הנושאים החמים
מה יגרום לבן שלך לרצות ללמוד איתך גמרא בשמחה?
האם הבן שלך מתחמק מללמוד איתך? האם אתם נהנים ללמוד יחד? הלימוד בחברותא עם הבן יכול להיות חוויה נעימה שגם מפתחת את הילד וגם מחזקת את הקשר הרגשי ומעצימה את הסמכות ההורית. באופן טבעי ילד רוצה קשר עם ההורה שלו, והלימוד בחברותא יכול להיות זמן של קרבה, חום ואהבה – מדוע פעמים רבות זה לא עובד? לפניך כלים מעשיים שיסייעו לך עם כל ילד, במיוחד אם הילד עם הפרעת קשב (ADHD).
מאת: חיים דיין עו"ס קליני ודוקטורנט, יו"ר מכון הקשב
האם הבן שלך מתחמק מללמוד איתך? האם אתם נהנים ללמוד יחד? הלימוד בחברותא עם הבן יכול להיות חוויה נעימה שגם מפתחת את הילד וגם מחזקת את הקשר הרגשי ומעצימה את הסמכות ההורית. באופן טבעי ילד רוצה קשר עם ההורה שלו, והלימוד בחברותא יכול להיות זמן של קרבה, חום ואהבה – מדוע פעמים רבות זה לא עובד? לפניך כלים מעשיים שיסייעו לך עם כל ילד, במיוחד אם הילד עם הפרעת קשב (ADHD).
מאת: חיים דיין עו"ס קליני ודוקטורנט, יו"ר מכון הקשב
הגדרת מטרה - את הלימוד העיקרי הילד עושה בת"ת, שם גם הוא נבחן. לכן המטרה המרכזית בלימוד איתו היא "להאהיב את הגמרא על הילד". שים לך "מצפן" שיכוון אותך: תחשוב איך אתה רוצה שהילד יתייחס לגמרא עשרים שנה קדימה או כיצד הלימוד היום יגרום לילד לרצות ללמוד איתך פעם נוספת. בזמן הלימוד נביע יותר חום ואהבה, מחמאות ותחושת חשיבות פחות ביקורת, "מבחנים" ובדיקות.
הכנת הסוגייה - גם אם מכירים את הסוגייה, עצם הכנת הסוגייה עבור הילד יכולה לשפר את הלימוד המשותף. ככל שהסוגייה ברורה לנו יותר, כך ניתן ללמד אותה בלשון קצרה, לחשוב על אמצעי המחשה וכדומה. במקרה שהבן מתקשה בלימוד, יש מקום לשקול דווקא להכין איתו את מה שילמדו שבוע הבא. במקרה שהוא מסרב ללמוד עם האב, אפשר ללמוד מסכתות אחרות, אגדות חז"ל או ספרים אחרים.
תנאים סביבתיים - נשים לב אם הילד זקוק למקום שקט, או דווקא למקום שבו יש אווירת למידה תוססת; האם הוא נתרם יותר מלימוד בו הוא יושב ושומר על תנועה מינימלית או שהוא מתרכז יותר דווקא בעת תנועה כמו הליכה או עמידה. הכר את הילד: לפעמים המאמץ להימנע מתנועה גוזל מהילד משאבים וקשה לו יותר להתרכז וללמוד ולפעמים המצב הפוך, ודווקא הדרישה לשלוט בתנועתיות תעזור לילד להתרכז בלמידה.
חיזוק חוזקות - בלימוד הסוגייה יש חלקים של "תוכן" - העיקרון הפנימי – עיגול, וחלקים של "מסגרת" - הצורה החיצונית כמו קריאה וחשבון הסוגיה - ריבוע. יש ילדים שנמשכים או מוצלחים יותר בעיגול של הסוגייה ואחרים בריבוע. למרות הצורך לעסוק בחסר, נתחיל דווקא מהחלקים החזקים. למשל, אם הילד נמשך לעיגול של הסוגייה, נחשוב איתו איזו דעה מובנת לו יותר, מה הוא היה פוסק במקרה דומה (עיגול), ומשם נחדד את הצורך לראות איך מוציאים מתוך המילים של הגמרא את ההלכה במקרה הזה (ריבוע).
חלוקה והטרמה - נחלק את הסוגייה ליחידות קטנות ולהטרים (מלשון טרם: לתת כותרת שתסביר מה הולכים ללמוד. דוגמאות בהערה[1]). בנוסף, נזכיר לילד מראש מתי נלמד וכמה זמן בדיוק הלימוד יימשך (מפסיקים בזמן גם אם לא הספקתם. בכלל עדיף שהילד יהיה בתחושה שהוא רוצה עוד מאשר בתחושת רוויה). נעזור לילד לעצור מסחף העיסוקים שלו בעזרת פעילות שמסמנת את תחילת הלימוד, כמו לתת לילד לקרא תפילה שקודם הלימוד, או פעולה קבועה שעושים בתחילת הלימוד. כשעוצרים את הילד מעיסוק שהוא שולי בעיניכם, נתן לו כבוד. נזכור שבעיני הילד העיסוק שלו במשחק הוא בגדר "דברים שברומו של עולם".
