הרבי מילובביץ, שמן על בד, 63 על 70 ס"מ, 2023

קישור לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/sOelc6t3tzg
קישור לצפייה בגוגל דרייב: https://drive.google.com/file/d/1eyre4G3FAdTzFvZMbZw5w9-XN80VYUdP/view?usp=sharing

"באנו חושך לגרש"

בניגוד לציורי הדיוקן בשנים האחרונות, את הרבי החלטתי לצייר בשחור לבן, ומעשה שהיה, כך היה: בעודי טרוד לסיים הזמנה בציור שמן של גדול בישראל, רווי בצבע, כרגיל, מצאתי את עצמי כמו כל עם ישראל עומד נדהם וקפוא נוכח המאורעות בשמחת תורה תשפ"ד. הטבח הנורא שיתק אותי ומנע מהקשר המצוי של עין-יד לפעול. המכחול נדם. ימים רבים לא יכלתי לצייר. זה הרבה מתחת לרף שבו המוזה אמורה לשרות על האומן. מוזה. מה זה בכלל. דכאון.

חיפשתי לי מזור להפעיל את המערכות. חשבתי על הפסוקים הראשונים שקראנו בבית הכנסת בשמחת תורה. פתיחת ספר בראשית: "ויאמר אלקים יהי אור – ויהי אור". כפי שאני מרבה להסביר במבוא לשיעורי הרישום בפחם – שהוא עצמו מבוא לעבודה בצבעי שמן – הבסיס של העבודה הציורית הוא העקרון הטונלי: מערכת היחסים שבין האור והצל, דרגות הטון מן הכהה ביותר לבהיר ביותר, ואופני המזיגה של האור והצל, ממפגש חד וניגודי – עובר במפגש רך ועד למזיגה הדרגתית ומטושטשת ביניהם. הבורא יצר עולם מופלא בששה שלבים אבל את העקרון הפותח הוא השתית על יחסי אור מול חושך: "ויהי ערב, ויהי בוקר – יום אחד". ואז זה נבט בתוכי. אני אצייר בשחור לבן בלבד, ואנסה להקרין את האור מתוך העלטה. זו היתה הפעילות הראויה לאבל שמצוי הייתי בקרבו. אבל את מה אצייר? אצייר דמות שהאהבה קורנת מתוכה, בחיוך שובב ואבהי, חיוך שאיננו רק מכיל אלא כזה שגם דוחף לעשיה מעל ומעבר לכוחות המצויים, חיוך שמחלץ מתוכך את המנהיגות, גם מול החושך שבחייך ובהוויה. גם נוכח השנאה. ודמות כזו היא ללא ספק הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מילובביץ.

פעם, כשהרבי חילק דולרים, פנתה אליו ילדה קטנה בקול ואמרה: "הרבי אני אוהבת אותך!", והמבט שהיא קבלה ממנו – רבן של ישראל שבעצמו היה חשוך בנים – היה מסוג המבטים האלו שלו שקרנו ממנו תדיר – אותו ניסיתי להביע בדיוקן הזה.

באחת מפסקאותיו המדהימות (המנותחת היטב כמו רבות אחרות בספרו המצוין של הרב ראובן הכהן אוריה "כלא חד – סודו המשיחי מיסטי של הרבי מילובביץ") מסביר הרבי את גדלותה של הפשטות הילדית:

"ידוע מאמר גדול בישראל (הריב"ש) "אני מתפלל לדעת זה התינוק" שכיון שאינו יודע אודות דרגות באלקות, ענייני ספירות כו' הרי תפילתו היא להקב"ה בעצמו, כפי שהוא למעלה ממדרגות ותוארים, מהותו ועצמותו ית' ממש. ובעומק יותר – יש מעלה בתינוק כפשוטו לגבי גדול בישראל שמתפלל לדעת זה התינוק: גדול בישראל – כיוון שיודע ומבין ומשיג בעינייני הספירות כו' צריך לשלול כל הדרגות והתארים, "אליו ולא אל מידותיו" עד לתכלית הידיעה שלא נדעך... (ו)רגש העילוי (ג.ש. שחש הצדיק בעקבות תפילתו) הוא ממהפלאה דשלילת דרגות ותארים. מה שאין כן תינוק – כיוון שאין לו מושג בדרגות ותוארים, כוונתו היא להקב"ה בעצמו שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה – עצמות ומהות... אצל התינוק ההתקשרות להקב"ה היא מצד עצם הנשמה" (התוועדויות תשנ"ב, א עמ' 314).

אז פשטות ואהבה. ציירתי בצבעים פשוטים, ומתוך אהבה. כמו עובר המבקש להיוולד. והדבר הזה אכן עבד. אט אט הלכה וקרנה לה ההארה מתוך הכהים שמרחתי על הקנווס, והארת פנים יפת תואר נבטה אליי במבט חודר "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם". הרישום (כל ציור בשחור לבן מכונה בעגה המקצועית – רישום – גם כאשר מבוצע בצבעי שמן) התחיל להתארגן לכתמים שמנהלים יחס ביניהם, מעין ריקוד של כתמים הפוגשים, ומתנגשים, ומתערבבים זה עם זה וזה מול זה. לעיתים ניגוד, לעיתים מזיגה, ולעיתים טשטוש, וכמו אותה קרן אור אחת של קו אין סוף שהאירה את כל חלל הצמצום (ה"רשימו"!) ובנתה ממנו את כל עולמנו, בקבלת האר"י – כך האור והצבע הלבן בנה את הציור והפעיל מחדש גם את הכתמים השחורים, הסתמיים. הציור כולו נהיה ''חי''.

מיניה וביה חזרתי לצייר גם בצבע, מנסה עקב בצד אגודל להחיות חלקים בתוכי בראיה אופטימית וחיובית של חזרה לחיים – למרות ובגלל הכל. דווקא מתוך העקרון הטונלי, המבחין יפה את האור מן החושך, לעיתים תוך הבדלה בין היום והלילה "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", ולעיתים תוך הבנה שיש למזג בין הכתמים כמו בבין הערביים או באיילת השחר, מתוך עקרון זה ניתן להגיע אל הססגוניות של מה שטוב בחיים, מתוך הודיה על הקיים. דומני, כי מחובתינו האישית המשפחתית והלאומית, כעם, היא להלחם ברע ובחושך ויחד עם זה, ושמא מתוך זה - להחזיר לחיינו וללחיינו את הצבעוניות, את מחול הכתמים – שלמרות היותם שונים כל-כך, ומקוטבים כל כך – רק הארגון שלהם בהרמוניה מסוגל לחולל את הפלא של אורגניזם חי. "עם ישראל חי".

קרדיטים:

Photo: Shlomo Vishinsky | Courtesy Zev Markowitz / Chai Art Gallery
Music: Levi Samama