אבא שלי הוא מלך גדול

בידו הכח לשלוט ולמשול,

זה זמן ארוך שלא ראיתיו

במעונו - לא ביקרתיו.

שעה אחר שעה הָ‏‏‏לם הגעגוע

ונקף עוד יום, ועבר שבוע,

עד כי גמלה ההחלטה בליבי

להגיע מהרה לביתו של אבי.

וברוך ה' גברתי על המניעות

ועלה בידי תשוקתי למלאות.



ובבואי לפני אבי המלך

תהיתי אַיה המדור בפלך?

היכן הזבול? איפה הבית?

כסו פניו חרולים ושית!

תרתי וחיפשתי את הארמון

ולא מצאתי מעון בו ישכון,

לעיני ניגלה רק כותל אבנים

ודמויות שחוחות מצמידות לו פנים.



בצר לי עשיתי אף אני כמותן

הרכנתי ראשי ויללתי כמו תן,

ונזלו מאישוני דמעות כבמבול

ולא יכלתי לשית להן חק וגבול.

ולפתע שמעתי כאילו בת קול

שהעלה בי המלך הכל -יכול,

ודימיתי בליבי שקובלו תחנוני

וכמו קול מעודד לחש באוזני:

"אל נא תעצבי, בת יקרה

לזבולי אשובה חיש במהרה,

אבנה בית המקדש לתפארת

ולראש מייחלי אשים עטרת.

אזי ימלא העולם בששון

ולא יארע עוד פגע ואסון,

ובחוצות עיר קודשי ישמע

קול רינה ושמחה עצומה".



ומאז ששמעתי הקול המנחם

ידעתי – קרוב לציון המרחם,

ושבו כוחותי, וננסכו בי אונים

להמתין להבטחת "ושבו בנים"...