הנושאים החמים
חודש שלם עבר מאז שידיי התנתקו מההגה בסוף הטסט ועד שהן נגעו בו שוב לנסיעה ראשונה.
לא בגלל שלא הייתי צריך לנסוע לשום מקום, נהג חדש לא נוסע בגלל ש"צריך", אדרבא, מהרגע שיצאתי הרחובה למחרת הטסט ובכיסי הרשיון (רשיון... פיסת ניר מקומטת שעליה מצולם סמל מטושטש של משרד הרישוי ומספר הזהות שלי עם הערה לאקונית שאגרת הרישוי שולמה, משהו שלא מסוגל לעשות רושם על איש) צעדתי לאורך החניה בחזה מתוח ובחנתי בעינים יוקדות את הרכבים, כשאני מדלג על הפושטים ומתמקד בטסלות ומעלה.
מצפה שהדלתות החשמליות תפתחנה מאליהן באוושה חרישית ואני אוזמן לקפוץ פנימה.
אחרי שההליכה במדרכה קדימה כשהמבט מופנה כל הזמן הצידה גרמה לכמה עמודי חשמל להעיר אותי מהפנטזיות, חזרתי הביתה והתיישבתי עם דפי זהב וטלפון.
על קניית רכב ויתרתי די מהר בגלל מחסור בפתקים הצבעוניים האלה שאנשים אוהבים לקרוא להם מזומנים, שאצלי הם אף פעם לא מזומנים.
אבל הייתי מוכרח לשכור מכונית כדי להגיע בדחיפות ל ל..... ל.....
לא יודע לאן, אחשוב על זה אחר כך.
פתחתי את המדריך בעמוד הרלבנטי והתחלתי לחייג בהתלהבות.
ההתלהבות בצד השני של הקו היתה נמוכה בהרבה, בקול חמוץ ויבש הם פרסו לפני את השקפתם בנוגע לנהגים חדשים.
הנועזים ביותר מוכנים לתת לנהג שאחרי חצי שנה, וגם אלו היו בודדים ביותר. ברוב החברות עליך להיות בגיל מתקדם, בעל ותק של שנתיים, ובלי עברות.
עברות ברוך השם אין לי - איך יהיו לי אם מעולם לא עליתי על הכביש לבד.
את הגיל - גם עברתי כבר.
אבל ותק של שנתיים?!
ואפילו ותק חצי שנה, איך בכלל שייך לצבור ותק כלשהו אם לא נותנים לך לנהוג?
והאבסורד הוא, שאחרי שנתיים שאני אשב בטל (בוהה בעינים עצובות בקטלוגים צבעוניים של רכבים) פתאום כבר יהיה אפשר לסמוך עלי.
הרי אחרי שנתיים כבר לא אזכור מה ההבדל בין הבלם לבין הווישרים?!
כך שאלתי את שמשון, והוא נאנח עמוקות.
אנחה בסגנון של "נו מה אמרתי לך".
שמשון הוא החברותא שלי שניסה כל העת להניא אותי מללמוד נהיגה.
"אתה תהיה עבד נרצע" אמר לי "חוץ מנחלי הכסף שיזרמו ממך החוצה לכל כיוון, זה גם בלבול מוח נורא, וצריך מרפקים ואומץ וכל הענין לא מתאים לאופי העדין שלך"
אני עדין?! אני כמו ניר זכוכית מספר 30, הוא סתם מקנא. מקנא בכישורים המופלאים שלי (למרות שהוא עבר בגיל 17 בטסט ראשון אחרי 20 שיעורים, בגיר ידני. ואני בטסט שלישי אחרי 58 שיעורים על אוטומט ובגיל שכבר לא מגלים).
שמשון הסביר לי שהדרך היחידה והמקובלת היא שעלי למצוא קרוב משפחה או חבר, שמוכן....
עם משפחה אני לא מתחיל, זה מורכב מידי.
וחבר?
איזה אדם שפוי יאבד את רכבו לדעת?! ואם קיים אחד כזה אני לא מעוניין להיות חבר שלו.
אבל לא איש אשר כמוני ירתע מקשיים, המשכתי להאבק ולחפש, ואחרי כמה חויות בלתי נעימות, בסופו של דבר נמצא הפתרון.
שכן שקנה רכב חדש והרכב הישן שלו עמד לפני גריטה, הסכים לתת לי אותו לסיבוב "אבל הוא בלי ביטוח בכלל".
צללתי לתורת הביטוחים, ומצאתי תודה-לשם חברה שהסכימה לבטח אותי לשבוע אחד תמורת חופן מופקע של מרשרשים.
.............
כשנכנסתי לאוטו המאובק שחנה במגרש נידח, שררו בתוכו חום וריח כה נוראיים, שלא ידעתי מה לעשות קודם, להתחרט, או להשתעל, או להתעלף.
אבל תאוות הנסיעה השפלה גברה על הכל.
ישבתי בגרוטאה החורקת, והתחלתי בסדרת טלפונים לשמשון.
"איך מדליקים מנוע"? (מעולם לא התנעתי בשיעורי הנהיגה).
"איך מרחיקים את המושב"?
"למה המגב האחורי עובד כל הזמן"?
לא צלצלתי לבעל הרכב, כי לא רציתי שהוא יידע שזו פעם ראשונה שלי (ידעתי שזה לא בסדר מצידי להסתיר ממנו, אבל יצרי גבר עלי).
אחרי שעה של הכשרה מרחוק, וכששמשון המיוגע כבר השמיע סימני איבה גלויים, העברתי לדרייב ועליתי אל הכביש בנהמת מנוע מחרחרת.
רבע שעה לאחר מכן, הייתי עם אשתי והילדים בדרך לפארק ענבה, והרגשתי משהו דומה למה שהרגיש אדוארד בזמן שהניחו על קדקדו את כתר אנגליה.
שאגתי בהתרגשות, והילדים סגרו את החלונות.
נעשה חנוק ואשתי הפעילה את המזגן.
מהחרכים השבורים פרץ פלט של אויר יבש וסמיך, רווי אבק מעורב בשאריות חרקים מיובשים, ומהול באידי דלק מבחילים וגז רעיל.
רגע לפני שאבדנו את הכרתנו כיבינו את המזגן ופתחנו חלונות.
ואני הנמכתי קצת את שאגות השמחה, כדי לא להבהיל את הנהגים.
הגענו לפארק ומיד נכנסתי למועדון-מחפשי-החניה,
אחרי שוטטות ארוכה במעגלים ההולכים ומתרחקים מהפארק גילינו מלבן ריק בין רכבים,
אבל הקושי למצוא חניה היה כאפס לעומת הקושי להכנס אליה.
כל המשפחה התפזרה סביב בעמדות מפתח וצעקו לי הוראות סותרות,
ואני עושה סנטימטר דרייב סנטימטר רוורס, ושוב, ושוב, עד בחילה,
הרגשתי כמו בתוך מכונת תספורת.
עד שבסוף נשמע ה"בום" הגואל והחניה באה לקיצה, ויצאתי מהאוטו בהליכה מקרטעת לבדוק את הפנסים האחוריים.
בפארק הפתענו את הילדה שנסעה לשם עם חברות בבוקר, ופניה הלבינו מקנאה כששמעה שאחים שלה הגיעו עם אבא באוטו.
קנאה שהכניסה אותנו לפלונטר רגשי בקשר לנסיעה חזור.
..........
פארק ענבה, בפאתי מודיעין רבתי,
זה ה"שוייץ" של קרית ספר.
פארק יפהפה ונקי עם מורדות דשא מרהיבים, מתקנים משוכללים לילדים, מזרקה גדולה, ואגם שקט וגדול במרכזו.
כיף להיות שם, אבל אתה מרגיש את הכיף שבעתיים כשבמקום להגיע לשם באוטובוס ממוזג ונח שמוריד אותך כמו מלך ליד שער הגן, אתה צולע אליו מחניה מרוחקת אחרי נסיעה חנוקה ואז השמש מאירה לך פנים ומנחמת אותך בזוהר העולה מפני האגם השקטים, והשלווה הפסטורלית מרפאת את אבריך הדווים, ורק מחשבה קטנה עדיין מציקה והורסת את הכל.
- "בסוף צריך לחזור"
"עם אשה וארבעה ילדים, שזה אחד מעל המותר, כלומר מישהו צריך לוותר, ואני יודע, ידוע היטב -
אף אחד לא יוותר!"
צלצלתי לשמשון,
"עד כמה זה חמור נוסע נוסף?"
- אנחה כבדה.
"הבנתי - אני מגיב לו - או קיי זו היתה שגיאה ללמוד נהיגה, יופי לך? עכשיו תגיד כמה זה חמור נוסע נוסף"
- "חמור מאד, שלא תעז, זה אלף שקל קנס, וכשאתה נהג חדש יכולים לבטל לך את הרשיון ותצטרך לעבור שוב טסט"
רק לא זה, לא שוב טסטים...
אז זהו, מישהו חייב לוותר!
אבל מבט מהיר בפרצופים הקטנים שסביבי הבהיר לי שזה לא יקרה, בחיים.
אני מוכן להיות בבגאז' - אמר מוישי.
הרעיון נדחה מיד בבוז מבוהל, אנחנו אוהבים כל ילד שלנו בחיים, ולא נכניס אף אחד לתאי הגזים.
אבל עם הזמן כשנתמשכו הדיונים הסוערים, נראה היה שאין ברירה, התא מרופד, ופתוח אל פנים הרכב, ואפשר להשאיר טלפון פועל עם הילד כדי לנטר אותו בזמן אמת.
אשתי לא הסכימה בשום פנים!
אמהות רחמניות... לך תשכנע אותן לבשל ילדיהן.
........
בסופו של דבר יצאנו אל הדרך.
איך? אתם שואלים?!
ובכן
בואו נשאיר את הדבר בצילו הנעים של הספק, זה יהיה יותר בריא לכם ולי.
שמשון הזהיר אותי, שאם בכל זאת אני עושה את השטות הזו, עלי להיראות רגוע, כי שוטרים נטפלים לנהגים שנראים לחוצים.
נזכרתי בשיר ילדות
ובאמת כולם היו לצידי,
ואכן לא היתה זו בדיוק הדרך חזרה, כפי שתקראו מיד.
......
כביש 443 היה עמוס במיוחד,
והייתי צריך לפנות ימינה בצומת שילת, אבל לא הספקתי לתפוס בזמן את הנתיב הימני.
וכך מצאתי את עצמי במצב קשה מאד.
המכוניות טסות לימיני במהירות בינעירונית ולא מאפשרות לי להשתלב,
הנסיעה האיטית שלי מעוררת בנהגים שמאחורי תשוקה להשען על הצופר בכל כוחם.
יושבי הרכב שלי צעקו לי עצות שכל אחת מטורפת מחברתה,
ולכל אלה נוספה ניידת משטרה שנסעה במקביל אלי באורות מהבהבים.
כך שנוסף לכל הלחצים נוסף לי הלחץ שעלי להיראות רגוע.
להראות רגוע גם כשנשמעים קירקושים משונים מכיוון צילו של הספק בבגאז'.
לפחות נוחמתי בידיעה שהשוטר לא יכול להכריז ברמקול "פיאט כחולה עצור בצד".
כי הצבע של הרכב היה בלתי ברור בעליל, ואת שם הרכב הישן נושן שלי שכבר מזמן לא קיים הוא לא היה יכול לדעת אלא אם כן הוא בן 85 וזכרונו עדיין תקין.
בלית ברירה המשכתי הלאה ישר בצומת, בלי לפנות לכיוון קרית ספר.
את הפניה לתחנת הדלק שבימין גם כן פספסתי,
ואז נצמדתי לימין כדי להכנס בפניה הבאה בכל מחיר, אבל הפניה הבאה היתה רק לשמאל.
שכמובן לא הצלחתי להכנס אליה.
המשכתי בימין ובסוף נכנסתי לפניה של "קברות המכבים".
עצרנו בצד חורשת עצים שוממת שהשמש הבליחה מבין צמרותיהם, ללמדנו שזמן מנחה הגיע,
פתחנו את תא המטען לרווחה, .....לא שהיה בו משהו מיוחד, סתם לאוורר קצת, וגם פסח מתקרב.
החברה נעמדו להתפלל, ואני נשארתי באוטו והתבוננתי בלוח המחוונים.
כשנפלו עיני על מד הדלק - כמעט ונפלו עיני על מד הדלק!
המחוג הורה על נקודה כלשהי, מתחת לפס האדום, הרבה מתחת!
צלצלתי לשמשון.
- אנחה כבדה מאד.
אנחה שבעל אוזן רגישה היה יכול לשמוע בה גוונים של פחד ורחמים ואכזבה ולעג
ואולי גם שמחה לאיד?
לא, לא יכול להיות. לא שמשון.
"על מה בדיוק מורה המחוג?
נדלקה נורית כתומה?
יש שם ציור של תחנת דלק?
כתוב שם אפס?"
קשה מאד לדעת, השעונים היו מלוכלכים וישנים מאד, היה שם ציור מטושטש של גמל חיגר או שיח קקטוס, וכתוב שם כל מיני דברים בכתב כנעני קדום.
"נראה לי שתוכל להגיע לתחנת דלק, חכה שאברר לך איפה התחנה הקרובה".
צעקתי למתפללים שבחוץ "תתפללו חזק יותר" והתחלתי בשורת נדרים ארוכה שכל אחד מהם התחיל ב"אם אזכה להגיע בשעה הקרובה לתחנת דלק אז..."
"יש תחנה בכניסה למודיעין, אתה צריך לעשות פרסה מיד כשתוכל" אמר שמשון
"יהיה בסדר" הוא הוסיף בקול בלתי משכנע.
התנעתי את האוטו ויצאנו לדרך.
מחוג מד הדלק זינק והצביע על מקום בטוח!
אף אחד לא סיפר לטירון שכמותי, שכשהמנוע מכובה מד הדלק לא עובד.
מיד בטלתי את כל נדריי, ודרכתי על דוושת הגז, יש דלק ברוך השם.
עכשיו רק צריך למצוא מקום לפרסס ולחזור הביתה.
פניתי ימינה ושוב ימינה ושוב ימינה, שום אפשרות לפרסה.
עכשיו הגעתי לכביש רחב וישר.
"אבא זה כביש שש"
האומץ עזב אותי לאט לאט,
זאת היתה אוטוסטרדה שנמשכת עד אין קץ, לא היה לי מושג לאן אני נוסע, הלילה ירד ואני מעולם לא נסעתי בחושך (זו גם פעם ראשונה שאני נוסע בלי ה'חומרים' שלי)
המכוניות שטסו מימיני ומשמאלי הדגימו את אפקט דופלר במין ווווווווושששט כזה, ואני הייתי חייב להתאים את המהירות שלי לגבהים שלא הכרתי,
הילדים צרחו בכל פעם שהתקרבתי מידי לנתיב אחר, או לבטון ההפרדה.
שלטים ענקיים הודיעו לי ש"העצירה בשוליים מסוכנת מאד",
אהה אילו יכולתי לצלצל לשמשון, לא אכפת לשמוע את האנחה השורקנית שלו, רק שיגיד לי מה עושים,
מה עושים?
אשתי צלצלה לאחיה.
(לא רצינו שהוא ידע שיש לי רשיון, כי אז זה היה גורר שיחה סקרנית ובלתי נגמרת על הענין, ולא היה לנו דלק בשביל זה. היא אמרה לו רק שהיא נוסעת "עם מישהו")
"איפה אתם כרגע"? הוא שאל.
שקט נבוך.
"מה כתוב בשלטים"?
-כתוב רק שהעצירה מסוכנת ושהמהירות המותרת היא 120 קמש.
"כשתראו שלט 'אלעד' תפנו ימינה ותצלצלו אלי שוב".
"יופי", נזכרה אשתי.
"מאלעד אפשר להגיע במהירות לקריה, פעם צביקה לקח אותי משם דרך רנטיס"
"הו"
רנטיס זה אזור לא סמפטי, הכביש משובש מאד, שומם מאד, אין תאורה בכלל פרט לשתי האלומות הרופסות של הענתיקה שלי שהאירו מידי פעם על רכב חולף, ערבי.
מסביב כפרים עוינים רובצים בחשכה והאוטו מתחיל להשמיע קולות לא נחמדים וזה לא רק בגלל המהמורות שבאספלט המבוקע.
מחוג הדלק הצביע על הגמל החיגר. ושתי נוריות נדלקו אחת קבועה ואחת מהבהבת.
המנוע הפליט שיעול גסיסה אחרון והאוטו נכבה.
השקט הנורא שהשתרר הופר לפתע בקולו של טנדר בעל לוחית כחולה, שעקף אותנו ועצר, הדלתות נפתחו ו....
זהו הסרט שחלף בראשי כשאשתי הזכירה את רנטיס.
כשהגענו אל הכניסה לאלעד היא צלצלה לגיסי ואני צעקתי ש'לא דרך רנטיס'
"מי זה שם? ישראל?!"
אכלנו אותה.
"מה פתאום למדת נהיגה?, כמה שיעורים, איפה, מי, איזה, למה לא שאלת אותי קודם, כמה טסטים, חבל שלא אמרת לי, יש לי חבר ש..."
אבל הוא גם הסביר איך לנסוע חזרה בדרך הבטוחה, והזהיר אותי לתפוס את הנתיב השמאלי מוקדם לפני הפניה בצומת שילת, אחרת אגיע לירושלים.
לא לקחתי צ'אנס, נסעתי כל הדרך רק בשמאל, ולא שעיתי למחאות הנהגים,
הפגנתי שמאלניות אדוקה, ובקשתי מהמשפחה לשיר בקול כדי שלא אשמע את צפירות המבקשים לעקוף מאחורי.
קצת פחדתי ששוטר יעיר לי על זה ואולי גם יתחשק לו לבדוק מה אין בבאגז'
אבל הפחד מלהגיע לירושלים גבר.
כשנכנסתי לחניה ליד הבית, נשפתי אנחת רווחה קולנית שלא היה ניתן לשמוע בגלל השירה האדירה של משפחתי:
הנהג שלנו מאד נחמד
הוא לקח אותנו לאלעד
פארקינג, בלם יד, כיבוי מנוע, פתיחת חגורה.
יש פתגם שאומר "אדם לא בוכה כי הוא חלש, אדם בוכה כי הוא היה חזק יותר מידי זמן"
הצצתי בטלפון, שש עשרה שיחות שלא נענו.
משמשון.
צלצלתי אליו.
"איפה אתה"? הוא שאל בכעס מעורב בחרדה.
"בבית".
אנחה ארוכה ארוכה, שלא היה בה שמץ של בוז או תוכחה, רק הקלה.
הוא יצא לחפש אותי בקברות המכבים עם ג'ריקן של דלק.
- זה נקרא חבר.
אשתי אומרת "זהו, אחרי כל זה אתה כבר יכול לנסוע בכל מצב ולכל מקום"
ואני לא בטוח שאי פעם אתיישב שוב על כסא העינויים הזה,
אבל מי יודע את תהפוכות הנפש,
עכשיו אני רוצה רק דבר אחד,
כוסית וודקה
ולישון.
כאן אפשר לקרוא על הדרך המפותלת שעברתי עד שקבלתי רשיון, בשלושה פוסטים שהראשון מתחיל כאן איך להכשל בטסט
לא בגלל שלא הייתי צריך לנסוע לשום מקום, נהג חדש לא נוסע בגלל ש"צריך", אדרבא, מהרגע שיצאתי הרחובה למחרת הטסט ובכיסי הרשיון (רשיון... פיסת ניר מקומטת שעליה מצולם סמל מטושטש של משרד הרישוי ומספר הזהות שלי עם הערה לאקונית שאגרת הרישוי שולמה, משהו שלא מסוגל לעשות רושם על איש) צעדתי לאורך החניה בחזה מתוח ובחנתי בעינים יוקדות את הרכבים, כשאני מדלג על הפושטים ומתמקד בטסלות ומעלה.
מצפה שהדלתות החשמליות תפתחנה מאליהן באוושה חרישית ואני אוזמן לקפוץ פנימה.
אחרי שההליכה במדרכה קדימה כשהמבט מופנה כל הזמן הצידה גרמה לכמה עמודי חשמל להעיר אותי מהפנטזיות, חזרתי הביתה והתיישבתי עם דפי זהב וטלפון.
על קניית רכב ויתרתי די מהר בגלל מחסור בפתקים הצבעוניים האלה שאנשים אוהבים לקרוא להם מזומנים, שאצלי הם אף פעם לא מזומנים.
אבל הייתי מוכרח לשכור מכונית כדי להגיע בדחיפות ל ל..... ל.....
לא יודע לאן, אחשוב על זה אחר כך.
פתחתי את המדריך בעמוד הרלבנטי והתחלתי לחייג בהתלהבות.
ההתלהבות בצד השני של הקו היתה נמוכה בהרבה, בקול חמוץ ויבש הם פרסו לפני את השקפתם בנוגע לנהגים חדשים.
הנועזים ביותר מוכנים לתת לנהג שאחרי חצי שנה, וגם אלו היו בודדים ביותר. ברוב החברות עליך להיות בגיל מתקדם, בעל ותק של שנתיים, ובלי עברות.
עברות ברוך השם אין לי - איך יהיו לי אם מעולם לא עליתי על הכביש לבד.
את הגיל - גם עברתי כבר.
אבל ותק של שנתיים?!
ואפילו ותק חצי שנה, איך בכלל שייך לצבור ותק כלשהו אם לא נותנים לך לנהוג?
והאבסורד הוא, שאחרי שנתיים שאני אשב בטל (בוהה בעינים עצובות בקטלוגים צבעוניים של רכבים) פתאום כבר יהיה אפשר לסמוך עלי.
הרי אחרי שנתיים כבר לא אזכור מה ההבדל בין הבלם לבין הווישרים?!
כך שאלתי את שמשון, והוא נאנח עמוקות.
אנחה בסגנון של "נו מה אמרתי לך".
שמשון הוא החברותא שלי שניסה כל העת להניא אותי מללמוד נהיגה.
"אתה תהיה עבד נרצע" אמר לי "חוץ מנחלי הכסף שיזרמו ממך החוצה לכל כיוון, זה גם בלבול מוח נורא, וצריך מרפקים ואומץ וכל הענין לא מתאים לאופי העדין שלך"
אני עדין?! אני כמו ניר זכוכית מספר 30, הוא סתם מקנא. מקנא בכישורים המופלאים שלי (למרות שהוא עבר בגיל 17 בטסט ראשון אחרי 20 שיעורים, בגיר ידני. ואני בטסט שלישי אחרי 58 שיעורים על אוטומט ובגיל שכבר לא מגלים).
שמשון הסביר לי שהדרך היחידה והמקובלת היא שעלי למצוא קרוב משפחה או חבר, שמוכן....
עם משפחה אני לא מתחיל, זה מורכב מידי.
וחבר?
איזה אדם שפוי יאבד את רכבו לדעת?! ואם קיים אחד כזה אני לא מעוניין להיות חבר שלו.
אבל לא איש אשר כמוני ירתע מקשיים, המשכתי להאבק ולחפש, ואחרי כמה חויות בלתי נעימות, בסופו של דבר נמצא הפתרון.
שכן שקנה רכב חדש והרכב הישן שלו עמד לפני גריטה, הסכים לתת לי אותו לסיבוב "אבל הוא בלי ביטוח בכלל".
צללתי לתורת הביטוחים, ומצאתי תודה-לשם חברה שהסכימה לבטח אותי לשבוע אחד תמורת חופן מופקע של מרשרשים.
.............
כשנכנסתי לאוטו המאובק שחנה במגרש נידח, שררו בתוכו חום וריח כה נוראיים, שלא ידעתי מה לעשות קודם, להתחרט, או להשתעל, או להתעלף.
אבל תאוות הנסיעה השפלה גברה על הכל.
ישבתי בגרוטאה החורקת, והתחלתי בסדרת טלפונים לשמשון.
"איך מדליקים מנוע"? (מעולם לא התנעתי בשיעורי הנהיגה).
"איך מרחיקים את המושב"?
"למה המגב האחורי עובד כל הזמן"?
לא צלצלתי לבעל הרכב, כי לא רציתי שהוא יידע שזו פעם ראשונה שלי (ידעתי שזה לא בסדר מצידי להסתיר ממנו, אבל יצרי גבר עלי).
אחרי שעה של הכשרה מרחוק, וכששמשון המיוגע כבר השמיע סימני איבה גלויים, העברתי לדרייב ועליתי אל הכביש בנהמת מנוע מחרחרת.
רבע שעה לאחר מכן, הייתי עם אשתי והילדים בדרך לפארק ענבה, והרגשתי משהו דומה למה שהרגיש אדוארד בזמן שהניחו על קדקדו את כתר אנגליה.
שאגתי בהתרגשות, והילדים סגרו את החלונות.
נעשה חנוק ואשתי הפעילה את המזגן.
מהחרכים השבורים פרץ פלט של אויר יבש וסמיך, רווי אבק מעורב בשאריות חרקים מיובשים, ומהול באידי דלק מבחילים וגז רעיל.
רגע לפני שאבדנו את הכרתנו כיבינו את המזגן ופתחנו חלונות.
ואני הנמכתי קצת את שאגות השמחה, כדי לא להבהיל את הנהגים.
הגענו לפארק ומיד נכנסתי למועדון-מחפשי-החניה,
אחרי שוטטות ארוכה במעגלים ההולכים ומתרחקים מהפארק גילינו מלבן ריק בין רכבים,
אבל הקושי למצוא חניה היה כאפס לעומת הקושי להכנס אליה.
כל המשפחה התפזרה סביב בעמדות מפתח וצעקו לי הוראות סותרות,
ואני עושה סנטימטר דרייב סנטימטר רוורס, ושוב, ושוב, עד בחילה,
הרגשתי כמו בתוך מכונת תספורת.
עד שבסוף נשמע ה"בום" הגואל והחניה באה לקיצה, ויצאתי מהאוטו בהליכה מקרטעת לבדוק את הפנסים האחוריים.
בפארק הפתענו את הילדה שנסעה לשם עם חברות בבוקר, ופניה הלבינו מקנאה כששמעה שאחים שלה הגיעו עם אבא באוטו.
קנאה שהכניסה אותנו לפלונטר רגשי בקשר לנסיעה חזור.
..........
פארק ענבה, בפאתי מודיעין רבתי,
זה ה"שוייץ" של קרית ספר.
פארק יפהפה ונקי עם מורדות דשא מרהיבים, מתקנים משוכללים לילדים, מזרקה גדולה, ואגם שקט וגדול במרכזו.
כיף להיות שם, אבל אתה מרגיש את הכיף שבעתיים כשבמקום להגיע לשם באוטובוס ממוזג ונח שמוריד אותך כמו מלך ליד שער הגן, אתה צולע אליו מחניה מרוחקת אחרי נסיעה חנוקה ואז השמש מאירה לך פנים ומנחמת אותך בזוהר העולה מפני האגם השקטים, והשלווה הפסטורלית מרפאת את אבריך הדווים, ורק מחשבה קטנה עדיין מציקה והורסת את הכל.
- "בסוף צריך לחזור"
"עם אשה וארבעה ילדים, שזה אחד מעל המותר, כלומר מישהו צריך לוותר, ואני יודע, ידוע היטב -
אף אחד לא יוותר!"
צלצלתי לשמשון,
"עד כמה זה חמור נוסע נוסף?"
- אנחה כבדה.
"הבנתי - אני מגיב לו - או קיי זו היתה שגיאה ללמוד נהיגה, יופי לך? עכשיו תגיד כמה זה חמור נוסע נוסף"
- "חמור מאד, שלא תעז, זה אלף שקל קנס, וכשאתה נהג חדש יכולים לבטל לך את הרשיון ותצטרך לעבור שוב טסט"
רק לא זה, לא שוב טסטים...
אז זהו, מישהו חייב לוותר!
אבל מבט מהיר בפרצופים הקטנים שסביבי הבהיר לי שזה לא יקרה, בחיים.
אני מוכן להיות בבגאז' - אמר מוישי.
הרעיון נדחה מיד בבוז מבוהל, אנחנו אוהבים כל ילד שלנו בחיים, ולא נכניס אף אחד לתאי הגזים.
אבל עם הזמן כשנתמשכו הדיונים הסוערים, נראה היה שאין ברירה, התא מרופד, ופתוח אל פנים הרכב, ואפשר להשאיר טלפון פועל עם הילד כדי לנטר אותו בזמן אמת.
אשתי לא הסכימה בשום פנים!
אמהות רחמניות... לך תשכנע אותן לבשל ילדיהן.
........
בסופו של דבר יצאנו אל הדרך.
איך? אתם שואלים?!
ובכן
בואו נשאיר את הדבר בצילו הנעים של הספק, זה יהיה יותר בריא לכם ולי.
שמשון הזהיר אותי, שאם בכל זאת אני עושה את השטות הזו, עלי להיראות רגוע, כי שוטרים נטפלים לנהגים שנראים לחוצים.
נזכרתי בשיר ילדות
ובאמת כולם היו לצידי,
ואכן לא היתה זו בדיוק הדרך חזרה, כפי שתקראו מיד.
......
כביש 443 היה עמוס במיוחד,
והייתי צריך לפנות ימינה בצומת שילת, אבל לא הספקתי לתפוס בזמן את הנתיב הימני.
וכך מצאתי את עצמי במצב קשה מאד.
המכוניות טסות לימיני במהירות בינעירונית ולא מאפשרות לי להשתלב,
הנסיעה האיטית שלי מעוררת בנהגים שמאחורי תשוקה להשען על הצופר בכל כוחם.
יושבי הרכב שלי צעקו לי עצות שכל אחת מטורפת מחברתה,
ולכל אלה נוספה ניידת משטרה שנסעה במקביל אלי באורות מהבהבים.
כך שנוסף לכל הלחצים נוסף לי הלחץ שעלי להיראות רגוע.
להראות רגוע גם כשנשמעים קירקושים משונים מכיוון צילו של הספק בבגאז'.
לפחות נוחמתי בידיעה שהשוטר לא יכול להכריז ברמקול "פיאט כחולה עצור בצד".
כי הצבע של הרכב היה בלתי ברור בעליל, ואת שם הרכב הישן נושן שלי שכבר מזמן לא קיים הוא לא היה יכול לדעת אלא אם כן הוא בן 85 וזכרונו עדיין תקין.
בלית ברירה המשכתי הלאה ישר בצומת, בלי לפנות לכיוון קרית ספר.
את הפניה לתחנת הדלק שבימין גם כן פספסתי,
ואז נצמדתי לימין כדי להכנס בפניה הבאה בכל מחיר, אבל הפניה הבאה היתה רק לשמאל.
שכמובן לא הצלחתי להכנס אליה.
המשכתי בימין ובסוף נכנסתי לפניה של "קברות המכבים".
עצרנו בצד חורשת עצים שוממת שהשמש הבליחה מבין צמרותיהם, ללמדנו שזמן מנחה הגיע,
פתחנו את תא המטען לרווחה, .....לא שהיה בו משהו מיוחד, סתם לאוורר קצת, וגם פסח מתקרב.
החברה נעמדו להתפלל, ואני נשארתי באוטו והתבוננתי בלוח המחוונים.
כשנפלו עיני על מד הדלק - כמעט ונפלו עיני על מד הדלק!
המחוג הורה על נקודה כלשהי, מתחת לפס האדום, הרבה מתחת!
צלצלתי לשמשון.
- אנחה כבדה מאד.
אנחה שבעל אוזן רגישה היה יכול לשמוע בה גוונים של פחד ורחמים ואכזבה ולעג
ואולי גם שמחה לאיד?
לא, לא יכול להיות. לא שמשון.
"על מה בדיוק מורה המחוג?
נדלקה נורית כתומה?
יש שם ציור של תחנת דלק?
כתוב שם אפס?"
קשה מאד לדעת, השעונים היו מלוכלכים וישנים מאד, היה שם ציור מטושטש של גמל חיגר או שיח קקטוס, וכתוב שם כל מיני דברים בכתב כנעני קדום.
"נראה לי שתוכל להגיע לתחנת דלק, חכה שאברר לך איפה התחנה הקרובה".
צעקתי למתפללים שבחוץ "תתפללו חזק יותר" והתחלתי בשורת נדרים ארוכה שכל אחד מהם התחיל ב"אם אזכה להגיע בשעה הקרובה לתחנת דלק אז..."
"יש תחנה בכניסה למודיעין, אתה צריך לעשות פרסה מיד כשתוכל" אמר שמשון
"יהיה בסדר" הוא הוסיף בקול בלתי משכנע.
התנעתי את האוטו ויצאנו לדרך.
מחוג מד הדלק זינק והצביע על מקום בטוח!
אף אחד לא סיפר לטירון שכמותי, שכשהמנוע מכובה מד הדלק לא עובד.
מיד בטלתי את כל נדריי, ודרכתי על דוושת הגז, יש דלק ברוך השם.
עכשיו רק צריך למצוא מקום לפרסס ולחזור הביתה.
פניתי ימינה ושוב ימינה ושוב ימינה, שום אפשרות לפרסה.
עכשיו הגעתי לכביש רחב וישר.
"אבא זה כביש שש"
האומץ עזב אותי לאט לאט,
זאת היתה אוטוסטרדה שנמשכת עד אין קץ, לא היה לי מושג לאן אני נוסע, הלילה ירד ואני מעולם לא נסעתי בחושך (זו גם פעם ראשונה שאני נוסע בלי ה'חומרים' שלי)
המכוניות שטסו מימיני ומשמאלי הדגימו את אפקט דופלר במין ווווווווושששט כזה, ואני הייתי חייב להתאים את המהירות שלי לגבהים שלא הכרתי,
הילדים צרחו בכל פעם שהתקרבתי מידי לנתיב אחר, או לבטון ההפרדה.
שלטים ענקיים הודיעו לי ש"העצירה בשוליים מסוכנת מאד",
אהה אילו יכולתי לצלצל לשמשון, לא אכפת לשמוע את האנחה השורקנית שלו, רק שיגיד לי מה עושים,
מה עושים?
אשתי צלצלה לאחיה.
(לא רצינו שהוא ידע שיש לי רשיון, כי אז זה היה גורר שיחה סקרנית ובלתי נגמרת על הענין, ולא היה לנו דלק בשביל זה. היא אמרה לו רק שהיא נוסעת "עם מישהו")
"איפה אתם כרגע"? הוא שאל.
שקט נבוך.
"מה כתוב בשלטים"?
-כתוב רק שהעצירה מסוכנת ושהמהירות המותרת היא 120 קמש.
"כשתראו שלט 'אלעד' תפנו ימינה ותצלצלו אלי שוב".
"יופי", נזכרה אשתי.
"מאלעד אפשר להגיע במהירות לקריה, פעם צביקה לקח אותי משם דרך רנטיס"
"הו"
רנטיס זה אזור לא סמפטי, הכביש משובש מאד, שומם מאד, אין תאורה בכלל פרט לשתי האלומות הרופסות של הענתיקה שלי שהאירו מידי פעם על רכב חולף, ערבי.
מסביב כפרים עוינים רובצים בחשכה והאוטו מתחיל להשמיע קולות לא נחמדים וזה לא רק בגלל המהמורות שבאספלט המבוקע.
מחוג הדלק הצביע על הגמל החיגר. ושתי נוריות נדלקו אחת קבועה ואחת מהבהבת.
המנוע הפליט שיעול גסיסה אחרון והאוטו נכבה.
השקט הנורא שהשתרר הופר לפתע בקולו של טנדר בעל לוחית כחולה, שעקף אותנו ועצר, הדלתות נפתחו ו....
זהו הסרט שחלף בראשי כשאשתי הזכירה את רנטיס.
כשהגענו אל הכניסה לאלעד היא צלצלה לגיסי ואני צעקתי ש'לא דרך רנטיס'
"מי זה שם? ישראל?!"
אכלנו אותה.
"מה פתאום למדת נהיגה?, כמה שיעורים, איפה, מי, איזה, למה לא שאלת אותי קודם, כמה טסטים, חבל שלא אמרת לי, יש לי חבר ש..."
אבל הוא גם הסביר איך לנסוע חזרה בדרך הבטוחה, והזהיר אותי לתפוס את הנתיב השמאלי מוקדם לפני הפניה בצומת שילת, אחרת אגיע לירושלים.
לא לקחתי צ'אנס, נסעתי כל הדרך רק בשמאל, ולא שעיתי למחאות הנהגים,
הפגנתי שמאלניות אדוקה, ובקשתי מהמשפחה לשיר בקול כדי שלא אשמע את צפירות המבקשים לעקוף מאחורי.
קצת פחדתי ששוטר יעיר לי על זה ואולי גם יתחשק לו לבדוק מה אין בבאגז'
אבל הפחד מלהגיע לירושלים גבר.
כשנכנסתי לחניה ליד הבית, נשפתי אנחת רווחה קולנית שלא היה ניתן לשמוע בגלל השירה האדירה של משפחתי:
הנהג שלנו מאד נחמד
הוא לקח אותנו לאלעד
פארקינג, בלם יד, כיבוי מנוע, פתיחת חגורה.
יש פתגם שאומר "אדם לא בוכה כי הוא חלש, אדם בוכה כי הוא היה חזק יותר מידי זמן"
הצצתי בטלפון, שש עשרה שיחות שלא נענו.
משמשון.
צלצלתי אליו.
"איפה אתה"? הוא שאל בכעס מעורב בחרדה.
"בבית".
אנחה ארוכה ארוכה, שלא היה בה שמץ של בוז או תוכחה, רק הקלה.
הוא יצא לחפש אותי בקברות המכבים עם ג'ריקן של דלק.
- זה נקרא חבר.
אשתי אומרת "זהו, אחרי כל זה אתה כבר יכול לנסוע בכל מצב ולכל מקום"
ואני לא בטוח שאי פעם אתיישב שוב על כסא העינויים הזה,
אבל מי יודע את תהפוכות הנפש,
עכשיו אני רוצה רק דבר אחד,
כוסית וודקה
ולישון.
כאן אפשר לקרוא על הדרך המפותלת שעברתי עד שקבלתי רשיון, בשלושה פוסטים שהראשון מתחיל כאן איך להכשל בטסט
