הנושאים החמים
עומק הציור - כעומק הצלילה
את יד אבשלום, ראיתי לראשונה אחרי ירידות גיא בן הינום על קטנוע, מתוך שכונת סילוואן. דודו הרכיב אותנו, אל כמוסותיה וסודותיה של ירושלים הקדמונית.
כשהגענו למאוזוליאום העתיק, הייתה השמש כמעט כמו עכשיו, בחצי המערב. רכה ומכסה את העולם בגלייז של צבע חם, יורדת את דרך יפו לעבר הים.
׳יד אבשלום׳, פתח דודו, ׳הוא מבנה בעל ארכיטקטורה אקלקטית המספרת את סיפור העיר.. תראה את המדף המצרי, שטוח מלמעלה וחצי מקושת מלמטה, את העמודים הרומיים ועיטור החבל, את הגליל על הקוביה, העיטורים מעל לעמודים, הקרניז הסובב למבנה..׳ וכך היה מונה סממנים, המעידים על חולה בהיסטוריה.
בתום שעות שחלפו כרגע ובקץ הסיור הראשון בחיי באתרים כאלה, עמוסי ארכיאולוגיה סגורה למבקרים ומסע בזמן עד לתקופת הכנענים, החלטנו יחד שיד אבשלום אכן מתאים, להיות הנושא של הציור הראשון בסדרה.
-
עיסא, המארח באוהל של עיר דוד במקום, מזג לנו קפה והלך להשקות את הגמל, תוך שאנו צוללים לפרטי פרטים תקופתיים, מנהגי קבורה קדומים, כמו הביטוי התנכ"י 'ויאסף אל אבותיו' המספר באגביות על מנהג המלכים והעשירים בעבר, לנוח תחילה במערות הקבורה למשך כשנה, ובבא העת אספו וקברו את העצמות.
השמש ליטפה את יד אבשלום וזהרה עליו, מצלילה את מערת הקבורה מאחור. מאבק ממשי התפתח בין האור והצל, האור מגלה והצל מדגיש, האור בָּהִירָהּ והצל כְּהוֹתָהּ ובמקום שנגמר הצל, מתחיל האור.
ובגליל, הצל והאור מתערבבים זה בזה, יודעים כי מחר שוב תשטוף השמש אור ושוב יפגשו, ומוטב להם חברותא. כמשל העיגול, שהוא כולל הכל.
אחרי כמה קפה, חבשנו קסדות ובמקום הביתה טיפס הקטנוע השחור את הר הזיתים ממרגלותיו לקודודו, חושק להראות את תשעת קבי היופי, של עיר אשר גופה אבנים וליבה אש.
-
חזרתי לסטודיו ומתחחתי בד קנבס במרקם עדין, על מסגרת של מטר וחצי על מטר. מרחתי ג׳סו לבן, עמדתי עליו שכבה אחר שכבה שיזדרז להתייבש, נוגע לבדוק והורס מפעם לפעם, צבעתי מעל הלבן בגוון החם ההוא, של השמש המאוחרת. בכל ציור עושים ככה, מורחים אימפרימטורה (צבע שקוף), לאפשר הגבהות בציור כתמי האור הגדולים, באמצעות הצבע הלבן.
אך טרם באתי אל הציור, מאחר וחוויה היא שלולית ענקית בלב סערה, רק כשוך הסערה כששקע הבוץ אפשר לראות את המים בשקיפות. כמעט מילה במילה של התירוץ העצמי מיצר הדחיינות ועדיין, יש בזה אמת. ובכלל, אני שותה קפה שחור עם חלב, כך שגם שם הבוץ צריך לשקוע, לצלילות הקפה והדעת.
לאיטם, החלו לבוא לדמיוני חריצים וצורות של כתמים ורעיונות, שאילו עלו על דל שפתי היו מתעקמות לחיוך, על הדרך המשעשעת בה מציגים החיים את עצמם כשהם בחברת מכחול, ועל איך שגם אנחנו. והנה בקיר ימין יושב אריה בתוך צורות האבן ושכבות הסלע, גורם לי לתהות כמה שנים לקחו לו כדי להגיח, בסבלנות של מלך, או שאלו בכלל שלושה דובים נודדים.
התחלתי. גבעות צבעי הענבר על הפלטה גדלו עם שאריות הצבע של סופי השבוע, גם הלבן טיטניום שהוא אטום והלבן צינק השקוף ומדכא הרוויה, נערמו. הנייפלס ילו נדמה כתלוליות של חול מדברי, והאולטראמארין וויולט, החכם שבצבעים נאסף, כשכל שארית ממנו דומה לפירורי שיחת חולין של תלמידי חכמים. הציור הוא מחזה כאוטי והרמוני של צבעים נקיים בתלוליתם על הפלטה, הנולדים מחדש על הקנבס לצבעים אחרים מאותה משפחה. תוהו ובוהו ורוח.
ומרגע שהתחלתי, לא הבחנתי שאני נושם את חמצנו של הציור, מגלה במעמקים עוד ועוד צורות חיים חדשות, זוויות וכתמים, צורות, הגבהות והנמכות ואיזונים, שברים ושגיאות ותסכול ומחשבות מי יבין על החלפת מקצוע, לבנאי או מנקה רחובות, ואחריהן גאולות קטנות ומישור של עבודה, שאין עונג מצמרר יותר ממנה, שאין מקצוע שישווה לה.
ובעת שציירתי את אורן המחטים הענק והצפוף באופן מחשיד, ראיתי רק אורנים ומחטים שארץ ישראל עשירה בהם. איך נראה האורן כשאור נוגע בו, והמחטים הקבורים בצל, ומהי ההתרשמות שלי, ושאלות כמו האם יש דרך פשוטה לצייר עץ כזה, ואיך בכלל מרגיש לגדול בתור אורן, והאם הוא יודע איך הוא נראה, או שהוא פשוט מרגיש.
והאם יד אבשלום יודע שמהזווית שלי, יש לו כנפיים גדולות, עשויות אבן ועליהן נוצות זהובות של קש וגבב.
והאמת, הגמל לא ישב שם, הוא היה מחוץ לשדה הראיה, מביט אל שער האשפות ומדבר עם עיסא, אבל לציור נכנס בשביל הקומפוזיציה, להראות לנו שבלעדיו, לא היינו מבינים כמה ענקית היד הזו, אך האמת לאמיתה, הרעיון של דודו.
ובימין הציור, בנוף הקדרון שעל גדות האכזב שלו בנויה סילוואן, נראה עפרה של ציון במקום שכונה, ועל הר הזיתים שהיד חצובה ממרגלותיו קברים הקיצו ורננו. מהזווית שלי, אין זו אלא גאולה כללית, אחרי כל הגלויות שעבר הציור.
תודה לעיר דוד, לדודו, למכחוליי ולצור, שאין צייר כמוהו.
שולם פייגין - צייר רב אמן ומרצה בפרוג
