### אתגר דו שבועי בניחוח ביתי ###

רבקי פרידמן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
חנוכה בפתח.
אין חג משפחתי יותר מחג האורים.
הדלקת הנרות המשפחתית , הגשם שמטפטף על זגוגית החלון, הניחוחות, האווירה החמה..
הנסיונות החוזרים ונשנים (והבלתי אפשריים) לקבוע תאריך לערב לביבות שיתאים לכווולם
חלוקת מתנות משמחת או צובטת. לכידות משפחתית ותחושות קיפוח.
בקיצור משפחולוגיה.

אז... בהשראת החג המשפחתי רקחתי אתגר כדלקמן:

כיתבו סיפור/שיר שעוסק בדינמיקה משפחתית. עד 800 מילה.
הסיפור/שיר יכול להתרחש היום או בעבר, ובלבד שגורם מרכזי בעלילה יהיה סביב חוש הריח.
ריח טוב או ריח רע, מעורר זכרונות, מצית תקוות... ריח שמפלג או מאחד.. וזה רק דוגמאות
שוטו על כנפי הדמיון, הזהרו מקלישאות.. (בונוס למקוריות)

האתגר יסגר לאחר חג החנוכה

פטפוטים ותגובות כאן בנספח:
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הכתיבה-הדו-שבועי-בניחוח-ביתי.403220/

בהצלחה
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
ב"ה.


המלחיץ הרשמי של הבוקר בביתנו הוא שלומי מההסעה. שלומי זה, נהג הסעות מארץ הנהגים, נוהג להתקשר החל משבע בבוקר ולבשר על התקדמותו בפקק בדרך לחניון תחת חלוננו. בין שבע וחצי לעשרים לשמונה הוא כבר יצפור צפירה ארוכה, למרות שאנו כבר עומדים בחניון, ממש מולו. משנוצר סוף סוף קשר עין, הוא ייצא בחשיבות, יחגור את שני הקטנטנים לכיסאות הבטיחות ויפליג לעבר המעון.

למחיר הגבוה כבר התרגלנו. מה לא עושים עבור חינוך כשר לילדים, נשמת אפינו, סלע קיומנו. אולם עם הזמן גילינו צרות נוספות. רק חלקן פתירות.

אחת הצרות, עליה נדבר היום, נעוצה בבעיית ההודעות העוברות מהמעון להורים. בעוד ההורים שמגיעים למעון עצמו כדי לקחת את ילדיהם המתוקים מקבלים את ההודעות לידיהם ממש - הרי שהורי ילדי ההסעה, בדרך כלל לא מקבלים כלום. באחת התחנות שבמעבר מהמטפלת – לסייעת – לילד – להסעה – ברמזור – כשהילד נרדם – מתעורר – נרדם שוב – ירידה מההסעה – נעלם תמיד הפתק כלא היה כלל.

תקופה ארוכה שפיגרנו בתשלומי דמים שונים, לא ידענו על אירועים, והגרוע מכל – לא חידשנו את אספקת הטיטולים המגבונים הדייסות והחלבים המיוחדים.

יום אחד, לפי תומי אני חוזר מהעבודה וניגש להחליף לילד טיטול. זו החלוקה הברורה בינינו: אני מחליף לגדול, היא מחליפה לקטן (הילד הגדול והילד הקטן, לא סוג הטיטול - כן?). והנה, בקדמת הטיטול מופיעה כתובת מאירת עיניים בארטליין סגול: נא לשלוח טיטולים, תודה!

יפה, שיטה מעולה! הרי את הטיטול בטוח שנראה בשלב כלשהו. הוא גם מתריע על עצמו דרך אחד מחמשת החושים הידועים. כל הכבוד למטפלת היצירתית שעלתה על הרעיון הנפלא. למחרת, שלחנו כמובן חבילת טיטולים חדשה למעון (מטפלות וסייעות, אם אתן קוראות את זה: אתן אוכלות את הטיטולים שם?! איך שזה שצריך חבילה כל שבוע?).


אך לקראת סוף השבוע התרחבה ההודעה על גבי הטיטול: "להורים של * המתוק, נא לשלוח חלב עיזים. תודה ושבת שלום!"

קיבלנו את זה בהשלמה. בכל זאת, לא מחליפים טיטול מנצח. שיטה שהוכיחה את עצמה פעם אחת – אין סיבה שלא תוכיח את עצמה פעמים נוספות.

וכך זה התקדם ל"נא לשלוח כסף לדמי שכלול", "בעשרה בטבת יסתיים המעון ב15:00", ועוד ועוד.

*

פורים.

כולם מחפשים רעיונות מקוריים למשלוחי מנות. להורים, לשכנים, לקרובים, למלמדים, וכמובן למטפלות. השנה, בקשר למטפלות היינו מסודרים:

לקחנו טיטול גדול (מידה 5) ומילאנו אותו בכל טוב. שוקולדים, בעיקר שוקולדים. בחוץ כתבנו: למטפלת היקרה, פורים שמח. יהי רצון ששמחת פורים תמשך על פני כל השנה. תודה על כל ההשקעה והמון הצלחה. מכל הלב, ההורים של...


ומאז ועד היום, שוב ההודעות אובדות בהסעה.
 
נערך לאחרונה ב:

יוצרת כתיבה

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המשתמש נחסם
נראה לי שזה ארוך... מתנצלת, @רבקי פרידמן...


אני מדלג מעל הכיסא שמונח בפרוזדור. "הי, בחורצ'יק!" הקול היה צרוד ורועם כאחד, מין שילוב שכזה. הסתובבתי באנחה. "כן?"
"הכיסא שעומד פה..."
"כן, מה אתו?" אני שואל בקוצר רוח מופגן. נראה שהבחור שעומד מולי מבחין בכך.
"קצת כבוד!" אני מסתכל לכל הכיוונים בתמיהה. "למי?" הבחור מסמיק לרגע, ואומר במהירות: "לא משנה... בכל מקרה, אם כבר קפצת מעל הכיסא, אולי כדאי שפשוט תזיז אותו? דרך אגב", הוא מוסיף, "אני ליברמן, שיעור ג'." היד שנשלחת לעברי לא ניתנת לפרשנות שנייה. אני מהסס, אבל ברגע הבא,היד שלי כבר אצלו. "איי!!" היד נמשכת במהירות. "מה שמת שם?"
הוא לא מתרשם מהצעקה שלי. בחור נדיר, בהחלט! "אני עוזר לטבח מדי פעם. היום העזרה התבטאה בהעברת כמה מגשי עופות מהפריזר". הוא אומר בנחת.
"עוזר לטבח... פשייי!" אני מודד אותו מלמעלה ללמטה, והוא לא נבוך. "דרך אגב, הטבח הוא אבא שלי." אמר, הסתובב בהדרת כבוד והלך משם.

כך הכרתי לראשונה את נחום ליברמן. האמת?! מההתחלה הוא מצא חן בעיני. הכנות, השקיפות, האומץ...
לא נראה לי שהייתי מעז להצהיר בקול שאבא שלי הוא הטבח, ועוד שאני עוזר לו... במחשבה שנייה, האוכל דווקא ממש מוצלח...

שבת חופשה.
אבא כבר מאיץ בי זמן רב להזמין את נחום. סוף סוף זה יצא לפועל.
הגענו באחת עשרה.
הדלקתי מיד את הבוילר. הגיחה הבאה הייתה למטבח. הכל מבריק מבריק, וריק (!) חוץ מפתק אחד.

"ליחיאל היקר! נסענו בשבע לבית החולים. תתקשר לדודה יוכבד. היא תביא לכם אוכל לשבת. אוהבת, אמא."

לפתתי את ראשי בין שתי ידיי. לפתע הבחנתי שנחום נשאר על המפתן. טקט זה הצד החזק שלו...
די מיד הוא נכנס לעניינים. "תתקשר לדודה יוכבד." הוא פקד עליי, מגלה באחת את האופי הניהולי שלו. ירושה מאבא, אולי??
"היא נסעה לשבת, לרמת הגולן". הראש שלי חזר למצבו הקודם, קרי: לפיתה איתנה בין כפות ידיי המזיעות.
אם תשאלו, אין לי מושג איך זה קרה, אני רק כיוונתי את נחום לארונות המצרכים... אבל אחרי שעתיים כל האוכל היה מבושל. בתבניות. ארוזות במקרר.
בשלוש אבא נכנס,עייף לגמרי. כל הילדים התקבצו סביבו. המתנתי בסבלנות. בת. לפחות שלום זכר לא צריך לארגן, חלפה מחשבה שטותית במוחי.
נחום מיהר לחמם את תפוחי האדמה המוקרמים. ריחם התפשט בכל המטבח. הוספתי ספלי קפה מהבילים, תרומתי הדלה, והדלקתי חימום.
הסתכלתי על אבא. הוא היה נראה... מוזר. אפו רטט בצורה חשודה, מרחרח את האוויר.
"תגיד לי, נחום." הוא פנה אליו. "מאיפה המתכון של תפוחי האדמה הללו?"
"מהבית, זה עובר כבר דורות. אמא שלי לא משחררת אותו לאף אחד. למה? אתה רוצה פרוטקציה?" הוא הצטחק, ואז הבחין בפרצופו הרציני של אבי.
"תגיד, איך קוראים לאמא שלך מהבית?"
"שטרן."
"ידוע לך אם היא עבדה בישיבת "תורה תבונה?" אני מסתכל על נחום, על אבא. שניהם נראים רציניים להפתיע. אני לא אוהב את זה, בכלל לא. "מה העניין, אבא?"
"יש לי וידוי אישי קטן לספר לך." הוא התרווח על הכיסא ככל שיכול היה. "אתה מכיר אותי כאברך רציני. עובד על מידותיו, לומד בשקידה. בישיבה הגדולה גם כן הייתי ככה, משקיע, לומד... אבל מי שהכיר אותי רק שנה אחת לפני, לא היה מאמין שזה אותו בחור.
בישיבה הקטנה היינו קבוצה של בחורים. "הלצים של הישיבה", כך קראו לנו. עשינו צחוק מכל מה שזז, כולל בני אדם..." אבא עצר לרגע, ופנה לנחום.
"אמא שלך הייתה הקורבן. לא לעגנו בפניה, אבל עשינו מעשים גרועים לא פחות מכך. פעם אחת עשינו תחרות... מי מצליח שלא לאכול את האוכל שלה במשך שבוע שלם. כמעט הוכרז על מנצח, אבל תפוחי האדמה המוקרמים הרסו את הכל. אף בחור לא היה מסוגל להתאפק. הריח שלהם... הריח...
בסוף אותו שבוע היא עזבה במפתיע. התברר שלא יכלה לשאת אותנו יותר. נדהמתי מעצמי. שאר הבחורים בחבורתנו הצהירו "ברוך שפטרנו" בהתרסה, אבל אני..." הקול שלו השתנק לרגע. הוא לא הישיר מבט לנחום.
"החלטתי לגמור עם כל הסיפור. זה לא היה קל. בהתחלה לגלגו עלי, אולם התעלמתי כליל. לאט לאט השתניתי לגמרי.
בישיבה הגדולה אף אחד כבר לא זכר, אבל אני... אף פעם לא שכחתי..."
"נחום", אבא הרים את מבטו. "אני מבקש ממך שתפייס את אמך. ספר לה את כל הסיפור. אולי, מי יודע, והיא תצליח למחול."
האווירה היתה כבדה. נחום פתח את פיו. חששתי שיטיח בזעם, שיצעק, פרצופו היה חמור סבר, ואז הפשיר באחת.
"העיקר שהמתכון נשאר אצלנו. משפחתי או לא משפחתי?"
 

אשת_חבר

משתמש מקצוען
התכנסנו כאן יחד כל המשפחה
לערב חביב של יחד וקרבה
לביבות נאכל וגם סופגניה
צרבת נסבול בדומיה

האוירה מתחילה כבר בשלב התכנון
איך זה שתמיד עלי נופל כל הארגון
ידעתי שדיצה תתחמק מעזרה
ושפרה הקמצנית בהוצאות לא תישא
פישמן הסנובים לא אוכלים הכשרים
וליבוביץ בדיאטה, לא נעים
אבל זה לא יעזור להם הם מידי שמנים
חבל שנעמי מתנדבת לאפות
כי העוגות שלה תמיד נופלות
ואסתי תמיד תאחר, זה ברור
ומה שנקבע איתה לא יהיה סגור

עכשיו מנסים לקבוע תאריך קביל
אבל שמונה ימים לא מספיק להכיל
פסיפס של מסיבות בלי עין הרע
אבל למה מי שמתפשר זו אני היחידה?

הנה הגיע היום והשעה
כולם יחד סביב במסיבה
צריך לארגן מקום לכל משפחה
איש איש ואשה ואשה
הילדים רבים והמתח גואה
מבטים קרירים והורה צופה

בסוף כאמור העוגה נופלת
הגיסים הניצים בשיחה כושלת
ומתפזרים כל משפחה לביתם
ולמה אני היחדה שמנקה בלעדם?

וכשאריח ריח סופגניות ושמן הטיגון
אזכור את המשפחה והגיבושון
אין כמו אוירה משפחתית
טוב שזה רק קורה רק שנתית
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים ... יחד
 

ניק אורח\ת

משתמש רשום
מאת רותי:

הוא מגיע עוד מעט!

ההודעה הנסערת עוברת בבית במהירות הבזק, ילד אחרון רץ לאמבטיה, ניגוב מהיר, הברקת חלון, והנחת מפיצי ריח, החתן אומר שתוך רבע שעה הוא כאן!

הסירים כבר עומדים הכן, מכילים כל טוב הארץ, עוף ביין לבן. אורז עם מוקפצים, סול ברוטב פטריות ושמפניה, סלט יוני, סלט טורקי סלט רומני, וסלט מרוקאי. השולחן פנוי ועטוי מפה צחורה. כל הבית נקי ומדיף ניחוחות, ועל אף ששבת נכנסת בעוד שעתים, שלא כרגיל כבר מאורגנים כולם ולבושים במיטב המחלצות. גיס ראשון במשפחה!

בליל שבת יושבים כולם סביב לשולחן בגב זקוף, ולועסים בפה סגור ובדממה מופתית על פי כל ההוראות המוקדמות, אין פרץ ואין צווחה, תענוג.

משום מה, על אף ההשקעה והמאמץ הרב, נראה שהחתן לא חש בנוח. הוא קצת נבוך, השקט המנומס זועק באזניו, כאילו הדביק מישהו את שרירי הפנים של כולם לחיוך, אפילו השירה שקטה ומכונסת, מאולצת משהו.

עקרת הבית ניצבת על משמרתה בגאון, מחלקת בסרט נע צלחות עם שלל מטעמים שלא ידעום אבותינו. הוא טעם מהכל, גם מהסלט הרומני המוזר, הודה בנימוס, וחשש לבקש מנת דגים נוספת.

באמצע המנה העיקרית זה קרה.

אף אחד לא באמת יודע לומר איך, אך סופה של הסצנה הייתה חולצת חתן בוהקת שהוכתמה בקולה, ילדון בן שש סמוק ומבוהל, ומשפחה מבוהלת עד בעתה.

שתי שניות של הלם, והקרח נשבר, צחוק גדול, זורם ומשוחרר עולה ומתגלגל, ממיס עמו את שרידי המבוכה וחוסר האונים.

לאחר שנוגבו דמעות הצחוק, לאחר שהוגשה עזרה ראשונה לחתן הרטוב, ולאחר שהובטח חזור ושנו שיש במזוודה חולצה נוספת נקייה, כבר ישבו כולם נינוחים, התחושה המשפחתית שבה לרחף בחלל החדר, השירה הייתה עוצמתית ומלוכדת, ואף אחד לא גער בבן השש הזייפן שהצטרף לשירה ממקום יושבו על ברכי גיסו.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שכבתי על המדשאה הנאה שבחצר בית החוסים ושאפתי שמש חמה וחייכנית. יד מזיעה טפחה על עורפי, לחרדתי ולרוע מזלי צץ לצדי 'איש את רעהו חיים בלוי'. תרתי בחשש אחר איש צוות שיקום לי למגן אך אף אחד מהם לא נראה באופק. כמה טיפשי היה לגנוב לו את הוויסקי, עכשיו יחבוט בי ממהלומותיו הידועות.

