shutterstock_255526342.jpg

חלון הזדמנויות / שרה מגן

"ישראלית אחת, אמפולסיבית מידי. אני לוחשת לעצמי ונושכת את שפתי... עוד רגע קט, עוד חלקיק של רגש מכאיב וההצפה בא תבא. ותשטוף את פני. למרות המקום...
נכתב ע"י שרה מגן. · ‏5/8/18 ·
  1. שרה מגן.
    ״מה הרגע הכי קנדי שלך?״ שאלה אותי חברתי אילה. כשחזרתי משהייה בת שבועיים בקנדה. היא תפסה אותי לא מוכנה, אבל היה לי ברור מאוד במה אני הולכת לשתף אותה.

    ״זו שאלה מעניינת״ השבתי לה ועצרתי רגע כדי לחשוב איך לנסח את הרגע הקנדי שלי "חלון הזדמנויות אני קוראת לרגע הזה"

    ----

    חשון תשע"ב. קנדה, מחוז אונטריו, טורונטו.

    אני מלווה מנותח השוהה בבית החולים הכללי Toronto General Hospital הממוקם ברחוב אליזבט.

    בית החולים שמתהדר בשני נכסים יחודיים.

    נכס ראשון ואנושי - ד"ר טירון דיוויד, הקרדיולוג מספר 1 בעולם, שלזכותו נרשמו כמה פיתוחים פורצי דרך בתחום רפואת הלב. אדם גבוה, חייכן וצנוע. בן לאב יהודי.

    ונכס שני - חוקי נקיון וסטריליזציה ברמה גבוהה.
    מה שבולט לעין מבקר הם מתקני הספטול המפוזרים בכל פינה אפשרית. בחדר אחד ספרתי 5 מתקני ספטול לחיטוי ידיים. הספטול - חומר קריר במגע ג'לטין. המחסל כל אפשרות להעברת חיידקים.

    שטיפת הרצפות אינטנסיבית בסחבות חד פעמיות, אין ספור פעמים ביום שעשעה אותי. רוטינה קבועה של נקיון על נקיון.

    האוירה בבית החולים אלגנטית ורגועה.

    אדריכל בית החולים פרס את החלונות לכל רוחבם של החדרים מקצה לקצה. והשאירם סגורים. החפצים באויר צח וטבעי נאלצים לצאת מחוץ למתחם בית החולים.

    לולי המכשירים המצפצפים בטיפול נמרץ, והחולים "ומלוויהם דקי הגב" - עמודי האינפוזיה.
    אפשר היה להאמין, שאנו שוהים בבית מלון מהודר ונקי.
    האולם השקוף רחב הידיים, הצופה לכיוון הרחוב, הכורסאות והעציצים הפזורים בו. הכל גדול במיוחד.

    פסנתר כנף שחור ומבריק ניצב באמצע האולם. מוקף בגדרות חבלים סביבו.
    הכל מזמין לשבת, לשוחח בקולות מהוסים, לגרור רגליים במתינות. ולהצטלם מידי פעם בפינה אטרקטיבית אחרת. תוך כדי תכנון קפדני של הנסיעה למפלי הניאגרה הקרובים.

    -

    אני יוצאת מבית החולים אל הרחוב הרחב, מדרכות בנויות היטב. תחזוקה מופתית.

    קנדה מדינה רחבה ואורירית. מדינה גדולה ואנשיה מועטים.
    מולי בית החולים סִינַי. מימיני חנויות סיניות פשוטות, משמאלי בית החולים לילדים ובסופו של הרחוב מתנשא מגדל הסי אן.

    עיפות משתלטת עלי ובמיוחד על עיני. מתמכרת לשלווה, ונדמה לי שאם אמשיך ללכת בעצימת עיניים בקו ישר ישר. אגיע לקצה האנטנה שבראש מגדל Cn, שהוא האתר הייחודי הכמעט יחידי בטורונטו.

