הנושאים החמים
הנושאים החמים
כולם היו שם, הילדים של רחלי, וחני, איציק, ותמר. משתובבים סביבה, צוחקים, היא ישובה על הספה, יעל עליה, מקשקשת בשפה תינוקית מילים לא ברורות.
אוירה טובה, של נחת, ורגוע ושליו על הלב.
פתאם משום מקום מגיחה ילדה משונה, עור כהה, שיניים צחורות שגורמות לשילוב צבעים מוזר, ותלתלים תלתלים, קטנים וסבוכים, שיוצרים כמין רעמה לא טבעית לפנים הקטנות.
לא מספיקה להבין מה קורה, ומכל הכיוונים צצים ילדים וילדות קטנים, זהים לילדונת כאילו מישהו הדפיס אותה בתלת מימד, ושחרר את כל השכפולים בחדר מסביב.
הם מתקרבים אליה, יוצרים סביבה מעגל חונק, מחייכים חיוך שמזכיר לה פתאם את חיים שלה, וקוראים ביחד בקול תמים "סבתא!"
היא רוצה להגיד להם בנעימות שהם טועים, היא סבתא של שאר הילדים, לא שלהם, אבל לא מצליחה לשחרר את המילים, והם כבר מתקרבים וכמעט נוגעים לה בפנים, והיא רוצה לצעוק, אבל במקום זה היא מתעוררת שטופת זיעה.
כמה שניות לוקח לה להיזכר באירועי אמש, והמחנק מהחלום חוזר להתנחל לה בגרון.
אתמול בערב חיים נכנס הביתה, זורק שלום גדול לחלל הבית, והולך ישר לחדר שלו.
אהבה גדולה וחמלה מתערבבות בה, בן שלושים ושבע הילד שלה, ועדין ממתין ומייחל להקים בית, רב חבריו כבר המשיכו הלאה, והוא עדין מחכה. אי אלוקים, מתי כבר יגיע גם הזמן שלו.
האחיות והאח שתחתיו כבר מטופלים בילדים שלהם, ורק הוא והחיוך הנצחי שלו חוזרים כל יום הביתה לישון, וגורמים לה לכמוה בלי סוף לתוך הכרית.
"אמא?"
היא מתנערת, מחייכת אליו.
"רציתי לספר לך משהו, משמח"
הלב שלה מתחיל לדפוק מהר, מהר.
"הרב של השכונה הציע לי מישהי מיוחדת, הוא ברר עליה לאורך ולרוחב, מכיר מצוין את המשפחה, התידדו, ומארחים אותם הרבה בשבתות, ואממ כבר נפגשנו פעמיים, ואם הכל ימשיך כמו עד עכשיו, אז בעז"ה אוטוטו---"
"מה, מי, זאת אומרת איך, איפה היא?"
היא מבולבלת, לא מאמינה, מליוני מחשבות רצות בשניה, ואין סוף שאלות נאבקות אחת עם השניה, מי תפרוף החוצה ראשונה.
הדפיקות בלב מסתדרות לקצב סוער, והבום בום שלהן, נשמע לה כמו ליווי קצבי ורועש למנגינה ששוטפת לה בבת אחת את הראש,
'זהה היוםם עשה ה' נגילה ונשמחה בווו'
כל התפילות, הסגולות, ההשתדלויות, האכזבות של שנים ארוכות ומייאשות מתרכזות בשניה הזאת. מרחפות בחלל.
"היא מיוחדת אמא, עדינה, מידות שאין דברים כאלה, יראת שמים, הרגשתי בפעמיים שפגשתי אותה שכל הציפיות והרצונות שלי מתגשמים וקמים לי מול העיניים.
את תאהבי אותה."
הוא ממשיך לספר ולשתף אותה, והלב הולך ומתרחב ומתרחב כדי להכיל את כל השמחה שנחתה עליו בבת אחת.
"הי אז מה השם שלה", את הפרט הכי חשוב היא פספסה.
"אסנקו"
?
"אסנקו, אמא, ככה קוראים לה"
משתנק פתאם, קם לקחת כוס מים.
