היה מקובע בסד לבן, וחשתי כאב חריף מכיוון הצלעות.
"הוא התעורר", שמעתי קול.
"איפה אני? מה קרה? איפה כולם?" שאלתי.
"אתה בבית חולים, עברת תאונה לפני כמה שעות. אתה סובל משבר בצלעות ופגיעת ראש קלה. איך אתה מרגיש?"
"קצת כואב".
"זה בסדר. יצאת בנס".
"מה עם הילדים? מה עם נעמי?"
"הילדים יצאו בלי פגע ברוך ה'"
"ברוך ה'. ונעמי?"
"נעמי זו אשתך?"
"כן"
"היא שוכבת בחדר סמוך. עדיין לא התעוררה".
"אפשר ללכת אליה?"
"אתה עוד לא יכול לקום. מיד אחרי ביקור הרופאים ניקח אותך אליה".
כשהכניסו אותי לחדר בהמשך המסדרון, הרופא אמר לי שנעמי עדיין ללא הכרה, "אבל תדבר אליה כאילו היא בהכרה. השעות הללו הן הכי קריטיות, אם המוח שלה יקבל גירויים זה יעזור לה להתעורר".
הבטתי בפניה של האישה ששכבה שם בעיניים עצומות. זאת לא הייתה נעמי.
"זאת לא נעמי", אמרתי. "הכנסתם אותי לחדר הלא נכון".
האחות נראתה נבוכה. "אני נורא מצטערת". היא בדקה בדפים שלה, הביטה באשה ששכבה שם, ושוב בי. "לפי הרישומים זה כן החדר שלה".
"אבל זו לא היא. תקחו אותי לאשתי".
"תן לי לבדוק, אדוני".
היא חזרה אחרי כמה דקות.
"מי היה איתך ברכב בזמן התאונה, אתה זוכר?"
"כן. אני ואשתי ישבנו מקדימה, ושני ילדים ישנו מאחורה".
"הייתה עוד מישהי איתכם?"
"לא".
"אתה בטוח?"
"כן אני בטוח".
"מוזר" מלמלה האחות. "האישה הזו הייתה ברכב שלך. היינו בטוחים שזו אשתך".
"לא" הבטתי שוב בפני האישה השוכבת ללא הכרה. "האישה הזו אכן קצת דומה לאשתי. כנראה לכן טעיתם".
אחרי צהריים הגיעה אמא שלי לבקר
"אפרים שלי, איזה נס" דָמעה. "זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. הרופאים אומרים שגם נעמי מראה סימני התעוררות. ברוך ה'".
"מצאו את נעמי?"
"מה זאת אומרת מצאו? היא גם מאושפזת פה, ההורים שלה כבר עלו על הטיסה מבלגיה לכאן".
"פשוט יותר מוקדם הייתה לצוות פה איזה טעות בזיהוי" אמרתי.
"באמת? מה אתה אומר?"
"כן, הביאו אותי לחדר אחר"
"טוב, אתה רוצה שאני אקח אותך אליה עכשיו?"
אמי העבירה אותי לכסא הגלגלים ולקחה אותי אל החדר הסמוך.
"הפעילות המוחית מראה על התעוררות. להערכתנו תוך כמה שעות היא תוכל לתקשר עם הסובבים". אמר לנו הרופא בכניסה לחדר.
אבל האישה ששכבה שם לא הייתה נעמי.
"נעמי שלנו" נישקה אמי את מצחה של האישה.
"אמא" אמרתי לה, "מה את עושה? לא שמת לב שזו לא נעמי?"
אמי הביטה בי במבט מוזר. "אפרים, הכל בסדר?"
"חוץ מזה שאת מנשקת אישה זרה וחושבת שהיא הכלה שלך הכל בסדר".
היא יצאה החוצה במהירות וחזרה מלווה ברופא.
"אדוני, האם אתה לא מזהה את אשתך?" שאל הרופא.
"זאת לא אשתי".
הרופא צמצם את עיניו.
"יש לך תמונה של אשתו?" שאל את אמי.
