הנושאים החמים
הרוח נושבת בעוז, מפזרת את בלוריתו על פניו.
הוא מסיט את השיער, שוב, ושוב, ושוב, כמו מגבים של רכב. בעודו תר אחר סלע גדול, או גזע חשוף, שעליו יוכל למצוא מנוחה.
התיק כבד, הרגליים עייפות, והשמש קופחת. לא קלה היא הדרך במעלה הר דוי אינתאנון, ההר הגבוה בתאילנד. ממש ממש לא.
אבל כמו כל ישראלי, כך גם הוא, והחבר שמשתרך לידו, מצאו את עצמם עם תיק, במטוס, בדרך מהצבא אל הלא נודע. לחשוב על זה? לתכנן? את זה הם יעשו כבר בחזור.
אלא שמתברר, שגם לתרבות ה"סמוך" הישראלית המוצלחת, יש מחיר לפעמים. התיק הגדול מדי, הנעליים הזולות מדי, והמסלול המגניב ביותר, אבל לא בהכרח הקל ביותר, נותנים עכשיו את אותותיהם.
"כפיר.." הוא פונה לחברו שתקוע אי שם, "כפיר, בוא נתקדם קצת יותר מהר, לאיזה מקום שאפשר קצת לנוח"
אין קול, ואין עונה, ואין קשב.
"כפיר.." הוא מנסה שוב, מקווה לתפוס את תשומת ליבו של חבירו. "כפיר, בוא נתקד... מה אתה עושה שם? כפיר? הכל בסדר?"
"לחלוטין, עונה כפיר, לא מרים את עיניו עדיין מהמכשיר שבכף ידו, "רק איזה מייל מוזר שאמא שלי של.."
"כפיר, נראה לי אתה צמא טיפה, מה מייל? אין פה קליטה למרחק של קילומטרים"
"כן, אבל יש לי את זה באופליין, ונכנסתי עכשיו להודעה שהיא שלחה לי אתמול. אני לגמרי לא מבין על מה זה מדבר. כתוב פה, "תשמור על עצמ..."
"נו כפיר, מייל קלאסי של אמא קלאסית"
"רגע, אתה לא נותן לי לסיים", כפיר מתחיל להתרגז, "תשמור על עצמך, וחג שמח, זה מה שהיא כתבה לי, אתה מכיר איזה חג שמגיע עכשיו?"
"וואלה לא, אבל רגע, הלוח שנה שלך לא עובד באופליין? לא הבנתי מה הבעיה.."
"איך שאתה צודק, מה שעייפות עושה לבן אדם.. איזה קטע." וכבר מחזיר כפיר את פניו אל הפלאפון, "הנה, שנייה. עוד יומיים פסח, ככה כתוב פה".
"תזכיר לי שנייה... פסח זה של השופר? או עם התפוח בדבש? אני כבר לא אוחז את הדברים האלה."
"לא זה ולא זה, אחי, מה עובר עליך? זה שניהם דברים של ראש השנה. פסח זה החג הזה שישנים בצריפים שבוע ולא אוכלים לחם."
"אה, נכון, איך לא אחזתי. מזל שבבית ספר שלך למדו יהדות וכל זה כמו שצריך".
"כן, אז כשאנחנו חוזרים למטה, תזכיר לי לכתוב לה "פסח קשה ושמח". זה איחול כזה של דתיים"
"פסח קשה? איזה מין איחול זה?"
"לא יודע, אולי בגלל הזה שמנקים את כל הבית מג'וקים, או אולי שזה קשור ללחם הקשה הזה שאוכלים, לא יודע. לא דיברו על זה בבית ספר אצלנו"
● ● ●
"הי, איתן.."
"כן כפיר, מה קרה?" הוא לוחש, מנסה לא להעיר את שאר החבר'ה שישנים איתם באוהל.
"אלחנן שלח לי פה משהו מעניין, יש פה איזה בית חב''ד ליד שעושה 'ליל הסדר' ביום חמישי, מסיבה כזאתי של יהודים"
"למה מה יש ביום חמישי? זה לא היום של הסיורים בבני ברק, עם האוכל הזה שטעים בפה וכואב בבטן?"
"זה גם, אבל השבוע זה הולך להיות פסח, דיברנו על זה בטרק על ההר, אתה לא זוכר?"
