אתגר כתיבה שפתוח לציבור הרחב, עם פאנץ' מהדהד ופרסים שיעיפו אתכם לשמיים מרוב שמחה!

טקסט קצר למאותגרי קשב וריכוז/ שודדים סדרתיים או סתם להטוטנים מזדמנים:
לפניכם ציור שמספר סיפור. @ישראל ספרא קורא לזה סטוריטלינג. כלומר - להכניס סצנה שלימה תבוך איור אחד בודד.
אותו בחור שהזכרנו בשורה הקודמת, עשה אתגר שלם בפורום ציירים, והציור המנצח מובא פה ברוב הדר. מאת @מלכי וולף
אתם צריכים לכתוב עליו סיפור של 200 מילה, ויש לכם עד ר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון, 10:00 בבוקר.

טקסט מקוצר עם טיפונת תיבול ומונסודיום גלוטומט:
האתגר לפניכם הינו סוג של שיתוף פעול בינלאומי וחסר תקדים בין המאיירים בפורום איור וציור, ואויביהם מצקצקי השפתיים מפורום כתיבה.
אלו (בעלי המכחולים והשרירים) אומרים שהם יודעים להעביר מסר, והסופרים כולם מיותרים וצריכים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מכונאי רכב עם התמחות ברכבי דייהטסו ואלפא-רומאו.
ואלו (הסופרים העניים) משוכנעים שרק הם יודעים להעביר מסר, והציירים הם בעצם מעצבים גרפיים שלא יודעים להשתמש טוב באינדיזיין, ורצוי שילכו להיות טבחים ושפים בארגוני חסד שמחלקים מנות מזון גרועות למבודדים, משהו כזה.
המון שנאה וסלידה הדדית, שכעת באה לידי סוג של שלום, בזכותכם, כמובן.
עכשיו אתם יכולים לקחת חלק במלחמה, ולהראות שציור טוב נותן רובד נוסף לסיפור טוב, וסיפור טוב מעניק משהו מיוחד לציור מעולה.

ובאריכות מייגעת ומפורטת עד אימה ודמעות ייאוש:
יצא לכם לפעמים לראות את האתגרים השונים בקהילות העיצוב, האיור והכתיבה - ולהרגיש איך העיניים שלכם כמעט יוצאות מהחורים מרוב קנאה?
לראות את כל השווים שם מתחרים, ואתם ככה עומדים בצד, מיותמים...
אז האתגר הבא יהיה בשבילכם, כל אותם לא שייכים.
ובאופן מדוייק יותר: אם אתם לא שייכים לקהילת הכתיבה.

האתגר יהיה פשוט מאוד.
לפניכם ציור מיוחד מאוד, מאת @מלכי וולף
חשבו מה רואים שם, נסו לנתח את הסיטואציה, ו.. כתוב סיפור שלם סביב הציור.
מיהי הדמות המופיעה בו? מה קורה שם?
נסו להיות רגשניים, אך עם זאת לא דביקיים או מוצצי רגשות. נסו ליצור סיפור מדהים, עם התחלה טובה, סיום מהדהד, ואמצע משובח.
שימו לב שסיפור טוב הוא כמו צלחת של הרינג בקידוש: הרבה חלקים קטנים, קישוטים יפים במידה ובמשורה, קיסמים בכל פיסה שיהיה קל להרים, ריח משגע, ותחושה כללית של מעדן נחשק שגורם לגיבורים הכי גדולים לרחרח באפם החל מאמצע מוסף ועד אחרי שיר הייחוד...

כל אחד יכול להשתתף באתגר, כמו שאמרנו.
נא לכתוב עד 200 מילה בלבד (אפשר להיעזר באתר של ספירת מילים), את הסיפור שלכם אתם יכולים להעלות בתגובות כאן.

בין הזוכים יוגרלו קיסמים, צלחות חד פעמיות, ופיסת הרינג אחת מעולה ונדירה עם טעם של פעם...
יאללה, בהצלחה!
האתגר יינעל על בריח בקול קרקוש בר"ח חשוון תשפ"א, יום ראשון בשבוע, בשעה 10:00 בבוקר.

