דמדומי ערב. גשם קל יורד ומרטיב בעדינות את הפנסים שזה עתה הודלקו, הוא שוטף את האבק שהצטבר על חלונות הבתים והמכוניות ועל חלונות בית החולים, ממנו משקיפה חיה, היושבת על המיטה בפרוזדור.

הפרוזדור ארוך וחשוך, הערב צנח עייף כענן על מנורות הלד הבהירות המככבות בכל פינה. ניחוח תרופות משייט באויר, וגלים של מלמולים, מסתננים מן החדרים ומתפזרים תחת רגלי האחיות, שנעות בלאט על רצפת הלנולין. התשישות ממלאת כל תא בגופה של חיה ומרדימה אותה כמות שהיא, בישיבה. חובקת את תיקה, ממנו משתרבבות מלמלות, ורדרדות, תינוקיות.

קול פעיית תינוק, מזכיר לה את חני התינוקת, את הצהבת והאשפוז החוזר. הנימנום הקצר שלפת אותה נוטש אותה בבת אחת והיא מזנקת מן המיטה, נעלה נפרדת מרגלה בקול חבטה עמום ואחות שעוברת במקום נפנת אליה, גבותיה מתקמרות "רצית משהו" לוחשת, לרוכנת לעברה ומוסיפה: "כדאי לשמור על השקט. מאוחר".

"אולי אפשר למצוא לי מקום באחד החדרים?", תחינה שוזרת את המילים למשפט ארוך ומתנגן, היא מביטה באחות שדעתה מוסחת ובמשקפיה שזלגו זו הפעם השלישית, בדקה בה היא משוחחת עימה. האחות פונה ממנה, ופונה אל עמדת האחיות. היא מתנערת וממהרת אחריה, "אפשר להכנס לאחד החדרים הריקים? בבקשה". היא כלל לא נלהבת למחשבה, כי תבלה את הימים הקרובים בפרוזדור. הקר והרועש.

"זו המדיניות באישפוז חוזר עקב צהבת" המילים הולמות בה בנוקשות, מבקשות להבהיר בצורה ברורה את הנושא.

"אין לנו אפשרות" היא חוזרת ואומרת וחומת הניכור מתפוגגת לאיטה מנימת ההתנצלות, וזו, מסבה לחיה נוחם מסויים. ההתנצלות משמשת כמרבד לכאב האכזבה.

כאן בבית החולים, היא אמורה להיות מרוצה, אפילו ממיטה בפרוזדור. בבית מחכה לה המיטה, בדיוק במקום המתאים והנעים, בסמוך לילדים.

הילדים.

לתוך תיקה השתחלו, בלי אריזה ובלי רשות, נקיפות מצפון אמהיות, עטופות במחשבות אודות הילדים הפעוטות שהותירה בבית. מטופלים היטב, אך ללא אם. הבחירה בין שהות בבית חולים לצד התינוקת, לבין נסיעה פעמיים ביום לבית החולים, היתה ברורה. גם נקיפות המצפון היו ברורות. ברורות ותקיפות. לנקיפות המצפון יש הגיון משלהם, הגיון פתלתל וסבוך, החודר לכל פינה אימהית. מסורה אוהדת ואוהבת.

עכשיו לאחר השבת, המרוממת והמתישה, היא יושבת כאן, טרודה מערכי הצהבת שעלו לרמה לא מדאיגה, אך גבוהה מספיק, כדי לתחום את מושבה בבית החולים לימים הקרובים. היא שומטת את כתפיה ושותקת אל תוכה. רווחה ממלאה ראותיה והקלה את ליבה מהשהות ללא הילדים. לאחר לידה עם תינוקת קטנה ובכיינית, כשהיא חלשה כל כך. אך, המחשבה על כך מביכה אותה ומסמיקה אותה אל תוך החושך ומתופפת את ידה על דופן המיטה בעצבנות.

המחשבות על הבית ממאנות להרפות. תובעות, מסתרבלות, מתישות. היא לא נלחמת בהן, מרפה. מאפשרת להן לחגוג להשתובב ולהתפוגג.

כשתשוב הביתה, ויגיעו הימים, בהם והיא תתזז בין הילדים ומטלות הבית, בלי רגע של מחשבה על מנוחה, אז תדע שכוחותיה שבו אליה. והיא שבה אל עצמה. וכשתשוב הביתה, ויגיעו ימים בהם היא תנוח מעט ותהיה מסוגלת לנשום סתם. סתם, תאפשר לאויר לשייט לכיוון הראות, לאט לאט, גם כשההמולה חוגגת, והמטלות ממתינות בתור ארוך. אז תדע שכוחותיה שבו אליה. אבל לגמרי.

---

לחדר התינוקות, חיים משלו.

התינוקות בוכים כאילו בתורנות, כשמידי פעם יש תינוק המנצח על המקהלה. מקהלה שכולה יללה. השלווה האופפת את הצוות בעת בכיות התינוקות, הממה אותה, כבר כשילדה את בנה הבכור. למען האמת, זה קרה בכל פעם מחדש, עד כדי כך שהיתה פותחת עיניים מופתעות, ופונה להכניס מוצץ, או להעיר לאחות שבמשמרת על התינוקות הבוכים את נפשם, לשוא.

"יש משהו שאפשר לעשות להם, הם כל כך בוכים" צליל קולה דומה למורה המנסה להעיר את תשומת ליבה של תלמידה, העסוקה בעניינים שאינם ממין השיעור. האחות שומעת, מהנהנת ומנערת את ראשה, כאילו היתה האמירה זבוב טרדן. "הכל בסדר" היא אומרת, בקול רם ובטוח.

היא נדה בראשה, מסיקה שאוזן שהתרגלה לשמוע את קולות הבכי, כבר לא נרגשת דיה מכל בכי, כדי לגשת ולטפל בהם, ואולי הן בכלל לא שומעות את הבכי, צצה מחשבה נוספת. היא כואבת, היא דואגת, ובעיקר נחרדת. הן לא.

בהחלטיות, היא פונה אל עריסת הקטנה שרטיה מונחת על עיניה להגנה מהאור הכחול, התינוקת בוכה. חיה מלטפת את הרגל הזערורית, שוב ושוב. אט אט היא נרגעת, גופה רפה, היא נרדמת. וכך, בעודה שעונה על הקיר הסמוך לעריסה, גופה נרפה, ראשה נשמט והיא מנמנמת. בעמידה.

"גברת את-- את--" גמגומי האחות קוטפים ממנה את המנוחה. בנימת דאגה המשתרבבת לקולה, היא מוסיפה "מה את עושה כאן, את צריכה ללכת לישון" היא משחררת בעדינות את ידה המעסה את גב התינוקת.

"ואם היא תבכה?" קולה ערני ודרוך, למרות העייפות.

"בבקשה" אומרת האחות, מתבוננת בקטנה ולאחר מכן באימה, וכשחיוך קל מבצבץ בעיניה, היא מוסיפה: "היא תהיה בסדר וגם אנחנו".

baby-2395307_1920.jpg




העייפות שעטפה אותה, עוטפת אותה בתרדמה מבורכת. וכשהיא פוקחת את עיניה, כבר הספיקה השמש למתוח את קרניה לכל הכיוונים על פני השמים. באור בהיר ומסנוור.

אור בהיר ורעש של בוקר, ריח של חביתה וירקות מסתלסלים מחדר האוכל, רגליה הולכות בעקבות ליבה, אל עבר חדר התינוקות.

בחדר התינוקות נשמע קול מוכר, רך ומתנגן. אחות. החובשת שביס עם פרנזים, הנעים קלות לקצב תנועות ראשה. וכשהיא מתקרבת, באופן אוטומטי, היא מחפשת אחר תג עם שם, שאולי נעוץ על כיס חלוקה. שמן של האחיות תמיד פורח מזכרונה.

"דגנית". היא מציינת כשהיא מבחינה במבט המחפש. אחות בתינוקיה שהחליפה צורה, היא מעכלת לאחר מבט ממושך. אותה גברת בתוספת עטרת.

"הא, דגנית?!" חיה מתעשתת, נבוכה, מסיטה את מבטה.

עמדה שתיקה ביניהם. צחה וענוגה, כמו פני התינוקות שבחדר.

"נכון, אני דגנית" גומת חן מעמיקה בלחי, ומבליטה חיוך משועשע, ועיניים רציניות.

"איזה יופי, עדיין לא נתקלתי בך בשבוע האחרון, אבל ובכלל ולמה" המילים זולגות ונמסות אחת אחת, ממלאות את האויר בסימני שאלה.

"כן כן" היא מנענעת בראשה, הפרנזים שבמטפחתה מצטרפים.

אפשר להבחין בהתלבטות בו היא נתונה, ובהחלטה של רגע היא אומרת "הערב את פנויה, בואי לכאן מאוחר יותר, לאחר ארוחת הערב. ואספר לך סיפור. סיפור קצר. סיפור מעניין" היא מבטיחה, ונראית פתאום קשישה שכבשה ימים.

--

היא יושבת על מיטתה בפרוזדור, יושבת תמהה וסקרנית. הזו דגנית, האחות הנחמדה והאכפתית. אזניה רגישות ולא הסתגלו לבכיים של התינוקות, וכל בכי זוכה לתגובה, לטיפול, ללטיפה ארוכה ומרגיעה. זו היא שלימדה אותה, לעסות את גב ורגל התינוקות בשעת בכיים. עיסוי עדין ומרגיע. "הנה כך" הדגימה "את מניחה את כף ידך על הרגל ומעסה בעדינות, הלוך ושוב הלוך ושוב. תוך דקות והעולל נרדם. אחות מסורה במיוחד, היא מגדירה לעצמה את המכלול הצף בזכרונה. מסורה באופן מיוחד."

ועכשיו, היא עוטה שביס ועדינות ואור.

--

"את תוהה לראות אותי חובשת מטפחת, אה" היא שואלת חובקת כוס קפה, שואבת מעט חום עבור השיתוף. חום וכח.

"אתם אשמים בו. אתן הנשים החרדיות, והמשפחות שלכן" היא לוחשת, וקולה הרך חף מאשמה.

"תמיד חלמתי", היא אומרת, מבט עיניה שקוע בקפה שבידה, מפליג הרחק.

"תמיד חלמתי לטפל בתינוקות", היא אומרת אל עצמה. חיה מאזינה, שותקת.

"איני יודעת האם סיבת היותי בת יחידה והחסר באחים קטנים היא הסיבה, או משיכה אישית. הדרך היתה לי סלולה וברורה. ורכבת התוכניות נסעה ישר אל המטרה. תיכון, לימודים גבוהים, ולימוד סיעוד, כאשר היעד הוא, מחלקת תינוקות. אוהבת את הגיל, את הרוך, את הבראשיתיות"

"העבודה כאן במחלקה, מעמתת אותי יום יום עם המשפחות של הפעוטות, בזמנים הטובים והפחות, אני פוגשת את ההורים הנרגשים לאחר הלידה, בעת ביקורי המשפחה ובשעת השיחרור הנרגשת. בזמנים של מצוקה, חוסר ודאות וסיבוכים רפואיים. במשך השנים הבחנתי בהורים צעירים ובהורים מבוגרים, נפגשתי עם אבות לתינוקות, גוון זקנם וקימטי האושר בילבלו אותי, האם הם סבים לתינוקות, והם מוצפים באושר צרוף. תחילה, הייתי סבורה, כי אלו הורים מבוגרים, שזכו לחבוק ילד לאחר שנות צפיה רבות. אך הזמן פקח את עיני והתברר שטעיתי, שוב ושוב ושוב. אלו היו הורים, לילד שישי שמיני עשירי ואף יותר, והאושר לא פחת. ואף הלך והעמיק. ולא הבנתי והסתקרנתי ובחנתי".

"הבחנתי בילדים הקטנים, הניצבים על קצות בהונותיהם. מתרוממים, כדי להציץ אל אחיהם שזה עתה נולד. והקטנים שבהם לא מבינים עדיין, מה זה תינוק ומה זה אח ומה הקשר של כל החגיגה הזו אליהם. חלקם שמחו, מאוד. היו שרגזו ובכו. והיו חיים מפכים וזרימה ושותפות. ורציתי גם.

רציתי שהשמחה בעוד ילד תשטוף את ילדי באותו אופן, וכשניסיתי לשאול, למה ואיך, משיכות כתף ענו לי. כאילו אמרו, אין אנו מבינים מה את מחפשת, זה הכי טבעי. הכי שיכול להיות".

"אהה" הנהנה חיה, מצטרפת למשיכות הכתף.

"ובאחר צהרים כמעט רגיל, כשהמולת התינוקות נסקרת היטב על ידי בני משפחה, קרה משהו, כאילו מישהו הדליק נר לא קטן וגילה את הפתח לכל האוצרות"

"תנו לסבא לראות" איש לא צעיר גרר כסא גלגלים אל פתח חדר התינוקות, בכסא ישב אדם ישיש, מקופל פנים, מקופל אל תוך עצמו.

"בבקשה אפשר לראות את התינוק של קרונפלד?"

"העריסה עם העולל הופיעה בפתח, והוצמדה אל כסא הגלגלים, הסב הישיש התנער, התרומם מעט והציץ את העריסה, עיניו מאירות ובחיוך מקומט הוא לחש לבנו העומד בסמוך: "זכיתם, שלוימה, זכיתם. קיבלתם עוד יהודי קטן לגדלו לעבד לבורא העולם, זכיתם".

"ושקט של יראת כבוד ורוממות נצרו את האויר למזכרת. ורציתי כל כך להבין את העולם הזר, המרומם, העולם שלכם. שהוא גם שלי. זה הרגע שנושא בחובו את התהליך".

חיה התפתלה במקומה בחוסר נוחות. רבים שומעים משפט כזה או דומה, אך לא כל אחד הופך את המילים לחומר בערה. "כך את חושבת שחושבים כולם? וכל הזמן? כך את חושבת?"

"אני יודעת שזה לא קל, אני יודעת שלא תמיד הרגש חוגג, אני יודעת שנדרשים כוחות מיוחדים, אבל אני יודעת שזה קיים ברקע. והכל מקבל שווי אחר, כשהחיבור הוא ליעד נשגב, לבסיס מוצק, למטרה נצחית".

היא מביטה אל עיניה של חיה, מחייכת חיוך השמור לידידים, המכירים את כל הקודים ופיתולי החיים המשותפים. חיוך שותפים.

"האור שנתן לי המשפט של הישיש, הצית בי ובעולם המוכר אור גדול ומקרב".

התלהבותה של דגנית נראית לחיה מופרזת מעט, אך לאחר מחשבה נוספת, היא דוחה את הביטול שמנסה לפורר לה את התובנה היפה, לגרגרי אבק חסרי ערך. הגיוני ביותר, היא מסכמת לעצמה, שאדם מן החוץ יבחין ביופי הקיים אצל אחרים, יופי שהם לא מכירים. ולא מוקירים.

--

"אתן משתחררות הא?" אמרה דגנית כשהמלמלות הורודות מחליפות ידיים.

"ב"ה. פלא שכזה, מעט אור ורפואה שלימה. מופלא" אמרה חיה, מחבקת את חני.

דגנית שותקת רגע, מביטה על התינוקת ומסתכלת לחיה בעיניים, מחייכת ואומרת, "אכן פלא, אור קטן והחשכה נעלמת".

מבטן נפגש ורסיס מידע מסויים עובר ביניהן. מביא נוחם ואור.