"אז מה? אתה מתכנן ללכת לשם? לא'ידע, מצד אחד זה נשמע מעניין, מצד שני זה סוג של 'כפייה דתית', לא? מצד שלישי דווקא זורם לי בסבבה עכשיו סוג של מסיבה כזאת'י עם החברה, עזוב, בוא נדבר על זה מחר.." הוא מסיים, קולו נבלע ברעש הרוכסן של שק השינה.
● ● ●
כל אחד מאיתנו, קרא מתי שהוא, בעלון או בספר, במגזין או במוסף חג, על המטייל ההוא, שהיה או לא היה, והגיע או לא הגיע לבית חב''ד, ואז הוא חזר או לא חזר בתשובה. כל אחד מאיתנו מכיר חבר אחד או שתיים שטסו לחו''ל והתארחו בבית חב''ד, או לא התארחו בבית חב''ד, או רק קנו שם ארוחה כשרה.
כולנו מכירים את המושג, להיות בבית חב''ד, להתארח בבית חב''ד, או לחילופין, לא להיות מוכן לדרוך בבית חב''ד. כן, יש גם כאלו.
אבל כמה פעמים בעצם שאלנו את עצמינו, מי זה בעצם ה"חב''ד" הזה, ולמה בכלל יש לו כל כך הרבה בתים? למה ל"חב''ד", מי שזה לא יהיה, לא מספיק בית אחד, במדינה אחת, ואם אפשר אז מדינה נוררמלית.
אז יום אחד החלטתי לנסות לבדוק, מה בדיוק עומד מאחורי המערך הגדול הזה, מי המנכ''ל של החברה הזאתי.
כי אני יודע, שגם ברשת המצליחה ביותר, עם השירות הטוב ביותר, תמיד יהיו הסניפים האלה, שעדיף לא להגיע אליהם. עדיף ללכת לסניף השני, כי פה השירות על הפנים, כמו שאומרים.
ופה, פה יש לנו רשת עם איזה ארבתלפים סניפים, שבגדול כולם מתקתקים כל הזמן, על פול מרץ, עם כל העשייה, אם אני משיג את המנכ''ל הזה לחברה שלי, אני מיליארדר עד סוף החודש.
אז בדקתי, וחקרתי, ושאלתי, ובאמת יש איזה ארגון, שמאגד אותם, ועושה להם כינוס כל שנה, וכמה דברים כאלה. סוג של "איגוד בני הישיבות" של שלוחים, אבל מהאלה של הביוקר, שמביא מגש של פירות לכל בחור עד הישיבה.
אבל, הארגון הזה לא אחראי על ההתנהלות השוטפת, ממש לא. הוא לא מממן להם כלום, הוא לא מחליט להם מה לעשות, הוא אפילו לא משלם משכורת כלשהיא, וגם אין מכשיר כזה של טביעת אצבע לנוכחות.
אז איך זה בדיוק עובד?
למה כל כך הרבה חב''דניקים, בכל כך הרבה חורים, למשך כל כך הרבה שנים, קמים כל בוקר לעשות את אותה עבודה בדיוק? ועוד כשאף אחד לא מפקח עליהם, לא לוחץ אותם, אף אחד שם לא ישפוט אותם, (הם בתאילנד, כן?) איך זה מתקתק כל כך?
ויותר מזה, איך הם שומרים כל כך הרבה זמן על המוטיבציה, האור בעיניים, והחיוך? איך לא פשוט נמאס להם יום אחד או משהו? ויש כאלה שעושים את זה שנים, אותה עמדה של תפילין, אותו חור בבלארוס, אותו בית כנסת בדרום אמריקה, כל יום, כל החיים, עם אותו חשק, ואותה אנרגיה. איך זה מחזיק הדבר הזה? מי מתדלק כל כך הרבה אנשים?
אז זהו, שבשביל להבין את זה, צריך להבין משהו הרבה יותר בסיסי, להבין מה זה שְלִיחַ, ויותר מזה, מה זה בכלל חב''דניק.
● ● ●
כשמדברים על חב''ד, (ואני מקווה שאני לא מדליק אף אחד פה בפורום) יש הרבה נושאים להתווכח עליהם, יש הרבה אנשים שאוהבים, או לא אוהבים, או חלילה שונ...
בקיצור, זה מסובך, ולא ניכנס לזה. זה לא הנושא, וזה בכללי לא יביא לשום מקום, כמו כל ויכוח, של כל שני יהודים על משהו שהוא לא סוגיה בגמרא או משהו כזה.
אבל גם אלו ש... וגם אלו שפחות אוהבים....
כולם מסכימים על דבר אחד.
גם מי שממש ממש לא אוהב את חב''ד, או שהוא ממש ממש מלא השגות על הדרך שלהם, כולם אוהבים חב''דניקים. כולם.
חב''דניקים זה האנשים האלה שתמיד יהיה להם כוח לאחל "שבת שלום" לכל מי שעובר לידם ברחוב. זה האלה שתמיד יעמדו בכל מקום עם התפילין, לא משנה מי התורן שצועק עליהם. זה האלה שתמיד כשאף אחד לא רואה, תגניבו מבט בעלון השבת המושקע שלהם, כי בקהילה שלכם הם... אבל תכלס', יופי של עלון.
ופה צצה עולה שוב השאלה, מי בעצם מתדלק את כל המוני האנשים האלה? מה מניע אותם ככה ללא הפסקה?
כאילו, אני מכיר אנשים, בכל קהילה, שעושים כל החיים אותו דבר ואף פעם לא נמאס להם. יש, אבל כמה? כמה יש בקהילה שלכם? לא, הכל בסדר, לא צריך לענות... הבנו.
ופה, גם אם תוכלו להצביע על כמה כאלה שלא, הם יהיו בערך כמו הכמות שאצלכם כן, משהו כזה.
אני רוצה לראות איגוד אחד, שמצליח להוציא את הבחורים בבית הכנסת שלו להניח תפילין ב"תחנה מרכזית". אוקיי, הצלחתם, כמה זמן זה החזיק? שבוע? שבועיים? אם 3% מהבחורים הגיעו פעם בשבוע למשך חודש, אני בולע את הכובע.
ופה, יש בחורים, שאז הם אברכים, ואז הם כבר אבות של בחורים, ואבות של אברכים, והם עדיין כל שבוע, יוצאים לאותו מקום, להניח תפילין לכמה אנשים, וזהו. שום דבר יותר מעניין מזה. מי משלם להם על זה? מה המנכ''ל של כל זה?
● ● ●
אז זהו, שזה בדיוק הנקודה של להיות חב''דניק, של להיות שְלִיחַ.
אין, אין מנכ''ל, אין בוס, אין רשת, גם אין קהילה מסביב, וגם אם כן, היא לא של יהודים, ולא של דוברי עברית, זה בטוח.
וזה, החוסר מחויבות הזה לכאורה, החוסר מסגרת סגורה, מפקחת, מנהלת, זה סוד הכוח שלהם.
כי בשונה מהסיבה שאנחנו הולכים לבית הכנסת, או מגדלים זקן, או שולחים את הילדים לחיידר פלוני, כי ככה כולם מסביב, לחב''דניק הזה אין שום מחויבות לאף אחד. לא רק כשהוא נמצא שם, בתאילנד או מומבי, אלא גם בללכת לשם בכלל. לא כל חב''דניק הולך לחו''ל, או להניח תפילין, או לנסוע עם טנק לגזרה, וגם אם כן, כל אחד עושה משהו אחר, אף אחד לא עוקב אחרי זה.
אם הוא החליט שהוא הולך לטאיוואן, או לרמת גן, או ל... זה בגלל שהוא, מעצמו, החליט לעשות את זה. החב''דניק לא סופר אף אחד, הוא לא. אבל הוא גם לא מאלה ש"לא סופרים אף אחד", הוא גם לא בא לעשות דווקא. הוא פשוט לא רואה אף אחד. במשחק שלו, על הלוח, השכנים, והחברים, והקהילה, והמשפחה, הם לא שחקנים בכלל. הם כולם נחמדים, ולכולם הוא אומר גוט שאבעס עם חיוך, אבל במשחק, זה הוא. הוא וזהו. הסיבה שהמפעל של השלוחים עובד כל כך טוב, זה שאין מנהל אחד מלמעלה, אבל גם לא מלא עובדים בלי מנהל, פשוט כל עובד קודם נהיה מנהל של חברה, ואז קיבל להיות אחראי על סניף אחד בלבד, עם אותו מרץ, מרוכז וממוקד. כל אחד בעצמו, מנהל, את עצמו, מול עצמו. זהו.