כבר ביומי הראשון בבית החוסים למדתי על בשרי שלא לחינם זכה לתואר המפוקפק 'איש את רעהו חיים בלוי'. היה זה כששיגרתי לכיוונו צרור קללות קצר וסביר אך לא זמן רב נותר לי לתמוה לפשר פיותיהם הנפערים של החוסים האחרים. אני סיימתי את האירוע במרפאה והוא בפיג'מה צהובה.

"חיים, לא עשיתי כלום..." ניסיתי עכשיו לשדלו.

אך הוא בא בעניין אחר "עזוב את הוויסקי, תחטוף על זה בהזדמנות. דיברתי עם הרב אבשלום ויש לו תכנית".

"תכנית...." חיקיתי אותו "תפסיקו לדמיין. כמה רעיונות ניסינו?! השתלשלנו מהגג, ירינו שמן ברובי מים, שלחנו מכתבים לאייכלר, ובסוף מה? קיבלנו פיג'מה צהובה!".

הוא התכופף אלי והמתיק סוד "הוא אמר שזה על פי קבלה".

אבשלום הוא מקובל. זאת ידענו כולנו. צירוף שמות אחד שיוצא מפיו מניס עדות מלאכי חבלה, כוחות אופל וסיטרות. אבל על הגדרות הגבוהות של 'נופש לנפש' לא גבר עד עתה.

חיים בלוי פלבל בעיניו "יש לך תפקיד. צריך שלוש כוחות, עקיבא האילם מופקד על כוח המחשבה, אני על כוח המעשה ואתה אחראי על כוח הדיבור. הרב אבשלום אמר שאין פה ג'ורה כמו שלך בכל החוסים".

"ככה?? אבשלום עצמו מקלל כמו שלומית בת דברי. יא עמלק! אגג בן בדד. אנטיוכוס קטן עליו. עוד הלילה יפגוש את מלאך המוות בארבע עיניים".

חיים בלוי כסס ציפורן והנמיך את קולו "את האמת? אבשלום אחראי על הדיבור. אתה תדאג לכוח הרביעי והמכריע: כוח הריח. בוא ונעלה למתושלח".

בברכיים כושלות ויד על האף התקרבנו לחדר של מתושלח, הריח הנורא הורגש כבר ממרחק, מתושלח נגד מקלחות באידיאולוגיה, בארונו הוא אוגר ירקות, דגים, ביצים וגבינות, כשעל כולם עבר הכלח והתוקף. עצרנו להקאה קצרה והוטב לנו.

מתושלח ישב מדושן על שטיח ספוג חלב חמוץ ואכל עגבניות. לא שאל הרבה שאלות, רק ביקש לדעת מתי היעד. "אבשלום אמר שבזאת חנוכה זה מסתדר לו עם הצירופים". "לא רוצה להפסיד את מסיבת חנוכה" גיחכתי אני.

______

עננים כיסו את השמיים והיה קר. הצטנפנו בין השיחים, אני איש את רעהו חיים בלוי והרב אבשלום ששפתותיו לא חדלו מלדובב שברי פסוקים ואותיות אשוריות.

אב הבית ואחראי המשמרת עסקו אותה שעה להבין את תנועות המצוקה של עקיבא האילם ולא השגיחו במתושלח הצועד בחגיגיות החוצה ומתמקם על הכיסא ליד הבוטקה. "מאיפה הריח?" שמענו את גרישה השומר מתפקע מזעם. הוא יצא החוצה ונתקל במתושלח "מה יצאת מתושלח? עוד מעט יש גשם, תחזור לחדר".

"אני צריך אוויר צח, הרופא אמר. רוצה עגבנייה?" הוא שלף מכיסו הרחב עגבנייה רקובה וגרישה נכנס לבוטקה בשאט נפש וקרא בקשר להזניק את ששון. גרישה רוקן דואורדורנט שלם על מתושלח אך בקרב הזה התוצאה הייתה ידועה מראש, השומרים האחרים חמקו ונמלטו מהמקום, מותירים את גרישה להתמודד לבדו עם הריח הזוועתי.

היחיד שיכול לטפל במתושלח הוא ששון שגופו אמנם צנום ונפשו פגיעה ושופעת אמונות תפלות אך רצה הבורא והוא נולד ללא חוש ריח.

מעמדת התצפית שבין השיחים הבחנתי בששון הממהר אל הבוטקה ובגרישה השועט משם כל עוד נשמת ריחו באפו. "הכול מתנהל כמתוכנן. זה הרגע לפעול".

אבשלום ואני התקרבנו אל ששון וטפחנו על שכמו "מה קורה ששון, אתה מריח מה שאני מריח?".

"אתם לא יודעים שאני לא מריח? תחזרו לחדרים! יש לי פה עבודה".

"יש כאן ריח של מוות, מישהו עומד למות כאן עוד מעט" סיננתי לאט "תקשיב טוב ששון, מלאך המוות עומד לפגוש אותך הלילה בארבע עיניים כי העיניים של אשתך יהיו בעולם אחר".

ששון החוויר והזדעק "תחזור בך! חס ושלום, תגיד חס ושלום".

"אני לא מקלל ולא מאיים" הצטדקתי "זה לא קללה שלי, האדמה שעליה אתה עומד היא אדמה מקוללת".

אבשלום התעורר מפסוקיו "אתה יודע ששון שאנחנו חברים ואני מייעץ לך, נוס על נפשך, כתות כתות של שדים וכוחות אופל עומדים על ימינך, רוץ חפש מחסה".

ששון רץ אוחז בכל כוחו במחזיק מפתחות עם חמסה ואבשלום קרא אחריו "ששון תגיד יושב בסתר עליון, תפוס קורת גג, שם אין להם שליטה".

בזמן הזה כבר שקד איש את רעהו חיים בלוי על מנעול השער ופרץ אותו לרווחה, ריח חריף של חופש חדר מבעד למסך הריח המתושלחי והיכה באפינו המיוסרים. מתושלח, אבשלום ואני נחשון זינקנו אל השער אך איש את רעהו חיים בלוי חסם אותי בדרכי "אתה גנבת לי וויסקי, לא תצא מכאן כל עוד חיים בלוי בין החיים".

"יא עמלק, אגג בן בדד, אנטיוכוס קטן עליך, הלילה יפגוש אותך מלאך המוות...".

הרב אבשלום הסיט אותו הצידה וכולנו חצינו את השער ויצאנו החוצה אל האוויר החופשי והמשכר כשלפתע תהה איש את רעהו חיים בלוי "לאן עכשיו נלך בעצם?". אבל הרב אבשלום ידע את אשר לפניו "לשער השמים, יש עכשיו תיקון עם פיסטוקים וקולה בגלל זאת חנוכה. שווה".
 

יואב ברק

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
אשמח שתתייגוני בנספח, ותספרו לי איזה רגש הכי התעורר אצלכם

===========================================================

הראשון היה הגבוה, והשני גם.

הראשון היה פיכח, וחברו גם.

ומה בין הראשון לשני?

שהראשון יהודי,

והשני גם,

אלא שהראשון משלנו והשני לא.

את התפילין מניח הראשון

בזמן שחברו ממשיך לישון

וכשהראשון קורא קריאת שמע

השני אוכל, סתם כך בלי ברכה.

השם ירחם!

אם היית שכני, אומר הראשון. הייתי מחזירך בתשובה. אך מה לעשות, ממשיך השני, שאני בן משפחתך.

ואכן משפחה לא בוחרים.

והראשון והשני, אינם אלא אחים תאומים.

על 'ובחרת בחיים' שמעת?

שמעתי!

אז מדוע לא תבחר?

...

וכך חולפים הימים, והשנים.

הראשון כבר גדול, וכן השני.

הראשון רב גדול, והשני לא.

ושוב מגיע היום ההוא בשנה, ששניהם נופלים באותה ארוחה.

אמא מגישה מרק אפונה, וכולם אוכלים בשתיקה, ארוכה ארוכה.

הראשון מחזיק בספר גדול ואדום, והשני בטלפון כסוף וקטן.

ואמא מסתכלת, מבררת, שואלת, אם הישיבה גודלת, אם המשכורת משתלמת,

ברוך השם! יאמר הראשון.

הכל בסדר, אומר השני.

ושוב נפרדים, מבטיחים להיפגש, אולי בעוד שנה.

ובחרת בחיים!

ואמא בבית חולים.

הראשון מוזעק מהשיעור, והשני מגיע באיחור,

אמא חלושה, מתבוננת, מתכוננת.

והראשון והשני, עומדים על ידה, חושבים איך בעצם אומרים תודה.

הראשון חושב על ניגון התורה, שהיה כל כך מפעים

והשני נזכר במרק אפונה, שהיה כל כך טעים.

ובעצם שתיהם נגררים, מצטמררים, ממררים בבכי חסר מעצורים.

כי אין כמו אמא, שאת נפש ילדיה ידעה. ובכל זאת קיבלה בחיוך אין סופי, ודאגה עמוקה.

ומי האמין שבחדר אחד בבית החולים,

היכן שחיים מסתיימים נולדו כאלה חדשים,

כי הראשון רב חשוב, כריסו גדושה בש"ס ופוסקים

והשני מתחזק, שומע שיעור, קורא בפסוקים

אז השני גבוה,

והראשון אף הוא,

אלא שהתורה רוצה את הלב.

והלב רוצה את אמא.

ואמא רוצה תורה.

רק תורה.
 

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
השמן
לאחרון בשורה
יצקתי

לבי
כבד עליו הבשורה
כשאותו הדלקתי.

זהו
נגמרו ההשפעות
ותחושת הקִרבה?!

האומנם
יקוננו לבבות
בערגה

זאת חנוכה?!
שאלתי בפליאה
בתהייה.

לפתע
נקטעו
מחשבותי

ריח חריף
עז ושרוף
לנחירי.

ראיתי אותם
את השלהבות
המרצדות

זאת חנוכה!
בקול דממה
צועקות.

מבשרות
מנחמות
בעידוד

נכונות
ללוותי
בגידוד.

"בליל
חורף
הארוך

נגין
נעטף בקדושה
וברוך".
 

רבקי פרידמן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
יישר כוח לכל המשתתפים באתגר
היו קטעים מעולים שירדו מבחינתי כי הביאו רק פן אחד ולא גם עיסוק בדינמיקה משפחתי וגם בריח.
ו..לתוצאות :cool::cool::cool:
מקום שלישי:
@דוכסוסטוס עם סיפור מעניין ושונה. משפחה קצת שונה ממה שחשבתי עליה אבל עדיין סוג של משפחה. קטע מלא אווירה ומעורר סקרנות.
במקום השני
@מ"ם על מקוריות שנינות והומור
מקום ראשון עם קטע שהצליח לרגש עם דינמיקה משפחתית מעניינת וריח מגרה במיוחד:
@יוצרת כתיבה

שרביט האתגר הבא בידייך בהצלחה.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מרגש. עוד שורה רוויית דמע בספר קורות חיי.
את חטאי אני מזכיר, בהחלט פספסתי את הנושא של דינמיקה משפחתית.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קלב

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהוָה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ:ב אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיהוָה נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב:ג אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי:ד אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה:ה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהוָה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב:ו הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר:ז נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו:ח קוּמָה יְהוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ:ט כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ:י בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:יא נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ:יב אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ:יג כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ:יד זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ:טו צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם:טז וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ:יז שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי:יח אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ:
נקרא  29  פעמים

אתגר AI

תקווה לעתיד טוב יותר • אתגר 17

לוח מודעות

למעלה