"אסנקו? "מגלגלת את המילה, "איזה מין שם זה? מענין ממש, בטח על שם סבתא של סבתא שנהרגה בטבח כלשהוא באחת מעיירות אירופה? מה המקור למילה הזאת? מענין מאד"
"סבתא שלה נפטרה קצת אחרי שברחו מאתיופיה ,אמא."
???
אתיופיה?
משהו פה לא ברור לה, ולא זורם, והסבלנות שלה פתאם שואפת לכלום ממש.
"אתה יכול להסביר את עצמך נורמלי?"
"היא כהת עור, וההורים שלה עלו מאתיופיה בתור ילדים".
בכל מה שקרה אח"כ אין לה כח להיזכר, רק זוכרת שכמו שתמיד קורה לה בזמני מצוקה, מהר מאד היא החלה לירות משפטים חסרי קשר מסוים בניהם, ובלי שום סינון, טענה שמי אמר שהיא בכלל יהודיה, הוא ענה שעברה גיור לחומרה, היא התפחלצה, גם כהת עור, גם גיורת! אמרה שלא מענין אותה, שיעשו את הוורט בחושך ככה לא יראו את הצבע שלה ולאן היא שייכת, את החתונה יעשו באוסטרליה, שם אין להם מכרים שיכולים לזהות, ואח"כ מצידה יגורו בהונלולו, ומי התיר לו בכלל להרוס ולהחתים את השם של המשפחה, ומי ירצה להתחתן עם הילדים של רחלי ואיציק כשיש להם דודה אתיופית,, אתיופית!
ולא לרגע הזה היא השקיעה את כל התפילות עד עכשיו.
והילד התמים שלה, לא מצליח להבין שהיום עם האמת לבד אי אפשר לחיות, בשביל לשרוד את העולם אתה חייב להתאים את עצמך למה שמתאים, ומתקבל על הדעת של החברה בה אתה חי, וחוץ מזה הוא חורץ לעצמו את הגורל, כי חוץ ממנו אין עוד משוגעים, שמוכנים לעשות צעד שכזה, אז עם הילדים שלו, אף אחד לא יתנדב להתחתן...
עכשיו היא קצת מתביישת בפליטות שלה, איבוד השליטה הזה לא היה יעיל לאף אחד.
על חלק הוא שתק, על החלק האחר ענה לה בנחת, וזה הרתיח אותה יותר, לא היתה פנויה לראות את הכאב שצרח לו מהעיניים.
הוא רוצה להקים בית, חשב על זה הרבה, הסכים לנסות, אישית אין לו בעיה עם זה, אף פעם לא היה בחור של כללים, תאר לעצמו שזה יפריע קצת למסביב, מבין את הצד שלה, אבל זה החיים שלו, לכאן או לכאן, הוא כבר לא בן עשרים, ומי אמר שתהיה לו עוד הזדמנות, וחכמה גדולה שכל אלו שלא נעים לה מהם, ממשיכים את החיים שלהם עצמם בטוב ובנעימים, נראה אותם במצב שלו, והוא קיבל את ברכת הרב לצעד הזה, חשב שבכל אופן היא תצליח לשמוח איתו.
אח"כ הוא יצא מהבית, והיא הלכה לחדר, לקחה שני אופטלגין וקיוותה שהשינה תגאל אותה לזמן מה.
ועכשיו היא קמה, ולמועקה הלוחצת מצטרפות נקיפות מצפון מייסרות.
רואה מכתב על השידה, מחוץ לקיפול רשום, לאמא שלי, בכתב יד עגול וגדול, של הילד הכי יקר בעולם.
ושוב אהבה וחמלה מתערבבים אצלה, היא תתקשר אליו עכשיו, תגיד לו שהיא אוהבת, תנסה לרכך.
היא כמובן לא תסכים לצעד הזה, זה לא מקובל, לא הגיוני, לא שפוי ולא נורמלי משום כיוון, רק לדמיין את מבטי השכנים וצקצוקי הדודות, היא מצטמררת, בלתי אפשרי מבחינתה. אבל היא תדבר ותבהיר לו את זה בצורה יותר רגועה וברורה, בצורה שהוא יבין, ויקלוט את כל הבעייתיות והניואנסים מסביב.