היא הראתה בפלאפון תמונה של שנינו עם הילדים מהחתונה של בנצי.
"זו היא?" שאל אותי הרופא.
"בתמונה? כן".
"זאת מי ששוכבת פה". אמר.
"לא. אני מכיר את אשתי. זאת לא היא".
הרופא אמר לאמי משהו בשקט.
האישה התעוררה אחרי כמה שעות. הפעם הביאו אותה לחדר שלי. "אפרים, מה שלומך?" שאלה.
"מי את? מאיפה את מכירה אותי?"
"אני נעמי. אתה לא מזהה אותי?"
"את לא נעמי. את כנראה מתחזה".
"נו אפרים. בלי בדיחות".
"תצאי מפה. אני לא מדבר עם נשים זרות".
"מה יש אפרים? מה קרה לך?"
"גברת, אני לא מכיר אותך. תצאי בבקשה מהחדר שלי".
האישה החווירה לחלוטין.
"מה שיש לך נקרא תסמונת קפגרס" אמר הפסיכיאטר. "זה קורה הרבה פעמים בגלל פגיעת ראש. אני ארשום לך תרופה אנטי פסיכוטית שתעזור לך לחזור לעצמך".
"אני לא צריך שום תרופה" הישרתי מבט לעיניו של הפסיכיאטר ואמרתי בקול שקט. "אני אדם בריא ויציב. לא משוגע ולא שום דבר. כנראה קרתה פה איזו טעות בזיהוי או משהו".
"איך יכול להיות שכולם חוץ ממך מזהים את האישה הזו בתור נעמי אשתך, ורק אתה לא?"
"היא כפילה שלה".
"למה שיהיה לה כפילה?"
"אין לי מושג. את זה תשאל אותה".
"ואיך היא יודעת עליך הכל?"
"תשאל אותה".
"היא אומרת שהיא אשתך".
"היא לא".
ההחלמה מהתאונה הייתה מהירה למדי. חזרתי הביתה, עשינו מסיבת הודיה על ההצלה מהתאונה. אבל את נעמי לא ראיתי מאז התאונה.
כולם מנסים לשכנע אותי לקחת את התרופה, אבל אני יודע שאני נורמלי ולא צריך שום תרופה.
הכפילה של נעמי התעקשה לבוא לבית שלי ולטפל בילדים שלי, הרב אמר לי שאין חשש של ייחוד, אבל אני ישן בסלון.
עם הכפילה אני לא מוכן לדבר. חיצונית היא דומה לנעמי, אבל זו לא היא. חוץ מזה שנעמי לא הייתה בוכה כל כך הרבה כמו הכפילה הזאת.
איפה נעמי? אני מתגעגע אליה.
שלשום הכפילה הכינה לי קפה. אחח, אף אחד בעולם לא ידע להכין לי את הקפה שאני אוהב כמו שנעמי ידעה. לקפה שהכפילה הכינה היה טעם לוואי מוזר. אבל הכפילה התעקשה שאני אשתה את כל הכוס עד הסוף.
גם אתמול והיום היא הכינה לי קפה.
היום סוף סוף נעמי חזרה הביתה.
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
4.06
כ"ז אייר
קורס משולב בינה מלאכותית
קורס פיתוח ובניית אתרים
קריירה מתקדמת, ביקוש עצום, וממוצע משכורות גבוה במיוחד!
מלגות גבוהות ומשתלמות!
2.06
כ"ה אייר
פתיחת מסלול
קורס עריכת וידאו
מלגות והנחות משמעותיות!
18.06
י"ב סיוון
#רקבפרוג
הרצאה מרתקת:
פוטושופ לצלמים
עם אופק עוגן
כלים מתקדמים, טכניקות חדשות ובינה מלאכותית בפוטושופ לצלמים בעידן 2024
לתלמידים ובוגרים בלבד!
27.06
כ"א סיוון
פתיחת מסלול
עיצוב ואדריכלות פנים
מלגות גבוהות!
27.06
כ"א סיוון
השקה חגיגית!
עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק טו
א מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָֹה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:ב הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:ג לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ:ד נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:ה כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם: