הקורקינט שקידש שם שמים והעגלה הסגולה שהציקה בעיניים
כאשר קנה בערל'ה את הדירה בשכונה המתחרדת, הוא הרגיש תחושה עילאית של יישוב ארץ ישראל בקדושה. לא רק יישוב ארבע אמות או שבעים מטרים רבועיים, אלא יישוב וטיהור כל הבניין כולו. כל הרחוב. כל העיר.
כבר כשהגיע עם ההובלה, החמיץ פנים למר וועד הבית, אנטישמי משופם שעטה על פניו ארשת חנפנית ועל קדקדו כיפה מגוחכת, ואשר בירך אותו ב'ברוכים הבאים' גרוני. בשלב הבא דפק על דלתו של השכן ממול, אברך עדין נפש, והתפלא באוזניו כיצד יתכן שאדם כה גס רוח מפעיל את וועד הבית.
"גס רוח?" התפלא האברך התמים, "הרי מדובר באיש אשר המסורת קרובה לליבו, והוא מכבד את בני התורה. הוא גם גומל חסדים רבים באמצעות הסוכנות שבה הוא עובד - - -". בערל'ה לא רצה לשמוע עוד. באותו רגע הוא הבין כי בגופו של האברך שתול חוט דייגים במקום חוט שדרה, וצריך לחפש שותף אחר למלחמות הדת.
כמובן שעם החבדניק מן הקומה הראשונה, המשוחח באדיבות עם כל רשעי ארץ ואף מזמין אותם לשבתות ולשיעורי תורה כאילו התורה הפקר חלילה – אפילו לא ניסה ליצור קשר.
קשה לפעול לבד. לתלוש מודעות בלתי ראויות (לא שהוא קרא אותן, אבל למה שילכלך את נשמתו?), להדליק מנגינות חסידיות על פול ווליום בחצות הלילה (אפילו שהילדים שלו התעוררו, מה לא עושים בשביל הצלת הדור), להקים סוכה על כל המעבר ביציאה מהבניין. האנטישמי מוועד הבית חשף בינתיים את טלפיו והפסיק לאחל לו בוקר טוב בחביבות מזוייפת, ואף העיר לו בנוקשות כאשר הניח את עגלת התאומים הסגולה למשמרת בחדר המדרגות.
זו היתה חציית גבול מסוכנת! חצוף, הבנאדם. לא מבין שילדים הם העתיד של עם ישראל. לא מספיק ששללו את הקצבאות, החילונים הרשעים האלה, עכשיו העגלות מפריעות להם. דווקא לו ודווקא! ובערל'ה הוריד מן הבית עוד שתי עגלות אמבטיה וטיולון חצי שבור. ועגלת קניות. שיראו כולם שהחרדים לא פרייארים ולא מפחדים מאף אחד. רק מה'. את כל קומות הבניין מילא בעגלות, בקורקינטים, באופניים חצי שבורות או שבורות-שלם.
אז אדון וועד בית, שכמובן לא מבין כלום בהלכות גזילה, הוציא מודעה ובה נכתב: אין להניח חפצים בחדר המדרגות, כל חפץ ייחשב להפקר ויוצא מחוץ לבניין.
הפקר. עוד מושג שלמד בטח מהאברך או מהחבדני"ק הצבועים.
בערלה מצידו היה מפקיר את רכושו לשם שמים, אך מה לעשות ואשתו דעתה קלה, והיא לא מוכנה לסכן את עגלת התאומים הממותגת ואת עגלת האמבטיה. רק על האופניים השבורות היא ויתרה מראש. סיבוך לא צפוי, אללי.
בעודו אובד עצות, מצא בלוח הבניין מודעה וכהרגלה תלש אותה. אך פתאום קפצו אליו המלים, ממש משמים: דוראל – ביטוח לכל חפץ, החל מכדורי קפיץ וספינרים ועד לריהוט משרדי, כולל. המצטרפים תוך שלושה ימים יקבלו הנחה.
תמיד היה בערלה מהיר תפיסה, ואותה מהירות עמדה לצידו גם עתה. הוא הרים טלפון לדוראל, וסיכם אתם בו במקום על ביטוח לכל הציוד המפוזר בחדר המדרגות. אה, כמובן שהוא לא חשף את הפרט הזה אלא הנהן בשיא המרץ כאשר בירר הפקיד האם הרכוש מוחזק תדיר בבית נעול. הפקיד האדיב קלט את הנהוניו דרך המכשיר, ואישר את חוזה הביטוח. בערלה חזר לאשתו ואמר לה - הכל בסדר. אם מישהו יעיז לגנוב את העגלה, איזה חילויני בלויני או מה – עלי. עגלה חדשה יותר תקבלי, הוא הבטיח, והיא שמחה דוקא, כי הצבע הסגול נמאס לה בעיניים.
ואכן, החילויני בלויני מוועד הבית היה הגנב, כמובן. הוציא את העגלות והקורקינטים והאופניים ויתר השקיות והניירות שהיו מפוזרים ביניהם שבאו כדי לעצבן ולהראות מי לא פרייאר, ובערלה התקשר לדוראל לקבל את שלו. דוראל עמדו במילתם, ואמרו לו שעליו למלא טופס אצל נציג הביטוח בעיר מגוריו. כשבערלה רשם את הכתובת, הוא גילה שמדובר בכתובת מגוריו, וסוכן הביטוח הוא לא פחות מאדון וועד הבית הרשע.
בערלה ויתר על הביטוח, הכל לשם שמים, ומכר את דירתו תוך שבוע. נמאס לו לגור בבניין של סוכנים כפולים. גם וועד הבית ויתר השכנים נשמו לרווחה. הבלוינים, הצבועים, החבדניקים, יפי הנפש. כולם.
כל שונאי הדת.