אתגר דו שבועי - האנשה

[Mendel Amitay]

קרני הבוקר הראשונות שחדרו למי-המעמקים העירו באחת את שלמה. הוא אפילו לא היה צריך
לפקוח את עפעפיו כי לשלמה - כמו ליתר הסלמונים הנורבגים - פשוט אין עפעפיים. הוא ציחצח את
שיניו בזריזות באלמוג סמוך ושחה במהירות ל"פיש שול" כדי לתפוס את המנין הראשון של פרק -
שירה.

שלמה היה נרגש, בערב הוא כבר יחשב כבוגר ויוכל לצאת למסע פרטי משלו ולבנות את חייו.
שבועות על שבועות הוא לומד את רזי וטכניקות "מסע-ההישרדות" אצל המאסטר-סלמון הזקן שקצה
סנפירו גדום וקשקשיו מצולקים זכר למסעותיו. ימים על ימים הוא מתאמן בסוגי שחיה ומאמץ תובנות
וגישות שיעזרו לו לצלוח את משימת חייו הקשה מכל - לשחות נגד הזרם. והנה זה קורה.

זהו סיפורו של שלוֹמוֹ המלך. הסלמון שמשימת חייו היא לשחות נגד הזרם.

כן.. האתגר הוא 'להאניש', לתת תכונות אנושיות לחפצים, לבעלי חיים, ולצומח. אילו פתחו את פיהם, מה היה להם לומר?

זהו אחד מיעודי הגאולה, 'כִּי־אֶ֖בֶן מִקִּ֣יר תִּזְעָ֑ק וְכָפִ֖יס מֵעֵ֥ץ יַעֲנֶֽנָּה׃' מה שיקרה בעצם כשיפתחו לנו העיניים ונוכל לראות את דבר ה', את הכח האלוקי שמחיה את הנבראים בכל רגע.

ציירו את זה. לכו עם הדמיון שלכם. שיהיה מרגש ומפתיע.

נספח

 

[שיילה]

הפיוז הראשי התחמם בעצבים, רק נגמר חג הפסח ושוב מכונות הכביסה והייבוש מסתובבות באמצע הלילה ומושכות לו בחשמל כאילו אמצע היום.

זו לא עבודה קלה לווסת את המכשירים האלו, וודאי לא כשלידך פיוז גנרטור קטן ופרזיט שישן כל השבוע, ובטח לא כשהוונטה הקטנה שאמורה לאוורר קצת אינה אלא פוחלץ לזן מאווררים פרה-היסטורי נכחד.

הפיוז שקדם לו בתפקיד הוחלף לאחר שנרדם במשמרת מספר פעמים ויודעי דבר מרכלים על קצר רציני שהיה לו עם ה'ממסר-פחת' שמקושר כמעט לכל השקעים המושכים בחוטים.

סימן מוסכם יש לו עם בעל הבית למקרה חירום, הבהוב איטי של נורות הליבון במסדרון מתריע על עומס עבודה, החשכת אזורים מסוימים מסמנת מכשיר שרוף על כל הראש והטריטוריה נכנסת להסגר עד לחקירת כלל המכשירים המקומיים וגילוי המכשיר הסורר.

הלילה הוא עייף. כנראה התמכר לשינה של חול המועד ודווקא עכשיו מזג האוויר המתחמם העיר את המזגנים האימתניים משנת חורף ארוכה כשהם רעבים ונושפים אבק, הספוטים במטבח בוערים, הבוילר עומד לחוץ שעון על הקיר ושותה חשמל בעיניים אדומות.

"למה הם לא הולכים לישון?", רצה לצעוק, אך הוא סגור בפאנל מאובק. "שיעלו את כלי הפסח מחר. מה דחוף לעשות הכל בלילה אחד?", עוד כוס קפה אחת שהקומקום ירתיח והוא קורס.

הדלת נפתחת, לפחות הפעמון על בטרייה. "השגתי לחמנייה שנטחנה לאחר הפסח", כך בעל הבית בשמחה, "תחממי את הטשולנט נעשה מימונה אשכנזית".

"לאאאאא", צווח מיודעינו ללא קול ועמעם את כל הבית. התקרבה האישה אל המקרר בצעדים אטיים והוציאה את קערת החמין, חוככת בדעתה לרגע קט ופונה לכיוון המיקרוגל.

"רק לא מיקרוגל", רטט הפיוז ביאוש, "אם היא מפעילה את המיקרוגל אני קופץ".

יהי זכרו ברוך.

 

[ישר והפוך]

לפעמים אני מהרהר מה היה קורה אם יענקלה לא היה יענקלה.
כלומר, אם יענקלה לדוג' היה מוישה. בררר.... האמת, מלחיץ אותי רק לחשוב על זה. נורא.

יענקלה הצדיק.
בזכותו אני לומד ליהנות ממה שיש ואיך שיש. רק בזכותו.
לומד להרגיש כמה נעים שכולנו יחד, מכבדים זה את זה למרות הצפיפות ובעיקר ללא הבדלי דת מין וצבע.

תאמינו לי. יש כאלו שלא הייתי מעיף מבט ושניים לעברם, יכול לחתום לכם.
אבל ככה זה, אם אתה קשור איכשהו ליענקלה, אתה מוכרח לעשות היכרות קרובה גם עם כאלו שבחיים לא היית חולם למצמץ לעברם, להסתכל או לפגוש. גם לא עם מסכה, מרחק שני מטר.

לפעמים, האמת שלא לעיתים כל כך רחוקות, אתה זוכה להתנגש איתם ממש. תוך כדי שהוא מחפש את הקרקרים שהניח לדוג', בטוח לו שבתא הקידמי. בטוח!
או אז, אתה מתנגש חזיתית בכל החברים הדחוקים איתך בצפיפות בלתי אנושית בתא, ושיניהם דא לדא נקשן.

לא פעם אני מוצא את עצמי סתם ככה יושב וחולם. סרגל לצד טוש שסיים את תפקידו טרם עת, שפופרת טיפקס שנשארה ריקה מתכולה, שני טישויים משומשים מלפני עידן הקורונה, פריכיות אורז יבשות מהתקופה שעוד הבטיח שהוא היום מתחיל דיאטה, והיום האיום הזה טרם הגיע. פנקס מקומט עם שפע של אוזני חמור ואפילו שני ברגים חלודים שמצא, ונראה לו שבל תשחית ממש לזרוק, כי אולי למישהו חסר בורג.

באף מקום אחר בעולם, אחד עם ראש שפיץ בלתי מחודד כמוני לא היה מרגיש בנח כל כך, תאמינו לי.
אוי, יענקלה.

 

[java]

כנראה הגיע הבוקר, אני שומע אותה לוחצת על הקומקום, פותחת את דלת המזווה ולא זזה.
"שוקולד!" אני צועק לה "היום תור השוקולד!"
היא כנראה החליטה לבוא איתי בטוב היום, כי אני רואה אותה מתקדמת לסלון עם ספל הקפה ושוקולד
היא מתיישבת על הכיסא, מדליקה אותי ומקישה עלי את הספרות הסודיות שאף פעם לא הצלחתי לעלות עליהן.
תזכירו לי בהזדמנות, אני אחפור בזכרון שלי.
'אז איפה היינו?' היא ממלמלת, ספק לעצמה ספק אלי ומריצה את האצבעות במיומנות, פותחת את הקובץ החדש שנוצר רק אמש.
'היום אתה עובד בחריצות ושומע בקולי, בלי הפגנת דיעה עצמית!' היא נוזפת בי. 'בעוד כשלוש שעות הdaily, ועד אז אנחנו צריכים לסיים את כל הפיצ'ר, ואפילו להתחיל לכתוב טסטים.'
אני כובש אנחה, ועוד חשבתי שהיא באה איתי בטוב היום...
אחח, איפה הם הזמנים שחיינו בהם את החיים היפים?
היא היתה מעירה אותי כל בוקר,
אורזת אותי היטב בתיק, ויחד היינו יוצאים אל העולם.
עולים לאוטובוס, מתמקמים בו, אני ליד החלון והיא לצידי.
ואז היינו מגיעים אל המשרד ההוא. אל החדר שבו פגשתי בכל יום מחדש את כל החברים שלי,
שמעתי מתכונים חדשים של החברות שלה, עודכנתי מה קורה עם החבילה מנקסט, ואפילו ידעתי לספר כמה אחוזי הנחה יש כעת בקדס.
אתוודה בפניכם, אני מלא נקיפות מצפון.
אני חושש שזו אשמתי כל הסיפור הזה
לו לא הייתי מספר לה מה קורה בסין, אילו רק היה לי את השכל למנוע ממנה להציץ באשכולות 'קורונה 1-2-3-4' יתכן ולא היינו מגיעים למצב הזה.
היא לא היתה חוששת להגיע לעבודה, ואני לא הייתי מוצא את עצמי חוגג שישה שבועות בבית,
(בדקתי את זה בלוח השנה שלי!)
רואה אור בטריה בלבד,
ואת הקניות שלי עושה באופן מקוון.
חיוני חיוני, אבל מהבית.