    מגדל סי אן הוא מגדל תקשורת ותצפית בגובה 553.33 מטרים. בראש המגדל נמצאת מסעדה מסתובבת, הסוגרת סיבוב שלם כל שעה ועשר דקות. המסעדה נחשבת למסעדה הגבוהה בעולם. באחת ממרפסות התצפית, בגובה 342 מטרים, ישנה רצפת זכוכית המהווה אטרקציה פופולרית לתיירים.

    -

    דבר מה מטריד אותי.
    ואיני יודעת מהו.

    בכל זמן, כשאני יוצאת אל הרחוב.
    תחושה מעקצצת מכסה אותי, אי נוחות מרגיזה, אני מניעה את ראשי הנה והנה, כביכול זבוב טורדני התיישב לו על קצה אפי, והוא מגורש על ידי שוב ושוב, המראה אינו מלבב, בלשון עדינה.
    שום דבר לא מועיל. ואף בדל של רעיון לא צץ ומסביר את החידה.
    -
    מצב עניינים כאן מעיק קשה וסבוך.

    החרדה לשלום החולה ששוכב בטיפול נמרץ במצב קשה. הטיפול בו ובכל הסובב. הדאגה והגעגועים ליקרים שנשארו בארץ.
    הכל מתכדרר לאגרוף אחד שנעוץ בין צלעותי עשרים וארבע שעות ביממה, מקשה על הנשימה, ומסרב להרפות.
    הרפיה כלשהי, תוציא דברים משליטה. התמונה תתפרק, וחלקיקיה יוטחו לארץ שבורים ומרוסקים.

    מה יכול להיות מעבר לכל התסריט המורכב והכמעט דמיוני.

    אני מנסה ללכת מהר יותר, מבטים סובבים אותי, בודקים את הליכתי הנמרצת. אף גבה לא מורמת. האדישות אזרחית של קבע כאן. היא השולטת והקובעת.

    ישראלית אחת, אמפולסיבית מידי. אני לוחשת לעצמי ונושכת את שפתי, מתנשמת ומתנשפת מנסה להתרכז. עוד רגע קט, עוד חלקיק של רגש מכאיב וההצפה בא תבא. ותשטוף את פני. למרות המקום והזמן.
    בארץ אני נקראת אשה מאופקת ועניינית. לכו תספרו זאת לקנדים, והם יצחקו על הבדיחה.

    אולי ארוץ קצת. כאילו אם ארוץ ההרגשה תשאר מאחורי ותעזוב אותי.
    וזה לא. זה חלק ממני.

    מה נדבק אלי ברחוב? אני שואלת את עצמי, מה זה יכול להיות, מה לי ולרחוב הקנדי הזה, מעולם לא ביקרתי בו עד לעת הזו. והוא בשבילי - שביל הגישה לבית החולים ותו לא.

    מה הגורם שיכול להפריע בצאתי לרחוב.

    יום אחר יום - התופעה אינה חולפת.
    מזג אויר קריר, אבל לא מידי. ובהליכה נמרצת הוא אפילו נעים למדי.
    תעלומה.
    סקרנות וחוסר נוחות מתערבלים לקוקטיל חמצמץ וחמקמק שתופס לי את המחשבה גם במצב האקוטי בו אני נמצאת. תמהיל שכזה.
    -
    צפירה של מכונית נשמעה לפתע.
    -
    וצפירה גדולה עוד יותר קורעת את תודעתי לתעלומה המלווה אותי בימים האחרונים.

    ענן הערפל נמוג בפתע.

    ושמחה של ודאות ממלאת אותי.
    -
    צפירות המכוניות בארץ ישראל!!!
    הכל כאן שקט שקט. מתון מתון ורגוע עד להרגיז.
    אין צפירות של מכוניות, א-י-ן צפירות. הכל שקט.
    גם כאשר טור המכוניות מזדנב לו לאורך הרחוב הארוך עד למגדל סי אן. דממה באויר.