ואחרי כל הדיו שנשפך, הנה הציור:
1600692831767.png
על המחבר
Natan Galant
מצב
הנושא נעול.

תגובות

שד' ישמור, מתי לאחרונה הם ראו כינור כזה ענק? ובכלל לא מחזיקים כך כינור(איך בדיוק ישימו אותו על הכתף?)
נפלת בפח;)
יש הרבה כלים נוספים הדומים בצורתם החיצונית, למתבונן החובבן כמובן.
לא רק כינור וצ'לו!
בקיצור, טוב שכתבו למעלה :p
 
זה נגמר.
ומה שנותר הוא כף ידו הימנית, וגלד בשמאלית.
ומיתר. בודד...

נשמה פצועה, ושותקת.
שותקת את אימת הקולות, חונקת את זוועת המראות, ומיוסרת מחיצי האנשים, מלעגם, מתמיהתם.

וכך, בשולי הדרכים, היכן שמשאירים בני האנוש השלמים והלא מושלמים את אבקם, מצא הוא את מקומו.
נגינתו לא ענינה איש. כמו שמיתר בודד לא יוצר כינור, כך ניגונו לא הניב תוצר. אך בשבילו הוא היה אוצר.

ויום אחד, עבר שם המלהק, ושמע את הנשמה הכמהה בינות לתווים, את הנפש המשתוקקת, את הלב הנשבר, השלם.
וידע,
שמיתר בודד אולי לא יוצר כינור, אבל הוא משלים פילהרמוניה.
 
@Natan Galant הכתיבה המשובחת מעמידה בצל כל הרינג שהוא…
אבל התגית האובדנית שלך פשוט מובילה לאבדון אובדנית אבודה ומאובדת…:mad::mad::mad:;):p
 
.

'זהו! זה המקום שלי',

טרסות של כרמי גפנים בעלי ריח משכר מתחתיי ועצי תאנה לימיני,

התבוננתי בהנאה בהשתקפות בבואתי במי המעיין שבעבע למרגלותיי,

על שערי הארוך נחה כיפת ירמולקה אפורה של נ נח, ציצית צמר תכולה משתרכת על גופי, מכנסיים שחורות של "ליבוביץ" זכר מהעבר וסנדלי שורש.

הגנבתי מבט אחרון ונבלעתי פנימה, ריח הטחב הלחות והאפלולית זה מה שאני צריך להתחבר לעצמי, כשהשחר עולה ופסי אור חודרים פנימה אני מתחיל לפרוט ולחדור לתוך נשמתי, מנסה להעלות לה ארוכה, פעמים שאני מלווה את הצלילים בקולי העמוק, אך לא פעם מיתרי קולי נחסמים בגרוני כמו נטיף עבות במערה.

בחופש חברה צעירים נופלים עלי נעמדים בפתח להקשיב, מתערבים דורשים שאשיר שירים משונים "תניא" ו"אדרבה", אני כמובן מנפנף אותם וממשיך לשיר את המילים שלי, הם מאבדים עניין וממשיכים במסלול, בחור אחד עם שומה באוזן שמאל ניסה לעודד אותי ונשאר להקשיב, אך שעמומו גבר והוא העז להצית לי סיגר בָּפַּנִים , בעטתי בו מבעד לקו הדלת הדמיונית כמו שנתתי בעבר בעיטה לציוויליזציה.

* * *

ההופעה הסתיימה, השריקות כמעט החרישו את אוזניי, בזווית העין ראיתי בחור מבוגר מסתער על הבמה, מטפס על ההגברה וכמעט מפיל את מסכי הלדים, המאבטחים התנפלו עליו והרחיקו אותו, אך משהו בלהט שלו הימם אותי, ת'אמת הפנים שלו היו מעט מוכרות.

