אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

טקסט קצר למאותגרי קשב וריכוז/ שודדים סדרתיים או סתם להטוטנים מזדמנים:
לפניכם ציור שמספר סיפור. @ישראל ספרא קורא לזה סטוריטלינג. כלומר - להכניס סצנה שלימה תבוך איור אחד בודד.
אותו בחור שהזכרנו בשורה הקודמת, עשה אתגר שלם בפורום ציירים, והציור המנצח מובא פה ברוב הדר. מאת @מלכי וולף
אתם צריכים לכתוב עליו סיפור של 200 מילה, ויש לכם עד ר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון, 10:00 בבוקר.

טקסט מקוצר עם טיפונת תיבול ומונסודיום גלוטומט:
האתגר לפניכם הינו סוג של שיתוף פעול בינלאומי וחסר תקדים בין המאיירים בפורום איור וציור, ואויביהם מצקצקי השפתיים מפורום כתיבה.
אלו (בעלי המכחולים והשרירים) אומרים שהם יודעים להעביר מסר, והסופרים כולם מיותרים וצריכים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מכונאי רכב עם התמחות ברכבי דייהטסו ואלפא-רומאו.
ואלו (הסופרים העניים) משוכנעים שרק הם יודעים להעביר מסר, והציירים הם בעצם מעצבים גרפיים שלא יודעים להשתמש טוב באינדיזיין, ורצוי שילכו להיות טבחים ושפים בארגוני חסד שמחלקים מנות מזון גרועות למבודדים, משהו כזה.
המון שנאה וסלידה הדדית, שכעת באה לידי סוג של שלום, בזכותכם, כמובן.
עכשיו אתם יכולים לקחת חלק במלחמה, ולהראות שציור טוב נותן רובד נוסף לסיפור טוב, וסיפור טוב מעניק משהו מיוחד לציור מעולה.

ובאריכות מייגעת ומפורטת עד אימה ודמעות ייאוש:
יצא לכם לפעמים לראות את האתגרים השונים בקהילות העיצוב, האיור והכתיבה - ולהרגיש איך העיניים שלכם כמעט יוצאות מהחורים מרוב קנאה?
לראות את כל השווים שם מתחרים, ואתם ככה עומדים בצד, מיותמים...
אז האתגר הבא יהיה בשבילכם, כל אותם לא שייכים.
ובאופן מדוייק יותר: אם אתם לא שייכים לקהילת הכתיבה.

האתגר יהיה פשוט מאוד.
לפניכם ציור מיוחד מאוד, מאת @מלכי וולף
חשבו מה רואים שם, נסו לנתח את הסיטואציה, ו.. כתוב סיפור שלם סביב הציור.
מיהי הדמות המופיעה בו? מה קורה שם?
נסו להיות רגשניים, אך עם זאת לא דביקיים או מוצצי רגשות. נסו ליצור סיפור מדהים, עם התחלה טובה, סיום מהדהד, ואמצע משובח.
שימו לב שסיפור טוב הוא כמו צלחת של הרינג בקידוש: הרבה חלקים קטנים, קישוטים יפים במידה ובמשורה, קיסמים בכל פיסה שיהיה קל להרים, ריח משגע, ותחושה כללית של מעדן נחשק שגורם לגיבורים הכי גדולים לרחרח באפם החל מאמצע מוסף ועד אחרי שיר הייחוד...

כל אחד יכול להשתתף באתגר, כמו שאמרנו.
נא לכתוב עד 200 מילה בלבד (אפשר להיעזר באתר של ספירת מילים), את הסיפור שלכם אתם יכולים להעלות בתגובות כאן.

בין הזוכים יוגרלו קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה עם טעם של פעם...
יאללה, בהצלחה!
האתגר יינעל על בריח בקול קרקוש בר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון בשבוע, בשעה 10:00 בבוקר.

ואחרי כל הדיו שנשפך, הנה הציור:
1600692831767.png
על המחבר
Natan Galant
מצב
הנושא נעול.

תגובות

הוא ניצב בפינה. נמוך ורעוע. עם שכבה דקה של אבק ושלוש רגליים. הכיסא שלו.
פאבלו עמד במרחק שני צעדים ממנו, אך בכל זאת נשאר נטוע במקומו.
"אני לא מבין למה לא זרקו אותך" מלמל פאבלו לעבר הכיסא השבור שהשיב בשתיקה.
"מה אתה מביט בי כך?" התרגז פאבלו "מספיקים לי המבטים שכולם נועצים ביד שלי. ביד שאין לי..."
פאבלו הניף את ידו הקטועה בסופה, ונופף בה בזעם למול הכיסא הדומם "אילולא נפלתי ממך הכל היה בסדר! אבל בגללך אני לא יכול לנגן יותר!!"
פאבלו הרגיש את הדמעות ממלאות את עיניו. הוא מיהר להסתובב, לצאת מהחדר. אך אימו ניצבה בפתח.