לימוד פעיל – נעודד את הילד להיות פעיל, להוביל, לחשוב, לקרא, להסביר, להשלים משפטים בעל פה וכדומה. ככל שניתן נפעל כדי שהילד יהיה יותר מלמד-פעיל מאשר מקשיב-סביל. קל יותר להתחבר למשהו שיוצר מבפנים לבחוץ מאשר למשהו שבא מבחוץ לבפנים. קל יותר להתרכז במצב פעיל מאשר במצב סביל.
לימוד חוויתי – דגש על רגשות חיוביים: הנאה וסיפוק, חווית הצלחה, סקרנות ועניין, תחושת ערך ומשמעות, שמחה והתלהבות. למשל, להנכיח את המשמעות הרוחנית של הלימוד, להמחיש את הסוגייה, להפוך אותה למציאותית, להחיות את הדרמה שהייתה בבית המדרש התלמודי, לשלב סיפורי חז"ל על אותם חכמים שלומדים את תורתם, על המקומות או מאורעות קשורים כדי שהילד יחווה את הגמרא כעניין חי וממשי.
חיבור לעולם הילד - חלק מהסוגיות עוסקות בדוגמאות שאינן מוכרות בחיי היום יום של תלמיד עירוני, כמו שור ופרה. כדי שהלימוד לא ייחווה כמופשט ומנותק מהמציאות הריאלית של החיים, נבין את העיקרון שמבוטא בדוגמה שהגמרא הביאה נמצא לו דוגמה הקרובה לעולמו של הילד בה מתבטא אותו עיקרון.
לימוד מעורב – לעודד את הילד "לתפוס צד" בסוגייה ולומר כמו איזה דעה הוא היה פוסק ומדוע. לחבר את הדיון לחוש הצדק ולהגיון שלו. לאפשר לו לשאול שאלות מנקודת מבטו, גם אם הן נראות לא חשובות. לפעמים נדמה להורה שהשאלות באות ממקום של וכחנות, פיזור או חוסר רצינות. ייתכן שזו דרכו להתחבר לסוגייה או להראות שהיא חשובה לו. גם אם השאלות אינן מוצלחות אפשר לשפץ אותן ולתת להן משמעות. כאשר הן מפריעות מאוד למהלך הלימוד, אפשר לרשום אותן בצד ולהקצות להן זמן מכבד בסיום העניין.
לימוד מעשי – לחבר את הסוגייה לעולם המעשה כדי שהילד יתפוס שגמרא היא ספר הלכה אקטואלי ולא דיונים שנידונו פעם. למשל לתרגם את הדיון לשאלה מעשית במציאות של זמנינו – אם הילד נוטה לדברים מעשיים, או לחלץ מהסוגייה שאלה תיאורטית – אם הילד נוטה להעדיף שאלות עיוניות. ניתן להיעזר בספרי הרב זילברשטיין, הרב שפיץ, מאורות הדף היומי, גמרות מבוארות/מאויירות וכיוצא. חשוב ליצור לאחר מכן את החיבור בחזרה לסוגיה עצמה, כדי שהתלמיד יתרגל למצוא את הדברים בתוך דף הגמרא.
מאמר זה הוא חלק ממאמר מורחב אותו ניתן לקבל בנפרד
[1] למשל, בסוגיית ייאוש שלא מדעת, ישנן שתי הטרמות. הטרמה לריבוע: נלמד את מחלוקת אביי ורבא מה דינו של ייאוש שלא מדעת, האם הוא נחשב ייאוש או לא. נלמד על שני מצבים שבהם אביי ורבא מסכימים ביניהם, בהמשך נלמד במה הם חלוקים, ולבסוף ננסה להוכיח ממקומות שונים כמו מי ההלכה. כל הוכחה היא סוגייה קטנה בפני עצמה והיא גם חלק מהסוגייה הגדולה, כמו עיר בתוך מדינה. הטרמה של העיגול: כשחפץ של אדם נאבד ממנו, הוא כבר לא מחזיק בו פיזית ברשות שלו, רק בדעתו הוא מחזיק אותו. לא מחזיק ביד, רק בראש. ולכן הדין שכל זמן שהוא ממשיך "להחזיק" את החפץ בכח המחשבה והוא לא מתייאש ממנו, אזי החפץ נשאר בידיו והמוצא חייב להכריז. אבל אם הוא מתייאש ומפסיק להחזיק אותו גם בדעתו, אז החפץ נעשה כעין הפקר והמוצא אינו חייב להכריז. הסוגייה שלנו עוסקת במקרה ביניים, במצב שבו אדם לא התייאש בפועל, אבל זה רק משום שהוא לא ידע שהחפץ אבד לו, לו ידע היה מתייאש, מה הדין במקרה כזה, נחשב ייאוש או לא? הרי אלו שלו או חייב להכריז?