"אני הבחור מהסיגר" צעק לעברי כשהוא מצביע על שומת אוזנו.

"תן לי חתימה" הוסיף.

'מה אגיד לו שזו תותבת ואני אנלפבית' ?

"קח כרטיס להופעה האריסטוקרטית שלי במערת צדקיהו השבתי לו".
 
נערך לאחרונה ב:
הצגת חייו

בהתחלה הוא פשוט כעס. מאוד. שנים שהוא חיכה לרגע הזה. להצגה הזו. עד שהגיע להזמנות חייו.

זה באמת יכול היה להיות תפקיד חייו. ובסוף, זה מה שנפל בחלקו? נגן צ'לו אלמוני. ועוד מימי הבינים. תפקיד זוטר ואנמי.

והיה שם גם תסכול. אכזבה. חוסר אמון, עד כדי חשק לעזוב הכל ולוותר.

אחר כך הגיעה ההשלמה.

ובעקבותיה, ההחלטה.

יש לי רק הזדמנות אחת. לא תהיה אחרת.

אם נפל בחלקי לשחק את תפקיד נגן הצ'לו, אשחק אותו כמו שלא שיחקו מעולם. אשחק אותו באומנות כזו, שלא ידעתי שיש בי. אוציא מעצמי את המקסימום שלי, ועוד קצת. זה הולך להיות משחק חיי! אשחק את תפקיד נגן הצל'ו ככה שבעוד דורות יזכרו את נגן הצ'לו האלמוני.

כי זה לא משנה איזה תפקיד קיבלתי. משנה מה אני אעשה איתו!

והוא נכנס לזה. בכל כוחותיו. בכל נשמתו ומרצו. ובכל חייו.

והוא הצליח.

ועוד איך!

משחקו הפך למושג. דמותו לאגדה.

עד היום אין מי שלא זוכר את נגן הצ'לו האלמוני.



תזכרו תמיד. זה לא משנה באיזה תפקיד שמו אתכם. לא משנה היכן אתם. לא משנה בכלל.

משנה רק דבר אחד - מה תעשו עם זה!

תחיו את חייכם בעוצמה ובהתלהבות,בתשוקה ובמסירות, בחכמה וברצינות. כי לא משנה איזה תפקיד קיבלתם, משנה מה תעשו עם זה!

בהצלחה!
 
הצגת חייו

בהתחלה הוא פשוט כעס. מאוד. שנים שהוא חיכה לרגע הזה. להצגה הזו. עד שהגיע להזמנות חייו.

זה באמת יכול היה להיות תפקיד חייו. ובסוף, זה מה שנפל בחלקו? נגן צ'לו אלמוני. ועוד מימי הבינים. תפקיד זוטר ואנמי.

והיה שם גם תסכול. אכזבה. חוסר אמון, עד כדי חשק לעזוב הכל ולוותר.

אחר כך הגיעה ההשלמה.

ובעקבותיה, ההחלטה.

יש לי רק הזדמנות אחת. לא תהיה אחרת.

אם נפל בחלקי לשחק את תפקיד נגן הצ'לו, אשחק אותו כמו שלא שיחקו מעולם. אשחק אותו באומנות כזו, שלא ידעתי שיש בי. אוציא מעצמי את המקסימום שלי, ועוד קצת. זה הולך להיות משחק חיי! אשחק את תפקיד נגן הצל'ו ככה שבעוד דורות יזכרו את נגן הצ'לו האלמוני.

כי זה לא משנה איזה תפקיד קיבלתי. משנה מה אני אעשה איתו!

והוא נכנס לזה. בכל כוחותיו. בכל נשמתו ומרצו. ובכל חייו.

והוא הצליח.

ועוד איך!

משחקו הפך למושג. דמותו לאגדה.

עד היום אין מי שלא זוכר את נגן הצ'לו האלמוני.



תזכרו תמיד. זה לא משנה באיזה תפקיד שמו אתכם. לא משנה היכן אתם. לא משנה בכלל.

