רק רציתי לספר שעצוב לי. כואב לי. קשה לי לראות אנשים מחזיקים סמארטפון.
רואים אותם בכל מקום.
ישובים באוטו עם מונע דולק,
נשענים על הקיר באמצע הרחוב,
בתור לרופא שיניים,
באמצע לעשות לך חשבון,
פשט לא נמצאים. הגוף שלהם איתנו, והם אינם. כמו אותה בדיחה על אדם שגיחך וצחק על שתוי אחד, שעמד ונקש על עמוד תאורה. אמר לו הפיכח: חבל לדפוק, אין אף אחד בבית.
אתה מדבר אליהם, הם מרימים את העיניים שלהם לרגע אליך, יש בהם ניצוץ חריף של "אל תפריע לי", כמעט משטמה. לא בכוונה, לא בגללך. בגלל הסמארטפון. אל תפריע להם. מה אתה מנתק אותם ותולש אותם מהיקום הווירטואלי המלא אורות, צבעים, טעם ושעשועים.
הסמארטפון בנוי על תשומת לב. כל האפליקציות הפופולריות מנסות לגנוב את תשומת הלב שלך. שתבזבז אותן דווקא עליהן ולא על אחרות. התוצאה היא שהם מכילים שפע פיתויים שבלתי אפשרי לעמוד בפניהם.
אני האחרון שיכול להטיף (וגם אמרתי את זה בשורה הראשונה). אבל לכתוב לעצמי - מן הסתם מותר. ובכן: לא נתפס על הדעת כמה הצעצוע הזה חזק. כמה מערכות הוא מפעיל במוח שלנו. אפילו האפליקציה הכי תמימה יכולה לגרום לך להתמכרות של שעות. ככה פייסבוק הפכה להיות בית להיות בו 24 שעות ביממה, עם שלל התראות אדומות ועדכונים שקופצים לך מול העיניים בכל פתיחה של האתר.
אתה יושב באמצע יום עבודה בסופר, מעביר מצרכים, הכל משמים. והנה יש לך ביד מכשיר קסמים, שבכל הצצה בתוכו בווצאפ - אתה מקבל "פרס" - עדכון, חידוש, סמליל של הודעה של נקראה. זה ממכר בטירוף. זה מוחק את השכל. זה ממיס את כל העולם בחוץ. הוא רק אתה והמסך, והכפתור האדומים, וההתראות, והעדכונים, אתה והוא לבד. הלוואי שנזכה רגע אחד בחיים להיות בכזו דביקות בתפילה מול הבורא יתברך שמו. רק הוא ואני.
ההבדל בין המחשב לסמארטפון הוא תהומי, כמו בין פלאפון לטלפון.
הטלפון נמצא על השולחן בבית. אתה לא שם? הטלפון יכול לצלצל, אין מי שירים.
הפלאון איתך כל הזמן. גם אם לא מתחשק לך לענות, אם מישהו מתקשר מספיק פעמים אתה כנראה תענה לו, או לפחות תוטרד.
הסמארטפון מייצר לך אפשרות לקבל גירוי בכל רגע נתון. הזרקה ישירה לווריד של מנת נחת רגעית בכל הקשה על כפתור הפתיחה.
והמנגנון הזה יותר חזק מהיכולות הבסיסיות שלנו. הוא עוצמתי, גאוני, מושך. אנחנו לא אמורים להצליח לעמוד בפניו. אין לנו את הכלים.
אתה רואה אנשים בכירים, באמצע החיים, כאלו שיודעים מהי דחיית סיפוקים ואיך עושים כסף - יושבים בפגישה סופר חשובה וסתם כך שולפים את הסמארטפון מהכיס ובודקים אם לא הגיע התראה. הם לא אשמים; המוח שלהם זקוק עכשיו ומחפש את מנת הדופמין שאולי הגיע הרגע מאחת האפליקציות.
אז אם הם הופכים לשטיחון מרופט מתחת העוצמה המהפנטת של הפלא הטכנולוגי שנקרא סמארטפון. איך יעמדו מולו בחורים צעירים, חצי ילדים, נערים ואברכים צעירים? בדיוק, הם לא יכולים.
בלי קשר לנושא קדושה, יידישקייט וצניעות, הורג אותי לראות את ההרס החברתי והאישיותי שהמכשיר הזה מייצר. איך הוא מתיך אנשים ממצב נורמלי ונוכח וקיים - למצב זומבי מנותק עם עיניים אטומות שלא רוצה ולא מעוניין לדבר איתך אפילו לשניה.
מפחיד אותי פחד מוות להחזיק אותו בכיס שלי, מרעיד אותי האפשרות שיום אחד הקרובים אליי ביותר ישחקו אותיו כמה דקות, מנגנוני ההפעלה יעשו את שלהם, ואותו קרוב או קרובה ירצו גם סמארטפון כזה. - ויזדמבבו. יהיו זומבים. מתים מהלכים על שניים. ליבם מת וגופם מתפקד.
השם, תרחם עליי ועל כל הנלווים אליי.
תרחם עליי,
תעזור לי
תציל אותי.
תגן עליי.
תן לי כוח לא ליפול.
אבא שבשמיים. אני לא רוצה להיות זומבי.