בוקר, פותח עיתון, בום.

כותרת ענק מרוחה על עמוד השער "ביידן מתנגד לכניסה לרפיח"

מדפדף עוד קצת, אולי תהיה נחמה בכתבה עצמה,

ואכן, לא טעיתי "ביבי- נכנס לרפיח עם או בלי הסכמה"

מדפדף עוד קצת בים החדשות, צולח מעל כל המכשולים,

כל הטרגדיות,

כל הרפש,



מגיע לפרשנויות,

שזה אומר שאם עד עכשיו קראת דברים שהם ספק-נכונים-ספק-לא-נכונים, אז כעת עברת לדברים שאפילו הכותב בעצמו מודה שזה לא נכון, מה שאומר כמה ערך אנשים אמורים להקדיש לנושא,

אבל בכל זאת, אני אדם שמאמין לאנשים אחרים, מה לעשות, נולדתי ככה,

ואם הכותב בעצמו אומר לי "אסור לך לפספס את זה" אז אני אתו,

טוב, התחלתי לקרוא "קן צרעות רפיח, מה עושים?"

חשבתי שזה יהיה קל, הרי הכותב בעצמו מסכים עם זה שזה לא בהכרח נכון, או יותר מדויק- בהכרח לא נכון, ככה ששיערתי שזה יסתכם בקשקושים הרגילים בסגנון- עוד שבוע מהיום אנחנו שם, בביטחון!

אך התבדיתי,



מהר מאד מצאתי את עצמי יושב עם דף ועט ופשוט...מחשבן-

רווח מול הפסד,

מעמד מדיני מול מיטוט חמאס,

חפים מפשע מול חטופים,

סיוע הומניטרי מול חיילים,

צרעות מול יונות השלום,

כוח קפלן מול משפחות החטופים (מה? איך זה קשור??? אבל נניח לזה כרגע),

סטטיסטיקות וחישובים,

בקיצור, יצאתי מבולבל לגמרי מהעסק.







שעת לילה, פותח ספר מוסר, בום.

קטע מאד מסוים מרצד לי מול העינים "ומידת ה.... היא מידה מגונה מאד"

מדפדף עוד קצת, אולי תהיה נחמה בקטע הבא,

ואכן, לא טעיתי "ודע- שקל עד מאד לתקנה, והכל תלוי בעבודה שבלב"

אוף, סגרתי את הספר והחזרתי אותו למקום,



לא כי זה קשה,

יותר נכון- לא רק כי זה קשה,

אלא כי אני מפחד,

אני מפחד להשתנות, מפחד ממה שיגידו,

מפחד מהמבט המוזר, הספק מרחם ספק עצוב שישלחו לעברי בסביבה,

מהחבר ההוא שיגש ויאמר "היי אברהם, אתה צריך עזרה? מה זה החיזוק הזה? שוב בעיה רפואית?"


בקיצור, אני ממש מפחד,

מפחד מהקן צרעות הזה שחבוי בי,

הקן צרעות שטפחתי במשך שנים,

אבל כעת אני צריך להיכנס לתוכו ולנקות אותו.



לאט מאד מצאתי את עצמי עם דף ועט, ובאופן לא פשוט בכלל יושב ו...מחשבן-

רווח מול הפסד,

רצון הבורא מול רצון החברה,

ועוד ועוד שיקולים.... אתם יכולים להשלים את התמונה לבד.



בסוף הכרעתי,

הכרעתי שאני רוצה לעבוד בעבודה פנימית ועמוקה,

להיכנס ל"רפיח" הזאת שנמצאת עמוק בפנים,

להכנס למקום האפל הזה שמניע את כל המידות הרעות שבי, את כל ההתנהגויות שאינן באות מה"אני" האמיתי שבי, את כל מה שאני פועל בגלל החברה ולא בגלל רצונותיי האישיים,

להיכנס לשם, להעז לחדור לקן הצרעות הזה,

ולטהר אותו,

אזור אחר אזור,

חדר אחר חדר,

לא ליפול למלכודות,

לא להתיאש באמצע,

אסור לי להפסיק באמצע המלחמה,

כי אם זה יקרה, המלחמה הבאה תהיה הרבה יותר קשה, הרבה יותר כואבת, או במילים שלנו- יותר עצימה,

ולכן אני חייב לעשות את זה ע-כ-ש-י-ו,

לפני שיהיה מאוחר,



אז האם יכנסו לרפיח או לא?

אינני יודע,

אבל אני כן יודע שאני עשיתי את זה ברפיח שלי;



אמן שנצליח כל אחד מאתנו, וכולנו ביחד, להתגבר על ה"רפיח" שלנו.
(קרדיט תמונה: רובי הבוט)
  • תודה
  • וואו!
  • שכוייח!
Reactions: שירה קאופמן, שקט..., מוריופ ועוד 35 משתמשים