והיא תמשיך להתפלל חזק בכל הכח, שמהר ובקרוב ממש תזדמן לו הבחורה שתגרום לה רק הערכה וכבוד מהחברה ממנה הם חלק.
אוירה טובה, של נחת, ורגוע ושליו על הלב.
פתאם משום מקום מגיחה ילדה משונה, עור כהה, שיניים צחורות שגורמות לשילוב צבעים מוזר, ותלתלים תלתלים, קטנים וסבוכים, שיוצרים כמין רעמה לא טבעית לפנים הקטנות.
לא מספיקה להבין מה קורה, ומכל הכיוונים צצים ילדים וילדות קטנים, זהים לילדונת כאילו מישהו הדפיס אותה בתלת מימד, ושחרר את כל השכפולים בחדר מסביב.
הם מתקרבים אליה, יוצרים סביבה מעגל חונק, מחייכים חיוך שמזכיר לה פתאם את חיים שלה, וקוראים ביחד בקול תמים "סבתא!"
היא רוצה להגיד להם בנעימות שהם טועים, היא סבתא של שאר הילדים, לא שלהם, אבל לא מצליחה לשחרר את המילים, והם כבר מתקרבים וכמעט נוגעים לה בפנים, והיא רוצה לצעוק, אבל במקום זה היא מתעוררת שטופת זיעה.
כמה שניות לוקח לה להיזכר באירועי אמש, והמחנק מהחלום חוזר להתנחל לה בגרון.
אתמול בערב חיים נכנס הביתה, זורק שלום גדול לחלל הבית, והולך ישר לחדר שלו.
אהבה גדולה וחמלה מתערבבות בה, בן שלושים ושבע הילד שלה, ועדין ממתין ומייחל להקים בית, רב חבריו כבר המשיכו הלאה, והוא עדין מחכה. אי אלוקים, מתי כבר יגיע גם הזמן שלו.
האחיות והאח שתחתיו כבר מטופלים בילדים שלהם, ורק הוא והחיוך הנצחי שלו חוזרים כל יום הביתה לישון, וגורמים לה לכמוה בלי סוף לתוך הכרית.
"אמא?"
היא מתנערת, מחייכת אליו.
"רציתי לספר לך משהו, משמח"
הלב שלה מתחיל לדפוק מהר, מהר.
"הרב של השכונה הציע לי מישהי מיוחדת, הוא ברר עליה לאורך ולרוחב, מכיר מצוין את המשפחה, התידדו, ומארחים אותם הרבה בשבתות, ואממ כבר נפגשנו פעמיים, ואם הכל ימשיך כמו עד עכשיו, אז בעז"ה אוטוטו---"
"מה, מי, זאת אומרת איך, איפה היא?"
היא מבולבלת, לא מאמינה, מליוני מחשבות רצות בשניה, ואין סוף שאלות נאבקות אחת עם השניה, מי תפרוף החוצה ראשונה.
הדפיקות בלב מסתדרות לקצב סוער, והבום בום שלהן, נשמע לה כמו ליווי קצבי ורועש למנגינה ששוטפת לה בבת אחת את הראש,
'זהה היוםם עשה ה' נגילה ונשמחה בווו'
כל התפילות, הסגולות, ההשתדלויות, האכזבות של שנים ארוכות ומייאשות מתרכזות בשניה הזאת. מרחפות בחלל.
"היא מיוחדת אמא, עדינה, מידות שאין דברים כאלה, יראת שמים, הרגשתי בפעמיים שפגשתי אותה שכל הציפיות והרצונות שלי מתגשמים וקמים לי מול העיניים.
את תאהבי אותה."
הוא ממשיך לספר ולשתף אותה, והלב הולך ומתרחב ומתרחב כדי להכיל את כל השמחה שנחתה עליו בבת אחת.
"הי אז מה השם שלה", את הפרט הכי חשוב היא פספסה.
"אסנקו"
?
"אסנקו, אמא, ככה קוראים לה"
משתנק פתאם, קם לקחת כוס מים.
"אסנקו? "מגלגלת את המילה, "איזה מין שם זה? מענין ממש, בטח על שם סבתא של סבתא שנהרגה בטבח כלשהוא באחת מעיירות אירופה? מה המקור למילה הזאת? מענין מאד"
"סבתא שלה נפטרה קצת אחרי שברחו מאתיופיה ,אמא."