● ● ●
עכשיו השאלה היא רק למה סיפרתי את כל זה, מה, אני מנסה לעשות את כולכם חב''דניקים?
אז זהו, שלא. דבר ראשון, אני לא חב''דניק, דבר שני, הבטחתי של ניכנס לזה, ואני גם לא שקרן.
אבל לכל אחד מאיתנו, בכל קהילה שהוא שייך, ועם כל עמדה שהוא מחזיק, יש משהו, שאפשר ללמוד מזה.
ולא, אני לא אומר שתעזבו את הקהילה, תשברו את הכלים, ותפסיקו לספור אנשים. אני גם לא אומר לכם לטוס לסיישל, ולשכנע יהודים ללמוד באפליקציה. או להניח תפילין.
גם למסגרת, למחויבות, לקהילה, למוסכמה, יש הרבה הרבה כוח.
וכן, אני לא צריך לגלות לכם שגם בחב''ד יש קהילה, ומסגרות, ומוסכמות, ונורמות.
אבל אולי כדאי, שבמקביל למשחק שאנחנו משחקים, ללוח הקבוצתי שלנו, נפתח לנו גם לוח נוסף, לוח של שְלוּחִים. של עצמאיים.
זה לא חייב להיות שלוחים של ליובאוויטש, ממש ממש לא.
זה יכול להיות שלוחים של סדר א', של צניעות, של קבלת שבת, שלוחים של להשתמש בגנרטור, או של ללכת להפגנות, בקיצור, של מה שאתם עושים. יכול להיות שהגיע הזמן שלפחות חלק מזה, יכול לעבור לוח, למשחק של הגדולים.
יכול להיות שעכשיו, כשאנחנו מציינים את היום בו יצאנו ממצרים, אנחנו יכולים סוף סוף לזכור, להבין, לחיות, שחוץ מכל הקהילה, והמוסכמות, והלחצים, אנחנו גם, שלוחים של מישהו, מישהו ששם אותנו כאן, ואנחנו מתנהלים מולו אחד על אחד. לא בהשוואה ל.. ולא כי צריך להיות כמו... פשוט כי יש לנו תפקיד, ואנחנו עושים אותו. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, לא כי הוא כיף, או טרנדי, או מכבד, או מרגש, פשוט כי זה מה שעושים, כי אנחנו שליחים פה, יש לנו עבודה לעשות.
והעבודה הזאת, לא משנה אם היא מתבטאת בללמוד רשב''א או בלהניח לאנשים תפילין, היא לא מול מישהו אחר, היא לא כחלק מקבוצה, בסוף בסוף, יש בה אותנו, עצמינו, וזהו. וגם אם כולם ייעלמו, יתעלמו, יצחקו או יזלזלו, זה לא מעניין אותנו, גם אם אין לנו מנכ''ל, משגיח, וגם אם אנחנו לא חלק מרשת ענקית שמובילה משהו חשוב, מותר לנו להמשיך, להתקדם גם כשזה חדגוני, ונורא נורא משעמם. כי לא בשביל זה נכנסנו. לא בשביל זה הוא, הוציא אותנו ממצרים, בשביל שיהיה מעניין, וכיף. אנחנו פה בשביל לתת עבודה, אנחנו, את העבודה שלנו. לבנות משכן בלב שלנו, ולהקטיר עליו את הנפש שלנו. זה כל התמונה.
אולי ביום הזה, שבו אבא קרא לנו, ובא אלינו, נצליח גם אנחנו לבוא אליו, ולומר לו "אבא, אנחנו עבדים שלך, ורק שלך" יש את הקהילה, החברים, המשפחה. יש לפעמים סיפוק, ואתגרים, והצלחות, והם כולם חשובים, ונותנים חלק. אבל לא אצלם אנחנו עובדים, לא שם המגרש האמיתי שלנו. וגם אם ניתקע בעומאן, עם שלוש ישראלים עם ראסטות שלא מבינים דורשים או מצפים מאיתנו לכלום, נמשיך באותו קצב, לאותו כיוון, כי למעשה כלום לא השתנה. במשחק האמיתי שלנו.
אולי עכשיו, בפסח, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו קצת, ממש ממש בקטנה, בלי קשר לקהילה שאליה אנחנו שייכים, להיות טיפ טיפה חב''דניקים....
הוא מסיט את השיער, שוב, ושוב, ושוב, כמו מגבים של רכב. בעודו תר אחר סלע גדול, או גזע חשוף, שעליו יוכל למצוא מנוחה.
התיק כבד, הרגליים עייפות, והשמש קופחת. לא קלה היא הדרך במעלה הר דוי אינתאנון, ההר הגבוה בתאילנד. ממש ממש לא.
אבל כמו כל ישראלי, כך גם הוא, והחבר שמשתרך לידו, מצאו את עצמם עם תיק, במטוס, בדרך מהצבא אל הלא נודע. לחשוב על זה? לתכנן? את זה הם יעשו כבר בחזור.
אלא שמתברר, שגם לתרבות ה"סמוך" הישראלית המוצלחת, יש מחיר לפעמים. התיק הגדול מדי, הנעליים הזולות מדי, והמסלול המגניב ביותר, אבל לא בהכרח הקל ביותר, נותנים עכשיו את אותותיהם.
"כפיר.." הוא פונה לחברו שתקוע אי שם, "כפיר, בוא נתקדם קצת יותר מהר, לאיזה מקום שאפשר קצת לנוח"
אין קול, ואין עונה, ואין קשב.
"כפיר.." הוא מנסה שוב, מקווה לתפוס את תשומת ליבו של חבירו. "כפיר, בוא נתקד... מה אתה עושה שם? כפיר? הכל בסדר?"
"לחלוטין, עונה כפיר, לא מרים את עיניו עדיין מהמכשיר שבכף ידו, "רק איזה מייל מוזר שאמא שלי של.."
"כפיר, נראה לי אתה צמא טיפה, מה מייל? אין פה קליטה למרחק של קילומטרים"
"כן, אבל יש לי את זה באופליין, ונכנסתי עכשיו להודעה שהיא שלחה לי אתמול. אני לגמרי לא מבין על מה זה מדבר. כתוב פה, "תשמור על עצמ..."
"נו כפיר, מייל קלאסי של אמא קלאסית"
"רגע, אתה לא נותן לי לסיים", כפיר מתחיל להתרגז, "תשמור על עצמך, וחג שמח, זה מה שהיא כתבה לי, אתה מכיר איזה חג שמגיע עכשיו?"
"וואלה לא, אבל רגע, הלוח שנה שלך לא עובד באופליין? לא הבנתי מה הבעיה.."
"איך שאתה צודק, מה שעייפות עושה לבן אדם.. איזה קטע." וכבר מחזיר כפיר את פניו אל הפלאפון, "הנה, שנייה. עוד יומיים פסח, ככה כתוב פה".
"תזכיר לי שנייה... פסח זה של השופר? או עם התפוח בדבש? אני כבר לא אוחז את הדברים האלה."
"לא זה ולא זה, אחי, מה עובר עליך? זה שניהם דברים של ראש השנה. פסח זה החג הזה שישנים בצריפים שבוע ולא אוכלים לחם."
"אה, נכון, איך לא אחזתי. מזל שבבית ספר שלך למדו יהדות וכל זה כמו שצריך".
"כן, אז כשאנחנו חוזרים למטה, תזכיר לי לכתוב לה "פסח קשה ושמח". זה איחול כזה של דתיים"
"פסח קשה? איזה מין איחול זה?"
"לא יודע, אולי בגלל הזה שמנקים את כל הבית מג'וקים, או אולי שזה קשור ללחם הקשה הזה שאוכלים, לא יודע. לא דיברו על זה בבית ספר אצלנו"
● ● ●
"הי, איתן.."
"כן כפיר, מה קרה?" הוא לוחש, מנסה לא להעיר את שאר החבר'ה שישנים איתם באוהל.
"אלחנן שלח לי פה משהו מעניין, יש פה איזה בית חב''ד ליד שעושה 'ליל הסדר' ביום חמישי, מסיבה כזאתי של יהודים"
"למה מה יש ביום חמישי? זה לא היום של הסיורים בבני ברק, עם האוכל הזה שטעים בפה וכואב בבטן?"
"זה גם, אבל השבוע זה הולך להיות פסח, דיברנו על זה בטרק על ההר, אתה לא זוכר?"
"אז מה? אתה מתכנן ללכת לשם? לא'ידע, מצד אחד זה נשמע מעניין, מצד שני זה סוג של 'כפייה דתית', לא? מצד שלישי דווקא זורם לי בסבבה עכשיו סוג של מסיבה כזאת'י עם החברה, עזוב, בוא נדבר על זה מחר.." הוא מסיים, קולו נבלע ברעש הרוכסן של שק השינה.
● ● ●
כל אחד מאיתנו, קרא מתי שהוא, בעלון או בספר, במגזין או במוסף חג, על המטייל ההוא, שהיה או לא היה, והגיע או לא הגיע לבית חב''ד, ואז הוא חזר או לא חזר בתשובה. כל אחד מאיתנו מכיר חבר אחד או שתיים שטסו לחו''ל והתארחו בבית חב''ד, או לא התארחו בבית חב''ד, או רק קנו שם ארוחה כשרה.
כולנו מכירים את המושג, להיות בבית חב''ד, להתארח בבית חב''ד, או לחילופין, לא להיות מוכן לדרוך בבית חב''ד. כן, יש גם כאלו.
אבל כמה פעמים בעצם שאלנו את עצמינו, מי זה בעצם ה"חב''ד" הזה, ולמה בכלל יש לו כל כך הרבה בתים? למה ל"חב''ד", מי שזה לא יהיה, לא מספיק בית אחד, במדינה אחת, ואם אפשר אז מדינה נוררמלית.
אז יום אחד החלטתי לנסות לבדוק, מה בדיוק עומד מאחורי המערך הגדול הזה, מי המנכ''ל של החברה הזאתי.
כי אני יודע, שגם ברשת המצליחה ביותר, עם השירות הטוב ביותר, תמיד יהיו הסניפים האלה, שעדיף לא להגיע אליהם. עדיף ללכת לסניף השני, כי פה השירות על הפנים, כמו שאומרים.
ופה, פה יש לנו רשת עם איזה ארבתלפים סניפים, שבגדול כולם מתקתקים כל הזמן, על פול מרץ, עם כל העשייה, אם אני משיג את המנכ''ל הזה לחברה שלי, אני מיליארדר עד סוף החודש.
אז בדקתי, וחקרתי, ושאלתי, ובאמת יש איזה ארגון, שמאגד אותם, ועושה להם כינוס כל שנה, וכמה דברים כאלה. סוג של "איגוד בני הישיבות" של שלוחים, אבל מהאלה של הביוקר, שמביא מגש של פירות לכל בחור עד הישיבה.
אבל, הארגון הזה לא אחראי על ההתנהלות השוטפת, ממש לא. הוא לא מממן להם כלום, הוא לא מחליט להם מה לעשות, הוא אפילו לא משלם משכורת כלשהיא, וגם אין מכשיר כזה של טביעת אצבע לנוכחות.
אז איך זה בדיוק עובד?
למה כל כך הרבה חב''דניקים, בכל כך הרבה חורים, למשך כל כך הרבה שנים, קמים כל בוקר לעשות את אותה עבודה בדיוק? ועוד כשאף אחד לא מפקח עליהם, לא לוחץ אותם, אף אחד שם לא ישפוט אותם, (הם בתאילנד, כן?) איך זה מתקתק כל כך?
ויותר מזה, איך הם שומרים כל כך הרבה זמן על המוטיבציה, האור בעיניים, והחיוך? איך לא פשוט נמאס להם יום אחד או משהו? ויש כאלה שעושים את זה שנים, אותה עמדה של תפילין, אותו חור בבלארוס, אותו בית כנסת בדרום אמריקה, כל יום, כל החיים, עם אותו חשק, ואותה אנרגיה. איך זה מחזיק הדבר הזה? מי מתדלק כל כך הרבה אנשים?
אז זהו, שבשביל להבין את זה, צריך להבין משהו הרבה יותר בסיסי, להבין מה זה שְלִיחַ, ויותר מזה, מה זה בכלל חב''דניק.
● ● ●
כשמדברים על חב''ד, (ואני מקווה שאני לא מדליק אף אחד פה בפורום) יש הרבה נושאים להתווכח עליהם, יש הרבה אנשים שאוהבים, או לא אוהבים, או חלילה שונ...
בקיצור, זה מסובך, ולא ניכנס לזה. זה לא הנושא, וזה בכללי לא יביא לשום מקום, כמו כל ויכוח, של כל שני יהודים על משהו שהוא לא סוגיה בגמרא או משהו כזה.
אבל גם אלו ש... וגם אלו שפחות אוהבים....
כולם מסכימים על דבר אחד.
גם מי שממש ממש לא אוהב את חב''ד, או שהוא ממש ממש מלא השגות על הדרך שלהם, כולם אוהבים חב''דניקים. כולם.
חב''דניקים זה האנשים האלה שתמיד יהיה להם כוח לאחל "שבת שלום" לכל מי שעובר לידם ברחוב. זה האלה שתמיד יעמדו בכל מקום עם התפילין, לא משנה מי התורן שצועק עליהם. זה האלה שתמיד כשאף אחד לא רואה, תגניבו מבט בעלון השבת המושקע שלהם, כי בקהילה שלכם הם... אבל תכלס', יופי של עלון.
ופה צצה עולה שוב השאלה, מי בעצם מתדלק את כל המוני האנשים האלה? מה מניע אותם ככה ללא הפסקה?
כאילו, אני מכיר אנשים, בכל קהילה, שעושים כל החיים אותו דבר ואף פעם לא נמאס להם. יש, אבל כמה? כמה יש בקהילה שלכם? לא, הכל בסדר, לא צריך לענות... הבנו.
ופה, גם אם תוכלו להצביע על כמה כאלה שלא, הם יהיו בערך כמו הכמות שאצלכם כן, משהו כזה.
אני רוצה לראות איגוד אחד, שמצליח להוציא את הבחורים בבית הכנסת שלו להניח תפילין ב"תחנה מרכזית". אוקיי, הצלחתם, כמה זמן זה החזיק? שבוע? שבועיים? אם 3% מהבחורים הגיעו פעם בשבוע למשך חודש, אני בולע את הכובע.
ופה, יש בחורים, שאז הם אברכים, ואז הם כבר אבות של בחורים, ואבות של אברכים, והם עדיין כל שבוע, יוצאים לאותו מקום, להניח תפילין לכמה אנשים, וזהו. שום דבר יותר מעניין מזה. מי משלם להם על זה? מה המנכ''ל של כל זה?
● ● ●
אז זהו, שזה בדיוק הנקודה של להיות חב''דניק, של להיות שְלִיחַ.
אין, אין מנכ''ל, אין בוס, אין רשת, גם אין קהילה מסביב, וגם אם כן, היא לא של יהודים, ולא של דוברי עברית, זה בטוח.
וזה, החוסר מחויבות הזה לכאורה, החוסר מסגרת סגורה, מפקחת, מנהלת, זה סוד הכוח שלהם.
כי בשונה מהסיבה שאנחנו הולכים לבית הכנסת, או מגדלים זקן, או שולחים את הילדים לחיידר פלוני, כי ככה כולם מסביב, לחב''דניק הזה אין שום מחויבות לאף אחד. לא רק כשהוא נמצא שם, בתאילנד או מומבי, אלא גם בללכת לשם בכלל. לא כל חב''דניק הולך לחו''ל, או להניח תפילין, או לנסוע עם טנק לגזרה, וגם אם כן, כל אחד עושה משהו אחר, אף אחד לא עוקב אחרי זה.
אם הוא החליט שהוא הולך לטאיוואן, או לרמת גן, או ל... זה בגלל שהוא, מעצמו, החליט לעשות את זה. החב''דניק לא סופר אף אחד, הוא לא. אבל הוא גם לא מאלה ש"לא סופרים אף אחד", הוא גם לא בא לעשות דווקא. הוא פשוט לא רואה אף אחד. במשחק שלו, על הלוח, השכנים, והחברים, והקהילה, והמשפחה, הם לא שחקנים בכלל. הם כולם נחמדים, ולכולם הוא אומר גוט שאבעס עם חיוך, אבל במשחק, זה הוא. הוא וזהו. הסיבה שהמפעל של השלוחים עובד כל כך טוב, זה שאין מנהל אחד מלמעלה, אבל גם לא מלא עובדים בלי מנהל, פשוט כל עובד קודם נהיה מנהל של חברה, ואז קיבל להיות אחראי על סניף אחד בלבד, עם אותו מרץ, מרוכז וממוקד. כל אחד בעצמו, מנהל, את עצמו, מול עצמו. זהו.
● ● ●
עכשיו השאלה היא רק למה סיפרתי את כל זה, מה, אני מנסה לעשות את כולכם חב''דניקים?
אז זהו, שלא. דבר ראשון, אני לא חב''דניק, דבר שני, הבטחתי של ניכנס לזה, ואני גם לא שקרן.
אבל לכל אחד מאיתנו, בכל קהילה שהוא שייך, ועם כל עמדה שהוא מחזיק, יש משהו, שאפשר ללמוד מזה.
ולא, אני לא אומר שתעזבו את הקהילה, תשברו את הכלים, ותפסיקו לספור אנשים. אני גם לא אומר לכם לטוס לסיישל, ולשכנע יהודים ללמוד באפליקציה. או להניח תפילין.
גם למסגרת, למחויבות, לקהילה, למוסכמה, יש הרבה הרבה כוח.
וכן, אני לא צריך לגלות לכם שגם בחב''ד יש קהילה, ומסגרות, ומוסכמות, ונורמות.
אבל אולי כדאי, שבמקביל למשחק שאנחנו משחקים, ללוח הקבוצתי שלנו, נפתח לנו גם לוח נוסף, לוח של שְלוּחִים. של עצמאיים.
זה לא חייב להיות שלוחים של ליובאוויטש, ממש ממש לא.
זה יכול להיות שלוחים של סדר א', של צניעות, של קבלת שבת, שלוחים של להשתמש בגנרטור, או של ללכת להפגנות, בקיצור, של מה שאתם עושים. יכול להיות שהגיע הזמן שלפחות חלק מזה, יכול לעבור לוח, למשחק של הגדולים.
יכול להיות שעכשיו, כשאנחנו מציינים את היום בו יצאנו ממצרים, אנחנו יכולים סוף סוף לזכור, להבין, לחיות, שחוץ מכל הקהילה, והמוסכמות, והלחצים, אנחנו גם, שלוחים של מישהו, מישהו ששם אותנו כאן, ואנחנו מתנהלים מולו אחד על אחד. לא בהשוואה ל.. ולא כי צריך להיות כמו... פשוט כי יש לנו תפקיד, ואנחנו עושים אותו. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, לא כי הוא כיף, או טרנדי, או מכבד, או מרגש, פשוט כי זה מה שעושים, כי אנחנו שליחים פה, יש לנו עבודה לעשות.
והעבודה הזאת, לא משנה אם היא מתבטאת בללמוד רשב''א או בלהניח לאנשים תפילין, היא לא מול מישהו אחר, היא לא כחלק מקבוצה, בסוף בסוף, יש בה אותנו, עצמינו, וזהו. וגם אם כולם ייעלמו, יתעלמו, יצחקו או יזלזלו, זה לא מעניין אותנו, גם אם אין לנו מנכ''ל, משגיח, וגם אם אנחנו לא חלק מרשת ענקית שמובילה משהו חשוב, מותר לנו להמשיך, להתקדם גם כשזה חדגוני, ונורא נורא משעמם. כי לא בשביל זה נכנסנו. לא בשביל זה הוא, הוציא אותנו ממצרים, בשביל שיהיה מעניין, וכיף. אנחנו פה בשביל לתת עבודה, אנחנו, את העבודה שלנו. לבנות משכן בלב שלנו, ולהקטיר עליו את הנפש שלנו. זה כל התמונה.
אולי ביום הזה, שבו אבא קרא לנו, ובא אלינו, נצליח גם אנחנו לבוא אליו, ולומר לו "אבא, אנחנו עבדים שלך, ורק שלך" יש את הקהילה, החברים, המשפחה. יש לפעמים סיפוק, ואתגרים, והצלחות, והם כולם חשובים, ונותנים חלק. אבל לא אצלם אנחנו עובדים, לא שם המגרש האמיתי שלנו. וגם אם ניתקע בעומאן, עם שלוש ישראלים עם ראסטות שלא מבינים דורשים או מצפים מאיתנו לכלום, נמשיך באותו קצב, לאותו כיוון, כי למעשה כלום לא השתנה. במשחק האמיתי שלנו.
אולי עכשיו, בפסח, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו קצת, ממש ממש בקטנה, בלי קשר לקהילה שאליה אנחנו שייכים, להיות טיפ טיפה חב''דניקים....
