מכירים את זה שקשה להתחבר לאבלות?

מכירים את זה שבכל צום יש את אלה שהולכים לישון כדי להעביר את הצום?
מכירים את זה ששומעים שירים ווקאלים כי אני-רוצה-לשמוע-שירים-אבל-אסור-אז-ככה-עוקפים-את-זה?

למה זה ככה?

האמת היא שזה ככה היא קשה להתאבל על משהו שלא מכירים.
משהו שבאמת בפנים לא באמת מרגישים כמה הוא חסר.
כי אנחנו מתאבלים על הרבה יותר מאשר העצים והאבנים.
הם בטוח לא העניין. כשטיטוס החריב את ביהמ"ק יצאה בת קול ואמרה לו שהוא החריב בית חרוב כבר.

כי העיקר בבית המקדש הוא התוכן שבו.
השראת השכינה.
שזה אומר הקשר שלנו עם ה'.

וכל עוד לא נבין מה זה אומר-קשה מאוד להתאבל.
בייחוד בדור שלנו, שלמרות הכל עדיין המצב שלנו הרבה יותר טוב לפחות פיזית מאשר בגלות.
אז כשאדם מנסה להתחבר לצער על החורבן, זה מאוד קשה כי בעצם בפנים האדם לא באמת מרגיש מה חסר לו.
ומה שהוא כן מרגיש שחסר הרוב זה לא באמת משהו שהפתרון היחיד הוא משיח.
כי בינינו-הרבה מאוד ממש שמציק עכשיו ייפתר אם רק החרדים יהיו בממשלה או כל מיני דברים טכניים אחרים.
והאבלות האמיתית היא משהו הרבה יותר עמוק.
האבלות האמיתית היא על זה שה' לא פה.
שהוא לא מתגלה בעולם.
שאנחנו לא מרגישים אותו איתנו.
על זה שכל התורה שלנו לא שלמה. "מלכה ושריה בגוים אין תורה".

אחרי שמבינים את זה, מגיעים לאבלות ממקום אחר.
ממקום שלא צועק רק על העבר, אלא על ההווה.
על הריחוק מה', ככאב אישי.
ממקום שמבין שכשה' יתגלה בעולם יהיה לנו הרבה יותר טוב, ולא רק בגלל שלא יהיה צרות.
אלא בגלל שכשה' איתנו זה הכי טוב בעולם.
להרגיש שקרבת ה' זה הטוב הכי גדול בעולם, וקרבת ה' באמת זה רק כשהוא מתגלה בעולם.