???
אתיופיה?
משהו פה לא ברור לה, ולא זורם, והסבלנות שלה פתאם שואפת לכלום ממש.
"אתה יכול להסביר את עצמך נורמלי?"
"היא כהת עור, וההורים שלה עלו מאתיופיה בתור ילדים".
בכל מה שקרה אח"כ אין לה כח להיזכר, רק זוכרת שכמו שתמיד קורה לה בזמני מצוקה, מהר מאד היא החלה לירות משפטים חסרי קשר מסוים בניהם, ובלי שום סינון, טענה שמי אמר שהיא בכלל יהודיה, הוא ענה שעברה גיור לחומרה, היא התפחלצה, גם כהת עור, גם גיורת! אמרה שלא מענין אותה, שיעשו את הוורט בחושך ככה לא יראו את הצבע שלה ולאן היא שייכת, את החתונה יעשו באוסטרליה, שם אין להם מכרים שיכולים לזהות, ואח"כ מצידה יגורו בהונלולו, ומי התיר לו בכלל להרוס ולהחתים את השם של המשפחה, ומי ירצה להתחתן עם הילדים של רחלי ואיציק כשיש להם דודה אתיופית,, אתיופית!
ולא לרגע הזה היא השקיעה את כל התפילות עד עכשיו.
והילד התמים שלה, לא מצליח להבין שהיום עם האמת לבד אי אפשר לחיות, בשביל לשרוד את העולם אתה חייב להתאים את עצמך למה שמתאים, ומתקבל על הדעת של החברה בה אתה חי, וחוץ מזה הוא חורץ לעצמו את הגורל, כי חוץ ממנו אין עוד משוגעים, שמוכנים לעשות צעד שכזה, אז עם הילדים שלו, אף אחד לא יתנדב להתחתן...
עכשיו היא קצת מתביישת בפליטות שלה, איבוד השליטה הזה לא היה יעיל לאף אחד.
על חלק הוא שתק, על החלק האחר ענה לה בנחת, וזה הרתיח אותה יותר, לא היתה פנויה לראות את הכאב שצרח לו מהעיניים.
הוא רוצה להקים בית, חשב על זה הרבה, הסכים לנסות, אישית אין לו בעיה עם זה, אף פעם לא היה בחור של כללים, תאר לעצמו שזה יפריע קצת למסביב, מבין את הצד שלה, אבל זה החיים שלו, לכאן או לכאן, הוא כבר לא בן עשרים, ומי אמר שתהיה לו עוד הזדמנות, וחכמה גדולה שכל אלו שלא נעים לה מהם, ממשיכים את החיים שלהם עצמם בטוב ובנעימים, נראה אותם במצב שלו, והוא קיבל את ברכת הרב לצעד הזה, חשב שבכל אופן היא תצליח לשמוח איתו.
אח"כ הוא יצא מהבית, והיא הלכה לחדר, לקחה שני אופטלגין וקיוותה שהשינה תגאל אותה לזמן מה.
ועכשיו היא קמה, ולמועקה הלוחצת מצטרפות נקיפות מצפון מייסרות.
רואה מכתב על השידה, מחוץ לקיפול רשום, לאמא שלי, בכתב יד עגול וגדול, של הילד הכי יקר בעולם.
ושוב אהבה וחמלה מתערבבים אצלה, היא תתקשר אליו עכשיו, תגיד לו שהיא אוהבת, תנסה לרכך.
היא כמובן לא תסכים לצעד הזה, זה לא מקובל, לא הגיוני, לא שפוי ולא נורמלי משום כיוון, רק לדמיין את מבטי השכנים וצקצוקי הדודות, היא מצטמררת, בלתי אפשרי מבחינתה. אבל היא תדבר ותבהיר לו את זה בצורה יותר רגועה וברורה, בצורה שהוא יבין, ויקלוט את כל הבעייתיות והניואנסים מסביב.
והיא תמשיך להתפלל חזק בכל הכח, שמהר ובקרוב ממש תזדמן לו הבחורה שתגרום לה רק הערכה וכבוד מהחברה ממנה הם חלק.
נערך לאחרונה ב:
