תודה ל
@ניהול 1 על פתיחת האשכול במקום שאני יכול להגיב,
גם אני מצטרף לתודות.
בתור מי שניסה במשך שנה כמה פעמים להצטרף לקהילת הכתיבה, ללא הועיל, אני מכיר את התחושה של הרצון להגיב, בזמן שלרשותך עומדת מערכת סמיילים מצומצמת.
קראתי את כל הסיפור דרך הקובץ המצורף, במסמך בגוגל,
וכ"כ נהניתי שחזרתי לאשכול כדי לסמן תודה על כל פרק שנכתב,
אז אציין שאני מחכה בדחיפות לפרק נוסף,
ובנוסף אני רוצה לנצל את ההודעה להאיר נקודה מסוימת, אחת מאלפי החלוקות שניתן לחלק בה את הסוגות של הכתיבה החרדית, היא החלוקה בין הכתיבה האיטית עם הסופרלטיבים בכל קטע, והדגשת ובירור הרגש של כל גיבור בכל שניה בסיפור) שאת השיא של זה כמדומני קוטף בקלות מוישה גוטמן, לבין הכתיבה המהירה יותר שלוקחת כל דבר אל התכלס' במהירות.
לפני שאני ממשיך אני חייב לציין שאני אחד שקורא גם את הספרים של גוטמן ברפרוף שמסנן רק מה שנוגע לעלילה, להבדיל מאנשים רבים שהאריכות של גוטמן היא הסיבה שהם קונים את ספריו, אני לעולם לא יקנה ספר של גוטמן, אז לפני שאתה מקבל את הביקורת תתיעץ אם אנשים שכן אוהדים את הסגנון.
כמה הבהרות חשובות לפני הכול:
1. אני לא חושב שאפשר לחלק את זה לגוונים בתוך ׳ספרות חרדית׳, אלא לגוונים בספרות באופן כללי.
אני רק רוצה להצהיר, באופן אישי, שההשראה שלי לא נובעת מספרות חרדית קלאסית, ובכלל - היא אינה נובעת מספרות כתובה, שכן אני לא קורא בכלל ספרי עלילה, ועברו הרבה שנים מאז הצלחתי להשלים קריאה של ספר עלילתי מתחילה ועד סוף. אמנם בעבר קראתי רבות, אבל אני חושב שהכתיבה שלי שונה בהרבה מהספרים שקראתי.
2. לגבי גוטמן, לא חושב שיש מה להשוות את הכתיבה שלי לשלו, אפילו לא מבחינה רעיונית, שכן הכתיבה שלו לפי הידוע לי (מדי פעם יוצא לי לקרוא סיפורים בודדים שלו בעיתונות) - היא מאוד דרמטית, ורוויה במשחקי מילים מפותלים, תחביר כבד יחסית, ופנייה לקהל יעד ייחודי מאוד. ככל שיכולת האבחון והניתוח שלי משגת (ולא הייתי מזלזל בה, כי היא היכולת הכי טובה שלי בינתיים) - גוטמן מייעד את כתביו עבור ׳חרדים שבמוצהר לא קוראים ספרים׳. זה אומנם פרדוקס, אבל מסתבר שזה עובד, אף שברור לי שכמו תמיד - יש רבים שאינם מקהל היעד המקורי שנהנים מהקריאה.
אני, לעומת זאת, מייעד את העלילה לחרדים שבהחלט קוראים, ואוהבים לקרוא ולהרחיב אופקים. הכבדות שקיימת בחלקים מסוימים בעלילה, אינה מבחירה, אלא היא נובעת מסיבה אחרת פשוטה יותר שמיד ארחיב עליה.
בד"כ סיפורים שעיקרם הוא מתח ואקשן מתחלף במהירות משתמשים בסגנון המאוד מהיר, (למשל מרגל להשכרה של
@יונה ספיר ).
הסיפור שלך יוצר דרמה ואקשן שלא מאפשרת לאחד שקורא אותו לקרוא באיטיות את הסיפור.
(אני זוכר מילדותי את האזהרה בסוף כל ספר מסדרת הבלשים הזכורה לטוב בו הייתה אזהרה בסוף כל ספר נתפסת במכמונת על קריאה במהירות מופרזת, חזור להתחלה, מאז זה המודל אצלי לספרים מהסגנון הזה)
שים לב, כרגע הקוראים שלך לא יכולים לעבור לפרק הבא כשהם קוראים את הפרק מאחר והוא מתפרסם בהמשכים, אבל בתור אחד שקר אותו במסמך, אני יכול לומר לך בבירור שאת הדיאלוגים הארוכים בספר, (בין אלישע לעמיקם במיוחד, אבל גם בין אפרים למפכ"ל ובין דודי לברוך) רוב הקוראים ירפרפו מלמעלה מתוך שכנוע (שלדעתי יתברר כנכון) שאין לדיאלוג הזה הרבה מה לשנות להם.
מומלץ בדחיפות לבדוק מה מחויב העלילה, ואותו להשאיר, (עם אזהרה על איסור קריאה במהירות מופרזת בתחילת הפרק
) ובשאר לקצץ, לא רק אלישע הלך להתעלף מהדיאלוג עם עמיקם, אלא גם אני כקורא ולא בגלל הדיון הפילוסופי (שדווקא די נהניתי ממנו) אלא מהאריכות בה הוא מתנהל.
טוב. אז כאן, חשוב לחדד את הדברים.
למעשה יש שתי סיבות לכל התופעות המצוינות כאן, שאיני חולק עליהן כמובן. מאחר שיש ׳נפקא מינה׳ בין הסיבות, אפרט אותן ואתייחס למשמעות של החלוקה הזו.
1. סיבה אחת לאריכות בכתיבה שלי יחסית לשל אחרים, היא הרצון המהותי - לשזור עומק בתוך העלילה ובדמויות. מבחינתי, לכל דמות ראשית בעלילה יש עולם משלה, מערכת השקפות ומחשבות משלה, רצונות ואינטרסים משלה. חשוב לי שהעולם הפנימי של הדמויות ישתקף בעלילה.
מאחר שהסיפור מתאר מציאות בדיונית, קיים קושי גדול מאוד לשמור על המתח אצל הקורא, שכן הקורא עלול לפתח תוך כדי הקריאה ביקורתיות, ולחשוב לעצמו: ׳מה זה השטויות האלו׳?! מחשבה אחת כזו, הורסת מיד את המתח, וקל וחומר שאי אפשר להשליט כך אווירת אימה.
לכן, יש צורך בעלילה מעין זו, בבנייה של עולם מאוד מדויק ומאוד אמין, שיגרום לקורא להישאב אליו. הכניסה אל מחשבותיהן של הדמויות - נועדה ליצור את האפקט שיגרום לקורא לפחד, להימתח, לחוש דאגה, יחד עם הדמויות.
2. הסיבה השניה, היא חוסר ניסיון.
היכולת שלי ככותב, היא פחות טובה מהיכולת שלי כמפתח עלילות, וזה ניכר היטב בעלילה. קורא שעובר על כל הפרקים כאחת, יוכל לשים לב לעליות ומורדות. השינויים באיכות הכתיבה, הם תוצאה של הרבה מאוד תובנות שפיתחתי באמצעות פרסום הפרקים לציבור.
הרבה פעמים, יכולתי לתמצת קטעים שלמים לשליש או רבע מאורכם המקורי. העניין הוא, שכאשר מדובר בפרקים שמתפרסמים לציבור, אני לא יכול לעצור אחת לשניים - שלושה פרקים ולומר: ׳רגע, פוס, חוזרים אחורה׳. עשיתי את זה פעם אחת, ותראו איך זה מסבך הכול. כמובן, שכשאני חוטף ביקורת על פרק, אני מבין טעויות, אבל חוכמה בדיעבד - היא לא ממש מועילה עבור הקוראים.
כמובן, שאם בעתיד הקרוב או הרחוק יעלה על דעתי לפרסם את הקובץ לציבור כספר, אני אצטרך לעבור על כל הקטעים שכבר נכתבו. בפועל, במציאות שלפנינו, השאלה היחידה היא - האם רואים תהליך של שיפור והפקת לקחים. כלומר: האם ניכר שהביקורות יצרו שינוי אמיתי. אם כן - אין כלל סיבה לדוש בעבר, כי המחשבה היא על העתיד, והוא יהיה טוב יותר. אם לא - הביקורת תהיה חייבת להיות ממוקדת יותר.
לדעתי, יש תהליך של שיפור כל הזמן. הסיפור מתקדם, הקוראים מתרבים, והביקוש לעוד פרקים מוכיח - שיש תקווה למרות כל הביקורות. בפרקים האחרונים הסיפור הפך לקצבי במיוחד, ולדעתי - המתח רק יתגבר והאיכות תשתפר.
לסיכום: יש אריכויות שלדעתי הן מועילות עבור העלילה, ולא אוותר עליהן בשום פנים, לא כי אני עקשן - אלא כי אני יודע שמדובר בפרטים שיועילו מאוד בהמשך. לעומת זאת, יש אריכויות שמוכרחות לעבור עריכה, גם עצמית וגם מקצועית. בינתיים - הפנים לעתיד.
ועוד נקודה הסיפור רגע במסמך הגיע ל350 עמודים כך שאם תמשיך בסגנון הזה, ומכיוון שהעלילה לא התקרבה לשליש, (אני צודק? אני מאמין שאני יכול לשים לעצמי את הסימן קריאה!) אתה לא מסיים בפחות משני כרכים לעלילה אחת.
אם זאת לא התוכנית שלך לצאת בספר בכורה כזה אולי כדאי שתבדוק את העצה שלי
אני מפקפק בחלוקת העמודים בקובץ המצורף לאשכול הסיפור, מפני שהשוליים שם רחבים במיוחד. אצלי, בקובץ וורד, מדובר במאה ועשרים עמודים בסה״כ. אני מאמין שהאמת היכן שהוא באמצע. כמובן שעם קיצור ותמצות, הכול ייראה אחרת.
לעניין ההתקדמות בעלילה, אנחנו פחות או יותר בתחילת השליש השני, לפני המחצית. עם זאת, לא יודע איך לבשר לכם את זה, מלכתחילה - הסיפור נבנה כדי להכיל טרילוגיה, כאשר החלק הראשון אמנם עומד בפני עצמו לחלוטין, אבל החלקים הבאים אחריו תוכננו להיות הרבה יותר מותחים.
רחוק לדבר על עוד חלקים לפני האמצע של החלק הראשון, אבל המחשבה על כמה חלקים לא מופקעת מעיקרה - אם כי, עדיין, החשיבה כעת היא על החלק הזה בפני עצמו.