"פאבלו..."

"אמא"

שתיקה.

"הבאתי לך משהו, פאבלו שלי..."

פאבלו הביט באימו מוציאה מאחורי גבה את הדבר האחרון שרצה לראות. את הצ'לו שלו.

"אמא, אין טעם." נאנח פאבלו. "זה נגמר".

"הקשב פאבלו" הישירה האם את מבטה לתוך עיני בנה.

"אני מבינה שאתה כועס. אבל לפני שתוותר על הכל, יש לי בקשה ממך"

"מהי?" הסתקרן פאבלו.

"שתתיישב על הכיסא"

"מה?!"

"ביקשתי שתתיישב על הכיסא השבור"

פאבלו ניגש בצעדים כושלים לעבר הכיסא. לקח נשימה והתיישב.
דבר לא קרה. הכיסא נשאר יציב.
פאבלו הביט באימו בהפתעה.

"דע בני" פנתה אליו אימו באהבה "כמו שעל כיסא פיסח ניתן לשבת, כך אפשר לנגן בצ'לו רק עם יד אחת."
וואו!
 
רק ידעו שביד הוא פצוע
הוא וצ'לו ושרפרף קצת נמוך
האיש חי במערב הפרוע
מנגן מול אופק אפל וחשוך

אולי דמותו היא רק אגדה
שמו אוזכר ברומנים קדמונים
אולי מליבה של ג'מיסין נבדה
מתקופת האבן, מימים ראשונים

מספרים שפעם בהיותו עוד נער
ישב הוא מוקף בחבורת זאבים
נגינתו מחיה את קרחת היער
יחדיו לירח היו מיבבים

בטקסס של פעם ירו בלי לשאול
זה גם מה שחשב הצייד
היה רעב רק ביקש לאכול
הוא חייב למצוא זאב ומייד

לפתע שם לב הצייד הרעב
היער ריק החיות נעלמו
מרותקים וקשובים לניגון מלבב
בראשם האטום מנגינות נרקמו

לאט בזהירות הצייד התקרב
דמעה סוררת מלחיו הוא מוחה
מאחורי גזע רחב התיישב
בשקט בשקט ממרר ובוכה

הוא היה רעב וקצת מבולבל
ראשו נתון בסערת רגשות
הוא היה עייף וקצת מתוסכל
מחשבותיו רותחות הלאה גולשות

ניגונו של הנער כה יפה
בכתונתו התכולה למלאך דמה
מלווה את הצ'לו בצליל קול רפה
הצייד האזין וליבו המה

הצייד שיכור מעצמת הניגון
פוסע לעבר קרחת היער
בלי הכנה בלא שמץ גינון
פתאום מחיקו שלף את התער

הנער מלחין ועיניו עצומות
הצייד לא חשב, הוא היה מתוסבך
הניף את התער בידיו הגרומות
באבחה את ידו של הנער חתך

בזאבים אחזה בהלה
על הצייד היו כעוסים
וכשהשחר עלה
נותרו רק שרידים לעוסים
 
נערך לאחרונה ב:
רק ידעו שביד הוא פצוע
הוא וצ'לו ושרפרף קצת נמוך
האיש חי במערב הפרוע
מנגן מול אופק אפל וחשוך

אולי דמותו היא רק אגדה
שמו אוזכר ברומנים קדמונים
אולי מליבה של ג'מיסין נבדה
מתקופת האבן, מימים ראשונים

מספרים שפעם בהיותו עוד נער
ישב הוא מוקף בחבורת זאבים
נגינתו מחיה את קרחת היער
יחדיו לירח היו מיבבים

בטקסס של פעם ירו בלי לשאול
זה גם מה שחשב הצייד
היה רעב רק ביקש לאכול
הוא חייב למצוא זאב ומייד

לפתע שם לב הצייד הרעב
היער ריק החיות נעלמו
מרותקים וקשובים לניגון מלבב
בראשם האטום מנגינות נרקמו

לאט בזהירות הצייד התקרב
דמעה סוררת מלחיו הוא מוחה
מאחורי גזע רחב התיישב
בשקט בשקט ממרר ובוכה

הוא היה רעב וקצת מבולבל
ראשו נתון בסערת רגשות
הוא היה עייף וקצת מתוסכל
מחשבותיו רותחות הלאה גולשות

ניגונו של הנער כה יפה
בכתונתו התכולה למלאך דמה
מלווה את הצ'לו בצליל קול רפה
הצייד האזין וליבו המה

הצייד שיכור מעצמת הניגון
פוסע לעבר קרחת היער
בלי הכנה בלא שמץ גינון
פתאום מחיקו שלף את התער

הנער מלחין ועיניו עצומות
הצייד לא חשב, הוא היה מתוסבך
הניף את התער בידיו הגרומות
באבחה את ידו של הנער חתך

בזאבים אחזה בהלה
על הצייד היו כעוסים
וכשהשחר עלה
נותרו רק שרידים לעוסים
שיר מעולה! מכיל הרבה רגש, אך לא לועס יותר מידי!
גם ציידים במערב הפרוע יכולים להיקלע לתסבוך רגשי!

שיר יפה ומגניב, במיוחד אהבתי את הסוף, אני קניתי!
 
אני לא זוכר את סבתא מדברת ככה אי פעם, בשבילי סבתא היא מנוע טורבו של עשייה, לא נחה לרגע.
למה לפטפט בזמן שניתן להעמיד עוד מרק? היא גוערת בנו בחיבה.

באותה שנה הקורונה הניסה את המבוגרים להסתגר בבתים. ואני שכבר חליתי, ונוגדנתי, נשלחתי לבית הישן ברחוב מלאכי להיות חזן - גבאי - בעל קורא. אני וסבתא, מתחזנים ושרים.
בין התפילות היה לנו המון זמן מיותר ושתיקות מורעבות. סבתא, שהייתה מסוגרת לבדה כל התקופה נפתחה ושמעתי הכל.
שמעתי על חיים אחרים. שמעתי על סבא שאני מכיר רק מהתמונות. ושמעתי על החלום שנגנז.
כנערה, סבתא מאוד רצתה לנגן על כלי מיתר, החלום על הקשת מרחפת הרטיט בנפשה מיתרים עדינים, היא נרשמה ללימודים ויצאה עם צ'לו ביד וחלומות לעתיד.

הופעות? היו. תהילת עולם? הייתה. אבל משמעות? אושר? שלווה? אחרי החזרה בתשובה הבנתי, שאני צריכה לבחור, אני אוכל להמשיך ולנגן, אבל מה יהיה עם החמישיה הקאמרית שהקמתי והובלתי?
כשהחלטתי, הרגשתי שהקרבתי את כף היד שלי, כמו הלווים שהורידו לעצמם אגודל שלא לנגן לשוביהם הבבליים. כך סבתא בעינים נוצצות.
בתפילת נעילה הרגשתי שהשמים פתוחים לנו, סבתא ואני מתפללים בוכים ושרים בקולות מתחננים.

כשחזרתי לבית במוצאי הצום הייתי עמוס ומהורהר, סבתא.. מי היה מאמין... המילים שלה הדהדו בי.
התיישבתי לצייר קצת , להירגע.
 
נערך לאחרונה ב:
רק ידעו שביד הוא פצוע
הוא וצ'לו ושרפרף קצת נמוך
האיש חי במערב הפרוע
מנגן מול אופק אפל וחשוך

אולי דמותו היא רק אגדה
שמו אוזכר ברומנים קדמונים
אולי מליבה של ג'מיסין נבדה
מתקופת האבן, מימים ראשונים

מספרים שפעם בהיותו עוד נער
ישב הוא מוקף בחבורת זאבים
נגינתו מחיה את קרחת היער
יחדיו לירח היו מיבבים

בטקסס של פעם ירו בלי לשאול
זה גם מה שחשב הצייד
היה רעב רק ביקש לאכול
הוא חייב למצוא זאב ומייד

לפתע שם לב הצייד הרעב
היער ריק החיות נעלמו
מרותקים וקשובים לניגון מלבב
בראשם האטום מנגינות נרקמו

לאט בזהירות הצייד התקרב
דמעה סוררת מלחיו הוא מוחה
מאחורי גזע רחב התיישב
בשקט בשקט ממרר ובוכה

הוא היה רעב וקצת מבולבל
ראשו נתון בסערת רגשות
הוא היה עייף וקצת מתוסכל
מחשבותיו רותחות הלאה גולשות

ניגונו של הנער כה יפה
בכתונתו התכולה למלאך דמה
מלווה את הצ'לו בצליל קול רפה
הצייד האזין וליבו המה

הצייד שיכור מעצמת הניגון
פוסע לעבר קרחת היער
בלי הכנה בלא שמץ גינון
פתאום מחיקו שלף את התער

הנער מלחין ועיניו עצומות
הצייד לא חשב, הוא היה מתוסבך
הניף את התער בידיו הגרומות
באבחה את ידו של הנער חתך

בזאבים אחזה בהלה
על הצייד היו כעוסים
וכשהשחר עלה
נותרו רק שרידים לעוסים
WOW!!!
פשוט מהמם!!!
 
אין לי עסק בנסתרות הכתיבה היוצרת

ובכל זאת להצליח, רוצה כל כך

לא מכירה אף את שם היוצרת,

האצליח לכתוב משהו משובח?!



התבוננתי היטב בתמונה, לציור יש קוים,

ובכל זאת הם נראים רק סוג של המלצה.

הצביעה זורמת, הקוים כמו תחתיה נאבדים

ניחוח של ריגוש התמונה מפיצה.



הרקע האומנותי, משדר אפילה, קצת עצב

אולי בדידות זו תחושה יותר מדויקת.

אצבעות ארוכות שנותנות לציור גם קצב,

וטוויסט של יד, כמו בתחבושת מודבקת.



אמן, נשמתו כמו משתקפת ביצירותיו

וחותם כל יד על יצירה -לב בו פועם בריגשה.

ישיל נא נעליו מעליו, כל אשר לנתח יקרב

ויוסיף מילותיו בצניעות מתובלנת בענווה בבקשה .



מה כוונת הציירת להביע בזה הציור?

הרי לא ראיתי האתגר בפורום השכן.

איך אקלקל לה המסר במילים ותאור

הצלחה באתגר ללא פגיעה בצייר -היתכן?
סקרנית קטנה את/ה משהו נדיר! כתיבה מיוחדת מאד! זהו סגנון כתיבה מקורי, והנערץ עלי ביותר!
(מי שכתב פעם בסגנון הזה מבין. לעולם לא יערוק לסגנון כתיבה אחר. כן. אני יודע. חיים ולדר כועס. מותר לו. גם לכם).
 
בס''ד

הפרסומת שהופיעה בעמוד 13 בעיתון שאבה אותי בבת אחת שמונה שנים אחורה.

על במה מוארת ישב הצ'לן האגדי והרטיט בנגינתו. ישבתי בשורה השביעית, ידי השמאלית מוסתרת לבטח מתחת למעיל, והרהרתי על כמה רחוק יכולים אנשים מושלמים להגיע.

הצלילים גוועו והמסך הורד. ההמון התקדם לכיוון היציאה, ואני חמקתי אל אחד החדרים הפנימיים. רציתי לראות אותו מקרוב.
שוטטתי כמה דקות, ואז הוא ניצב מולי במלוא הדרו. הצ'לו. העזתי, התיישבתי חרש על שרפרף, ונגעתי במיתרים בקצות חמשת אצבעותיי.

היה חשוך. הלב שלי בכה. ראיתי בו את כל השערים שהיו סגורים בפניי. את שערי ההצלחה, ההישגים, ההגשמה, וכל המקומות שלולא מגבלתי הייתי יכולה להגיע אליהם. הרמתי לאיטי את הגדם. עלוב ואשם, הוא ניסה ללטף את הכלי.

פתאום נפתחה הדלת. קפאתי. היו אלה הצ'לן ואחד התאורנים.
"אני אסדר לך את זה תיק תק, ליאו!" צעק התאורן. "אל תדאג!"
הצ'לן נשמע במצוקה. "אינני מצליח לשמוע דבר!"
שתי דקות, והוא החזיר לו מכשיר קטן ומתוקן, שהוצמד מיד לאוזן. שניהם נעלמו.
קמתי הלומה. הוא הצ'לן מספר אחת בעולם. והוא הצליח. עם אחוזי שמיעה אפסיים!

התנודדתי בדרך החוצה.

זה היה היום האומלל האחרון בחיי, ומאז חתרתי קדימה. השלכתי הרחק מחשבות מייאשות. התאמצתי, ונפתחו לי שערים.

ליטפתי את המודעה, וידעתי שאהיה שם, בקונצרט. אשאב עוד קצת השראה לפני שאמשיך ללחום.
 
אני לא זוכר את סבתא מדברת ככה אי פעם, בשבילי סבתא היא מנוע טורבו של עשייה, לא נחה לרגע.
למה לפטפט בזמן שניתן להעמיד עוד מרק? היא גוערת בנו בחיבה.

באותה שנה הקורונה הניסה את המבוגרים להסתגר בבתים. ואני שכבר חליתי, ונוגדנתי, נשלחתי לבית הישן ברחוב מלאכי להיות חזן - גבאי - בעל קורא. אני וסבתא, מתחזנים ושרים.
בין התפילות היה לנו המון זמן מיותר ושתיקות מורעבות. סבתא, שהייתה מסוגרת לבדה כל התקופה נפתחה ושמעתי הכל.
שמעתי על חיים אחרים. שמעתי על סבא שאני מכיר רק מהתמונות. ושמעתי על החלום שנגנז.
כנערה, סבתא מאוד רצתה לנגן על כלי מיתר, החלום על הקשת מרחפת הרטיט בנפשה מיתרים עדינים, היא נרשמה ללימודים ויצאה עם צ'לו ביד וחלומות לעתיד.

הופעות? היו. תהילת עולם? הייתה. אבל משמעות? אושר? שלווה? אחרי החזרה בתשובה הבנתי, שאני צריכה לבחור, אני אוכל להמשיך ולנגן, אבל מה יהיה עם החמישיה הקאמרית שהקמתי והובלתי?
כשהחלטתי, הרגשתי שהקרבתי את כף היד שלי, כמו הלווים שהורידו לעצמם אגודל שלא לנגן לשוביהם הבבליים. כך סבתא בעינים נוצצות.
בתפילת נעילה הרגשתי שהשמים פתוחים לנו, סבתא ואני מתפללים בוכים ושרים בקולות מתחננים.

כשחזרתי לבית במוצאי הצום הייתי עמוס ומהורהר, סבתא.. מי היה מאמין... המילים שלה הדהדו בי.
התיישבתי לצייר קצת , להירגע.
וואו!
שווה קריאה!!

סיפור עסיסי ונוגע ללב.
 
בס''ד

הפרסומת שהופיעה בעמוד 13 בעיתון שאבה אותי בבת אחת שמונה שנים אחורה.

על במה מוארת ישב הצ'לן האגדי והרטיט בנגינתו. ישבתי בשורה השביעית, ידי השמאלית מוסתרת לבטח מתחת למעיל, והרהרתי על כמה רחוק יכולים אנשים מושלמים להגיע.

הצלילים גוועו והמסך הורד. ההמון התקדם לכיוון היציאה, ואני חמקתי אל אחד החדרים הפנימיים. רציתי לראות אותו מקרוב.
שוטטתי כמה דקות, ואז הוא ניצב מולי במלוא הדרו. הצ'לו. העזתי, התיישבתי חרש על שרפרף, ונגעתי במיתרים בקצות חמשת אצבעותיי.

היה חשוך. הלב שלי בכה. ראיתי בו את כל השערים שהיו סגורים בפניי. את שערי ההצלחה, ההישגים, ההגשמה, וכל המקומות שלולא מגבלתי הייתי יכולה להגיע אליהם. הרמתי לאיטי את הגדם. עלוב ואשם, הוא ניסה ללטף את הכלי.

פתאום נפתחה הדלת. קפאתי. היו אלה הצ'לן ואחד התאורנים.
"אני אסדר לך את זה תיק תק, ליאו!" צעק התאורן. "אל תדאג!"
הצ'לן נשמע במצוקה. "אינני מצליח לשמוע דבר!"
שתי דקות, והוא החזיר לו מכשיר קטן ומתוקן, שהוצמד מיד לאוזן. שניהם נעלמו.
קמתי הלומה. הוא הצ'לן מספר אחת בעולם. והוא הצליח. עם אחוזי שמיעה אפסיים!

התנודדתי בדרך החוצה.

זה היה היום האומלל האחרון בחיי, ומאז חתרתי קדימה. השלכתי הרחק מחשבות מייאשות. התאמצתי, ונפתחו לי שערים.

ליטפתי את המודעה, וידעתי שאהיה שם, בקונצרט. אשאב עוד קצת השראה לפני שאמשיך ללחום.
יפיפה! כיוון מקורי ומיוחד
 
וואו!!!
מעורר השראה בטירוף!!!:eek:
בס''ד

הפרסומת שהופיעה בעמוד 13 בעיתון שאבה אותי בבת אחת שמונה שנים אחורה.

על במה מוארת ישב הצ'לן האגדי והרטיט בנגינתו. ישבתי בשורה השביעית, ידי השמאלית מוסתרת לבטח מתחת למעיל, והרהרתי על כמה רחוק יכולים אנשים מושלמים להגיע.

הצלילים גוועו והמסך הורד. ההמון התקדם לכיוון היציאה, ואני חמקתי אל אחד החדרים הפנימיים. רציתי לראות אותו מקרוב.
שוטטתי כמה דקות, ואז הוא ניצב מולי במלוא הדרו. הצ'לו. העזתי, התיישבתי חרש על שרפרף, ונגעתי במיתרים בקצות חמשת אצבעותיי.

היה חשוך. הלב שלי בכה. ראיתי בו את כל השערים שהיו סגורים בפניי. את שערי ההצלחה, ההישגים, ההגשמה, וכל המקומות שלולא מגבלתי הייתי יכולה להגיע אליהם. הרמתי לאיטי את הגדם. עלוב ואשם, הוא ניסה ללטף את הכלי.

פתאום נפתחה הדלת. קפאתי. היו אלה הצ'לן ואחד התאורנים.
"אני אסדר לך את זה תיק תק, ליאו!" צעק התאורן. "אל תדאג!"
הצ'לן נשמע במצוקה. "אינני מצליח לשמוע דבר!"
שתי דקות, והוא החזיר לו מכשיר קטן ומתוקן, שהוצמד מיד לאוזן. שניהם נעלמו.
קמתי הלומה. הוא הצ'לן מספר אחת בעולם. והוא הצליח. עם אחוזי שמיעה אפסיים!

התנודדתי בדרך החוצה.

זה היה היום האומלל האחרון בחיי, ומאז חתרתי קדימה. השלכתי הרחק מחשבות מייאשות. התאמצתי, ונפתחו לי שערים.

ליטפתי את המודעה, וידעתי שאהיה שם, בקונצרט. אשאב עוד קצת השראה לפני שאמשיך ללחום.
 
15/ 04/ 1912

המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.
 
המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.

וואו, וואו, ועוד פעם וואו. איזה מעוף!
 
מ
15/ 04/ 1912

המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.
מקורי ביותר !!! אהבתי ! אהבנו !!....
 
15/ 04/ 1912

המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.
יואווווו מטורףףף!!!
רגשת אותי!
כתוב בטוב טעם, מקצועי ויפה.
 
15/ 04/ 1912

המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.
מהמם. מהמם. מהמם.
 
ליד הפח הוא עמד, כששמע אותם אומרים 'בינגו, זה בדיוק הוא'. בינגו זה משחק ילדים. הוא מסובב אליהם את הגב.
"סליחה, אדוני?"
אין לו זמן למשחקים. בפרט משחקי ילדים.
"אדוני?... אתה מתאים... ל...נו... בדיוק... להצט...לם"... הם מתנשמים. הוא ממהר, אין זמן, סווטה לא בטוח תאהב.
"זה... בתשלום..."
זה נשמע אחרת. סווטה תאהב. "כמה?"
"הרבה. שווה. כסף".
ניצוץ מבליח וכבה. סווטה. היא רוצה בושם חדש.

חם לו ולח, והתאורה שורפת בגב. הזיעה מערבבת את המייקאפ והטעם שזולג ללשון מגעיל. התחבושת מציקה והתנוחה בה הוא יושב על הכאילו כסא מעקצצת את רגליו. הקוצים בפאה דוקרים. סווטה תגיד שהפרצוף שלו שווה הרבה יותר וחבל שהוא לא פרזנטור. אממה, העיקר שעכשיו יהיה הרבה כסף ואולי בסוף גם יבקשו פרטים.
היד מזיעה בפנים. הצלם מכוון את המצלמה. תסובב את הצ'לו. לא, תיישר לכאן. 'סתכל למעלה, פה קצת עצוב. לא, לא כל כך חזק. תרים טיפה ראש, נגן אמיתי יושב יותר זקוף.
הגבוה מסדר את האצבעות על המיתרים. חסר רק ספל או תיק, כאילו תרומות. חבל שלא למד מוזיקה, אבל עם בלי יד אי אפשר לנגן. היד בפנים מזיעה ומגרדת נורא, אוף. תציג לנו נגן גידם, אומרת החליפה המחוייטת. הוא יודע לשחק. במסיבת הגמר של הכיתה הרביעית היה תפקיד ראשי. מאז לא הציג שוב, אין סבלנות.
נמאס, הוא אומר בקול. שטר נוסף משכנע סופית.
בסוף התמונה שלו תהיה מפורסמת.

פלאש. עוד סיבוב. עוד שינוי קטן. פלאש. תסובב קצת את הברכיים. תיישר. כן, ככה פרצוף רק להרים ראש. קאט.

הצלם אומר שיצא מדהים.
סווטה תהיה מאושרת.

אפשר לחגוג עם וודקה טובה.








244 מילים.
 
המחזה היה סוריאליסטי.
ממקום מושבו שעל הרצפה, יכול היה לראות את ים הבהלה והפחד שעטפו את הספינה מכל עבר.
המראות היו קשים מנשוא. אנשים רצו ממקום למקום, דוחפים במנוסתם חסרת התועלת זקנים וילדים, שנרמסו תחת רגלי ההמון.
רצפת העץ של הסיפון התחתון החלה לשקוע, כמו מנבאת את גורלם של העומדים עליה. ואם לא די בכך- הטיטאניק החלה לנטות על צידה ולהציף את הסיפון במי ים מלוחים.
ובתוך כל הכאוס הזה, וואלס הרטלי, המנצח של ההרכב שלהם מבקש מהם---
מה???
לנגן??
עכשיו?
כ- 2220 איש, מודעים עד אימה למצבם. הם עומדים למות. ויותר גרוע- לטבוע.
וחוצמיזה מקודם, כשהאוניה נתקעה בקרחון, אחת מהקורות נפלה לו על היד, מקווצ'צ'ת את העצמות ומרחיקה ממנו את הקשת. לעד.
אמנם עכשיו הדם כבר נעצר, אבל אין לו תחושה באצבעות. מישהו, שעוד היה בו קצת קור רוח, התנדב לחבוש את ידו.
איך אפשר לנגן במצב כזה? בלי קשת, בלי אצבעות, בלי תקווה?
אבל וואלס, למזלו, לא חיכה לתשובתו. הוא שלף את כינורו והחל לנגן.
הצ'לו החמוד שלו קרץ לו, רטוב- אבל שלם. לפחות הוא, שלא כמו הקשת ז"ל- ניצל.
רטט של התרגשות מוזרה חלף בו. כמה אנשים מנגנים ביודעין את שירת הברבור שלהם?
כמה אנשים מנגנים את שירת הברבור של עוד מאות אנשים?
והוא ניגן.
המשיך לנגן גם אחרי שהרטלי ושאר ההרכב- לא ניגנו.
הוא ניגן גם אחרי שהגיעו מים עד הרבה מעבר לנפש.
הוא ניגן עד שהכל------
נדם.
לעניות דעתי, הסיפור הזה צריך לקחת את האתגר! זאת סופרת אמיתית! חיה את הטיטאניק. הטיטאניק בטביעה. קראתי את הסיפור ובאוזני שמעתי את המיית ההמולה שעל הסיפון , זעקת הטובעים מחרישת האוזניים, אך מעל הכל מרחף לו ניגון של צ'לו. שירת הברבור. המים הקוצפים. הקרחון האימתני. לב מחסיר פעימה. אך האצבעות ממשיכות במלאכתן- פורטות על הצ'לו. כמו מרצדס בנץ אדומה שנוסעת בביטחה על אוטוסטרדה בגרמניה.
חבל על הזמן! סיפור מטורף! גם יציאה, גם כתיבה מקורית שלוקחת אותנו לנדוד במחוזות אחרים לחלוטין! עלי והצליחי!
 
נערך לאחרונה ב:
לעניות דעתי, הסיפור הזה צריך לקחת את האתגר! זאת סופרת אמיתית! חיה את הטיטאניק. הטיטאניק בטביעה. קראתי את הסיפור ובאוזני שמעתי את המיית ההמולה שעל הסיפון , זעקת הטובעים מחרישת האוזניים, אך מעל הכל מרחף לו ניגון של צ'לו. שירת הברבור. המים הקוצפים. הקרחון האימתני. לב מחסיר פעימה. אך האצבעות ממשיכות במלאכתן- פורטות על הצ'לו. כמו מרצדס בנץ אדומה שנוסעת בביטחון על אוטוסטרדה בגרמניה.
חבל על הזמן! סיפור מטורף! גם יציאה, גם כתיבה מקורית שלוקחת אותנו לנדוד במחוזות אחרים לחלוטין! עלי והצליח!
לדעתי גם!!
אחד הסיפורים הטובים.
 
וואו, תודה רבה!!!
איזה מפרגנים אתם....:)
לעניות דעתי, הסיפור הזה צריך לקחת את האתגר! זאת סופרת אמיתית! חיה את הטיטאניק. הטיטאניק בטביעה. קראתי את הסיפור ובאוזני שמעתי את המיית ההמולה שעל הסיפון , זעקת הטובעים מחרישת האוזניים, אך מעל הכל מרחף לו ניגון של צ'לו. שירת הברבור. המים הקוצפים. הקרחון האימתני. לב מחסיר פעימה. אך האצבעות ממשיכות במלאכתן- פורטות על הצ'לו. כמו מרצדס בנץ אדומה שנוסעת בביטחון על אוטוסטרדה בגרמניה.
חבל על הזמן! סיפור מטורף! גם יציאה, גם כתיבה מקורית שלוקחת אותנו לנדוד במחוזות אחרים לחלוטין! עלי והצליח!
 
אמנם המבנה לא "סיפורי"
אבל, כן, אני חושבת שזה עומד בכל הכללים
סיפור שלם סביב הציור... (סיפור מדהים, התחלה טובה, סיום מהדהד, אמצע משובח. וכו וכו)
עד 200 מילה בלבד


הצ'לו

הוא והכלי
ישוב על שרפרף

הוא וליבו
מנגן הוא על אף

ותו שחורק
ונדנוד העפעף

וקמט המצח
רשרוש הענף

הוא ועיניו
שכהו כבר מזמן

הוא וידיו
הגם שאינן

ושיער מאפיר
כעבות הענן

ואיש שחלף
במבט לא חנן

כך הוא יושב
וכמעט מיותר
שנותיו שהיו לו
וכלי בלי מיתר

ועל אף
שיושב הוא
בקמט העיר

ועל אף
שרואה הוא
ואין לו מכיר

ועל אף
הימים
שחרצו גבותיו

ועל אף
החורים
שפשו בנעליו

ועל אף
שלילו
הוא עושה כיומו

ועל אף
שקשתו
כבר איננה עימו

בליבו
השירה
לא תיפח
לא תידום

בליבו
יש לו אש
ורוחה לו-
כיום

ומי אוזן לו
ומי קשב
הלב

ירחב אז ליבו
לניגון
הכאב.
משקל מדויק.
כשאני קראתי את זה הרגשתי שיש כאן משהו מעבר. אפשר להניח את השיר לידי פרשנויות רבות. יש לו משמעויות רבות ועמוקות מאד. השיר חושף שפה חדשה לחלוטין! עברתי עליו כמה וכמה פעמים. שיר שנותן מרחב ומעוף. אם אי פעם אצטרך שיר לאחד הלחנים שלי, מסתבר שאזמין אותך -לנדא- לכתוב אותו. האבן עזרא של דורנו.
 
אין ספור שמועות הסתובבו על עבַרו של גְדום היד והצ'לו.