    נראה כי האנשים כאן מעולם לא ממהרים, וכנראה שום דבר לא יוציא אותם משלוותם. גם כאשר הם נתקלים בהומלס השוכב על המדרכות, הוא נדמה עליהם כאויר.
    האדישות פרושה על פני הרחוב כענן עצלני ויגע שירד לרבוץ על הארץ בין הבתים, האנשים והמכוניות. וקבע שם את מקומו לצמיתות.

    והשקט הזה הוא שצפר לי באוזניים באלפי צפירות. של מועקה.
    יותר מכל צפירות המכוניות בגאולה או רבי עקיבא.
    -

    בנחיתתי לתוך מונית ישראלית צפצפנית. בדרכי הביתה בשלום.

    ממלאות את החלל צפירות עצבניות, דוחקות, מחרישות, מעצבנות ומשעשעות יחדיו. ונהג חפוז דוחק ברעהו המזורז והחפוז. ויחדיו הם יוצאים בחריקה אל הכביש הראשי, קדימה.

    הבנתי, כמה כוח טומן בחובו כל הרגל. כח מיוחד, המתחזק עם השימוש בו, יותר ויותר.

    כל התחלה של מעשה טוב הוא חלון הזדמנות לשינויים מרחיקי לכת. לצמיחה חדשה. למהפכות פנימיות וחיצוניות. להרגלים השולטים בנו. לטוב ולמוטב.

    -

    אולי רק,
    אתרגל לברך ברכות בקול, אתרגל להקשיב לאנשים מבלי לחפש מה יש לי להגיב בנושא, אתרגל לנשום עמוקות לפני שאני מגיבה לילדים, אתרגל להמנע משיחות על אנשים.

    אזי,
    אפתח לעצמי לעיתים חלונות להזדמנויות חדשות מלאות ברצון בהתמדה ובתקווה.
    אז אצליח להגיע לאופקים רחבים ורחוקים יותר.

    ----

    ואילה, שהקשיבה הסכימה עימי. "זהו בהחלט רגע שאי אפשר לשכוח"
    ואני הרהרתי אודות צעידת הבוקר המשותפת שלנו. בחמש שנים אחרונות. שהחלה באקראי וגרמה לנו למהפך בהרבה תחומים בחיים.

תגובות

בכדי לרשום תגובה, עליך להרשם לאתר.
  1. גרשוני
    מאד מאד מיוחד ועוצמתי, מלא רגש ועומק.
    משלב גבוה ואינטלקטואלי...
      מערכת בית פרוג, תמר21 ו-שרה מגן אוהבים את זה.
  2. תמר21
    וואו, יפה. שרה!
    נהניתי מכל מילה
    והטקסט יחד מלמד ומחכים מאד.
    העברת כל כך בבהירות את הניגודיות בין התחושה הנקי'ה והחגיגית כמעט בבית החולים, לבין המצב האמיתי של הדאגה והחנק שחשים מול המטופלים בטיפול נמרץ. הקונפליקט צועק.
    אהבתי את 'המלווים דקי הגו'. גאוני!
    המציאות של ללכת ברחוב זר עברה כל כך מוחשית. בלעתי בצמא את התיאורים.
    נקווה שתלכי רק לדברים טובים ומשמחים אי"ה...
    והמסר, שמובע כל כך יפה כהרגלך. מחכים ורך ונעים.
    אני נהנית מכתיבתך השקולה והנושמת.
    המשיכי כך בע"ה, ותצליחי תמיד... :)
      שרה מגן ו-מערכת בית פרוג אוהבים את זה.
  3. מה הענינים
    המסר, המסר תפס אותי
    הכתיבה מלוטשת ואיכותית לחלוטין
    התיאורים אותנטיים
    אבל המסקנה עולה על כולן.
  4. אשכולית
    שרה, סיפור מיוחד ולא שגרתי!
    כתיבה יפהפיה ותובנות מופלאות. נהנתי מאד לקרוא!