הנושאים החמים
מה משותף בין הבחור העליז והידידותי שלמרות כל החברהמניות שלו לא מעז לגשת לעמוד בבית הכנסת.
ובין היהודי שפוחד להכנס למעלית כי בגיל חמש הוא נתקע עשרים דקות במעלית חשוכה יחד עם אחיות שלו שלא הפסיקו לצרוח.
ובין האברך העדין שמאבד עשתונות כשלא הולך לו משהו, ומגיב בצעקות צרודות ונלעגות, בבעיטות כואבות בקירות, ובניפוץ הכלים שבהשג יד בלי שום התחשבות במחירם.
לבין הרווק המבוגר שלא מעונין להתחתן, בגלל אמונה פנימית בלתי מודעת שכל הנשים הן מפלצות, בעקבות ארועים שליליים קשים שחווה, נעבאך.
ויש גם את הילד שפוחד לישון בחושך, ומה שהבעיה הזו קיימת אצל 80% מהילדים לא עושה את זה פחות בעיה.
המשותף לכל אלו, שכולם יודעים בשכל שהם לא צודקים, ושאין כל יסוד לפחדים שלהם, אבל כך הם מרגישים ודי, אין מה לעשות!
הוא יודע שמעולם לא מת אדם במעלית סגורה, ושהדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהוא יצטרך להמתין זמן קצר לחילוץ.
הכעסן יודע שהוא עושה צחוק מעצמו והסצנות שהוא מציג משיגות רק את ההיפך.
הילד מבין שהמעיל התלוי על דלת הארון לא הופך בחושך לחית טרף ושגנב לא יכול להיוולד בארגז של המצעים, אבל לך תסביר את זה לבטן המתהפכת, לכדור המתעגל בגרון, לאצבעות הרועדות ולזעה הקרה. לך תסביר את זה ל....
תת הכרה.
כן, היא האשמה!
כולם היו חסרי אונים נגדה, כולם חשבו ש"ככה זה" "זה הטבע שלי" שהגישה אל התת מודע חסומה, אין כניסה.
כולם תפסו שאי אפשר לדבר אל התת הכרה, כי מילים זו לא השפה שלה.
אי אפשר לשכנע אותה כי הגיון זה לא הלוגיקה שלה,
אי אפשר לשתק אותה כי יש לה מערכת הפעלה עצמאית שעוקפת את כל הקשרים שלנו אליה.
לכולם חכתה הפתעה.
כולם נדהמו להחשף לשיטות טיפול מתקדמות, שיטות שהתגלו רק בשנים האחרונות, בחסד השם מצאו מדענים את הפתח האחורי המוסווה היטב, את דלתות הסתרים המובילות דרך מנהרות סודיות היישר אל התת מודע.
כולם היו מופתעים/נבוכים/משתאים להמחשה שנעשתה להם בו במקום, איך לאחר כמה דקות של תהליכים יוצאי דופן, הם מוצאים את עצמם פורשים ידים בתמהון ובחיוך מוזר הם לוחשים "לא יודע מה קרה פה, לאן הפחד נעלם".
או במילים פשוטות יותר, כולם פתחו דפי זהב, בחרו מטפל מתאים, אזרו אומץ וחייגו, ועשו צעד משמעותי בחייהם
כולם חוץ מההוא מהמעלית,
הוא לא צלצל.
הוא עדיין מתנשף בהגררו על פני ששים המדרגות לביתו,
נו מילא, הוא בטח מנחם את עצמו שהמאמץ הזה בריא ללב,
זה באמת בריא, מאד בריא, אבל רק כשזה בא מבחירה.
ובין היהודי שפוחד להכנס למעלית כי בגיל חמש הוא נתקע עשרים דקות במעלית חשוכה יחד עם אחיות שלו שלא הפסיקו לצרוח.
ובין האברך העדין שמאבד עשתונות כשלא הולך לו משהו, ומגיב בצעקות צרודות ונלעגות, בבעיטות כואבות בקירות, ובניפוץ הכלים שבהשג יד בלי שום התחשבות במחירם.
לבין הרווק המבוגר שלא מעונין להתחתן, בגלל אמונה פנימית בלתי מודעת שכל הנשים הן מפלצות, בעקבות ארועים שליליים קשים שחווה, נעבאך.
ויש גם את הילד שפוחד לישון בחושך, ומה שהבעיה הזו קיימת אצל 80% מהילדים לא עושה את זה פחות בעיה.
המשותף לכל אלו, שכולם יודעים בשכל שהם לא צודקים, ושאין כל יסוד לפחדים שלהם, אבל כך הם מרגישים ודי, אין מה לעשות!
הוא יודע שמעולם לא מת אדם במעלית סגורה, ושהדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהוא יצטרך להמתין זמן קצר לחילוץ.
הכעסן יודע שהוא עושה צחוק מעצמו והסצנות שהוא מציג משיגות רק את ההיפך.
הילד מבין שהמעיל התלוי על דלת הארון לא הופך בחושך לחית טרף ושגנב לא יכול להיוולד בארגז של המצעים, אבל לך תסביר את זה לבטן המתהפכת, לכדור המתעגל בגרון, לאצבעות הרועדות ולזעה הקרה. לך תסביר את זה ל....
תת הכרה.
כן, היא האשמה!
כולם היו חסרי אונים נגדה, כולם חשבו ש"ככה זה" "זה הטבע שלי" שהגישה אל התת מודע חסומה, אין כניסה.
כולם תפסו שאי אפשר לדבר אל התת הכרה, כי מילים זו לא השפה שלה.
אי אפשר לשכנע אותה כי הגיון זה לא הלוגיקה שלה,
אי אפשר לשתק אותה כי יש לה מערכת הפעלה עצמאית שעוקפת את כל הקשרים שלנו אליה.
לכולם חכתה הפתעה.
כולם נדהמו להחשף לשיטות טיפול מתקדמות, שיטות שהתגלו רק בשנים האחרונות, בחסד השם מצאו מדענים את הפתח האחורי המוסווה היטב, את דלתות הסתרים המובילות דרך מנהרות סודיות היישר אל התת מודע.
כולם היו מופתעים/נבוכים/משתאים להמחשה שנעשתה להם בו במקום, איך לאחר כמה דקות של תהליכים יוצאי דופן, הם מוצאים את עצמם פורשים ידים בתמהון ובחיוך מוזר הם לוחשים "לא יודע מה קרה פה, לאן הפחד נעלם".
או במילים פשוטות יותר, כולם פתחו דפי זהב, בחרו מטפל מתאים, אזרו אומץ וחייגו, ועשו צעד משמעותי בחייהם
כולם חוץ מההוא מהמעלית,
הוא לא צלצל.
הוא עדיין מתנשף בהגררו על פני ששים המדרגות לביתו,
נו מילא, הוא בטח מנחם את עצמו שהמאמץ הזה בריא ללב,
זה באמת בריא, מאד בריא, אבל רק כשזה בא מבחירה.