ניצול שואה עם זכרונות קשים, צְ'לואיסט בדימוס, מתחזה, מעורער בנפשו ועוד המון קונספירציות כיד דמיון טובה שאינה גדומה.

אך מכיוון שאלו לא סיפקו את סקרנותי, החלטתי פשוט לשאול אותו בעצמי.

"מה הסיפור שלך?" שאלתיו בנימוס.

"עמל אני לפרנסתי, עוברי אורח שמתרגשים ממנגינותיי משליכים לכובעי מטבעות, בבוקר אני בא, ואני שב כשאני מסיים את היומית, זה כל הסיפור".

"את מנגינותיך?" התפלאתי "אני עובר כאן רבות ומעולם לא שמעתיך מנגן. אתה בכלל יכול לנגן?"

"אמנם לפרוט על מיתרי הצ'לו איני יכול, אולם פורט אני על נימי ליבם של כל רואי, שבעיני רוחם מדמיינים איך הגעתי למצב הזה, מרחמים עלי ומפרנסים אותי"

"ומה באמת הביא אותך למצבך?"

"הוי זה סיפור ארוך, אספר לך אותו, אך דע שאני כבר אוחז במאה וחמישים!"

עובר אורח השליך מטבע של עשרה רובלים אל הכובע, ומיודעינו הסביר את עצמו:

"היעד היומי שלי הוא מאתיים רובל, ברגע שאני מגיע ליעד אני מקפל ציוד והולך".

"טוב, יש עוד ארבעים, זה יכול לקחת זמן"

"הכל החל לפני כחמישים שנה. נולדתי להורים קשי ---

נדיב מזדמן הניח שטר של ארבעים רובלים בכובע, והשלים למאתיים.

"עוד לא התחלת, איך אפשר לגדום כך סיפור?" התאכזבתי קשות.

"מצטער מאד, יעד זה יעד".

נותרתי פעור פה.
 
בתקווה שזה אפשרי.. מעלה עוד סיפור.

"בילה , רק בשביל התמונה"
נשמע קולה של אחת מחברות המקהלה.
"כולנו זוכרות את הכישרון האדיר שלך בניגון הצ'לו, רגעים מדהימים בהם הפקת צלילים מיוחדים,
רק בעבור המזכרת.."
פניה של בילה יבשו.
"בעבר חשתי קשר למקהלה, השתתפתי במנגינותיכן העריבות, והיום לאחר שנגדמה לי היד בנסיבות טראגיות, איני מרגישה
קשורה למקהלה הזו, לא ניגנתי מאז."
בילה חשה שאינה כשירה להתיישב על הבמה, כשהצ'לו בידיה ואצבעותיה אינן פורטות על המיתרים, והמנגינה, תיוותר אי שם בודדה וגלמודה .
נזכרה בעבר, כשהיד הקטועה ניגנה לתוך הצ'לו העדין, ומנגינות עריבות נשמעו...
לעולם לא האמינה ,שתאלץ אי פעם לוותר על ניגון בצ'לו.
אך , הלב הנמשך שלא מוותר לרגע, גרם להחליט אחרת.

בילה טיפסה על מעלה מדרגות הבמה, התיישבה על הכיסא הנמוך מעץ ואחזה בצ'לו, כשיד אחת תופסת במיתרים , והשנייה , כמו ומנגנת...
הבזקי האור נשקפו מכל זווית, בעודה יושבת אי שם בבמה, מכונסת בעצמה, סופרת את הדקות שנותרו להישאר שם.
הצלמות סיימו לתעד את המחזה, והחלו מטות את המצלמה כלפי מטה.
כשלפתע , נשמע ברקע ניגון של צ'לו מתנגן.
ידיה של בילה אחזו בצ'לו , וכמו, נלחמות על המיתרים ופורטות עליהם.
הייתה זו מנגינה של 'קה אכסף' , מנגינה שהתנגנה בכל ערב שבת בביתם.
התרגשות אספה את כולן , והדמעות לא פסקו מלמחות.
אף אחת לא חלמה, שתצליח לנגן תווים שלמים אי פעם...
 
הם חושבים שהוא מסכן
החי באפלה,
כותבים שהוא מנגן
או נושא תפילה,
מספרים בוודאות
שעברו נפלא,
ודואגים שתאוריהם
יחוללו טלטלה,
מתמצתים רגשות
למאתיים מילה,
על נגן בודד ובעל מגבלה.

שורותיהם קולחות,
מוחם קודח,
רוצים לגעת ללב,
ואולי לנצח.

הם לא יודעים שהוא רק-
בובת תיאטרון מושקעת,
בלי רגש, בלי צער,
נטולת עתיד וחסרת עבר,

לא לקתה בשיגעון,
לא נשכחה לדיראון,
ולנגן וודאי אינה יודעת.
סתם,
בובת תיאטרון מושקעת,
שבלב כולם היטיבה לגעת.
 
נערך לאחרונה ב:
מצב
הנושא נעול.

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  1  פעמים

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה