הנושאים החמים
הנושאים החמים
אמש שקעתי בכורסא שבסלון, כוס תה רותחת בידי, רגליי נעוצות בין צלעות הרדיאטור, וייחם לי. רק מחשבה על הקור שבחוץ כבר מצמררת, כמו חיכוך של קרח בזכוכית.
תוך לגימות רועשות מ'ארל גריי' לימוני, התחלחלתי, דמיינתי את חסרי הבית הישנים ברחובה של עיר, בלילה קפוא שכזה, מכורבלים בסחבות ושקיות, זו סכנת מוות.
אז עלה במוחי רעיון התנדבותי יוצא דופן, אמנם אני לא צדיקמן אבל גם אני יכול לצאת אל השדרה ולאתר איזה 'דר-רחוב' מסכן, להעניק לו שמיכה חמה, ואולי גם להיות לו לחברה לזמן מה, סולידריות לשמה.
כך יצאתי מביתי החמים אל הקיפאון השקט שבחוץ, הרחוב השחור והמנצנץ גיחך לעומתי במשב צמרות מטלטל, נשימותיי התכופות מעלות אדים מסתלסלים, קר.
צעדתי בינות לספסלים, חציתי גינות רטובות וכבישים גועשים, ואז ראיתי אותו, ספק יושב ספק שוכב, לידו עגלת סופר ענקית עמוסת קרטונים רטובים, פחיות ובקבוקי פיקדון, ומשולש אחד של מע"צ.
בידו החזיק שקית ירוקה, צעיף מוזר כיסה את צווארו עד מעלה אפו, ניגשתי אליו בעדינות וביקשתי את רשותו להצטרף אליו לספסל, "בשמחה אחי", אמר, "חיכיתי לך".
"רוצה שמיכה?" שאלתי אותו והוצאתי שמיכת פליז מאמתחתי. "אואה", הביט בי בתימהון, "באת מאורגן, מה?" התכסינו שנינו ושתקנו.
"קשים החיים, אה?" פלט לפתע. "יהיה טוב", אמרתי לו, "בסוף תיפול הממשלה הזו והכל יחזור למסלול". התחלנו לפטפט פוליטיקה ומזג אויר לסירוגין, נשפנו בידיים ונהנינו.
במדרכה ממול נעמד עובר אורח עם עיניים גדולות ונעץ בנו מבטים דוקרניים. "תראה מה זה חסרי נימוס", מלמלתי לחברי החדש, "אדם חסר בית יושב על ספסל, לא מזיק לאף אחד, ויש לאנשים ביקורת".
אחרי שסיכמנו שביבי לא ילך על עיסקה ושאחרי שהוא יפרוש מהפוליטיקה העולם יתאדה, נמנמנו מעט, הצלילים הפסטורליים של הטבע האורבני כנראה מרדימים, ואפילו משכיחים את האיש המעצבן שלא מפסיק להסתכל עלינו.
צליל מתכת חורקת הקפיץ את שנינו, מצמצנו וסרקנו סביבנו, משהו מוזר, ה-ע-ג-ל-ה, העגלה העמוסה בכל שלל רחובות תל אביב, נעלמה!!!
"ג-נ-ב-ו ל-ך א-ת ה-ע-ג-ל-ה", צעקנו שנינו והבטנו זה בזה, "זה לא היה שלך?" שוב שאלנו יחדיו.
וברחוב הסמוך איש עם עיניים גדולות ועגלה עמוסה מחפש ספסל אחר.
תוך לגימות רועשות מ'ארל גריי' לימוני, התחלחלתי, דמיינתי את חסרי הבית הישנים ברחובה של עיר, בלילה קפוא שכזה, מכורבלים בסחבות ושקיות, זו סכנת מוות.
אז עלה במוחי רעיון התנדבותי יוצא דופן, אמנם אני לא צדיקמן אבל גם אני יכול לצאת אל השדרה ולאתר איזה 'דר-רחוב' מסכן, להעניק לו שמיכה חמה, ואולי גם להיות לו לחברה לזמן מה, סולידריות לשמה.
כך יצאתי מביתי החמים אל הקיפאון השקט שבחוץ, הרחוב השחור והמנצנץ גיחך לעומתי במשב צמרות מטלטל, נשימותיי התכופות מעלות אדים מסתלסלים, קר.
צעדתי בינות לספסלים, חציתי גינות רטובות וכבישים גועשים, ואז ראיתי אותו, ספק יושב ספק שוכב, לידו עגלת סופר ענקית עמוסת קרטונים רטובים, פחיות ובקבוקי פיקדון, ומשולש אחד של מע"צ.
בידו החזיק שקית ירוקה, צעיף מוזר כיסה את צווארו עד מעלה אפו, ניגשתי אליו בעדינות וביקשתי את רשותו להצטרף אליו לספסל, "בשמחה אחי", אמר, "חיכיתי לך".
"רוצה שמיכה?" שאלתי אותו והוצאתי שמיכת פליז מאמתחתי. "אואה", הביט בי בתימהון, "באת מאורגן, מה?" התכסינו שנינו ושתקנו.
"קשים החיים, אה?" פלט לפתע. "יהיה טוב", אמרתי לו, "בסוף תיפול הממשלה הזו והכל יחזור למסלול". התחלנו לפטפט פוליטיקה ומזג אויר לסירוגין, נשפנו בידיים ונהנינו.
במדרכה ממול נעמד עובר אורח עם עיניים גדולות ונעץ בנו מבטים דוקרניים. "תראה מה זה חסרי נימוס", מלמלתי לחברי החדש, "אדם חסר בית יושב על ספסל, לא מזיק לאף אחד, ויש לאנשים ביקורת".
אחרי שסיכמנו שביבי לא ילך על עיסקה ושאחרי שהוא יפרוש מהפוליטיקה העולם יתאדה, נמנמנו מעט, הצלילים הפסטורליים של הטבע האורבני כנראה מרדימים, ואפילו משכיחים את האיש המעצבן שלא מפסיק להסתכל עלינו.
צליל מתכת חורקת הקפיץ את שנינו, מצמצנו וסרקנו סביבנו, משהו מוזר, ה-ע-ג-ל-ה, העגלה העמוסה בכל שלל רחובות תל אביב, נעלמה!!!
"ג-נ-ב-ו ל-ך א-ת ה-ע-ג-ל-ה", צעקנו שנינו והבטנו זה בזה, "זה לא היה שלך?" שוב שאלנו יחדיו.
וברחוב הסמוך איש עם עיניים גדולות ועגלה עמוסה מחפש ספסל אחר.