משנה רק דבר אחד - מה תעשו עם זה!

תחיו את חייכם בעוצמה ובהתלהבות,בתשוקה ובמסירות, בחכמה וברצינות. כי לא משנה איזה תפקיד קיבלתם, משנה מה תעשו עם זה!

בהצלחה!
יפה מאוד!
מסר חזק ביותר!
 
מרינה ישבה על הכיסא הקטן, עצמה את עיניה וניגנה מנגינה חרישית, מחשבותיה נשאו אותה אל הבית הקטן והחמים, אל בית הוריה, ניזכרת כיצד הייתה נוהגת להתיישב ליד אביה, שהיה מנגן אף הוא בצ'לו שבידיה כך, היה מידי ערב, עד שפרצה לה המלחמה ואבא כבר לא היה יושב בניחותא על הכיסא הנמוך, אלא היה נאלץ לצאת ולחפש אחר המזון, שמפרוץ המלחמה, הימצאותו בביתם הייתה נמוכה למדי, ולא פעם הרגישו ברעב שהיה מנת חלקם של כל תושבי פולין. נגינת הצ'לו נדמה מיני אז ויעברו עוד כמה שנים עד שתשוב.
בתום המלחמה מצאה את מרינה ללא אב וללא אם שניהם נהרגו באחת מההפגזות הכבדות וכך, נותרה מרינה לבדה בעולם, והמזכרת היחידה שלה מבית הוריה הינה הצ'לו של אביה.
מרינה נאלצה לפלס את דרכה בכוחות עצמה, אבל היא לא ויתרה לעצמה והשקיעה מאמצים רבים בכך עד שעתה, 31 שנה מסיום המלחמה היא כבר מרגישה שהשיגה את שאיפתה, הנה עכשיו היא כבר בפסגת חלומותיה, היא מופיע כבר על במות, היא אחת מנגני הצ'לו המבוקשים ביותר, היא כבר איננה אותה ילדונת קטנה ומבוהלת כפי שהייתה בשנות ילדותה, הינה יש לה קריירה יש לה עתיד, אולם צביטה קטנה עדיין יש לה בלב, צער על זה שעדיין לא הקימה משפחה, אך היא יודעת שאין זה מאוחר ועוד יש לה תקווה להקמת משפחה, היא יודעת שהיא תעשה את זה.
ובקרוב!
(211 מילים)
 
יושבת שרועה על הספה, רואה שוב ושוב את המודעה שהתפרסמה בעיתון, הן סיום הש"ס הקרב ובא.
על כן, תתקיים בזמן הקרוב תחרות 'פורט על הלב...'
חיפוש אחר הניגון המרגש, שיותיר את הקהל פעורי פה, הניגון שיימצא, יתנגן מיד לאחר אמירת הקדיש .
פוסעת אנה ואנה, בוהה בכל, מנסה לשאוב ולקבל השראה מכל אשר נמצא.
לפתע, מבחינה מעל הארון בדבר מה בולט, לוקחת את הסולם, ומטפסת אט אט, מנערת מעל התמונה את האבק, ותופסת בחוזקה בסולם כדי לא ליפול.

זו הייתה תמונה מצוירת.
'יצירה מיוחדת שציירה אותה אימא , בימי השבעה על אמה ע"ה, מנגנת את המנגינה שגדלה עליה, כשהכול מסביבה נותר ריק ואפל.
אלמנה עם פעוטה בת 3, אב ואם שנספו בשואה הנוראה, ללא כל משפחה תומכת, שתסייע לה לגדל את ביילי הקטנה בחום'
התמונה כמו והחזירה בה זיכרון ישן, של סיפור עשרות שנים לאחור.
רק כלי אחד ומנגינה עריבה, שנותרו לסבתא מסביבה, וכמו עודדו ונסכו בה כוחות מחודשים, מנגינה אחת שעברה מדור לדור, והתנגנה על המיתרים.
'זו המנגינה שבוודאי יזכו כלל ישראל להכיר ולהתרגש ממנה.' קבעה לעצמה , והחליטה להגיש אותה לתחרות .
***
אכן , זו המנגינה שזכתה בכתר הפאר, להישמע בחלל האולם בסיום הש"ס הגדול, להדהד, לחזק ולהרטיט את הקהל.
ולא נותרה עין יבשה...
 