<<מוקדש לכל המתכנתים שנוהגים לדבר אל המחשב לעיתים, לגעור בהם, ובאופן כללי לראות אותם אחראיים לכשלונות ושותפים להצלחות.
כן, נכון, הבטחתי גם לכם
מוקדש לך, ASUS אהוב שלי, וגם לך, macbook יקר, תרתי משמע, על עבודת צוות נאמנה ומסורה.
בתפילה שהסגר המוחלט שהוטל עליכם יסתיים בקרוב יחד עם המצב ההזוי הזה. >>

 

[כספומילי]

ראיתי אותה פותחת את הארון וסוגרת, פותחת את דלת המקרר וטורקת, חוזרת שוב לארון ומעיפה מבט חוקר.
היא פזלה אלי, ראיתי את זה מיד, יששש לא טעיתי, היא הורידה אותי מארון החטיפים ופתחה את החבילה בשיטת משוך בגזר משני צידיו
וכאילו עד לרגע זה לא הייתי שם, היא הביטה בי ביאוש לתוך המסגרת הלבנה שבעיגול האדום ושתקה
ואז היא אמרה, כאילו שאלתי משהו:
"אבל אני רעבה"
"אבל אין לי משהו אחר לאכול"
הבטתי בה ודממתי, לא ראיתי צורך לדבר
"תבין"
היא המשיכה להתנצל
"נגמרו הירקות והפרות וכל הדברים הבריאים, בדקתי במקרר, באמת! הוא ריק, הילדים גמרו הכל"
פתאום עלה בה כעס והיא אמרה בזעם
"תפסיק להסתכל עלי, תן לבנאדם לאכול בשקט!"
"ובכלל"
נראה היה שהיא פתאום משנה כיוון
הנידה את ראשה בהחלטיות ואמרה בחדות
"גם על המלפפון אני מפזרת מלח"

 

[יאן]

חדשה לי ההרגשה להיות לבוש. החגורה לוחצת. התפרים כואבים לי. גם פלסטרים יש עלי בשפע. אבל אחרי שנה וחצי שהייתי אברים אברים, אני לא מתלונן.
אני מסתכל על הרגליים החדשות שלי, הן מעץ. אחרי ששכבתי כל כך הרבה זמן, אני מרגיש שאני יכול לעמוד עליהן אפילו שנים.
היד שלי לא מחוברת אלי. היא מונחת לידי, נוצצת. יש לי רק יד אחת. למה צריך שתיים?
אני צריך לנוח, מחר יש לי יום עמוס ואני צריך להיות במיטבי.
אבל אני לא יכול להירדם מרוב התרגשות.

מחר זה קורה!
אין לי מושג אם בבית החדש אני יגור לבד, או עם חבר או שניים.
אני מקווה שגם אם אני יהיה לבד, יצטרפו אלי מהר.

אני מתכרבל במעיל. רק שלא ירד גשם מחר. זה יהרוס הכל, בפרט אותי. אני ממש רגיש למים.

כנראה שישנתי טוב. איך הגעתי לכאן?
אני מוקף המון אנשים לא מוכרים.
אני מציץ על ר' דוד. רק אותו אני מכיר. מכיר מהרגע שנולדתי. אם הוא פה אני רגוע.
מישהו מתיישב מולי. רואים שהוא נבוך ולא כל כך יודע מה לעשות.
ידיו רועדות קצת.
רק שלא יקלקל אותי.
אני עוצם עיניים.

ר' דוד מגיש לו את הנוצה והלה מקרב אותה אלי בידיים לא יציבות.
פוף!
אני רואה על הפרצוף של ר' דוד שקרה משהו.
מה קרה לי?

ר' דוד מסמן לרב בתנועה בלתי מורגשת שיתקרב.
הרב ניגש ומתבונן. בשקט הוא פוסק את פסוקו והולך.
הלמדנים שבחבורה מסתודדים ואחד מהם פותח ספר ומעיין.
אני שומע מושגים. שינוי צורה. חק תוכות. שאלת תינוק.
אני נזכר בהפסקת חשמל הפתאומית שבגללה ר' דוד מרח עלי את היד בטעות. שעתיים לקח לו לתקן את זה. עד היום נשארו לי צלקות.
האם הטקס ידחה? הצילו!

פתאום ניגש אלי ילד קטן כבן חמש ומסתכל בי בעיני עגל. אני רואה על העיניים שלו שהוא לא יודע לקרוא.
איזה אות זה? שואל אותו ר' דוד במתח וציפייה.
מה קרה להם? צריך את הפספוס הזה כדי שילמד אותם? יש פה רבנים גדולים פי כמה.
אבל אני שותק. כנראה שהם יודעים מה הם עושים.
הילד עונה מה שעונה, ועל פני כולם מתפשטת הקלה.

אפילוג:
שקט וחשוך כאן.
מצאתי פה שני חברים, ואחד מהם טוען שהוא אחי הגדול!

 

[nechama ro]

קול חריקה הדהד באזננו ויחד איתו פרץ אור מסנוור פנימה וגרם לנו למצמץ בבהלה. הצטופפנו יחד, מנסים להסתתר, צופים באימה ביד האימתנית הפולשת לשטחנו. היתה דממה באוויר. מי מבינינו ייבחר הפעם? הדהדה השאלה האילמת בחלל. נבחרתי אני. הספקתי עוד לראות את האחרים מביטים בי במבט שמהולים בו רחמים והקלה, ואז נסגרה דלת הארון בטריקה. הבטתי בה באימה והיא החזירה מבט מיתמם והניחה אותי בחבטה על השיש. ספר המתכונים שכב באפיסת כוחות לצידי, עייף מהעוול שנעשה בו. הוא הביט בצלקותיי הרבות במבט מתנצל, ואני החזרתי לו מבט האומר: אני יודע שזו לא אשמתך. זו היא. היא נוראית. היא פשוט איומה!

האשה הזאת מוציאה אותי מהכלים פעם אחר פעם. על בשרי חוויתי את צריבת האש החורכת אותי מבפנים, משחירה את עורי שפעם היה כסוף ונוצץ.

בכל פעם מחדש ניסיתי לצרוח אליה מעם הכירה, רותח מזעם, מבעבע בחוסר אונים, עשן יוצא מאפי. אבל היא - תמיד מוצאת לה עיסוקים אחרים, מותירה אותי לאנחות. בסוף היא מאלצת אותי לנקוט באמצעים ולהעלות ריח מחניק של שריפה. אני משתנק ומשתעל אבל יודע שזה הדבר היחיד שיביא אותה הנה, בזעקתה הקבועה: "עוד פעם נשרף לי האוכל!!!!!" שלאחריה תמיד מגיע הבכי החנוק ההוא שפעם עוד עורר בי רחמים והיום רק מגביר בי את הסלידה.

פעם, עוד לפני שהיא גרמה לי להתאלמן מהמכסה שלי, היה לי קצת אור בחיים. עברנו יחד את הגיהינום הצורב, ניחמנו האחד את השני בתום קרצוף אכזרי שהותיר בנו קילופים, פרקנו את אשר על ליבנו בתוך הארון שהיווה אי של שפיות עבורנו.

אבל עכשיו נותרתי עם הבדידות, עם רגשות האשם הצורבים על האוכל המשובח שפעם אחר פעם נכנס אליי גאה ונפוח ויוצא עלוב ומבויש, משאיר בתוכי את שאריות כבודו.

בעוד המחשבות מתרוצצות בקרבי, הרגשתי את עצמי נישא אל הכירה. הבטתי באסאדו המדושן שהונח בתוכי. ראיתי את עיניו נוצצות בציפייה להפוך למאכל משובח, לגלם את התפקיד הנשגב אליו חונך כל חייו. ואני רק חייכתי לעברו, מסתיר את ניסיוני עתיר השנים. למה לי להרוס לו? מוטב שמחשבותיו האחרונות תהיינה מאושרות.

הרשיתי לעצמי להתענג על הניחוחות ששחררתי אל חלל המטבח, למרות שידעתי שזמנם קצר, ותכף הם יתחלפו באחרים, מחניקים. הדקות נקפו, ואני התחלתי לחוש בהתקף החרדה הקרב ובא. חשתי בביעבוע שהפך סוער יותר ויותר, באדים הרבים שבקעו ממני. חיכיתי במתח לסוף המר.

ואז שמעתי צלצול. הוא היה קולני וצורם. פזלתי לכיוון ממנו הוא בא והבחנתי בטיימר קופצני ועליז. גם ככה הייתי עצבני, לא חסרה לי עכשיו בלדה צורמנית שתלווה אותי אל מותי. עמדתי להפגיז אותו באדים רותחים מזעם, אבל אז ראיתי אותה רצה אליי מקצה המטבח, מכבה את האש, מרימה את נייר הכסף (התחליף למכסה שלי, יהי זכרו ברוך) ושואפת את ריחי אל קרבה. חיוך הניצחון שעל פניה אמר הכל.

העפתי מבט אסיר תודה אל הטיימר החדש שגאון מסתורי כלשהו, לו אני חב את חיי, גרם לה להחליט להשתמש בו. והוא הנהן לעברי באהדה. ידעתי שמצאתי לי בן ברית חדש. חיכיתי לרוץ לספר עליו לחבריי, ואז בקע קולה הנרגש שדיבר אל פומית הטלפון: "וואו, תקשיבי, איזה רעיון נתת לי! בזכותך לא יישרף לי יותר האוכל. לא מבינה איך לא חשבתי על פתרון פשוט כזה עד עכשיו!" הנהנתי בהסכמה בעוד היא ממשיכה "עכשיו אני הולכת לזרוק את כל הסירים השרופים האלו לפח ולקנות לי קולקציה חדשה, יש שבעים אחוז בפוקס הום"

הבטתי במבט רושף אל עבר הטיימר, ואז נאנחתי בהשלמה. לפחות אני פורש בשיא.

 

[אי פה אי שם]

שלום, שמי רחל.
הרבה מכם בוודאי נפגשו איתי בעבר, ואולי אף אירחו אותי לזמן קצר פה ושם.
אני הכי קטנה במשפחה. מעלי יש את שאול, לאה, ונתן הגדול. מבין כולם אני הנמוכה ביותר, ואף פעם לא גובהת.
התלוננתי על כך פעם באוזני נתן, והוא אמר שזה בגלל העיוורים. מסכנים. אני ב"ה רואה היטב, ורוצה לספר לכם מעט חוויות.

ביומיום אני אוהבת להסתובב בעיקר עם נתן. הוא גבוה וחכם. וברחוב, כולם מסתכלים עליו בהערצה ומאוד מכבדים אותו.
האמת, בשונה ממני שנכנעת במהירות לכל מבט מזמין של פס גבינה מאנג'ל, נתן הוא בחור קשוח ודי קשה להשגה.
שאול תמיד אוהב לרדת עלי בעניין. פעם עוד הייתי מחזירה לו - לשאול, על כך שגם הוא לא שווה הרבה יותר ממגש פיצה חצי אפוי שעושה כאבי בטן. אבל לאחרונה ממש גיליתי מגשים שקורצים גם לי מבעד לקרטון, והתחלתי להבין אותו.

יש לנו הרבה בני דודים ובנות דודות שתמיד כיף לפגוש. כולם גם קרויים על שם אותם סבים וסבתות, כך שזה די מאחד.
אנחנו אוהבים להסתובב בכל מקום במיוחד בתקופות החגים, ולהתחיל עם אנשים שמשתגעים מאיתנו. אני הכי אוהבת ללכת לאיבוד. בעיקר באוטובוסים. כמה דקות של הנאה על הרצפה הקרירה. בדרך כלל תוך כמה דקות מישהו מרים אותי, ובודק מהר אם יש לי סימנים. לא יודעת אלו סימנים הם מחפשים תמיד. סימני אלימות יש לי תמיד אבל זה לא מדאיג. זה פשוט בלאי.
וסימני בכי אף פעם לא היו לי. אולי פעם אחת. הזיכרון הראשון שלי בעצם.

ישבנו אז בצפיפות מאות בנות דודות בטנדר חנוק, ולפתע שמענו רעש והמולה רבה. הצצתי בזהירות וראיתי שני אנשים שמחזיקים אקדחים ומכוונים עלינו. לא רציתי לזוז אך לא הייתה לי ברירה. כמעט התחלתי לבכות. לאה שהייתה בקרטון שלידי צעקה לי שהכל בסדר, ושהם רק שומרים עלינו מעבריינים. לא הבנתי מה הכוונה אבל זה הרגיע אותי. הכניסו אותנו אל תוך מכונות ענקיות בלי אויר, וככה שכבנו בערימות אחת על השנייה כל הלילה. בבוקר הסתדרנו בזוגות ונפלטנו החוצה. זה היה בהחלט 'רגע משחרר'. (מאז אותו מקרה, יש לי ראקציה מיוחדת לגומיות).

תוך מספר שבועות, הבנתי את כוונתה של לאה כשצעקה לי על העבריינים. האמת שאני לא אוהבת לחזור אל הרגעים הקשים שעברנו באותה תחנת דלק. היריות והצרחות. אז אדלג על זה ברשותכם.

חשוב לי בעיקר לספר לכם על אותו טיול שעשיתי לא מזמן לחו"ל, ולהעביר דרככם מסר ובקשה אישית.
זו הייתה נסיעה כיפית עם איש שמן במיוחד, אשר לקח אותי לאמריקה במחלקת עסקים. ישבתי בשקט ולא עשיתי בעיות. כשהגענו הביתה, אשתו גילתה אותי רגע לפני הכביסה (ואני שונאת כביסה) בכיס האחורי של המכנס.
הם לא ידעו כיצד לטפל בי, ולכן מסרו אותי לאימוץ בבית לפליטות כמוני. למנהל המוסד קראו צ'יינג'ער. מצחיק.
אבל שם גיליתי תגלית מרעישה ומקוממת. בעוד שהמשפחה הישראלית שלנו כ"כ מצומצמת, במשפחה אמריקאית טיפוסית יש הרבה יותר נפשות, ויש אפילו אחד ששווה הרבה פחות ממני. ג'ורג' קוראים לו.

זה נורא מעצבן. כי אני תמיד חלמתי על אח קטן וחמוד שיהיה במשפחה. ואפילו השר דרעי כבר זעם בעבר מדוע אצלנו כולם אשכנזים כאלו. אז תגידו, אין מצב שיהיה לנו 'עובדיה' קטן אולי?..

 

[פירי]

"התקפה!".
הקריאה נשמעה, והטוראי המוכן פרץ בריצה קדימה, ישר עד לגבול האויב. הוא הספיק להעיף מבט לאחור, לסמן למפקד שכאן יש פלוגת חיילים בדרגה גבוהה, אות לכך שהם בכיוון הנכון, והועף מירי סגן-האלוף הראשון שפגש.
המפקד הבין שעליו לחשב את המסלול מחדש, והעביר במוחו במהירות את האופציות השונות. בינתיים ראה איך חייליו כושלים בזה אחר זה בידי האויב. הוא חייב לעשות משהו.
לפתע שם לב למערך חיילים שונה שצד את תשומת לבו. בין רגע הוא החליט על דרך ההתקפה, ושלח חבלן מלווה באלוף, ליתר ביטחון.
אכן, המקום היה ממוקש כמו שחשב. האלוף נאלץ לפעול בתקיפות כדי לחפות על החבלן ולפלס לו דרך למוקשים. החבלן פוצץ כמה מוקשים בזה אחר זה, כשבינתיים חיילי האויב מבולבלים, ומנסים לפגוע מתוך ייאוש בחיילים שמוצבים בעורף.
המפקד היה דרוך. לא הזניח את פלוגת העורף, אבל הפנה את מרכז תשומת לבו לחיילים הבודדים שבחזית.
רוב המוקשים כבר פונו. הגיע הזמן.
האלוף פרץ קדימה.
דגל!

 

[המלמד מבני ברק]

הוא פתח את הדלת, מצמצתי בהקלה מול האור המסנוור מעט, באמת, מישהו צריך לחוקק חוק שגם בלילה מותר להעמיד מים לקפה, אין לי כח לישון כל כך הרבה זמן בלילה, כל הסירים והמחבתות נוחרים פה בתזמורת עליזה ורק לי נכנס כל הזמן אוויר מהזרבובית שמפריע לי לישון...
הוא הוציא אותי ואמר לעצמו "אוח, שוב הקומקום המעצבן הזה" ואז הוא קרא לכיוון חדר השינה בטון לא נעים "מטילדה, מתי כבר נתפטר מהזקן השורק הזה, לא הגיע הזמן לקנות קומקום חשמלי?"...
הוא שפת אותי על האש תוך שהוא מסנן משהו תחת שפמו הלבן.
"מה אשמתי?" רציתי לצעוק, "אני אשם שמישהו המציא מין המצאה מטופשת שכזו שנקראת קומקום חשמלי?, למה אני כבר לא טוב בעיניך, הרי תמיד אהבת להכין לך ולילדיך ולאשתך שתייה חמה ישר מן הזרבובית החמודה שלי, וקום השריקה? הו, הוא היה כה ערב באוזניך, קראת לו 'השריקה המבשרת', תגיד לי זונדל" רציתי להגיד, "איפה תמצא קומקום חשמלי שיודע לשרוק כל כך יפה, הא?" אבל לא אמרתי כלום, אני הרי קומקום...
ואם זה לא הספיק, אז אחרי שהמים רתחו בתוכי (ושלא תחשבו שזה כזה נעים) ושרקתי את השריקה שלי, שמעתי אותו אומר "נו, תשתוק כבר! שרקן מעצבן שכמוך, בסדר, בסדר, אני בא להוריד אותך מהאש, אוף!"
כאשר הוא יצק את המים לשתי הכוסות (קפה בשבילו ותה בשביל מטילדה, אני מכיר הכול ויודע להגיד מתוך שינה כמה סוכר הוא שם) הוא הסתכל עלי ואמר לעצמו בהשלמה, "נו, עוד יגיע הזמן להתפטר ממך" וכך, בארשת פנים נקמנית, הוא שמט אותי על השיש.
כל הלילה לא נרדמתי...
-------------------------
בוקר אחד אני מרגיש דחיפה חזקה, התכוננתי לחבוט כהוגן בחצוף שדוחף אותי ואז קלטתי שני דבר5ים.
1. זה סיר המרק, אחד החברים הבודדים שלי במגירה ולא שווה לי לריב איתו.
2. כבר צהריים עכשיו,
רגע, מה, צהריים? אבל... איפה זונדל, למה הוא לא הוציא אותי, ניסיתי להציץ מהרווח של המגירה הישנה שלא נסגרת עד הסוף ולא הבחנתי במשהו מיוחד, זונדל כבר הלך לעבודה ומטילדה עומדת ליד הכיריים ושופתת מרק ירקות לארוחת צהריים.
ואז ראיתי אותו, על השולחן...
זיהיתי אותו מיד מהחוברת שאתמול נחה על השולחן.
זה היה קומקום חשמלי...
הדבר הבא שאני זוכר, זה שקית זבל ענקית, שם אני תקוע בין קליפות תפוחי אדמה לבין העבודות שהנכדים של זונדל הביאו לו מהגן.
ואז לפני המוות שלי צחקתי...
יום יבוא והנכד שלי עוד יחזור למטבח הזה, זונדל ומטילדה יכניסו אותו בחפץ לב.
יקראו לו רטרו והוא ינקום את נקמתי...

 

[calm]

נראה לי אני סובל מדימנציה, או מאלצהיימר.
לא יודע אולי זו רק אמנזיה חלקית ויום אחד אתעורר ואזכר בכל.
מאז הייתי קטן התפעלו כולם מהזיכרון הפנומינלי שלי.
זכרתי כל מה שאמרו לי.
ישבתי וקראתי טקסטים שלמים בעל פה, ציירתי ציורים, תמונות.
הכל.
מה שנכנס לא יצא.
ידעתי תאריכים,
התמצאתי בסוגים ובגדלים.
הייתי גאון.
ואז, כשהכלתי כל כך הרבה מידע, כשכבר כמעט חשבתי שאני יודע הכל,
זה קרה.
המח שלי הפסיק לתפקד.
כלום.
לא הצלחתי לזכור יותר.
והמאפיין של מחלות השכחה למינהן התפתח בי במהירות מפחידה.
זכרתי את מה שהיה פעם.
אלו, הדברים הישנים, הלא רלוונטים.
ומאז, נשכחתי על המדף.
מידי פעם מגיע מישהו שמתבלבל עם אחד מאחיי הסינים,
מנסה לשאול אותי שאלות, סורק אותי לאיתור וירוסים ומניח אותי לאנחות.
ועכשיו אני מרגיש סתם כמו ג'וק קטן וישן.

***

אהההה, ישנתי טוב. טוווב.
רגע, איפה אני?
אה?
מה?
להקריא לכם את הדפים מ-2013?
איפה הם?
חושב, חושב.
נעשה להם את הסימון הירוק שיחשבו שאני עובד.
מה, אני עובד אצלם?
7 שנים שכחו ממני, זרקו אותי ממגירה למדף לשקית.
מה נזכרו ממני עכשיו?
ככה לשלוף להם את כל החומר?
זה יפה, זה?
אומרים שלום, מה שלומך, הרבה זמן לא התראינו.
ואז, בעדינות מבררים מה היה שם בדיוק לפני 7 שנים.
בעצם, עכשיו זו ההזדמנות שלי.
מקלדת, כאן יואסבי, מקלדת, שומעת? עבור.
מה צריך? עבור.
ctrl + a , ctrl + x , ctrl+ v מהר לפני שזורקים אותי מפה, עבור.
חושך.
אני לא זוכר כלום.
איזה כיף.
אני חדש

 

[פסיק]

בס"ד

אם רק היה לי פה. אוי הלוואי.

לאחרונה אני מרגישה שכל המידע הזה שאני צוברת בתוכי ללא יכולת להביע את דעתי בקול – מעיק עלי. בתקופה האחרונה מוטי כוסס בי ללא רחם. לא שאיכפת לי, שיכסוס, שיהיה לו לבריאות. הרי הוא לא מתכנן לרפד אותי בלק ג'ל או באבני סברובסקי. אבל המידע הזה שהוא משתף אותי במהלך הכסיסה גדול עליי. זהו, אני כבר לא יכולה לצבור את זה. אני חייבת לפרוק.

אם רק היה לי פה משלי, ולא הייתי רק נכנסת ויוצאת הלוך ושוב מפיו של מוטי והחוצה.


אתמול כשהוא ישב איתי על הכורסה לכסיסה קטנה, הוא ככה לחש לי וניסה לנסח איך יגיד לשווער שבסוף הם לא לוקחים את יורם הנגר שהוא המליץ עליו כי זה לא מתאים להם מבחינה כלכלית. הוא ניסח את זה בצורה עדינה ומכבדת כל כך, שפשוט שמחתי בשבילו שהוא יודע איך להביע דעה ועדיין לכבד את חמיו בכבוד הראוי.

אין לי מושג מה היה בסוף ובאיזה צורת דיבור הוא דיבר עם חמיו. הייתי עסוקה. מוטי העסיק אותי בלעבור שוב על התחרה שבקצה המפה. את האמת? אני לא כל כך מבינה מה התענוג בזה, אבל מוטי מעדיף אותי שם כשהוא מדבר עם השווער שלו. ואני מכבדת את עדיפויותיו.

תכלס, בסופו של דבר כנראה השתלט לו שוב לשונו המושחז והוא שוב דיבר "חזק" מדי עם השווער שלו. איך אני יודעת? כי כשרותי בכתה וצעקה עליו אחרי שהם חזרו מהוריה – שוב נכנסנו לכסיסה אובססיבית לחדר שירות. עמדנו יחד, מוטי ניסה לנסח את תגובתו בצורה שתפיס את דעתה. הוא עמל. הוסיף משפט ומחק. שוב מחק ועוד פעם הוסיף. אבל כנראה גם זה לא הסתיים בטוב.


אם רק היה לי פה, הייתי משתפת את רותי בכסיסות הקטנות שלנו. הייתי מגלה לה כמה הוא כסס עד שהחליט לדבר איתה שוב. הייתי מספרת לה על הבעיה האינטונציונית שלו. על הרצון הטוב לדבר יפה ולא בוטה. על הכסיסות. על החיבוטים. על האכזבות. על הכסיסות.

 

[מ"ם]

ב"ה.



הם הקיפו אותו, עיניהם מצומצמות בחשדנות.

"אתה... אתה לא אחד מאיתנו". אמר אחד מהם.

"סתם בחרת לך שם כל כך דומה". התלונן אחד נוסף, משתרך.

"אל באפכם חברים". הוא ניסה להרגיע.

"מה אמרת על האף שלנו?" התרומם הגדול באיום על רגליו האחוריות.

הוא הביט בחוטם המחודד, מבין ששגה. "חלילה!" מיהר לסייג. "לא התכוונתי לרמוז כלום. רק ביקשתי שלא תכעסו. בואו ננסה, אני בטוח שנמצא הרבה מן המשותף בינינו".

הגדול נעמד על האבן, זוקף צווארו בחשיבות. "אנחנו", הדגיש כל מילה, "אנחנו התחלנו את הקורונה".

"גם אני". הוא מיהר להסכים. "גם אני התחלתי בקורונה".

"אחים שלי הגדולים, שאותם אני מנסה לחקות, קיימים כבר 13 שנים. אני, חדש דנדש מהקורונה".

"לנו יש שריון. חיצים מכוונים למי שמנסה לתקוף אותנו".

"גם לי יש מקוונים". הוא נשם בהקלה.

"אנחנו הולכים על ארבע".

אהה! הוא חש גאה. "אחים שלי, חלק עד ארבע. חלק להיפך, מתחילים מארבע ונמשכים בלילה. אבל אני, לא מוגבל בזמן! מתי שתרצו, אני זמין".

"אנחנו פעילים בלילה", נזכר המנהיג.

"גם אני, פעיל בלילה, פעיל ביום, פעיל מתי שתרצו. רק לא בשבתות וחגים".

- "אנחנו שחיינים מעולים!" – "גם אצלי החבר'ה שוחים בחומר". - "אנחנו מהמזרח הרחוק". – "ולי יש מנגה יפנית". – "צדים אותנו לרפואה". – "הבוגרים שלי, צדים אותם לעבודה".

"אז אנחנו די דומים בעצם", נרגע המנהיג שלהם. "אתה סתם נראה כל כך שונה".

"חשבנו שאתה בכלל ציפור", גיחך בסיניות משנהו.

"לא לא, מה פתאום. זה רק מסמל את החופשיות והנוחות".

הם החלו להתרחק.

רק אז הוא הרשה לעצמו לקחת צעד זהיר אחורה, להסתלק.

זמין זמין, אבל לא בסין.

ספוילר

הם -

הוא -

 

[תלמוד]

היי, מי חינך אותך?! מנסה לצעוק ולזעוק.
אני עוד זוכר את אביך. אוי, איך שאהבו אותו.

אגב, באחת השיחות שאביך דיבר עם אמך טרם חתונתו בימי שלישי, הם סיכמו ביניהם – כמעט בשבועה – שאת הבנים שלהם הם יגדלו בנחת. כי רק זה המתכון לילדים מחונכים. אני זוכר את השיחה הזו - כמו את יתר השיחות שלהם - במדוייק.
וכשאני רואה אותך אני ממש מתפלא. הלנער הזה פילל?

אני רואה אותך מסתובב כאן לידי הלוך ושוב, מאוזניך משתלשלות חוטים המחוברים לאיזה מכשיר שמנסה לחקות אותי. ואילו אביך, אני זוכר אין-ספור פעמים שסבתא שלך רצתה לדבר אתו, ואמרו לה שהוא לומד. מה שהיא לא ידעה, זה שהוא שעון כעת בתוך הבודקה הסמוכה ומאזין לכל מיני נורא-נוראות.
בקיצור, על כולם אפשר לעבוד. עלי ממש לא.

תמיד אני מתפלא ומתפעל מהחכמה האדירה של היוצר שיצר אותי. איך הוא דאג להכניס אותי לתוך בודקה מעוגלת, כך שאיני סובל מגשמים. וגם מי שמסתופף בצלי יכול להיות בטוח שבגדיו יישארו יבשים.
אני חייב להדגיש. בגדיו אכן נותרו יבשים. אבל הלחיים? רחוק מכך. אוי, האמת שקשה לי להיזכר בזה. כל פעם בעונת הגשמים, היו מגיעים כל-מיני פרצופים חדשים לאזור, הם היו מבקרים אותי לעתים תכופות. לפעמים אפילו שלש פעמים ביום. אני עוד מרגיש את השופר שלי רועד בידיהם הרוטטות. הם בכו. ממש כמו ילדים.
גם אביך בעצמו, אני זוכר איך אמר לסבתא בקול שבור ורצוץ: אמא, אני כבר לא מסוגל. זהו.
ומה אתה חושב, היא הרגיעה אותו? ממש לא. היא בכתה אתו ביחד.

בקיצור, אני הכרתי את כל הבעיות והצרות של כולם לפרטי פרטים. חפרן שכמוני.

כשאני מסתכל על הנכדים שלי, הפלאפונים הקטנים האלו, כואב לי מאוד. מי חינך אותם? אני תמה. מאיפה הם קבלו את המושגים האלו להיות עלוקה לבני האדם בצורה מבחילה כל כך. כמה קטנים ככה שטנים. אני חנכתי אותם שכל המטרה שלנו היא לשרת את האנשים. כשהם ירצו להשתמש בנו – הם יוכלו בשמחה להיכנס אל תוך הבודקה ולשוחח עם כל המי-ומי. וכשהם לא רוצים אותנו – לא נרדוף אחריהם. לא נכריח אותם.
אבל הנכדים? רחוקים מזה מאוד. הם פשוט קרציות. נדיר מאוד לראות אנשים שהצליחו להתחמק מהם. כל כך כואב לי על ידידיי משכבר הימים, שעמדו בגבורה בכל הצרות שלהם. איך פתאום הנכדים הקטנטנים שלי הכריעו אותם ללא קרב.
ואז אני בוכה. בוכה על גידולים שגדלתי. למה לא השקעתי קצת יותר בחינוך דור העתיד שלי.

ואם הגעתי כבר לרגע של גילוי לב. האמת שהמציאות הזו שאני מנותק כל כך מהווי העולם מקשה עלי מאוד. חוץ מכמה אנשים שדואגים מידי פעם לבוא ולעדכן אותי על יחידות להשכרה וחוג נגינה חדש שנפתח, וגם את זה הם עושים עם איזו מודעה קטנה שהם תולים עלי והולכים אחורה, חוץ מזה אני לא מעודכן בכלום. ממש בכלום.
ובשביל לסבר את האוזן, אני חייב להסביר עד כמה זה נורא:
אני זוכר שיחה של שני בני-ברקים שהתחבאו מאחוריי, הם התכופפו ומחצו עצמם אל הקרקע והסתתרו מאחורי הבודקה. עד שהאיש שבתוך הבודקה ראה אותם וצרח עליהם, והם ברחו כל עוד רוחם בם. ואז שמעתי אחד מהם אומר, אם רק הייתי יכול להיות זבוב על הטלפון הזה הייתי מזדבב לי שם בהנאה.
זו הרגשה נוראה. כשהייתי צעיר לא היה דבר נסתר מנגד עיני. והיום אחרי הפנסיה, כלום עם כלום. לא יודע מימיני לשמאלי.
ובכלל, התחושה הזו שאף אחד לא צריך אותך גורמת לך להרגיש נטע זר, מיותר לגמרי. ואני לא יכול להכיל את זה. שאני אהיה מיותר? אני?!
הלוא זו בדיוק התחושה שכל הצעירים האלו היו אומרים לאמא שלהם בטלפון: אני מרגיש מיותר בישיבה. והמשפט הזה סחט מהם ים של דמעות. ועכשיו, איך הם נותנים לי להרגיש את זה?!

 

[הדוויג]

שלום חברות. התיישבנה כולן.
ברוכות הבאות לקבוצת התמיכה למילים. אני מאד מעריכה את זה שבאתן, זה הצעד הראשון שיעזור לכן להתמודד עם האבידה.
מילים יקרות, בואו נפתח בסבב היכרות. יש מישהי שרוצה להציג את עצמה?

"כן אני"
נשמע קולה של מילה מסורבלת למראה.
"בבקשה. מי את?"
"אני פוגרום.
פעם הייתי נחשבת למשהו, הייתי מילה נורא מפחידה. היו תקופות שהשתמשו בי לתאר דברים אימתניים. השתוללויות אלימות של פורעים. אחח, היו ימים...
והיום", דמעות נקוו בקצות עיניה של פוגרום, "היום אני משמשת לעקרות בית מתוסכלות, שרוצות לתאר את הבית המבולגן שלהן, מי שישמע. בושות."
"אוהבים אותך פוגרום".
"אוי לא" גנחה פוגרום.
"מפחדים ממך פוגרום".
"זה כבר נשמע יותר טוב".

"עוד מישהי?"
"אני".
מילה נוספת, דהויה למראה הרימה את ידה.
"אני נאצים.
עד לפני כמה עשרות שנים הייתי המילה הכי מזעזעת שיש. אנשים בכל העולם רעדו לשמעי. היו כאלו שהתעוררו מסיוטים בלילה וצרחו אותי. אלו היו ימיי היפים ביותר.
"אבל היום", קולה של נאצים נשבר, "היום נערים עתירי אדרנלין צורחים אותי בחדווה רבה, בעליצות מתגרה. באזורים מסוימים נהייתי המילה הכי שימושית שיש. למזלי יש עוד כמה שוטרים שמתעצבנים מטיפשותם של הנערים. זה נותן לי קצת כוח. החלום שלי הוא שיהיה חוק שכל מי שמשתמש בי נגד יהודים, יקבל שנת מאסר ביד ושם."
"שונאים אותך נאצים"
"תודה".

במעגל ישבו עוד מילים רבות וכולן הציגו את עצמן, כל אחת בתורה:
הזוי,
נדיר,
מטורף,
השקפה,
מסירות נפש,
חסד.

מילים שאיבדו את משמעותן.

 

[דיונון]

ספוילר

כשהעורך הציע לי את הפרויקט - זרמתי.

הבריכה היא כמו כלא.
קבוצות קבוצות.
במזרח זה השטח של קרפ, ובפינה הצפון-דרומית נמצאים משפחת אמנון.
יש כלל לא כתוב - לא חוצים את הקוים. נקודה. אחרת ינדו אותך.
למה לא כתוב? - כי זה לא מחזיק מים, אבל זה כבר ענין אחר.
בקיצור, התגנבתי למעוזים. מצויד באמצעי התגוננות מיוחדים, שקט כמו דג, אוסף ציטוטים שעין השמש לא ראתה!
אז לפני שאצא טונה - הנה הם לפניכם.

יום א' / חלקת הקרפיונים
שלט מזרח ענק מקדם את פני.
אין סיכוי לפספס את הנתון החשוב הזה - מזרח זה כאן!!
אבל גם בלי זה אתה מרגיש את זה באוירה -
הדממה, ההתנשאות, הניחוח המיוחד, השפמים הארוכים,
מזרח!
לידי חולפים אב ובנו, נועצים בי מבטים קפואים.
האבא, בפנים מכורכמות עד גיחוך מסתכל עלי במבט שוטם.
שנאת זרים.
טהורה.
הילד קצת יותר מרוכך.
נראה שקטעתי להם שיחה מעניינת.
אכן, כעבור רגע הם המשיכו:
אתה צריך לדעת את מקומך, מאיפה באת, הלא ה'עלטע'ר זיידע' שלך היה בכנסיה הגדולה! במזרח!
אל תתקרב אליהם! אל תתחבר איתם!
בכלל לא קוראים להם אמנון!
השם שלהם הוא מושט.
כשאנחנו עלינו לארץ הם מיד הזדרזו להחליף את השם למשהו יותר מקובל.
הם לא בני אדם!
אוריינטליים!

יום ב' / שכונת האמנונים
אחחחח...
כאן הכל תוסס וצבעוני.
החיים היפים.
אף אחד לא מסתכל עלי.
שני זאטוטים עם מבט מחוצף נעצרים לידי.
אחד לוחש לשני בקולי קולות: אין סיכוי! הוא לא דומה בכלל, יא תבע!
- בא נשאל אותו!
- עזוב, לא יפה.
בסוף הוא שאל.
- אתה ווז-ווז?
לא הגבתי, נסיון מקצועי.
- זה נכון שאתם לא מתקלחים בשלשת השבועות?
על מה הוא מדבר??
- יאללה יאללה יא מסריח, יש'ך ריח של געפילטע פיכס.
עשיתי את עצמי מנמנם, יש לי את הפאסון הזה.


לפני שיצאתי נפלה עלי איזה יאכנע עם גזר ענק על הראש -
תסתלק מכאן!
אתה לא יודע שאת הכביסה המלוכלכת משאירים במים?? באת אלינו להוציא אותה החוצה, אה?!
תתבייש לך!
קשים גרים כספחת!
למה שנקבל את הילדים שלכם למויסד'עס שלנו?!
מביאים את כל התרבות של התקשורת ו - גרופבבס - - - - -
כאן אבדתי אותה.
יצאו לה כל כך הרבה בועות מהפה שלא הצלחתי להבין מילה.
לא יודע מה היא רוצה המשוגעת הזו.
לא באתי להתגייר בכלל.
כולה כתבה.

שלכם -
דיונון.

 

[@Simcha]

לא הייתה זו הפעם הראשונה שאני נתקל בדבר-זה.
אך בכל זאת מפגש זה, שונה היה מקודמיו.

בתחילה, כאשר הייתי נתקל בדבר-זה זרוק בפינת רחוב או מוטל במטבח בית הכנסת, הייתי מיסב פני בחופזה וצועד משם, משל לא הייתי מודע לקיומו.

פחדתי גם להעלות את הדבר-הזה במחשבתי. ספוקלציות שונות ומשונות אודות טיב מהותו ואופן שתילתו בעולמנו הצח, הכניסו אותי לחרדות וסיוטים.