"למה ציירת דווקא את הציור הזה"?

"לא יודע, אתה הפסיכולוג".

הוא מסתכל עלי בעיון כאילו ימצא תשובה על המצח. "תבין. אנחנו לא מציירים דברים סתם. הכל בא מהנפש. הציור מספר את הסיפור הפנימי שלנו. צריך רק להבין מהו."

לא יודע סיפור פנימי. מה אני עושה פה בכלל.

"בכל זאת, תנסה. מה לדעתך מסמל הצ'לו בחיים שלך? ציור הוא כמו משל. מה מסמלת היד הקטועה? אולי חלמת להשיג איזה יעד ומשהו גרם לך להתייאש? אולי זה בכלל מישהו שחסם אותך?

הוא מחזיר לרגע את מבטו אל הציור. "יד קטועה... אולי כישרון ששאפת להוציא לפועל ומשהו מבפנים חסם אותך?
חסימה היא לא דוקא משהו שרואים. זה הכל בראש", הוא מרכין מעט את ראשו ומקרב אצבע למצח. הכל בראש.

אני מושך בכתפיי. הוא לא מוותר.

"הבעת הפנים האומללה של האיש, מה היא מזכירה לך? מתי בחיים שלך אתה מרגיש ככה, כמו הנגן שמחזיק בצ'לו, רוצה לנגן, אבל הוא לא יכול, הא"?

הוא מסתכל עלי בציפייה. מה אני אמור להגיד עכשיו?

"אולי משהו מהעבר"?

"מהעבר"? די, לא מתאים לי כל הדבר הזה. פסיכולוגים מיועדים כנראה לאנשים מסוג אחר.

אני קם, מוציא את היד מכיס המעיל.

עיניו מתעגלות למראה ארבע מאות השקלים התחובים באצבעות פלסטיק. הבעת הפנים האומללה שלו מזכירה לי את האיש מהציור.
"אה.. אה.. אתה לא צריך לשלם לי. אני מרגיש כמו... כמו..."

"אולי משהו מהעבר?" אני מפטיר וחומק מהדלת.
 
במקום לספור מילה, מילה.
תשתמשו בזה⁦(◍•ᴗ•◍)⁩
גם בוורד יש ספרית מילים
 
אולם ישן מלא צלילים מהדהדים שאוזן אדם אין ביכולתה לשמוע.

קרני אור קלושות בטעם של אבק מרצד מיסך את המושבים הנטושים של בית הנגינה המפואר והנטוש. סימני הנשיכה האלימים שהזמן נגס במקום ניכרו היטב מכל עבר. ספק אם המקום היה בר שיפוץ או תקנתו היחידה הייתה החזרתו לכור עפרו.

המלחמה הארורה השמיעה עדיין את תוויה האחרונים של הצרמוניה האכזרית, אך נפשי השסועה כבר לא שמעה אותה.

על אזור שברי עץ שאי פעם נקרא במה. רבץ גופי הכפוף על שרפרף ברזל ישן שהיה שייך בעבר לפסנתר המהודר. אצבעות ידי מעבירות תווים במהירות על צוואר הצ'לו, כאשר ידי הגדומה מושכת במהירות הלוך ושוב בקשת דמיונית.

הצלילים מלאו את ראשי שעמד להתפקע, תוך כדי שעמלתי להשתלב עם שאר הכלים שניגנו במוחי עוד מלפני 42 שנה.

כמו מתוך מסך עשן, קולות ירי ודם התערבבו בחלל ראשי במוזיקה שמימית ושלימה.


קולות של כאב ירי שנאה אהבה וחמלה...

חברו יחדיו לסימפוניה מושלמת שאין כמותה.
 
''הו, מעולה, הוא נראה הרבה יותר טוב,

תושיב אותו על השרפרף ההוא, מצויין, יותר במרכז, כן,

ו... תעיף מכאן את הכלבלב שלו, או שתבשל אותו, מה אכפת לי.



טוב נראה לי שזה הבחור המתאים,

''קי והו, לעמוד על המשמר, שהברנש לא יזוז מילימטר! אני צריך אובייקט מושלם! ו...אל תאכזבו אותי שוב, אתם יודעים איפה הי וקו... חה חה חה...''

טוב אין לי זמן לשטויות שלכם,

נו טוב, נראה לי מהפינה הזאת קרני השמש נשברות על הבחור, חי, איזה משחק מילים...

נטיפי הקריסטל יוסיפו הרבה נופך, אני מקווה שהפעם אני יצליח להרשים את אורחי הדגול...

טוב, קדימה,

עוד קצת מהצבע החום, יד חופשיה על הבלוק,

היק, היד רועדת לי, "לעזאזל קי, תתפוס אותו יותר חזק! תפעיל לחץ...!'' היק!

הבחור יוצא לי מושלם!

הצ'לו ממוקם טוב, הברשה קלה, קצת עיפרון, ''תרים לו את הסנטר!''

''הוי! הרעיון של היד היה מצויין! קי יקבל קידום!...

להוסיף קצת עומק, הברשה נוספת. עוד קצת מהשחור, הרבה עצב בעניים... שיהיה נוגע...



טוב זהו להיום, מחר כל האומה הדגולה של חצי הכדור הצפוני וגלקסיית שביל החלב יעריצו את נשיאם האהוב. הצייר המחונן.

עכשיו לישון,

''יחי אבי האומה קים איל סונג!'' שימות מצידי...



אח... הייתי שמח להעשיר את עולמו התרבותי של ידידי דונאלד בביקור הקרוב בעוד יצירות מופת משלל הציורים שלי, אבל לעזאזל, נגמרו לי האמריקאים.
 
גדם שמונח על הארץ, דם קרוש על השיניים, כאב חד, וגרד שאי אפשר להרגיע.

חלקים מגופו נטמנים באדמה, פיסות מנשמתו מתפזרות ברוח בין הערביים, חסר אצבעות הוא עומד בגו שחוח, לא יכול ללוקטן חזרה.

כבר הוא ילך לחפש ערבה לתלות עליה את כינורו, כמו עד, כמו מצבה לכל האהבה. רק רגע יספיד את כל מה שנקבר עם האצבע.

המיית המים מדגדגת בקצה תודעתו קצה של ניגון, אך המשכו נשטף הלאה עם הזרם, לא עולה על שפתיו. משקלו של הכלי הכביד לפתע, כמת שלא נושא עצמו. הכאב הולם בו. לא עוד שיר וזמרה, אבד לו קול הנשמה.

מנסה לחבק את הכינור, לא מצליח. פורט בייאוש עם הגדם, צלילים כהים משיבים לו בלעג. מחפש בכמיהה אחר המנגינה שידע - ולשווא. השמש שוקעת לאיטה, מנצנצת על המים, בליבו כבר שוררת עלטה. לא יזרח לו אור השמש לעולם.

דמדומי חמה, עינו דומעה, ידו מדממת, זמרתו דוממת.

כי איך יוכל לשיר על אדמת ניכר?
 
יושב כאן ארבע שעות בכל יום. רחוב קפוא של אמא רוסיה מזכיר לו כיצד גויס להגנתה, אי אז, לפני שלושים וכמה. צ'לו זקן בקידמת פניו משווה לו קוי מיתאר של מקצוען... אבל הוא לא צ'לן, ונפשו אינה תיבת תהודה לצלילי הבס של הכלי הזה.

כל כך לא.

מי יוכל לזהות בפני הספינקס את מוטל'ה בן השבע. אפילו אמא, לו תראהו, תתקשה לקלף את מעטה הקשיחות, לזהות בעיניים המוצרות ובעצמות לחייו הגבוהות את הסבל, את הכאב, את היגון, או, בפשטות: את בנה, מחמל ליבה, שנחטף מזרועותיה באותו יום מר.

כמה זכרונות אוצר בקרבו ילד בן שבע?

כמעט כלום.

המון, בעצם.

ובמנעד ליבו צלילים שלא יתמו. רב'ה וחיידער, טייטש ואידישע מאמע.

אמא תתקשה לזהות אותו. היא תצמצם מבטה, תביט על פני צ'לן רחוב רוסי ולא תראה בהן את תפילותיה, לא תראה שאיפות שרקמה לו ביוקד ליבה.

אבל בגיל ארבעים וחמש אינך יכול לממש חלומות של אמא, ואינך רוצה לממש את תקוותיה של אמא רוסיה. מאוחר מידי לחזור אל שחר ילדות. מנוכר מידי לנהל חיי איכר רוסי.

קפוא מסביב וקפוא בנשמתו. שותק בו הצ'לו. לתפארת המליצה הוא כאן. יד וגדם עונים בו את סנגוריית חייו. כף יד שעלתה כקרבן וספרה את מה שנגזל, קל- נורא(ה)- עלילה.

ומבית הכנסת הסמוך עולה ניגון עצוב:"להתפלל עם העבריינים..."
 
הדבר היחיד שהוא אי פעם רצה היה להשפיע.

בכישרון המיוחד שלו, הוא ידע תמיד, טמונה יכולת עצומה. יכולת לשנות אנשים מקצה לקצה, לגרום להם שמחה, להעצים את כוחותיהם.

הקסם שהתפרץ בכל עת שאצבעותיו פרטו על המיתרים, היה עוצמתי מכדי לבזבז אותו על אנשי הכפר הפשוטים ביניהם הוא התגורר. המנגינות המרוממות, מלאות ההשראה, היו גבוהות מדי עבור שכניו האיכרים.

שנים הוא המתין להזדמנות שתאפשר לו לפרוץ, לפרוח, להתנער מהאבק ולהפוך לדמות שתיזכר לעד כמי שעוררה מהפכה בעולם כולו באמצעות כינור וזוג ידיים מוכשרות.

כששמע על תחרות המוזיקה הגדולה, היה ברור לו שהוא עתיד לזכות בה...

אבל ברגע בו הוא התיישב מול ועדת הקבלה המחויטת, מוציא ביד רועדת את הכינור האהוב מתיק הבד הבלוי, התנודדו הראשים העטויים פאות לבנות בצחוק גדול. "כינור עם שלושה תווים" הם שאגו, מבע מזלזל על פניהם. "צא החוצה, חסר דעת!" חרצו בבוז.

שעה לפני התחרות הוא הפסיק להתחנן. עלוב ושפל הוא פסע לתחנת הרכבת, ממהר, יודע שלא יוכל להתגבר על הקנאה שתפרוץ בו כשיתחילו להישמע צלילי התחרות.

ובעודו ממתין בתחנה הומת האדם, טיילו אצבעותיו אל הכינור שבידו.

מאות האנשים שגדשו את התחנה בדרכם לצפות בתחרות נעצרו בתדהמה, העיניים כולן הביטו אל הזווית ממנה בקעו צלילים מפעימים.

ואיש אצולה אמר לאשתו: "את יכולה ללכת לתחרות, אני נשאר כאן".
 
מצב
הנושא נעול.

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק טז

א מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ:ב אָמַרְתְּ לַיהוָה אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:ג לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:ד יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:ה יְהוָה מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:ו חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:ז אֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:ח שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:ט לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:י כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:יא תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:
נקרא  19  פעמים

אתגר AI

האנשה • 2

לוח מודעות

More from נתן גלנט

שתף את המאמר

למעלה