מצד אחד, הילך הוא על שתי רגליים.
מצד שני, נהם כחיה פצועה.
מצד שלישי, מבנה פרצופו דמה במעומעם לצורת אדם.
מצד רביעי חסרו לו שיניים וזקנו היה סבוך למדי.
מצד חמישי עטוף היה בבדים, נראה כי ניחן בבושת האדם.
מצד שישי הם היו מוזרים למדי וחסרי הלימה לפרופורציות שלו.
ובקיצור, מוזר ומפחיד.
ובקיצור נמרץ אף יותר, לא ראיתי-לא פחדתי.

ויהי היום, סיוטי כבר חדלו לחלוטין, קיומו הוכחש לגמרי, והנה חבטות מגושמות על דלת ביתי. לבי מפרפר, מה זה יכול להיות?
מי זה יכול להיות?
אולי משטרה, אולי הוצאה לפועל?
אך, מה לי ולהם?

ובעודי מסתפן בפינת החדר, שוקל את צעדי הבאים. חוזה אני בבעתה בבתי הפעוטה ניגשת אל הדלת בדיצה ולפני שמספיק אני להגיב היא פותחת אותה לרווחה.
הדבר-הזה, מושא סיוטי, ניצב לו שם במלוא הדרו המבעית, ידו פשוטה לפנים ונהמות קצובות נפלטות מבין פרוות פניו.

דבר ראשון עלה בדעתי, לקפוץ מן החלון את שתי הקומות המפרידות בין הגיהנם לחירות.
אך אז נזכרתי בבתי המתוקה הניצבת לה לבדה מול דבר נורא שכזה. הבטתי לכיוונה לבדוק את מצבה.
להפתעתי ראיתי אותה מחייכת בשמחה אל דבר-זה הנורא וכבר נחרדתי שמא בעוד רגע היא אף תלטף את פרוותו.

ואז,
אז שמעתי את קולו הנעים, אומר הוא ברוך לבתי בשפתנו, שפת בני האנוש, "שלום, ילדה".
והיא משיבה לו בשלום חינני ומתוק.
הוא אומר לה בעדינות "אבא נמצא?".
תיכף אצתי אל הדלת, סהרורי ומבולבל.
ולראשונה הישרתי מבט אל תוך עיניו והוא מסתכל עלי בחזרה ופותח במונולוג נרגש כאשר דמעות זולגות על לחייו.
"צהרים טובים,
כבר זמן רב שלא טרחתי לדבר כאחד האדם.
אנשים גם כך לא נוטים להתייחס אלי ככזה.
אך הנה, היום הגיעו מים עד נפש, זקוק הייתי לתרומה מעטה, לקצת אוכל מזין.
אזרתי עוז בנפשי הרצוצה ויצאתי להידפק על דלתות התושבים.
דפקתי, נהמתי, חלק טרקו עלי את הדלת, אחרים השליכו לעברי שני שקלים או פחות, וזהו.
דלתכם הייתה האחרונה עליה תכננתי לדפוק והנה פותחת לי ילדה קטנה וחמודה.
הראשונה מזה שבע שנים שמתייחסת אלי כאל בן אדם. הראשונה מזה שבע שנים שמחייכת אלי ומשווה איזשהו ערך לחיי."

"יותר מזה איני צריך.
למדתי סוף סוף להכיר ולהבין כי אני עדיין שווה משהו.
עדיין נותר בי מעט מצורת הצלם בו נבראתי.
כעת עלי לשקם את עצמי ולחזור להיות איש כאחד האנשים".

 

[I.Q]

ב"ה.

עץ הזית הענק בדרך כלל שתק. אבל הייתה לשּתיקה שלו הבעה חכמה. השּנים הרבות
נתנו בו את אותותיהם. הקמטים שלו כאילו נשאו בתוכם את הכאב והשּמחה ויצּרוּ לו
עומק של מחשבה מיוחדת. מקוריּת.

הוא היה מביט באנשים שמגיעים למניין ותיקין בבית הכנסת. ממרומי הענפים שכבר רואים
את הזּריחה באפילה טרם באה השמש על הארץ, היה מביט בהם במבט אפלוּלי עם אלומּות
אור קלות, כאומר להם, השכמתם קום? אבל אל תייצּרו ציפּיּות בלתי סבירות! השּארו
מחוברים היטב לאדמה, למציאות. עשו מעט, אבל עם שורשים רבים.

לפעמים הוא היה נראה מחייך. הקמטים שבצידי גזעו היו נראים מתרחבים לכדי מבט ממש
משועשע. הנה למשל כשהיו משמעים לידו אמירות בטוחות בעצמם, יהירות. טענו בתוקף
כמה מתפללים, מותיקי בית הכנסת, שהיה ניתן לשמוע ממש קול בס שקט שבקע מבעד
לענפיו, ואמר: נו נו.

אבל פעם אחת אירע ארוע שנחרט בנפשם של המתפללים והותיר בכולם רושם בלתי
נשכח. היה זה בעת שבית הכנסת התפצל לשני מניינים שונים. הפיצול היה אידיאולוגי,
שהפך עד מהרה לתבערה. גם חכמי-נפש גדולים התחבטו בשאלה מה קדם למה, האם
הבדלי האופי בין הקהילות הם השורש של הפילוג? או שמא אכן האידאולוגיה היא
המפצלת הראשית?

האם נוהג שבעולם הוא שיש שגישתם לכל דבר היא נחושה יותר, בלתי מתפשרת.
ולעומתם יש אנשים הרואים בכל דבר גוונים, וגווני גוונים ומחמת כן הפכה הקהילה
לשניים? או שמא אכן שתי הבנות שונות בדרכה של עבודת השם, בסודה של דבקות
בבורא היא היא שגרמה מה שגרמה? אולי לעולם לא נדע מה הכריע לבסוף ויצר את הקיר
המשונה שחותך את בית הכנסת לשניים ויוצר כמו שני מובלעות ארוכות, שלא היו עומדות
בשום כללי בנין תקינים.

באותה השעה החל הקיר המוזר כמו שיחה עלומה עם העץ. הקיר דיבר בצורה מוזרה,
אפילו עילגת. הוא היה קצר רוח. העץ שהופתע משכנותו החדשה של הקיר היה לעומתו
עשיר בשפתו. מודד את מילותיו. כל מילה, הייתה כמו עלה של זית. מסוגננת ומחוברת
לשורשה. אבל עד מהרה שקע העץ בשתיקה ארוכה. קרני השמש שהיו חוצות את בית
הכנסת ונחות על ענפי העץ, כבר נסוגו מפני הקיר. וחלקו של העץ נעשה חשוך. לא יכל
העץ העתיק להבין את הקיר.

זה היה סמוך מאוד לסיום בנין הקיר. הקיר המפריד. בשעה שאין בבית הכנסת איש,
שמאחרי השבת כבר עזבו, טרם בואם של משכימי הקום. חבטה עזה נשמעה. העץ כמו
הטה עצמו על מפתן בית הכנסת. ונדם.

רק ענף קטן עוד היה נראה מתעקש להאחז באדמה. להאחז בשורש.
המתפללים הביטו במחזה. הביטו בעץ העתיק, הביטו בקיר החדש. וחוזר חלילה. נדו
בראשם. הזילו דמעה. ובשעה שאין איש היה הולך הזקן שבחבורת מתפללי הותיקין שעוד
זכר את מבטו של העץ ומשקה בספל עם מעט מים את הענף הקטן.
(ש.ק.)

 

[דוכסוסטוס]

יש חסד-שלמה המלך, מישהו פנוי באזור?
אני בבר-כל, להגיע לשם או שאתה שולח אלי?

זה גברת עם הרבה זמן, תבואי אליה.
שום בעיה. הבחור שלי מחפש פירורי-לחם 'נטחן', תעצבן לי את האחראי פה שלא יסכים להוציא מהמחסן והוא ילך ל'יש'. אתה יכול לשתף רשימת קניות שלה?

אוקי, העברתי הנחייה לפיקוד רוגז. היא כרגע בירקות, יש לה עוד לחם, פסטה, שמפו, צלחות וכוסות חד-פעמי, שוקו – היא כנראה תעדיף את המרשמלו החדש, חמאה..., את יודעת מה? עזבי, היא עם מסיכה כירורגית, בואי נלך על תרגיל אפצ'י. יש עליו טישו?
יש לו קצת, משהו כמו 3-4, תנו לו גל אפצ'י, אבל משובחים. רוגז עושים עבודה נקייה – יש צעקות בין הבחור שלי לאחראי, משערת שזה עניין של דקה עד שהוא יוצא מכאן.

קיבלתי, תני לי עדכון כשהוא נכנס ל'יש' ונתאם ביניהם.
רגע, 19? אם את כבר אתי, אני רוצה רגע לפתוח איתך את הנושא של פרידמן מהשומר.
עזוב, זה סיפור מורכב, אולי נרד ממנו וזהו? הוא כל-כך מתאמץ להיזהר, לא מגיע לו שנתחשב בו?

שום עזוב ושום נרד ממנו, זו הוראה מלמעלה, אולי דווקא בגלל שהוא עף על עצמו. לא מקובל עלי העיכוב הזה, קיבלתם ארגז כלים מפנק ושפע של רישיונות , כל העולם קורס ופרידמן אחד חכמולוג משאיר אתכם עם פה פתוח? תפעילו קצת חשיבה מחוץ לקפסולה.
מה לעשות? הוא טיפוס מתחכם: בקושי יוצא וגם אז הוא עם מסיכת זכוכית וכפפות איגרוף שהוא לא נוגע איתן כמעט בכלום, כולו מדיף ריח זוועתי של אלכוג'ל נורא – אין מתנדבת שתתאבד להתקרב אליו.
אחת אתמול התייבשה בשמש על הידית של הפח הטמון – כמעט מעך אותה עם הכפפה המזיעה שלו. חברה שלי חיכתה לו שעות על הכפתור של המעלית והוא עקף אותה ועלה במדרגות.

ואם דיברנו על ארגז כלים, אולי בכל זאת תארגן אישור לחדור אליו הביתה דרך אשתו שכל היום מחפשת בחנויות בגדי קיץ לילדים? אני מבטיחה להדביק אותה בעדינות בלי שום סימפטום.
שלילי, שלילי ועוד פעם שלילי, אין הרשאה להדביק אותה וזה לא פתוח למשא ומתן.

ומה לגבי ברדוגו מהבניין ליד? הוא מנסה לרמוז לנו כל הזמן לקפוץ אליו, כבר לא נעים לסרב לו. הוא יכול להיות סוכן מעולה - מסתובב הרבה ולא מתמגן בכלל ואפילו משווק כמוסות חלבנה.
עוד פעם עם הבקשות האלה? קיבלתם סטוקים של הרשאות, תתמקדו בהם ואל תחפשו לקוחות חדשים. הוא לא במחלקה שלנו, מי יודע, אולי בגל השני יאשרו אותו.
אתה יודע מה? אמרת לחשוב מחוץ לקפסולה – קיבלת, מחר בבוקר על העיתון, אני אצלו בכוס קפה, יהי זכרו ברוך.
אוי, פאדיחה, הבחור כבר שעה מסתובב ב'יש' רגע לפני אפצ'י, איפה המיועדת המהוללת?

חעצרי רגע הכול, אני מקבל דיווח ראשוני מזירה בפרדס-כץ: נציגה שלנו הפעילה נוהל הדבקה שגרתי על גבר בשנות ה-60 ונתקלה בקבוצת רוּלוֹת מאגף התפילות שקרעו לה את ההרשאה ופירקו לה את הקרניים.

אני מזהה בלאגן, עד עכשיו הם שמרו על דיסטנס, הגישו עזרה לחולים והפריעו לנו בקבלת הרשאות. אם הם עברו לפגוע בהרשאות קיימות – כנראה שאנחנו מתחילים לקפל ציוד.

 

[עכביש]

קוקו פצח בפרץ התמתחויות, הוא בדרך לכבוש את השיא.
השיא האחרון נקבע ע"י הדוד הזקן של שניהם, קוקה.
הם לא ישכחו, אחח זה היה מצחיק! איך שבוקר שלם קוקה עבד למתוח משפיץ של ברוש לשפיץ אחר, וכל מה שהוא הצליח לעשות, זה לעבוד על איזה ציפור מכוערת שהוא חוט חשמל.

הם חכמים יותר, והם מבינים שככה זה כשאתה נשאר למעלה.
חייבים לרדת לעם. אין מה לעשות.

בתקופה האחרונה הם מתעסקים עם הדבר האמיתי!
הם מצאו יצורים מוזרים, היצורים הולכים על שניים.
הם התאהבו בהם.
"יום אחד עוד אאניש אותם באיזה אתגר בפרוג", הבטיח לעצמו קורי בְּחֵן.

ועם היצורים הללו היו להם הרבה ימים טובים,
אבל יום אחד ייזכר כיום מוצלח במיוחד.

הבוקר התחיל ככה ככה, קורי דווקא לא התמקם בעמדה אסטרטגית מי־יודע,
הוא עף על עצמו בין שיח לסלע שכוח באיזו חורשה שאַפְחד לא יודע מתי מישהו ידרוך פה.
אבל פתאום הוא הריח את הניחוח הזה, הריח האהוב עליו.
אההיי! חם היום.
והם באים!..

זוג יצורים־על־שניים, הם באו להצטלם בחיק הטבע.

"הם מבסוטים", מעולה! "חכו חכו" אמר לעצמו קורי, ואנפף בזנבנבו המיקרוסקופי.
הם צועדים בניחותא, בצחקוק עליז, היישר לתוך המלכודת שלו.
טרף קל.

קורי חיכה בסבלנות עד שהגע המיוחל הגיע.
ואז החלה החגיגה.
הוא קלט את העין של האשה המסתובבת בחשש.
הסתכל לה בעיניים, ואז העביר רטט קל לכל ארכו, ככה שיראו אותו.

בעעעע!!

צרחה איומה. צווחה יותר נכון.

בזוית העין הוא קולט את הגבר קופא על עמדו. אין לו את הפרבילגיה להסתכל, אסור שהגבר יקלוט אותו.
שבריר ארך, והגבר החל לנוע לכיוון האשה. הו יא!

לאאאאא!!!

אבאלה! תיזהר! בעעעע!!

"מה קרה"? - "מה קרה"???

מתוך העילפון שלחה האשה את אצבעה בקשת עייפה לכיוון בעלה.
הגבר, בהצתה מאוחרתקלט את האצבע המופנית לכיוונו. והבין, יש פה צרה.

כן,
עוד רגע הגבר קולט אותו, אבל קורי לא חושש.
קורי יודע, יש את הדבר הנפלא שנקרא חוק מרפי, וזה תמיד יבוא לו בזמן.

הנה כי כן, הגבר נהיה לא רגוע, מתחיל לרקד, לקפץ, ו.. קורי כבר ידע!
הגבר יקפוץ היישר לתוך המלכודת.

אחחח...

ברגע שקורי חש במגע המענג של נקבוביות הזיעה, הוא ידע שאין לו הרבה זמן להישאר בתנועה.
בשניה האחרונה הוא טס בפליק פלאק אימתני, וביצע הקפה מושלמת על פניו של היצור.

זהו.
כעת לתענוג הגדול.

הגבר החל מכה באנפילאותיו על מצחו בין גבותיו,
(טוב, לא בלי סיבה. קורי בדיוק נפנף עם קור ימין, רצה להסב את תשומת ליבו של קוקו).
אז הוא מביא לו דגדוג בין הזקן לסנטר, בין האוזן ולתנוך.
זה לא מרוע חס וחלילה זה רק קצת אקשן.

האיש עבר לגירוד עיקש בזקן, אז הוא חזר עם דגדוג עדין בנחיר ימין.

הקטע הזה שהוא לא מבין אף פעם, איך באיזשהו שלב, היצור הזה מתחיל לגרד בכל מקום שאינו ספציפי בגופו.
"אני רק על הפנים, מה הוא רוצה מהדבשת??"

שוין, כנראה איזה באג בתוכנה.